ג.א. ואח' נ' שילר שיקום חזיתות חוץ-חברת שילר בע"מ ואח'

הצדדים השלישיים:

1. סולל בונה ותשתיות בע"מ

2. שיכון עובדים בע"מ

3. הראל חברה לביטוח בע"מ

שלושתן - ע"י ב"כ עוה"ד א. אמודאי ואח'

 (ושולחות ההודעה לצד הרביעי:)

4. לוי עופר פיגומים

5. כלל חברה לביטוח בע"מ

שניהם – ע"י ב"כ עוה"ד ע. שניצקי ושות'

 -נגד-

הצד הרביעי:

הראל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד א. אמודאי ואח'

בינואר 2005, לאחר שהתובע עבד כ-5 חודשים בלבד כפועל שכיר בענף הבניה, נפל התובע במהלך עבודתו באתר בניה בפתח תקווה ונפגע.

הוא פנה למל"ל בתביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, שבה גם אישור המעביד על דיווח התאונה שתוארה בתביעה למל"ל כנפילה מפיגום מגובה של כמטר, וקיבל דמי פגיעה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל, לאחר שחקר בענין.

לאחר כ-7 שנים, בינואר 2012, כ-10 ימים טרם התיישנות התביעה, הוגשה התביעה הנדונה נגד החברות המעבידות של התובע, החברות "שילר", הנתבעות 1 ו-2 (להלן: "המעסיקה"), ונגד המבטחת של המעסיקה, הפניקס חברה לביטוח, הנתבעת 3.

בכתב ההגנה, הכחישו הנתבעות את הנטען בכתב התביעה; ובמקביל, בחרו להוציא הודעות לצדדים שלישיים לסולל בונה ותשתיות בע"מ, הקבלן הראשי באתר הבניה, הצד השלישי 1 (להלן: "סולל בונה") ולשיכון עובדים בע"מ, יזמית הפרויקט, הצד השלישי 2 (להלן: "שיכון עובדים", ולעתים - "שיכון ובינוי"). בהמשך, בתיקון כתב ההודעה לצדדים השלישיים, הוספה להודעה כצד השלישי 3 גם הראל חברה לביטוח בע"מ, על פי פוליסה שבה היא מבטחת את אחריות הקבלן הראשי והיזמית (פוליסה שהתבררה כשייכת לפרויקט בניה אחר).

בהודעה לצד השלישי תבעו הנתבעות גם את הפיגומים שסיפק פיגומים לאתר הבניה, הצד השלישי 4 (להלן: "קבלן הפיגומים") ואת המבטחת שלו, כלל חברה לביטוח בע"מ, הצד השלישי 5. האחרונים, קבלן הפיגומים והמבטחת שלו, בחרו להוציא הודעה לצד הרביעי נגד הראל חברה לביטוח בע"מ, שהיא גם - הצד השלישי 3, כאמור, בטענות של כיסוי ביטוחי – גם לקבלן הפיגומים (על פי אותה פוליסה שהציגו הנתבעות בהודעה לצד השלישי).

יש להקדים ולציין, כי בסופו של דיון, לפי ממצאי, נפילת התובע ארעה באתר בניה הממוקם באם המושבות בפתח תקווה, כפי שנטען בכתב התביעה בתיקונו. מאידך הפוליסה שצורפה להודעה לצדדים שלישיים ולהודעה לצד הרביעי איננה בעניינו של הפרויקט שהתנהל באתר הבניה הזה. הפוליסת שצורפה היא "ביטוח עבודות קבלניות", שהוציאה הראל חב' לביטוח בע"מ (הצד השלישי 3 והצד הרביעי) לטובת "מיצר לפיתוח בע"מ ו/או חב' שיכון עובדים בע"מ ו/או חב' נוה בנין ופיתוח בע"מ ו/או קבלנים ו/או קבלני משנה" לתקופת ביטוח שבתוכה נכלל מועד הנפילה של התובע, כאמור; אך 'נשוא הביטוח' המוגדר בפוליסה, אף שגם הוא פרויקט שממוקם בפ"ת, ברח' בן גוריון שב'שכונת נווה עוז הצעירה' – הוא איננו אתר הבניה שמצאתי שארעה בו הנפילה של התובע.

כפי שאבהיר להלן, לאחר דיון אני קובע כי דין התביעה הנדונה נגד הנתבעות 1 ו-2, המעסיקות - להתקבל, בכפוף לאשם תורם מצד התובע בשיעור 10% מהאחריות הכוללת. עוד אני קובע כי דין ההודעה לסולל בונה, הצד השלישי 1 – להתקבל חלקית, כך שיישא ביחד ולחוד, עם הנתבעות, ב-35% מהאחריות הכוללת של המזיקים המעוולים במשותף בנסיבות ענייננו - כלפי התובע (לאחר הפחתת האשם התורם); וכי דין ההודעה לצדדים השלישיים 2, 3, 4 ו-5 - להידחות.

אקדים ואבהיר לענין "המפה הביטוחית" בענייננו, כי משלא הוצגה בהודעה לצדדים השלישיים או בהודעה לצד הרביעי או בראיות מטעם מי מהמודיעים - פוליסה רלוונטית שהוציאה הראל חברה לביטוח בע"מ לאתר הבניה בענייננו, לא מצאתי שהוכח בענייננו קיומה של פוליסה מחייבת מטעמה, ולא - פרטי הכיסוי שבה; ועל כן, לא מצאתי לדון בשאר הטענות הביטוחיות מולה.

כתבי הטענות והראיות שהוגשו

כתבי הטענות - המחלוקות

לפי הנטען בכתב התביעה, עניין לנו בתביעה בגין נזק גוף שהוגשה מטעם התובע, יליד 4.12.1974, נגד המעסיקה, לאחר שביום 21.1.2005, במהלך ביצוע עבודתו במסגרת "עבודות לשרות ובמסגרת המעביד/המעבידים", נפצע התובע בתאונה שהמעסיקה אחראית לה. הנתבעת 3 נתבעה כמבטחת אחריותן של הנתבעות 1 ו-2 כלפי עובדיהן.

עוד נטען כתב התביעה, כי "במהלך ועקב העבודה נפל התובע מפיגום ו/או נפל ונגרמה לו נכות אורתופדית צמיתה" [הוסף בכתב יד ל-ס' 21 לכתב התביעה – בתחתית עמ' 7]. גם בחוות הדעת הרפואית שהוגשה כנספח לכתב התביעה נרשמה האנמנזה: "בעת שעמד על פיגום בקומה הראשונה, מעד ונפל מגובה מטר וחצי לערך על שתי הרגליים. עקב החבלה נפגעה ברך שמאל".

בנוסף, טוען התובע כי "התאונה ארעה בשל רשלנות ו/או חוסר זהירות ו/או חוסר מיומנות ו/או הפרת חובה חקוקה של הנתבעות 1 ו-2 ו/או מי ממנהליהן ו/או עובדיהן ו/או שלוחיהן ו/או בעל חוזה עימן- אשר הנתבעות 1 ו-2 אחראיות למעשיהם ו/או מחדליהם באופן ישיר ו/או שילוחי".

התובע טוען כי מעשים ו/או מחדלים של המעביד גרמו או לא מנעו את התאונה, וביניהם: "ויודגש כי די היה בפיגום ו/או בפיגום מוגן ו/או במעקי פיגום שעלותם זעומה בכדי למנוע כליל את התרחשות התאונה" ואי-הדרכה ואי-הזהרה של התובע מפני הסכנות הגלויות והסמויות במקום העבודה, "לרבות הסכנות הכרוכות בעבודות בפיגום ו/או בנפילה מגובה ו/או בנפילה מפיגום" [ב-ס' 8 בעמ' 4 לכתב התביעה למעלה]; מפגעים בטיחותיים בעבודה "ובין היתר פיגום לקוי" [ב-ס' 8 בעמ' 3 לכתב התביעה למעלה]. התובע טוען גם להתקיימות תנאי ס' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") להעברת נטל הראייה בענייננו, כאשר נטען לאפשרות שהתאונה נגרמה "על ידי פיגום/פיגומים" שלמעביד היתה שליטה מלאה עליו [ס' 6 לכתב התביעה]; כך גם בענין חזקת "דבר המסוכן" בקשר עם הוראת ס' 38 לפקודה - קיימת התייחסות גם ל"על ידי פיגומים מסוכנים" [ס' 7 לכתב התביעה].

בעקבות טענות הנתבעות והצדדים השלישיים, כי כתב התביעה בנוסח שהוגש - אינו מעלה עילה, ניתנה לתובע אפשרות להגיש בנדון תצהיר נסיבות מטעמו; תצהיר נסיבות הוגש ביום 2.12.14. לבקשת התובע, ובהיעדר התנגדות מטעם הצדדים האחרים, הוחלט בקדם המשפט שהתקיים בנדון ביום 6.7.15: "תצהיר הנסיבות שהגיש התובע יהווה חלק בלתי נפרד מכתב התביעה בכל הקשור לתיאור עובדות המקרה וזאת ללא צורך בתיקון כתבי הטענות".

ואלו עובדות המקרה שניתן לדלות מעיון בתצהיר הנסיבות (בכתב יד - מיום 30.11.14), שכאמור, הצטרפו לגרסת התובע בכתב התביעה, כאמור:

"ב 21.1.2005 נפצעתי במהלך ותוך כדי עבודתי על פיגום במסגרת החברה.

עבדנו בפתח תקווה אם המושבות.

אני עבדתי על הפיגום.

הפיגום לא היה סגור מצדדיו.

הפיגום לא היה מוגן.

הפיגום היה למעשה משטח קרשים שאין לו אף מעקה ואף מיגון משום צד.

העבודה שלי הייתה להסוות דיבלים שקדחנו בקירות, באמצעות מקדחה, ע"י הדבקת כפתורי שיש על הדיבלים. בהתחלה קדחתי בקיר, הכנה לחור, אח"כ הברגתי את הדיבלים על מנת להצמיד את השיש לקיר על מנת להבטיח שהשיש לא יפול מהקיר. בסוף כדי להסוות את הקדח הייתי צריך להדביק כפתור משיש על הדיבל. למעשה, לסתום את החור. על המשטח שעליו עמדתי, על הפיגום שעליו עמדתי היו הכפתורים משיש, מקדחה, סיליקון, אקדח סיליקון.

תוך כדי העבודה נפלתי אחורה.

הפיגום היה צר.

אני מעריך שהנפילה היתה מגובה של מטר פלוס לערך.

אול יותר מטר וחצי לערך.

אם היה מעקה לפיגום לא הייתי נופל

...

נפלתי ונפצעתי ברגל שמאל, בברך רגל שמאל". 

עוד טוען התובע בכתב התביעה [ב-ס' 9], בשורה של טענות, להפרת חובה חקוקה מצד הנתבעות 1 ו-2. התובע גם מפנה לכללי הבטיחות המוכתבים על פי: תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח-1988; תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997; הוראות חוק ארגון הפיקוח על העבודה, תשי"ד-1954; תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999; ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות), התשנ"ו-1996.

התאונה הנטענת הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ושולמו לתובע דמי פגיעה בגינה. התובע אף פנה לוועדה רפואית, שהפרוטוקול שלה נמסר במסמכי המל"ל במצורף לתעודת עובד ציבור מיום 21.1.18 מאת יחידת נפגעי עבודה במל"ל שהומצאו לתיק בית המשפט ביום 25.1.18 (לנט ביום 28.1.18; להלן: "תע"צ המל"ל מיום 21.1.18"], ונקבעה לתובע על ידי ועדה רפואית של המל"ל נכות רפואית קבועה בשיעור 0%.

לאחר שהוגשו בנדון מטעם הצדדים חוות דעת רפואיות נוגדות, מונה בנדון מומחה רפואי מטעם בית המשפט – בתחום האורתופדיה, שקבע לתובע נכויות זמניות בסמוך לאחר התאונה והניתוח שעבר בעקבותיה, וכן קבע כי הנכות הרפואית הצמיתה שיש לייחס לתובע בגין התאונה היא בשיעור של 7.5% - בגין תוצאות הפגיעה בברך שמאל.

בכתב ההגנה מטעם הנתבעות בנדון מכחישות הנתבעות את אירוע התאונה הנטען מטעם התובע, ומוכחשת לענייננו התקיימות התנאים להחלת החזקות שבסעיפים 41 ו-38 לפקודה. במקביל נטען כי "גירסת התובע מגמתית ונועדה ליצור אחריות יש מאין" [ס' 7 לכתב ההגנה]. הנתבעות טוענות, שאם יוכח שהתאונה ארעה, הרי ארעה "ברשלנותו הבלעדית של התובע ולחילופין בשל תרומת רשלנותו המכרעת". יש להדגיש, כי הנתבעות אינן טוענות בכתב ההגנה להתיישנות התביעה או לשיהוי או לנזק ראייתי.

חזיתות נוספות שנפתחו בענייננו, כאמור, הן בין הנתבעות לצדדים השלישיים. מטעם הנתבעות נטען בהודעה לצדדים שלישיים שהוציאו לצדדים השלישיים 1 ו-2, סולל בונה ושיכון עובדים, כי ככל שתקבע אחריות לתאונה הנטענת (שהיא: "לטענת התובע נפל מפיגום" – ס' 2 להודעה), הרי היא מונחת לפתחם; בין היתר: היזמית של הפרויקט שנוהל באתר הבניה בו נפגע התובע (להלן: "הפרויקט") שיכון עובדים, ו/או הקבלן הראשי, סולל בונה; וזאת - בגין אותן טענות שהתובע טוען נגד המעסיקה.

בהודעה לצד שלישי מתוקנת שהוצאה ביום 11.5.2015, נטען נגד הראל חברה לביטוח בע"מ, הצד השלישי 3, שהוסף, כי ביטחה בכל הזמנים הרלוונטיים את הצדדים השלישיים 1 ו-2 ומכאן - גם את המודיעות 1 ו-2 (הנתבעות 1 ו-2) כקבלניות משנה של סולל בונה, בפוליסת עבודות קבלניות ו/או כל ביטוח אחר בגין כל נזק שיגרם בגין העבודות. המודיעות מפנות לרשימה של פוליסת "ביטוח עבודות קבלניות" שצורפה להודעה, כאמור.

כאמור בפתיח, עיון ברשימת הפוליסה מעלה כי מדובר בפוליסה שהוציאה הראל חב' לביטוח בע"מ לטובת "מיצר לפיתוח בע"מ ו/או חב' שיכון עובדים בע"מ ו/או חב' נוה בנין ופיתוח בע"מ ו/או קבלנים ו/או קבלני משנה" לתקופת ביטוח שבתוכה נכלל מועד הנפילה של התובע, כאמור. אך 'נשוא הביטוח' המוגדר בפוליסה איננו הפרויקט שבענייננו (שממוקם באם המושבות בפ"ת); אלא, כעולה מניסוחו: "הקמת 3 מבני מגורים בני 6, 7, 8 קומות + מרתף סה"כ 84 יחידות דיור. כמפורט בדו"ח ש. ארדן. ערך העבודות: 6,900,000 רח' בן גוריון שכונת נווה עוז הצעירה פתח תקוה" (להלן: "הפוליסה לאתר נווה עוז הצעירה").

כצד 4 להודעה לצדדים שלישיים המתוקנת מצאו הנתבעות לתבוע את קבלן הפיגומים, הוא "מתקין הפיגומים ולפיכך ככל שקיימת אחריות בבניית הפיגום האחריות מוטלת עליו" [ס' 7 להודעה המתוקנת]; וכצד השלישי 5 נתבעה כלל חברה לביטוח בע"מ, כמבטחת של הצד השלישי 4 ו/או את המודיעות 1 ו-2. להודעה המתוקנת צורפו שתי פוליסות (שהוציאה כלל, הצד השלישי 5): האחת - רשימת פוליסה שמסר קבלן הפיגומים, שרלוונטית למועדי התאונה, לא מוגבלת באתר הבניה, וכותרתה: "ביטוח חבות מעבידים", והמבוטח הוא "לוי עופר, קבלן פיגומים" (מוגבלת עד 4 קומות); והשנייה - רשימת פוליסה שמסר קבלן הפיגומים, שרלוונטית למועדי התאונה, לא מוגבלת באתר בנייה מסוים, וכותרתה: "ביטוח צד שלישי", והמבוטח הוא "לוי עופר, קבלן פיגומים" (מוגבלת עד 13 קומות).

בכתב ההגנה מטעם הצדדים השלישיים 1 ו-2 הוכחשה כל ידיעה על התאונה הנטענת, ומכל מקום – אחריות וחבות מצד סולל בונה ושיכון עובדים. הצדדים השלישיים 1 ו-2 טוענות כי באתר העבודה המדובר (אתר העבודה שהן סברו שנטען כי בו ארעה התאונה) היתה התקשרות עם קבלנית מפתח מטעמם מיצר חברה לפיתוח בע"מ, שמבחינת המועדים חדלה את פעילותה והתפרקה - רק לאחר התאונה; ומכאן, בכל מקרה, יש לראותם כפטורים מכל אחריות, בהיעדר קשר סיבתי, ובהיעדר אחריות לפי דיני התכנון והבניה. אעיר, כי לא ראיתי בתיק כתב הגנה מטעם הראל חברה לביטוח בע"מ - כצד השלישי 3 (שהוספה מאוחר יותר).

בכתב ההגנה מטעם הצדדים השלישיים 4 ו-5, הוכחשה כל ידיעה לגבי התאונה הנטענת, ונטען כי התביעה נעדרת פרטים לענין מיקום התאונה ונסיבותיה, והוכחשה אחריות קבלן הפיגומים, הצד השלישי 4. מכל מקום, מבהיר קבלן הפיגומים כי "הקים פיגומים לעבודות גמר במקום", כי "הפיגום שהוקם עמד בכל התקנים", וכי מנהל העבודה ומנהל הבטיחות של הצד השלישי 1 (סולל בונה) בדקו ואישרו לשימוש את הפיגום [ס' 26.2 לכתב ההגנה]. הצד השלישי 5 הכחישה שהפוליסות שהוציאה מכסות חבות של המודיעות, הנתבעות 1 ו-2, להבדיל – מזו של הצד השלישי 3.

הצדדים השלישיים 3 ו-4 הוציאו הודעה לצד רביעי להראל חברה לביטוח בע"מ, לה צורפה הרשימה של הפוליסה לאתר נווה עוז הצעירה; זהה לזו שצירפו הנתבעות, כאמור.

בכתב ההגנה מטעם הצד הרביעי, הכחישה הצד הרביעי 4 חבות על פי הפוליסה, לרבות בשל חריגי "אחריות מקצועית" ו"מוצרים שסופקו" (הפיגומים). בכתב תשובה השיבו המודיעים לצד הרביעי כי, לעמדתן - הפיגומים אינם "מוצרים", וכי לא "יצאו מחזקתם הישירה" של מבוטחי הצד הרביעי.

אם כן, הצדדים חלוקים בשאלת האחריות, כאמור; והם חלוקים גם בשאלת גובה הנזק.

הראיות שהוגשו

ואלו הראיות שהוגשו בנדון: עדויות ראשיות נמסרו בענייננו בתצהירים; מטעם התובע – תצהירו ותצהיר נסיבות שנתן בנדון (מודפס ומאומת שוב ליום 21.3.17; ור' ש' 5-6 בעמ' 24 לפרו'); מטעם הנתבעות - תצהיר הבעלים של הנתבעת 1 ותצהיר של מי שהיה מנהל העבודה באתר מטעם הנתבעות 1 ו-2, המעסיקות; מטעם שיכון עובדים - תצהיר של מנהל המחלקה הטכנית בחברת בינוי ושיכון נדל"ן בע"מ (שיכון עובדים לשעבר), היזמת, הצד השלישי 2; מטעם סולל בונה ושיכון עובדים - תצהיר עו"ד במחלקת הביטוח בחברת בינוי ושיכון; ומטעם קבלן הפיגומים והמבטחת שלו - תצהירו של הקבלן, מתקין הפיגומים, עופר לוי עצמו. למרבית התצהירים צורפו נספחים שונים, לרבות פוליסות, שלרלוונטיים שבהם אתייחס בפרקים בענין הממצאים.

סוגיית האחריות

הממצאים באשר לנסיבות התאונה

לפני שאפרוס את ההנמקה לקביעת הממצאים באשר לנסיבות התאונה, לצורך הבהירות והיעילות - אקדים ואבהיר מהם. מצאתי כי: 

• מעסיקתו של התובע בעת התאונה עסקה בהצמדת חיפויי שיש ואבן לבניינים. התובע עבד כפועל עבור מעסיקתו החל מספטמבר 2005, כעבודה ראשונה בענף הבניה. התאונה ארעה, לאחר כחמישה חודשי עבודה - בבוקר יום 21.1.2005, במהלך עבודתו של התובע באתר בנייה באם המושבות בפ"ת.

• שלבים מוקדמים של העבודה בה עסק ביום התאונה, החל התובע לבצע כבר כיומיים קודם ליום התאונה. העבודה שהוטלה על התובע באותו בוקר הייתה להסוות הברגות שביצע לחיזוק הצמדת השיש לקיר החיצוני של הבניין. מדובר בהברגות שבוצעו לתוך דיבלים בקיר, שהוחדרו לחורים שנקדחו באמצעות מקדחה בשיש (ולתוך הקיר עצמו). ההסוואה נעשתה ע"י הדבקת כפתורי שיש על הדיבלים באמצעות סיליקון; וזאת - על מנת לסתום את החור שנוצר בשל הצורך בהברגה, כאמור.

• העבודה התבצעה כשהתובע עובד על גבי משטח פיגום שרוחבו עד כ-80 ס"מ ואורכו – עד כ-2.5 מטר - נטול גדרות ודפנות, שממוקם בין 1 ל-1.2 מטר מעל הקרקע (להלן: "הפיגום").

• לצורך ביצוע העבודה היו על משטח הפיגום: הכפתורים משיש, מקדחה, פטישון, סיליקון, אקדח סיליקון, בקבוק מים וארגז כלים. העבודה היתה דינמית ומאומצת, כשהתובע נדרש במהלכה לשנות מיקומו, ולהרים כלים ואביזרים שונים ממשטח הפיגום, לרבות מי שתיה.

• לאחר שעבד כשעתיים לבדו על הפיגום, תוך כדי העבודה בהיסח הדעת פסע התובע לאחור, כך שאיבד שיווי משקל ונפל לאחור עד לקרקע. בנפילה מהפיגום נפגע התובע כשהסתובבה לו ברך רגל שמאל והוא חש כאב חד.

• לאחר שדיווח על התאונה למנהל העבודה, ונח מעט, חזר וניסה להמשיך בעבודה. אך, מאז אותו יום לא חזר לעבודה בפועל עבור המעבידה.

• כחודש לאחר התאונה נאלץ התובע לעבוד ניתוח בברך שמאל. לתובע נקבעה בגין התאונה נכות קבועה בברך שמאל.

ולהלן ניתוח הראיות והעדויות שהובילו לממצאים לעיל.

עיקרה של עדותו הראשית של התובע מקופלת כבר בתצהיר הנסיבות. בתצהיר נוסף שהגיש כעדות ראשית, הבהיר כי המעסיקה היא חברה העוסקת בהצמדת חיפויי אבן ושיש על המעטפת החיצונית של בתים, וכי עבד עבורה כפועל, לפי הוראות מנהל העבודה מטעם המעסיקה, מבלי שנמסרו לו הוראות בטיחות ו/או הזהרות מפני סיכונים.

אזכיר עוד, כי הנתבעות ביקשו לסמן את כל המסמכים שנכנסו מאת המל"ל בנדון [ש' 5 בעמ' 110 לפרו']. מעיון במסמכים מתברר, כי בעקבות תביעת התובע למל"ל בגין התאונה הנדונה, ערך המל"ל חקירה לבדיקה התאונה בגינה הוגשה התביעה. בהודעה שחוקר מאת המל"ל נטל מהתובע ביום 14.7.2005, כחצי שנה לאחר יום התאונה, נרשם מפי התובע, בין היתר [ההודעה מצויה במסמכי תע"צ המל"ל מיום 21.1.18]:

"אני הייתי בפיגום בגובה 1.20 בערך מהאדמה אני עסקתי בהדבקה וכשעסקתי בהדבקה הגעתי לשפה של הפיגום איבדתי שיווי משקל ונפלתי אל האדמה בתנועה סיבובית למעשה היה גם פיגום מתחת לזה איבדתי שיווי משקל ונפלתי בתנועה סיבובית על פיגום נמוך יותר נפלתי על האדמה בסופו של דבר. ובזמן הנפילה הרגשתי קליק עם כאב חד בברך שמאל. זה קרה בערך בשעה 10:00 בבוקר בערך. קמתי בכוחות עצמי. הייתי לבד בעמדה באותו רגע. אבל המנהל [ר.א.] היה באתר הבניה כשזה קרה.

...

[ר.א.] שהיה מנהל עבודה היה באתר לא ראה ממש את הנפילה. רק לאחר הנפילה אני סיפרתי לו אמרתי לו ממש לאחר הנפילה".

ב"תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה" (טופס בל/211) [נ/2] (להלן: "התביעה למל"ל") שהגיש התובע למל"ל בגין התאונה מיום 21.1.05, כחודשיים ושבוע לאחר התרחשותה [ביום 28.3.19; סומן נ/2], מתאר התובע את הפגיעה, שארעה בשעה 10:00 באותו בוקר - כך: "בעת הידוק כפתורים בקירות (כשאני עומד על פיגום) הלכתי לאורך הפיגום תוך שאני מהדק כפתורים בקיר, ומבלי לשים לב מעדתי בקצה הפיגום ונפלתי לפיגום סמוך הנמוך מגובה הפיגום בו עבדתי בכמטר, תוך כדי חבלה סיבובית של רגל שמאל באזור הברך וכך נגרם נזק לברך".

בתביעה למל"ל [נ/2] נרשם גם, כי הודעה על התאונה נמסרה על ידי העובד למעביד באמצעות מנהל עבודה שלו באתר [ר.א.]. אציין, כי בתיק המל"ל מצוי מכתב מאת המעסיקה מיום 26.6.05 [ת/2], שבו המעסיקה מאשרת למל"ל כי התובע מסר למעסיקתו על אירוע התאונה כבר ביום התאונה, יום 21.1.2005; למכתב מצורף מטעם המעסיקה העתק טופס בל/250 [ת/1].

מנהל העבודה מטעם המעסיקה [ר.א.] נרשם בתביעה למל"ל [נ/2] גם כ"עד לפגיעה" [נרשם כך: הן בחלק בטופס שממולא על ידי העובד, ואכן מולא בכתב ידו בענייננו – עמ' 31 לפרו'; והן - בפרק י', שממולא מטעם המעסיקה], והמעסיקה אישרה בטופס התביעה (בחלק שהיא ממלאת) את פרטי התביעה הנדונה בחתימתה, שהם נכונים "לפי מיטב ידיעתנו"; ולא מצאה לרשום הסתייגויות [ס' יב' לטופס].

כאמור, בעדות התובע כפי שנגבתה על ידי חוקר המל"ל, העיד: "הייתי לבד בעמדה באותו רגע. אבל המנהל [ר.א.] היה באתר הבניה כשזה קרה" וכן, "[ר.א.] שהיה מנהל עבודה היה באתר לא ראה ממש את הנפילה. רק לאחר הנפילה אני סיפרתי לו אמרתי לו ממש לאחר הנפילה". גם בתצהיר הנסיבות וגם בתצהיר התובע לא נמסר, כי היה עד נוסף לתאונה מלבד התובע; בתצהיר הנסיבות לא נאמר דבר בהקשר זה, ובתצהיר העדות הראשית הוצהר: "דיווחתי על התאונה לפי מה שאני זוכר למנהל העבודה" [ס' 11 לתצהיר]; עצם הצורך ב"דיווח" מלמד שלפי התובע - מנהל העבודה לא ראה את התאונה בעיניו.

כאמור, אמנם מנהל העבודה מטעם המעסיקה באתר [ר.א.], נרשם במסמכי המל"ל כ"עד לפגיעה" שנכח (גם - בחלק הממולא על ידי המעסיקה); אך, אני מתרשם שהתובע ראה את עדותו של מנהל העבודה, כעדות רלוונטית עבור המל"ל לענין "הפגיעה", משום שמנהל העבודה היה אחראי עליו ישירות באתר, ומשום שעולה מעדותו, שבעצם – הוא היה הראשון שהתובע מסר לו על פגיעתו בנפילה מהפיגום, כבר בסמוך לאחר התרחשותה.

תפיסה זו של התובע, נתמכה, כך נראה, בעובדה, שמנהל העבודה מטעם המעסיקה היה זה, שלהבנת התובע, אישר את פרטי התאונה למעסיקה לצורך מילוי טפסי המל"ל [ר' 'למי נמסרה ההודעה' ס' ו' לטופס התביעה – נ/2]. אבחנה ותפיסה זו עולה גם בחקירתו הנגדית, כאשר התובע נשאל: "מישהו היה עד לאירוע?", ומשיב: "היה איתי מנהל עבודה [ר.]. לא חיפשתי עדים. בשורה התחתונה אולי איזה סיני או פועל שעבדת שם או משהו"; והשואל שמבין שמנהל העבודה איננו עד, מקשה שוב: "היה עד ראייה לתאונה?", והתשובה: "לא יכול להגיד לך כי לא חיפשתי" [ש' 16-20 בעמ' 34 לפרו'].

בהערת ביניים אעיר כאן כי, בנסיבות, אינני מקבל את טענת הנתבעות כי יש להחזיק נגד התובע את העובדה שלא מצא להביא עדים נוספים לתאונה. בכל הקשור למנהל העבודה מטעם המעסיקה [ר.א.], כאמור, מצאתי כי לא היה עד לתאונה עצמה, וגם כי התובע לא ראה בו ככזה. בנוסף, מנהל העבודה מטעם המעסיקות מוזכר בטופס המל"ל כמי שמקבל מטעם המעסיקה את ההודעה על התאונה מהתובע (והתובע מעיד בחקירתו כי דיווח לו על התאונה). בנובמבר 2015, כשהוגשו ראיות התובע, מנהל העבודה עדיין עבד אצל המעסיקה; כך שבמחלוקת מול המעסיקות - הוא נחשב אז עדיין "עד של הנתבעות"; ואכן הנתבעות מוצאות לקבל ממנו תצהיר בדצמבר 2015 [ר' ש' 12 בעמ' 82 ו-ש' 28-29 בעמ' 84]. לגבי עדים אפשריים לתאונה, לא הוכח בענייננו, שבבירור אכן היו עדים מסוימים, ידועים לתובע ככאלה, שהתובע וויתר על זימונם.

מעדות התובע בחקירתו עולה שהתאונה ארעה לו במפתיע, וחרף פגיעתו בברך והכאב החד, שקל לאחר מנוחה לחזור לעבודה. כלומר, "בזמן אמת" - גם לתובע בזמן התאונה וגם בתקופה הסמוכה לאחריה, לא היתה סיבה לצפות שיהיה צורך אקוטי במתן עדות. התובע העיד כי דיווח על התאונה בסמוך לאחר שארעה למנהל העבודה מטעם המעסיקה וכי קיווה שתוצאות התאונה תחלופנה; אך זה לא קרה, ולכן, לגרסתו, תבע את מעסיקתו, לאחר כ-7 שנים. התובע עבד לבד על הפיגום, ולא הוברר בחקירתו, שהיה מישהו באתר, שהתובע בזמן התאונה זיהה שהוא עד אפשרי, ושלמרות זאת - וויתר עליו (אין אזכור כזה בטופס המל"ל). על כן, אינני מוצא כי ניתן לראות בענייננו מקרה מובהק של וויתור מצד התובע על עד רלוונטי.

בחקירתו הנגדית, לא נסתר גרעין גרסתו של התובע לגבי נסיבות התאונה. התובע מבהיר כי נפל מהפיגום עליו עבד כי איבד שיווי משקל ונפל [ש' 24-28 בעמ' 27 לפרו']. כפי שמסר כ"גרסה ראשונית" בסמוך לאחר התאונה לחוקר המל"ל, ובדומה לגרסתו בתביעה למל"ל, שכאמור, אושרה על ידי המעסיקה: "ומבלי לשים לב מעדתי בקצה הפיגום". התובע נשאל, אם לפי גרסתו הוא איבד שיווי משקל ונפל, מדוע כתב בעדות הראשית "אם היה מעקה לפיגום לא הייתי נופל", ובמענה הוא מבהיר, שלתפיסתו "יש סבירות שאם היה מעקה, הייתי נאחז בו ואולי לא הייתי נופל" [ש' 2 בעמ' 28 לפרו'], וכי "ההנחה שלי שלו היה מעקה, היה אפשר שאולי זה היה בולם את הנפילה וזה היה מסתיים אחרת" [ש' 22-26 בעמ' 36 לפרו'].

אמנם אמירה מפורשת, מפי התובע, לגבי היעדר מעקה לפיגום נאמרת לראשונה בתצהיר הנסיבות, שכאמור – הפך חלק מכתב התביעה; אך, כאמור, עצם הנפילה מפיגום וקיומם של מחדל ב"מלהתקין פיגומים מוגנים" ו"לבנות פיגומים בטוחים" ומחדל "מלמגן ולגדר את הפיגום הגם שידעה כי בביצוע העבודה באורח זה כרוכה סכנה בטיחותית חמורה של נפילה" - נטענו כבר בכתב התביעה בהגשתו [ב-ס' 8 בעמ' 3 ו-4]; ומכל מקום, אני מוצא כי הודעותיו של התובע למל"ל מלמדות שמבחינה פיזית לא היה כל מחסום (מעקה, מאחז) שיחסום את התובע מלמעוד או לאבד שיווי משקל בקצה הפיגום בנפילה לתוך התהום (פער הגבהים שבין משטח הפיגום לבין הקרקע).

גרסת התובע בענין היעדר כל מעקה לפיגום - לא נסתרה. בתצהירים שהוגשו מטעם המעסיקה לא מוצאת המעסיקה להתייחס לגרסת התובע בענין - היעדר המעקה. מנהל העבודה מטעם המעסיקה מדבר בתצהירו בסיסמאות מגמתיות כמו: "תודרך", "לא פנה", ו"הייתי זוכר", אך לא מוצא לומר מילה לגבי טיב וצורת הפיגום; שלא לדבר – על קיומו או אי-קיומו של מעקה. בחקירתו, מוצא עד זה, ב"עדות כבושה", להשיב, שוב במגמתיות מסוימת, "הפיגום היה מאוד מגודר מבחינה בטיחותית"; וכיצד הוא יודע זאת? או כיצד הוא זוכר זאת, לעומת היעדר זיכרון לגבי דברים אחרים? מעדותו עולה, כי אין זו ידיעה ישירה או תמונה שנזכר בה, אלא היסק; מדבריו עולה כי הוא מתבסס בתשובתו זו על כך שככלל - סולל בונה לא מוותרים ועובדים לפי החוק, "מבחינת בטיחות לא ויתרו לנו בפיפס" [ש' 16-20 בעמ' 84 לפרו']. מכל מקום, אינני מוצא ליתן משקל של ממש ל"עדות כבושה" זו שעלתה בחקירתו - בעניין קיומו של מעקה לפיגום; עדות שהיא רק חלק מעדותו הכוללת של עד זה, שלענין אמינותה אתייחס בהמשך.

גם בתצהיר העדות הראשית שנתן הבעלים של הנתבעת 1, שבחקירתו עולה שהיה המנכ"ל במועד הרלוונטי (להלן: "המנכ"ל"), אין אזכור כלשהו לענין קיומו של מעקה לפיגום או היעדרו. במקום זה, ב-ס' יא' לתצהירו מוצא המנכ"ל כי: "מתצהיר התובע עולה כי התובע טוען שנפל בשל ליקוי בפיגום או בהתקנתו". לפי תצהירו הפיגומים הוזמנו מהצד השלישי 4, לוי עופר, וכל טענה של ליקוי בענין הפיגום - היה על התובע להפנות ישירות אליו. לשון אחר, למול גרסה מפורשת של התובע בתצהיריו, המנכ"ל איננו יודע להצהיר שהיה או לא היה מעקה לאותו פיגום.

מעיון בתצהיר שנתן קבלן הפיגומים, עולה כי את ההזמנה להקמת הפיגומים קיבל מאת הקבלן הראשי (ולא - המעסיקה של התובע), וכי לא נשמרו בידיו מסמכים מאותה התקשרות [ר' גם הבהרתו בחקירתו – ב-ש' 9-13 בעמ' 97 לפרו']. לשיטתו, אין חובה בחוק להתקין מעקה לפיגום שמצוי בין מטר למטר וחצי מעל לקרקע, אך הוא נוהג לעשות כן. עוד מסר בעדותו, כי משום שהמעקות בפיגומים שהם בגבהים הנמוכים אינם חיוניים, ואף מפריעים לביצוע העבודה, מה שקורה הרבה פעמים בפועל הוא - שהמשתמשים בפיגומים אלה נוהגים לפרק מעקות אלה. כל זה, קורה לאחר שהוא, קבלן הפיגומים, כבר קיבל את אישור מאת מנהל העבודה על קבלת הפיגומים באופן תואם את ההזמנה; ואין לו כל שליטה על השימוש בפיגומים והשינויים שמבוצעים בהם - לאחר מסירתם ללקוח.

כך בתצהירו; דא עקא, בחקירתו התברר כי, בעצם, איננו נוהג להוסיף מעקות לפיגומים בגובה מטר עד מטר וחצי, אלא אם הלקוח "מבקש ואומר לי שהוא רוצה לגדר, יהיה גידור"; הוא לא זוכר אם נתקל "בבקשה כזו של לגדר פחות משני מטר"; ולשאלה חוזרת, הוא מאשר שלא יצא לו מקרה שלקוח ביקש מעקות לפיגום בגבהים הנמוכים הנ"ל, אבל אם היה מבקש - היה הלקוח נדרש לשלם תוספת [בעמ' 106 לפרו']. לשון אחר, מגרסת מי שהתקין בפועל את הפיגומים בענייננו, בהחלט סביר שסיפק את הפיגומים לגבהים של מטר עד מטר וחצי ללא מעקה, באשר - לא התבקש אחרת. מכל מקום, המעסיקה לא הרימה את הנטל לסתור את גרסת התובע לגבי נפילתו, גם לא - לגבי היעדרו של מעקה לפיגום.

ומה מידות המשטח של הפיגום המדובר? אייחס לו מידה של עד 80 ס"מ - לגבי הרוחב, - ושל עד 2.5 מ' - לגבי האורך (הממד שמשיק לקיר); זאת, באשר התובע לא מדד את הפיגום ולא הביא תמונה. ולפי העדויות: לפי עדות התובע רוחבו של הפיגום 40-50 ס"מ ואורכו כ-1.5 מ' [עמ' 50-51 לפרו']. לפי מנהל העבודה, אורך "מיטה" של פיגום הוא 2.5 מ' [ש' 5 בעמ' 86 לפרו'], ולפי קבלן הפיגומים, רוחבם של כל הפיגומים שהוא מספק הוא 90 ס"מ, לפי החוק [ש' 4-9 בעמ' 30 לפרו']. אך מעל כל אלה, הדין קובע אחרת; לפי הדין: "רחבה של רצפת פיגום יותאם למטרה שלה נועד הפיגום ויהיה לפחות – (1) 60 ס"מ – אם הרצפה משמשת מקום עמידה או מקום ישיבה לאנשים ואין מחזיקים עליה חמרים; (2) 80 ס"מ – אם הרצפה משמשת גם להחזקת חמרים; (3) 130 סנטימטרים – אם על הרצפה מסתתים אבנים או מעבדים אותן בדרך אחרת" [תקנה 27 לתקנות עבודות בניה]. הואיל והנטל הוא על התובע, וקבלן הפיגומים הפנה לחוק, אניח שרוחב הפיגום בענייננו הוא המידה הנקובה "בחוק" כרוחב המינימלי לסוג העבודה שנדרש התובע לבצע, שהיא כאמור בתקנה 30(2) – 80 ס"מ.

ומה גובהו של משטח הפיגום מעל לקרקע? אני מוצא לקבוע כי גובהו של הפיגום מעל לקרקע היה מעל מטר, עד - 1.20 מ' [מה שתואם את שהעיד התובע בהודעתו לחוקר המל"ל]; זאת – באשר לפי כל עדויות התובע, גובהו של משטח הפיגום נע בין מטר למטר וחצי מעל לקרקע. מוחשית יותר היא עדותו של התובע, לפיה, אף שגובהו שלו הוא 1.76 מ', הרי כשעמד ליד הפיגום, המשטח של הפיגום (הרצפה שלו) הגיע לתובע - לאזור של כתפיו, כך שנאלץ להפעיל "כוח פיזי מאוד חזק כדי להגיע לפיגום" [עמ' 50-51 לפרו']. לא נמסרה עדות אחרת מטעם מי מהצדדים, השוללת אפשרות של גובה הפיגום מעל למטר.

ומה משך הזמן שהתובע שהה על הפיגום באותו יום עבודה - בטרם נפל? אני מוצא כי משך זמן זה הוא - כשעתיים, כמפורט להלן. לפי עדות מנהל העבודה מטעם המעסיקה סדר יומם של העובדים באתר, היה: הגעה לאתר בשעה 7:00, "עד 7:30 מכינים קפה מקבלים תדרוך ועולים לפיגום" התארגנות וכניסה לעבודה, ובשעה 11:45 מתארגנים להפסקת צהריים של שעה, ומשם עובדים עד 15:45 [ש' 18-31 בעמ' 85 לפרו']. התובע מעיד שבדרך כלל מגיעים ב-8:00 או 8:30 לאתר, וכי הוא איננו זוכר בחקירתו את שעת נפילתו, אם נפל בבוקר או בצהריים, וכמה זמן עבד עד לנפילה [עמ' 37 לפרו']. בתביעה למל"ל [נ/2], שהוגשה כחודשיים לאחר התאונה, נרשם כי נפגע בשעה 10:00 [כך גם בעדות לחוקר המל"ל], והמעסיקה מוסרת בטופס התביעה, כי התובע "יצא" לעבודה בשעה 7:30, כשהחזרה הצפויה 13:00 (יום שישי).

גם מנהל העבודה וגם המנכ"ל מאשרים בעדותם שב"מסגרת העבודה" בסוג המטלה שהיתה מוטלת על התובע, יכול עובד לשהות על הפיגום כמה שעות [ש' 25-26 בעמ' 85 לפרו']; המנכ"ל מאשר שאמנם משך השהיה על הפיגום משתנה בהתאם לטיב המטלה, אבל "יכול להיות מצב שעובד נמצא בפיגום ארבע שעות ברצף" [ש' 27 בעמ' 73 לפרו']. לאור האמור, אתבסס על ההנחה המושכלת, שהתובע החל אותו בוקר את המשימה ב8:00 ונפל ב-10:00; שהוא המשך המסתבר מהנסיבות, ומכאן, גם - המתברר, לנוכח כל העדויות לגבי שגרת העבודה ומה שארע אותו בוקר.

אין מחלוקת כי טרם התאונה, התובע עבד כחמישה חודשים אצל המעסיקה, כשהוא מצוי בכל מיני סוגי וגבהי פיגומים, בעיקר בגבהים הגבוהים [עמ' 33 לפרו']. לא הוצגו אישורים לגבי קיום הדרכות ואזהרות התובע, לרבות לא - לגבי עבודה בפיגומים בגובה. הנתבעות מעידות כי אין לאתר את המסמכים בשל השיהוי הגדול שבחר התובע להגיש בו את תביעתו. התובע גורס כי מעולם לא קיבל הדרכה לענין בטיחות או לענין הסיכונים בעבודה.

התובע מאשר בקדם המשפט ב-2015: "עבדתי על הפיגום הזה לפני התאונה, העבודה היא בכמה שלבים, אני מניח יומיים או שלושה. מדובר לפני 10 שנים ואני מתקשה לזכור" [ש' 17-18 בעמ' 9 לפרו'].

כאמור, בעדות הראשית העיד התובע "תוך כדי העבודה נפלתי אחורה". בחקירתו הנגדית הבהיר, שבהיסח הדעת שנגרם במהלך העבודה, שהיא "דינמית" ו"מאומצת", כאשר אתה עובד מספר שעות על משטח קטן וצר ואתה צריך להתכופף ולזוז כדי לשתות מים או לקחת סיליקון או חומר גלם, "לעיתים אתה צריך ללכת אחורה. העבודה היא בלתי צפויה, אתה לא יודע לאן אתה הולך" [ש' 16 בעמ' 28 לפרו'].

התובע מסכים, שאכן בהליכה לאחור יש סיכון, אך מבהיר כי לעתים העבודה דורשת זאת [ב-עמ' 28 לפרו']. לנוכח חזרה על שאלות בחקירה, התובע מבהיר בתשובה: "שוב פעם, עמדתי על הפיגום, איבדתי שיווי משקל ונפלתי"; הוא נשאל שוב, אם הוא מאשר שזו תלונתו היחידה לגבי סיבת הנפילה הוא משיב: "מה שאני אומר ובית משפט שומע וכל המכובדים בחדר שאיבדתי שיווי משקל ונפלתי אחורה" [ש' 27-32 בעמ' 36 לפרו'].

התובע מסביר בחקירתו כי העיד שבמהלך העבודה נפל לאחור, וכי היתה צעידה לאחור "כתוצאה מנפילה, ממעידה", שהיא "כתוצאה מאיבוד שווי משקל", שהוא לא יודע את סיבתו [ש' 10-16 בעמ' 32 לפרו']. התובע נחקר ארוכות בענין הביטוי בו השתמש בעדותו בקדם המשפט - "בהיסח הדעת", ונשאל כיצד גרסתו למל"ל שמעד "מבלי לשים לב" מתיישבת עם גרסתו ש"איבד שיווי משקל"; והוא משיב: "אתה צריך תמיד להיות זהיר בהליכה שלך על גבי הפיגום, אפשר למעוד. אי אפשר להיות כל הזמן רובוט ו-200 אחוז להיות מפוקס בעבודה. מאוד מתעייפים בעבודה הזו, העבודה מעייפת ולא שותים הרבה. מספיק שאתה טיפה מעופף או לא ישנת טוב או הלכת עם חברים יום לפני, אתה בסיכון, אתה יכול לשכוח, לא מפוקס, זה קורה"; התובע לא זוכר מה הסיבה שלא שם לב [ש' 9-25 בעמ' 32 לפרו'].

ובחקירה על ידי צדדים אחרים, נשאל שוב: "למה איבדת שיווי משקל?", ומשיב: "איבדתי שיווי משקל", ונשאל: "ישנת לא טוב בלילה?", ומשיב: "יכול להיות, העבודה היא מאוד מאמצת. איבדתי שיווי משקל כי קורה שבן אדם מאבד שיווי משקל, קל וחומר שאתה נמצא על פיגום. לא יודע להצביע בדיוק באיזה שעה המקרה ואם זה היה בשעה 11:00, 10:00 או 14:00" [ש' 1-5 בעמ' 37 לפרו'].

נכון יהיה להציג כאן, כהשלמה לבחינת מכלול הגרסאות, לאחר שסקרנו את גרסת התובע בעדותו הראשית והנגדית, את גרסתו בעדותו לבית המשפט בקדם המשפט מיום 10.2.15, במענה לשאלות בית המשפט [ב-ש' 1-7 בעמ' 10 לפרו']:

"אופי העבודה הוא על פיגומים, בפיגומים הגבוהים מכיוון שזה בגובה מאבטחים ובפיגומים הנמוכים לא היתה אבטחה, לא היה כלום למעשה. אתה מטפס על הפיגום, כושר גופני, ועולה על משטח קרש ועובד שעות.

באותו היום בפיגום הזה היה שלי לבד.

במהלך העבודה צריך לקחת דברים ולשים דברים, בהיסח הדעת הלכתי אחורה איבדתי שיווי משקל ומעדתי ונפלתי למטה, אני משער בגובה של 1 מ' או 1.5 מ'.

נפלתי והרגשתי כאב חד בברך, באותו רגע שקמתי צלעתי והרגשתי כאבים עזים חדים, הלכתי, אני לא זוכר אם הלכתי או המתנתי וחיפשתי את מנהל העבודה, ואז דיווחתי לו.

דיווחתי ככל הזכור לי , לאדם דתי עם זקן, הוא היה מנהל העבודה והאתר מטעם שילר. היינו ביחד צוות. אני לא זוכר את השם זה פרח מזיכרוני".

ניתן להתרשם ממכלול עדויות התובע לעיל, כי התובע עקבי בגרסתו, איננו מייפה דברים, גם מקום שאולי אינם נוחים לו, ואיננו חושש מלהודות שאיננו זוכר פרט זה או אחר. התובע הרשים אותי כעד מהימן, שעונה ישירות לשאלות, ומבהיר מה כן ומה לא זכור לו מאותם זמנים.

אכן כטענת הנתבעות, היו דברים שהתובע לא זכר. הוא מודה בכך; הוא לא זכר: את הצד של הפיגום ממנו נפל, מה הסיח את דעתו [ש' 21-23 בעמ' 28 לפרו'] ואת השעה המדויקת של אירוע הנפילה. אך אני שואב אמינות מגרסה זו, כאשר מדובר בפרטים שאולי לא היו ברורים לו "בזמן אמת", או פרטים שניתן לשכוח במרוצת השנים. מכל מקום, פרטים אלה אינם בלב ההתרחשות; ואין בהם מלשנות את העובדות המרכזיות: שלפיגום לא היו מעקות, שהנפילה התרחשה ביום 21.1.2005 (לגבי השעה ניתן להסתמך על הקפאת הזיכרון שבמסמכים שהוצגו למל"ל), ושדעתו הוסחה לרגע מתשומת לב המתמשכת שנדרשה ממנו בעבודתו, לכך שהוא עובד על פיגום צר שיש בו סכנה לנפילה – בהיעדר מעקה.

מאידך, מצאתי את עדותו של מנהל העבודה מטעם המעביד באותו אתר – מגמתית; עדות שלא עשתה רושם מהימן ביותר. בתצהיר שנתן העד עוד בתקופה שבה עבד עבור המעסיקה, הודיע כי איננו זוכר שהתובע פנה אליו אי-פעם בטענה כי נפל או נפגע. בעדותו מתברר כי הוא זוכר שהתקופה בה עבד התובע עבור המעסיקה - תחת ניהולו באתר - היא מלפני 11 שנים, היינו - בשנים 2007-2008, בעוד שאין מחלוקת, שתקופת עבודתו של התובע היתה כשלוש שנים עוד קודם לכן - מספטמבר 2004 עד פברואר 2005 !! [ש' 1-2 בעמ' 82, ש' 6-9 בעמ' 89, ו-ש' 31-32 בעמ' 90 לפרו'; ראה גם דוחות נוכחות – ת/4].

עוד מתברר, כי עד זה איננו זוכר בכלל משך כמה זמן עבד התובע עבור המעסיקה, ואף לא ידע לומר אם זה בסביבות "שנה או שנתיים" (כשהתובע עבד בפועל – כחצי שנה). לגרסתו של העד, הסיבה שהוא בכלל זוכר את התובע היא, שיש בידיו תמונה של התובע עם העובדים ועם נחש, לעדותו - חיית מחמד שהתובע הביא עמו לעבודה ("עדות כבושה", שלמותר לציין שלא אושרה בחקירתו הנגדית של התובע), אך מאשר שהתמונה לא נמצאת עמו בבית המשפט, ולא הוצגה [ש' 15-22 בעמ' 87 לפרו']. עד זה כן זוכר תאונה שבה פועל אחר, עובד של המעסיקה, נפל מפיגום "מזמן", אך בנסיבות אחרות; זה פועל שהוא לקח לביה"ח [ש' 24-32 בעמ' 87 לפרו']. עד זה גם לא זוכר בענין צורת הפיגומים באזור העבודה המדובר – כמה קומות של פיגומים היו ומה היה הגובה של הקומה התחתונה בפיגום [ש' 14-19 בעמ' 90 לפרו'].

עדותו של המנכ"ל של המעסיקה, אף היא נחזית לי מגמתית; וכמו עדות מנהל העבודה, בנסיבות בהן המעסיקה חתומה על מסמכי המל"ל, אין בעדות המנכ"ל כדי לשכנע לקבל את עמדתה המשתמעת של המעסיקה, לפיה התובע בעצם פברק גרסה של נפילה שלא היתה או שמסר גרסה שקרית בעניין נסיבותיה.

מול המוצהר בטופס התביעה למל"ל, המעסיקה שחתומה עליו, איננה יכולה לפטור את עצמה מהמשתמע מהכתוב בו, תוך תליית היעדר הקפדתה על ביצוע מעקב ובדיקה אחר תאונות עבודה שמתרחשות אצלה, או אחר תאונה ספציפית, בטענה הסתמית, מלשון: לא זוכרים שפנה אל מנהל העבודה שלנו, ולא בדקנו ב"זמן אמת" האם אמת בתיאור הנסיבות על ידו. אני מוצא כי היה על המעסיקה לברר "בזמן אמת" מול מנהל העבודה מטעמה האם הוא מאשר את הגרסה שבטופס התביעה למל"ל - בטרם חתמה על הטופס.

בתצהירו [נ/3] ובחקירתו מעיד המנכ"ל עדויות שאינן ידועות לו מידיעתו הוא, והן בעצם הערכות או עדויות שמיעה, להן התובע התנגד בפתח הדיון. המנכ"ל מאשר בתצהירו שהמעסיקה אישרה את מסמכי המל"ל שהוגשו בעניינו של התובע, אך לטענתו – עשתה כן בלי לבדוק, כדי לעזור לו לפנות למל"ל "על פי גרסתו" [ס' ה' לתצהיר].

כך, המנכ"ל מאשר בחקירתו כי מנהל היישום של המעסיקה, שהוא מנהל בקרת האיכות, ומצוין בשמו במסמך המל"ל, כמי שמאשר את חתימת החברה על טופס בל/250 של המל"ל; אמנם, הוא "לא יודע" לאשר שזאת אכן החתימה של אותו מנהל, שהוא מנהל בקרת איכות, אך "סביר להניח" שזה המסמך שהחברה הגישה למל"ל [עמ' 69 לפרו'].

ובכן, כדי להעיד עדות כזו, המבקשת, בעצם, לחתור נגד "האמת" של הגרסה שנמסרת למל"ל במסמך עליו חתומה גם החברה, ולטעון ש"עשתה טובה" לעובד, ובעצם לא בדקה את נסיבות התאונה שדיווח העובד (כשבמסמך הזה, בל/211, נכתב בכתב ידו של התובע, במפורש, לגבי תביעת נזיקין אפשרית, כי: "בכוונתי להגיש תביעה לאחר הניתוח" [ס' ד' למסמך]), היה על הנתבעות להביא לעדות את מנהל החשבונות של החברה "דוד" שחתם את חותמתה על המסמך, על מנת שיסביר עד היכן מגעת "מיטב ידיעתה" של החברה עליה הצהירה בטופס התביעה. כל עדות אחרת - היא עדות בע"פ נגד מסמך בכתב, שנמסרת על ידי מי שלא ריכז את בדיקת המעסיקה טרם חתמה על טופס התביעה.

הנתבעות טוענות בסיכומים מטעמן כי לנוכח עדויות עדיהן, המכחישים ידיעה לגבי האירוע שמתאר התובע למל"ל בטופס בל/250 [ת/1] בענייננו, אין משמעות לחתימת החברה עליו. הנתבעות מפנות לעולה לענייננו – מהאמור בפסק הדין שניתן בענין ע"א 185/75 אוחיון נ. חיון, פ"ד לא(3), 824 (להלן: "ענין אוחיון"), לפיו, לשיטתן - עת שהמעביד לא נכח באירוע, אין הוא מחויב ב"הודאה" שמסר העובד, אף אם אישר אותה עבור התביעה למל"ל.

ובכן, נחזור ונזכיר כי כפשוטם של דברים, ככלל המעסיקה מתחייבת בטופס בל/250 אשר יש לו משמעות פרקטית – מימון ציבורי. הטופס משמש לאשר לקופות החולים את כיסוי הוצאות הקופות בטיפולים שניתנים בגין התאונה - על ידי המל"ל, בהיותן נובעות מתאונת עבודה. כמדיניות משפטית, יש להניח שהמעסיקה בחותמה כמאשרת את האמור בטופס תביעה זה, מודעת לכך שיש לאישורה השלכה לענין ניצול כספי ציבור, והיא אינה מאשרת משהו שלא בדקה.

ודוק. יש לאבחן עוד, ולהפנות לכך שענין אוחיון דן בגרסת עובד לתאונה כפי שנמסרה על ידיו בטופס התביעה למל"ל (לא בל/250), במקרה בו הוא מבקש להסתייג ממנה, כי הוא טוען שהיא שונה ממה שאירע באמת, ונמסרה כך – רק בלחץ המעביד. באותו ענין מפנה כב' השופט חיים כהן להלכה, שמקובלת עוד מהדין האנגלי, לפיה "אין אדם נתפס בהודאה אלא אם, לפי מבחן הסבירות, התכוון להודות"; אך מבהיר כי הנטל על מוסר ההודאה - המתכחש, להוכיח שלא נתן דעתו וליבו לענין אשר כביכול הוא מודה בו; בלשונו:

"אמת נכון הדבר, שחובת ההוכחה על המודה כי הודאתו ניתנה שלא מדעת, וסתם הודאה עומדת בחזקתה, כל עוד לא יצא המודה חובת הוכחה זו. אבל אין עליו חובה להראות כי הוא הוטעה או רומה דוקא, או שנתן הודאה במצב של חוסר הכרה, וכיוצא באלה:ב דייו אם יוכיח כי מה שנראה לכאורה כהודאה מצדו, למעשה אינו הודאה, מפני שבעשותו אותה לא נתן דעתו ולבו לענין אשר הוא כביכול מודה בו, אלא עשה מה שעשה באורח סביר לתכלית מוכחת אחרת....." (ע"א 497/60, 498/60, [1], בע' 1676)".

בענייננו חותמת המעסיקה על טופס תביעה למל"ל (בל/211; נ/2), כשבטופס מודיע התובע שהוא שוקל להגיש תביעה נזיקית לאחר הניתוח, וכשסעיף האישור שעליו החברה [ס' יב'] מנוסח כך: "אנו החתומים מטה מאשרים כי הפרטים שנמסרו על ידי העובד ועל ידינו בטופס התביעה הם נכונים לפי מיטב ידיעתנו פרט ל: נא לפרט את ההסתייגויות – אם ישנן – לגבי הפגיעה". המעסיקה גם מאשרת בטופס כי העובד [ר.א.], מנהל העבודה מטעמה באתר, נכח בעת הפגיעה.

אם כן, לפי הטופס של התביעה למל"ל החתום בענייננו (בהיעדר כל הסתייגות) המעסיקה בדקה למיטב ידיעתה, ואישרה; המעסיקה לא גורסת בעדות המנכ"ל, שעתה נודע לה דבר אחר ממה שאישרה, אלא, שבעצם, מסיבות אלטרואיסטיות - לא בדקה את גרסת התובע "בזמן אמת". לנוכח האמור לעיל, וניתוח העדויות שעשיתי בפרק זה, אינני מקבל - בנסיבות - עדות בע"פ נגד מסמך בכתב מ"זמן אמת".

בנסיבות, לא הרימה המעסיקה את הנטל שלפי הדין, כאמור, מוטל עליה - להוכיח שהודאתה העולה מטופס התביעה למל"ל נעשה באופן סביר לתכלית מוכחת אחרת. במיוחד, כאשר אותה תכלית אחרת (עשיית טובה לתובע) - נוגדת את תקנת הציבור מבחינת הערך שיש לייחס להגנה על כספי ציבור, שחו"ח משולמים לו בלי הצדקה.

באופן דומה, אינני מקבל כמבוססת את התנגדות המנכ"ל בחקירתו הנגדית לאישור מכתב שנמצא בתיק המל"ל, שהגיע בתעודת עובד ציבור מיום 7.6.18 (לתיק בית המשפט ביום 19.6.18); מדובר במכתב מיום 12.7.05 עם לוגו של החברה, שמופנה למל"ל, שבו מאשרת החברה כך: "ביום שישי ה 21.1.05 מעד העובד [ג.א.] ת.ז. [ ] בזמן עמידתו על פיגום וקיבל מכה בברך. לאחר שישב בצד כחצי שעה חזר לעבודה, גמר את יום העבודה ומחרת בבוקר לא הגיע יותר לעבודה עקב הנפילה. בחודשים ינואר, פברואר עבד [ג.] מס' ימים ועזב את העבודה".

הנימוק שמוסר המנכ"ל ל"אי-האישור" של המכתב שנמצא בתיק המל"ל, כאמור, הוא שחסרה חתימה על שמה של החברה שנקוב ומודפס בתחתית המכתב כמי שערך אותו [ש' 31-32 בעמ' 70 לפרו']. המנכ"ל נשאל בחקירתו, האם החברה היתה בהתכתבות עם המל"ל לגבי התובע הספציפי ומשיב: "אני לא זוכר, זה לפי הניירת" [ש' 8-9 בעמ' 71 לפרו']. אם כן, עיון בניירת שבתעודות עובד הציבור מהמל"ל, מאשר כי היו לחברה התכתבויות עם המל"ל בעניינו של התובע, וכי לבד מהמכתבים שהזכרנו מימים 26.6.05 ומ-12.7.05, כאמור, עולה כי קיים מכתב נוסף מיום 26.6.05, שבו מעבירה החברה למל"ל דוחות נוכחות, תלוש שכר, ודיווח תאונה טופס בל/250. אמנם המכתב גם הוא - לא חתום בחותמת החברה, אך מצוי בתיק המל"ל, שמצויים בו גם תלוש שכר ודוחות נוכחות, שהם לכאורה - מנספחיו.

לאור מכלול הראיות לעיל, אינני מוצא כי אין לבוא חשבון עם התובע בטענה כי "הסתפק" בהבאת עדותו, שהיא "עדות בעל דין יחידה" מטעמו. התובע תומך את גרסתו, שכאמור, מצאתי להאמין לה, בכך, שהמעסיקה חתמה על התביעה למל"ל כמעביד [נ/2], אישרה את תיאור התאונה כפי שהוא מופיע ולא הסתייגה ב"הצהרת המעביד" שבסעיף י"ב לתביעה למל"ל; ואף ציידה את התובע בטופס המופנה לקופת החולים למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/ 250) [סומן ת/1], שבו הגרסה: "נפל מפיגום בגובה מטר". כאמור, לאישורים אלה מצטרפת תכתובת של החברה עם המל"ל, ממנה עולה כי המעסיקה יודעת על התאונה בגרסה שנמסרה למל"ל על ידי התובע, ומגבה את גרסת התובע.

הנתבעת לא מצאה להביא את מנהל בקרת האיכות שאישר בטופס בל/250 שהתובע "נפל מפיגום בגובה מטר" [ת/1], וגם לא את רואה החשבון של החברה שמאשר בחתימתו של חותמת החברה המאשרת את הפרטים/ הגרסה שנמסרו בענין התאונה בטופס בל/211. בענין זה של אי-הבאת עדים רלוונטיים, אין אלא להזכיר כי, קיימת חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות תובע מלהציג ראיות שהיו בהישג ידו ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעתו [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד ס"א (3) 18, 61 (2006); ב-ע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (26.5.2011)].

אפנה עוד לכך שהאנמנזה שנלקחה מהתובע בסמוך לאחר התאונה, כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו בנדון, מתאימה לגרסה בה דבק התובע בענייננו; וכי בהיותם של רישומים אלה "מזמן אמת" מבוססים לכאורה על עדות מוקדמת וראשונית, מקובל ליתן לה משקל ראייתי מסוים, אף שמדובר באמרה שנמסרת מוץ לבית המשפט. עוד תמיכה לגרסת התובע.

כאמור בכתב ההגנה אין טענה לשיהוי או לנזק ראייתי. בכל זאת, הנתבעות מפנות בסיכומיהן לכך שהתובע הגיש את התביעה רק קרוב ל-7 שנים לאחר התאונה, ומכאן שנגרם לטענתם שיהוי כבד, שגורם להן נזק ראייתי, וכי על כן יש לייחס לתובע נטל כבד יותר של הוכחה. מאידך, בהמשך לטענת התובע בעניין, אעיר, שאילו מילאו המעסיקות אחר החובה המוטלת עליהן בדין לשלוח הודעה למפקח האזורי על תאונת עבודה שגרמה לעובד להיות נטול יכולת במשך יותר משלושה ימים, הודעה המובנית על פי דרישות טופס שכוללות פירוט של: "סיבתם או טיבם של התאונה או המקרה המסוכן" [ס' 3 לפקודת תאונות ומחלות משלח יד (הודעה), 1945] – יכול שהשפעות השיהוי הנטען – מופתחות משמעותית.

הנתבעות מפנות לפסיקה שבה בית המשפט, בהתבסס על הנחיית סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], לא מצא להצדיק קבלת גרסת תובע - בשל היותה "עדות בעל דין יחידה", שלא הובאה לה תמיכה. עיון בפסקי הדין מעלה כי יש לאבחנם מענייננו. בענין ע"א 1029/06 תעבורה מיכל מלט בע"מ נ. בני רושקונסקי (פורסם; 21.11.06), נמצאו סתירות בעדות בעל הדין והעלמת עובדות מהותיות, ולא נמצא ולו בדל ראיה לבד מעדותו לכך שאירע מקרה הביטוח. בענין ע"א 761/79 חנוך פיקל אוח' נ. הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(2)48 (11.9.80), דובר על כך שעדות בן משפחה איננה סיוע לעדות בעל דין יחידה כשהמסמכים נוצרו על ידם. בענייננו, כאמור, מדובר במסמך משותף, שלמעסיקה יש חלק מהותי ומשמעותי בו, כאמור. ההפניה לענין ע"א (ת"א) 147/89 ברגר נ. זכאי, פ"מ תשמ"ה (א) 207 – איננה מוסיפה, הדין ידוע.

אם כן, מצאתי שהתובע הוכיח את הנסיבות שקדמו לתאונה ואת נסיבות התאונה. הנתבעות מפנות בסיכומים מטעמן לשלושה פסקי דין בהם נקבע כי תובע אשר טען כי נפל מפיגום בעת עבודתו לא הוכיח את תביעתו. בהקשר לטיעון זה אזכיר, כי אכן מקובל - שכל מקרה לגופו. עיון בפסקי הדין המאוזכרים מעלה כי יש לאבחן נסיבתית את אותם מקרים ואותן פסיקות מענייננו, באשר נדחו על המכלול הראייתי שבו נמצאו אצל התובעים השונים גירסאות חילופיות ואף סותרות, שהצביעו על היעדר אמינות בעדות התובע, שבגינה נקבע כי התובע לא הרים את הנטל.

משנקבעו הממצאים, כאמור ברישא לפרק זה לעיל, נשאלת השאלה: האם התובע הרים את הנטל לביסוס הרשלנות והפרת חובה חקוקה שהוא מייחס למעסיקה?

חובת הזהירות של המעסיקה בענייננו  והפרתה

אין חולק כי הנתבעות 1 ו-2 חבות כלפי התובע בהיותן מעסיקתו חובת זהירות מושגית. לפי הדין, היתה מעסיקתו חייבת לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה, לנקוט בשיטות עבודה בטוחות, לספק לו כלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך אותו ולפקח על עבודתו באופן שהוא מביא בחשבון את הסכנות האורבות לו מעצם אופייה של עבודתו, ולהזהירו מפניהם. [פסיקה נרחבת, החל מ-ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2), 595 בעמ' 604; וכלה ב- ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין ואח' (פורסם; 2011)].

בענייננו נשאלת השאלה: האם בנסיבות התאונה הפרו הנתבעות 1 ו-2 אף את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהן כמעסיקה של התובע? ובעצם, לצורך תשובה לשאלה, השאלה המרכזית לבחינה היא: האם בנסיבות ענייננו היתה יצירת סיכון לעובד, לתובע, שהוא בלתי סביר? שכן, לפי הדין "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית." [דבריו של כב' הש' ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, ס' 8 (להלן: "ענין ועקנין")]. ודוק. כפי שמפנות הנתבעות, הובהר בפסיקה כי המעסיק אינו חב בחובת אחריות מוחלטת [ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, עמ' 349].

כפי שעולה מהמפורט להלן, מצאתי כי בנסיבות ענייננו כפי שעולות ממצאי לעיל, הפרו הנתבעות 1 ו-2 את חובת הזהירות הקונקרטית שחלה עליהן כלפי התובע כמעסיקתו.

היקפה וטיבה של חובת הזהירות הקונקרטית שיש לייחס למעסיק - הינה תלוית נסיבות. ובענייננו השאלה המרכזית הנשאלת היא: האם בנסיבות עבודתו של התובע ומידותיו של הפיגום כפי שנקבעו בממצאים שמצאתי לעיל, קמה למעסיק חובה לגדר ולתחום את משטח הפיגום? ולחילופין, אלו הדרכות ואזהרות היה על המעסיקה לוודא שהתובע יקבל טרם תחילת עבודתו בנסיבות של היעדר גדר או מעקה לפיגום, כאמור?

אכן, כטענת הנתבעות, חובות חקוקות מפורשות לגבי חובת גידור קבועות בתקנות לגבי משטחי עבודה המצויים בגובה של מעל , לרבות - התקנת אמצעי בטיחות למניעת נפילתו של אדם [הוראת סעיפים 9, 168 בהתאמה לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח-1988 (להלן: "תקנות עבודות בניה"); בצירוף הוראת סעיף 225 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970].

מאחר שקבעתי כי הגובה ממנו נפל התובע עולה על מטר, אך לא עולה על 1.20 מ', אכן, בענייננו, אין מדובר בענייננו ב"עבודה בגובה" [כהגדרתה בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז-2007]. אך בידוע הוא שנורמה מפורשת שנקבעת בנסיבות מסוימות בחובה חקוקה, בוודאי בתחום הבנייה, אינה מקפלת בתוכה פטור מידי כשהנסיבות מעט שונות. על המעסיק לגלות זהירות בבחינת תחנת העבודה של העובד בהתייחס לטיב וסוג עבודה הנדרשת לביצוע בה, ולבחון גם איזה נורמה מכתיבות תקנות נוספות אחרות שהותקנו לצד אותה חובה חקוקה, ולוודא שהוא עומד בחובת הזהירות בנסיבות כל מקרה ומקרה.

ובכן, בדין קיימות חובות חקוקות מהן עולה, בנסיבות מתאימות, חובה לגידור משטח עבודה ופיגום בנסיבות של סיכון בנפילה, ולא רק במשטח שהסיכון ליפול ממנו הוא לעומק של מעל ל-2 מ'. מדובר בתקנות לגבי משטחי עבודה, שהגדרה כוללים פיגומים.

אמנם, תקנה 9 לתקנות עבודות בניה קובעת חובה לגדר - באופן מסוים - משטחי עבודה מהם יש סכנה לנפילה לעומק של מעל 2 מ'. אך לצידה הותקנה תקנה 8 לתקנות עבודת בניה, שקובעת: "כל משטח עבודה או מדרכת מעבר יותקנו כיאות למטרה לה הם מיועדים ובאופן המונע התמוטטותם, או שבירתם המלאה או החלקת או נפילת אדם או חפץ מהם". תקנה 21 לתקנות אלה קובעת: "כל פיגום יותקן כיאות למטרה שלה הוא מיועד ובאופן המונע התמוטטותו או נפילת אדם או חפץ מעליו" (ההדגשות בקו - הוספו).

לשון אחר, מתקין התקנות פונה אל המעסיק ואל "מבצע הבניה" ו/או מנהל העבודה שמונה לאתר הבניה, וכורה על אוזנו תזכורת, שעליו לבחון את הסיכון הכרוך בכל פיגום שהוא מפעיל, גם אם משטח הפיגום הספציפי הזה איננו ממוקם בגובה של מעל ל-2 מ' למעל לקרקע, תוך בחינה של החיוניות של מניעת נפילה של עובד ממנו.

לפי הפסיקה, עוולת הפרת חובה חקוקה לחוד ועוולת הרשלנות לחוד. חובת הזהירות הספציפית בענין מיגון ומעקה כאמור בתקנות לעיל - קבועה בחובה חקוקה, והיא קיימת גם ללא קיומה של עוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות מתבססת על מבחן הצפיות, ולפיכך רמת הזהירות הנדרשת נקבעת על-פי הקריטריון של "האדם הסביר". לעומת זאת, בעוולת הפרת חובה חקוקה רמת הזהירות הנדרשת נקבעת בחוק עצמו "...והיא יכולה להיות חמורה, זהה או נמוכה מזו הנדרשת על ידי האדם הסביר" [ענין ועקנין, בעמ' 138].

אם כן, כל "עוולת מסגרת" ותנאיה, תכונותיה ודרישותיה המיוחדים. אך, בפסיקה נקבע, כי דווקא קיומה של חובה סטטוטורית יכול ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות. החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר, והשאלה היא שאלה של מדיניות משפטית שבית המשפט מוצא להחיל בעניינה של כל אחת משתי "עוולות המסגרת" [פרשת ועקנין, בעמ' 139].

אף שמדובר ב"עוולות מסגרת" נפרדות, כאמור, עדיין שאלת המפתח לקביעת תחולתן והפרתן בענייננו היא: מהי נורמת הזהירות שמקימה את חובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות ענייננו? ומה היה היישום הנכון שלה בענייננו?

כבסיס למענה לשאלה זו, אפנה לפסיקת כב' השופטת ר. שטרנברג-אליעז בענין ע"א (ת"א) 2822/00 רזון בנימין נ' חרות בע"מ (פורסם; 19.10.03) (להלן: "ענין רזון"), בו התקבל ערעורו של עובד שנפל עם סולם שגובהו כ-1.5 מ', בהיעדר מאחז קרוב. מפסק הדין עולה כי בית המשפט המחוזי מוצא שעבודה המתנהלת כשהעובד מעל לגובה של מטר נתפסת על ידי מחוקק המשנה כמסוכנת:

"הדרישה המופיעה בתקנת משנה (א) אקוויוולנטית לדרישה כי תהיה נגישות של הידיים לסולם עצמו, לצורך אחיזה. תקנת משנה (ב) היא תחליף לדרישה זו. יאמר כי התקנה מתייחסת לסולמות בגובה העולה על 2 מטרים, בלבד. אין להשתמש בסולמות אלה באופן שהחלק העליון של הסולם, ממקום הדריכה עד הקצה, יהיו באורך של פחות ממטר. לכן, מקום שגובה הסולם הוא 2 מטרים וסנטימטר אחד, אין לעלות עליו מעבר לגובה של מטר אחד וסנטימטר אחד, בכפוף לתקנת משנה (ב).

המסקנה העולה מן האמור היא כי לנגד עיניו של מחוקק המשנה עמדה ההנחה, כי נפילה מגובה של יותר ממטר מסוכנת, ואילו נפילה מגובה של פחות ממטר אינה מסוכנת. בהתאם לכך הוגבלה תחולת התקנה" (ההדגשה בקו - הוספה).

מלשון התקנות בתחום הבנייה, עולה כי האמצעים שאמור המעסיק לספק לעובד על מנת לאפשר לעובד גישה לעבוד בגובה כלשהו צריכים להיות מתאימים למטרה לה נועדו או לה הם משמשים. כך, בתקנות שצוטטו לעיל, וכך בלשון תקנה 72 לתקנות עבודות בניה היא: "מבצע בניה יספק לאתר סולמות ללא פגם, מחומר מתאים למטרה שלה הוא נועד או לה הוא משמש, בכמות הדרושה". תקנה זו פורשה על ידי בתי המשפט בהרחבה, כך שלא די בכך שהסולם הוא "תקני" או עשוי מחומר מתאים, אלא שגובהו צריך להתאים לביצוע העבודה המבוצעת באמצעותו [ראה להשוואה: ת"א (הקריות) 53274-01-13 לוי נ' עוגן נדל"ן מניב בע"מ ואח' (פורסם; 8.3.15); וכן – ת"א (ראשל"צ) 29250-12-13 מ' י' נ' אלדד מזרחי (פורסם; 11.1.18); וכמובן, עניין רזון].

בהקשר לקביעת ויישום הנורמה בענייננו, ראוי להפנות לכך שהתובע בענייננו יועד לעבוד בעמידה על גבי משטח הפיגום המוגבל מאוד בשטחו, והצר יחסית, משך "שעות", בעבודה מאומצת ודינמית הדורשת תזוזה. בניגוד לטענה העולה מהסיכומים מטעם הנתבעות, אינני מוצא כי יש מקום להשוות את הסיכון בענייננו הקיים בעבודה בעמידה על משטח פתוח מצומצם ממדים כמו בענייננו - משך שעות (ללא גידור), לסיכון שבעליה על סולם שגובהו 1.5 מ' ועמידה רכובה על הסולם, כשכפות רגליו של העובד - בגובה כמטר, שעונים על שלבי הסולם. העמידה על הסולם שונה במהותה; קיים בה אלמנט של אחיזה נוספת שהסולם מעניק לעובד כשהוא רכוב עליו בסגירת רגליו על כנפיו, מה שמקנה לעובד אוריינטציה קבועה במרחב ותמיכה קבועה, שיש בהם לסייע למניעה של נפילות מהסולם, למשל - בפסיעה, "בהיסח הדעת", לאחור.

בענייננו, לעומת זאת, התנועה שנדרשת מהעובד לאורך ולגובה מול הקיר - בביצוע העבודה המאומצת והדינמית משך שעות, לרבות פניה והתכופפות להרמת כלים ופריטים מהמשטח, מוסיפה ממד של סיכון באובדן האוריינטציה לגבי מיקומו של העובד על גבי "הפלנטה הקטנה" שהמעסיק בחר לספק לעובד; סיכון שהתממש בענייננו בפסיעה אל הקצה הלא מוגן, הלא מגודר.

אם כן, ענין רזון, מצביע על הסיכון המוגבר שקיים בעבודה במקום שנדרש שכפות רגלי העובד מצויים מעל למטר מעל לקרקע, בהקשר של אמצעים מתאימים להגיע לגובה שבו נדרשת ביצוע העבודה; בהיקש מתפיסה זו, בענייננו – מצויה אי-התאמה משיקה למקרה בענין רזון, אך שונה מעט; מדובר באי-קיומה של ההתאמה הנדרשת, בהתחשב ב"משך" העבודה למול טיבה ומיקומה בגובה של מעל למטר, שיוצר את הסיכון. מדובר בעבודה של "שעות", לעיתים 4 שעות רצופות - על הפיגום הצר והמוגבל בשטחו, ללא מעקה, בגובה של מעל למטר מעל לקרקע.

לנוכח האמור, אני מוצא שבראייה הכוללת יכולה היתה המעסיקה לצפות והיה עליה לצפות, שבעבודה על משטח מוגבל ממדים, וצר יחסית, נטול דפנות וגידור, בגובה העולה על מטר, משך שעות, השאלה היא "שאלה של זמן": מתי במשך אותן שעות יפול העובד מהפיגום? ולו – בשל אובדן ריכוז רגעי! משפטית, לא התהום גרמה לנזק בענייננו, אלא -העדרו של המחסום, היעדרו של מעקה לצד פער גבהים מסוכן של יותר ממטר; כך שגם את הקשר הסבתי בין היעדר גדר או מעקה לפיגום לבין נפילה ופציעה אפשרית יכולה וצריכה היתה המעסיקה לצפות.

הנתבעות טוענות כי התובע יודע שמסוכן ללכת לאחור, ולכן יש בפעילותו משום רשלנות מכרעת או ניתוק קשר סיבתי. בנסיבות, אינני מקבל טענה זו. התובע מונחה לעבוד על משטח שרוחבו הוא עד 80 ס"מ ואורכו מוגבל - בפעולה מאומצת ודינמית מול קיר חשוף. מצד אחד התובע איננו רוכב על סולם, שמטיבו תומך תחתיו ומגביל את פעולותיו ותנועתו, ומאידך, נדרש התובע לנוע על גבי המשטח לביצוע עבודתו ולאיסוף פרטים וכלי עבודה במהלכה במשך שעות [ר' פירוט כלי עבודה נוספים ב-ש' 13 בעמ' 85 לפרו']. בנסיבות אלה, הליכה לאחור היא חלק בלתי נמנע מעבודתו.

נזכיר בהקשר זה, גם את ההלכה הפסוקה לפיה, אין הכרח בצפיות מצד המזיק של מלוא פרטי תהליך הגרימה הספציפי שאירע, ודי בצפיות של הקווים המרכזיים של ההתרחשות מבחינת מאפייניהם העיקריים [ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח', פ"ד לח(3) 1; ע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך ואח', פ"ד מז(1) 802].

בענין ציפיות המעסיקה לגבי הליכה לאחור של התובע, בנסיבות, ראוי להפנות לפסק דינו של כבוד השופט יצחק עמית בענין ת"א (עכו) 4616/95 עמאשה אמל תאופיק נ' אנוש שירותי בניה בע"מ (פורסם; 18.4.2000), שדן במקרה של תאונת נפילה מפיגום ללא עדים, פיגום שנקבע שגובהו מעל ל-2 מ'. ובו נקבע [ס' 22]: "ככל הנראה, התובע החליק לאחר שצעד לאחור ונפל אל החלל מאחור. עם זאת, התובע פעל במהלך העבודה הרגיל, שלא בניגוד להוראות, והתאונה ארעה בשל העדר גידור הולם ותוך כדי היסח הדעת. בהתחשב בכל אלו, אין לייחס לו רשלנות תורמת".

בחקירתו בענייננו, נשאל מנהל העבודה מטעם המעסיקה גם אלו הוראות בטיחות ניתנות כשגרה למי שעולה על פיגום, והוא התייחס לשלוש הוראות, שראוי בשלב הזה ליתן עליהן את הדעת, והן: לעלות לפיגום דרך סולם, לא להישען על המעקה של הפיגום, ואם מוצא העובד ליקויים בפיגום – עליו לדווח למעסיק [ש' 9-11 בעמ' 77 ו-ש' 27-29 בעמ' 89 לפרו'].

בענייננו קיבל התובע את הפיגום לשימושו בעבודתו כשהוא נטול דפנות, ולא נטען מטעמו כי היה בו פגם אחר. אם היעדר דפנות הוא "פגם" - בנסיבות, הרי מדובר בפגם שהיה גלוי וברור גם למנהל העבודה מטעם המעסיקה משך לפחות יומיים שלושה טרם התאונה, והמעסיקה לא עשתה דבר בענין.

לגבי עליה דרך הסולם, העיד התובע, ועדותו לא נסתרה, שכדי לעלות לפיגום נאלץ להשתמש בכוח ידיים, מה שמצביע על היעדר כל סולם [אעיר, כי לפי הדין בפיגום בן דיוטה אחת לא נדרש סולם – תקנה 33(א) לתקנות עבודות בניה]; מה עוד, שהתאונה בענייננו לא היתה ירידה מכוונת מהפיגום דרך הסולם; לא אלו ממצאי. ולגבי ההוראה או האזהרה ש"לא נשענים על מעקות", היא הרי איננה רלוונטית אם אין מעקה, כפי שמצאתי. אעיר, כי עצם קיומה של הוראת הבטיחות הזאת דווקא מצביעה על הציפיות של נפילה מפיגומים – גם כשקיים מעקה.

בנוסף לענין המעקה, כמובן, קיימת גם חובת ההדרכה, האזהרה והפיקוח על העובד. [הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ט–1999 והוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט–1999].

כמעסיק, הנך מחויב לתת להם הדרכות ואזהרות מוכוונות לסיכונים המסוימים שאולי לא מספיק נהירים לעובדים, כולל תמצית בכתב שלהם; סיכונים אלה כוללים עליה ועבודה על פיגומים. בקבלת עובד חדש לעבודה, היה על המעסיקה להעביר לו הדרכה ואזהרות ולהחתימו על טפסים מתאימים. כאמור, המעסיקה גורסת שהדרכות והזהרות קוימו בענייננו, אך בשל השיהוי הראיות לכך לא נשמרו. כאמור, התובע גורס שלהבדיל לגבי אופן ביצוע העבודה, הדרכות והנחיות לגבי בטיחות וסיכונים בעבודה – לא ניתנו.

בהקשר זה, של ההדרכות וההזהרות, בשל חלוף השנים והשיהוי שבו נקט התובע, אני מוצא שלא הוכח ששיטתית לא ביצעה המעסיקה הדרכות. אך, הקושי האמתי בענייננו הוא מתן תשובה לשאלה: איזו הדרכה נותנים למי שעובד שעות ללא מעקות - על פיגום שגובהו מעל לגובה מטר, מצב שהוא, כאמור, לעצמו מחדל?

לפי הדין על המעסיק החובה גם לפקח באופן יעיל על ביצוע כראוי של כל ההנחיות על-ידי העובדים [ע"א 5425/97 עיריית קריית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172, 178-177; ע"א 662/89 מ"י נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 מול ב']. אם כן, אלו הנחיות ואיזה פיקוח היה על המעסיק לקיים בנסיבות ענייננו? במצב שבו מראש העבודה היא בתחנת עבודה שיש בה סיכון? אולי נכון היה לקיים ליד העובד פיקוח צמוד שמורה לעובד לעשות הפסקות ריענון תכופות יותר ומזהיר אותו "בזמן אמת" להישאר מפוקס, ומתריע כשהוא מתקרב לשולי הפיגום; זאת - באופן דומה לכך שבעבודה בגובה התקנות מורות שעל הסולם להיות אחוז על ידי עובד נוסף, שגם צופה בעובד שעובד מעליו. כל זה לא נטען מטעם הנתבעות כי נעשה בענייננו. מגמת החקירה הנגדית בה נחקר התובע התמצתה בהקשר זה – בניסיון להראות, כך לשיטת החוקר, שבעצם לא היה מה להזהיר את התובע ולהתריע בהקשר של בטיחות מעבר לאמירת המילה "תיזהר" [ש' 10-13 בעמ' 38 לפרו']; בניסיון להצביע על כך שלכאורה – לנוכח היעדר מעקה, ספק אם יש בהדרכה או אזהרה להואיל, במיוחד שמדובר בעבודה רציפה של שעות.

בהקשר זה, אזכיר שחוסר בהירות בנוהלי העבודה והבטיחות במקום עבודה נזקפת לחובת המעסיקה. מכיוון שהמעסיק חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות ולגהות, אין הוא רשאי להניח כי הללו ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "...מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" [ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785, 790 מול ג'-ד'].

מבחינת שיקולי מדיניות, אין ספק כי בנסיבות, המעסיקה היתה הגורם היעיל במניעת הנזק (לצד מבצע הבניה – שלגבי חלקו אדון בנפרד), וכי בתיקון המחדל - אין מדובר בהשקעה משמעותית מבחינת העלות, להבדיל – מהשקעת תשומת הלב המקצועית הנדרשת ממילא - כמי שמעסיק עובדים באתר בניה, שבו סיכונים לא מעטים. בהקשר זה, אעיר כי גם בראייה הכוללת, בשל ריבוי התאונות באתרי הבניה בעשור האחרון, יש תימוכין לתפיסה המחמירה יותר של נורמת הזהירות הנדרשת בכל מקרה והמקרה.

מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח שהנתבעות 1 ו-2 הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית שחלה עליהן בנסיבות, הפרה שגרמה לנזק גוף. בנסיבות אלה, אינני מוצא צורך לדון בשאלה האם הוכיח התובע את התקיימות התנאים להחלת חזקת "הדבר מדבר בעד עצמו", או חזקת "דבר המסוכן".

שורה תחתונה, אני מוצא כי הנתבעות 1 ו-2 התרשלו כלפי התובע, ובהתרשלותן גרמו לו נזק גוף. עוד, בנסיבות, מצאתי כי הופרה על ידי הנתבעות 1 ו-2 חובה חקוקה בכל הקשור לקיום הוראות התקנות בענין מיגון או גידור פיגום.

הנתבעות מציגות בסיכומים מטעמן 4 פסקי דין בהם נדחו תביעות של עובדים שנפלו מפיגומים. אני מוצא כי יש לאבחן נסיבתית את אותם מקרים ואותן פסיקות מענייננו, בו הוכחה רשלנות כאמור; מדובר בעצם במקרים בהם התובע עצמו מעורב בהרכבת הפיגום באופן שקשור לסיבת התאונה, לעיתים כקבלן או ספק קבלן, ובחלק בהם בית המשפט כלל לא מצא להאמין לעדויות התובע, ובאחד מהם - באשם תורם של 100%.

הממצאים באשר למיקומו של אתר הבנייה ובאשר לחלקם של הצדדים השלישיים בנסיבות 

כמנהגי, לפני שאפרט את המהלך שמוביל לקביעת הממצאים הנוספים האלה, לצורך הבהירות והיעילות - אקדים ואבהיר כי מצאתי כי: 

• אתר הבנייה בו נוהל הפרויקט שבמסגרתו ארעה נפילת התובע היה באם המושבות, בפתח תקווה.

• הקבלן הראשי בפרויקט היה סולל בונה, הצד השלישי 1.

• לא הוכח ששיכון עובדים, הצד השלישי 2 היה קשור לפרויקט.

• הנתבעות 1 ו-2 וקבלן הפיגומים, הצד השלישי 4, היו קבלנים שהעסיק סולל בונה הקבלן הראשי - הצד השלישי 1 - באתר זה; כל קבלן - בתחומו.

• קבלן הפיגומים סיפק את הפיגומים לפרויקט; לרבות – הפיגום בענייננו.

אמנם בכתב התביעה המקורי צוין שאתר הבנייה ממוקם "בפתח תקווה", ללא ציון מיקום מדויק יותר, אך ברישא לתצהיר הנסיבות מוצהר: "עבדנו בפתח תקווה אם המושבות"; תצהיר זה הפך להיות חלק מכתב התביעה, כאמור. על פי תצהירי העדות הראשית, התובע והנתבעות איתנים בעמדתם - שאתר הבניה בו התרחשה נפילת התובע כפי שנמסר בתביעה למל"ל - היה באם המושבות פ"ת; לא – בשכונת נווה עוז הצעירה [ס' 8 לתצהיר התובע; ברישא לתצהיר הנסיבות, כאמור; ב-ס' י' לתביעה למל"ל – נ/2; נספח ו' לתצהיר המנכ"ל - הזמנת עבודה מיום 1.9.04, שהוציא סולל בונה למנכ"ל, לביצוע שיש חוץ ב"פרויקט מגדלי אם המושבות – 138 יח"ד פ"ת" (להלן: "הזמנת עבודה לשילר"); וכן נספח ב' לתצהיר המנכ"ל - הצעת מחיר מיום 31.1.04 מאת קבלן הפיגומים, המופנית אל מי מהנתבעות 1 ו-2 בענין "התקנת פיגום בבניין סולל בונה באם המושבות פ"ת" (להלן: "הצעת מחיר מאת קבלן הפיגומים")].

על מנת להקל בהבנת ההכרעה בענין הביטוח בהמשך, אזכיר כבר עתה, שכפי שפורט ברישא לפס"ד זה, רשימת הפוליסה שצירפו הנתבעות לתצהיר המנכ"ל, "פוליסה לאתר נווה עוז הצעירה" (כפי שהוגדרה לעיל), איננה מתייחסת לפרויקט שבענייננו – באתר הבניה באם המושבות, כי אם - מדובר בפוליסה שיוחדה לפרויקט אחר, פרויקט בנוה עוז הצעירה בפ"ת.

בפרויקט נוה עוז הצעירה, שאיננו אתר הבניה בענייננו ולא ממוקם במתחם של אם המושבות, שונה בהיקפו מהפרויקט בענייננו. היקף הפרויקט שבענייננו, באם המושבות, הוא 3 מבנים שבהם 21 קומות ו-138 יחידות דיור, ואילו היקף הפרויקט בשכונת נוה עוז הצעירה – הוא 3 מבני מגורים בני 6, 7, 8 קומות + מרתף סה"כ 84 יחידות דיור.

בניגוד לפרויקט בענייננו, בו הקבלן הראשי היה ונותר סולל בונה, בפרויקט שבנוה עוז הצעירה - מונה בתחילה כקבלן מפתח בשם "מיצר חברה לפיתוח בע"מ" (להלן: "מיצר"), ולאחר מכן סולל בונה (כמי שהיה שם בעצם קבלן ראשי), נטל על עצמו את השלמת התחייבויותיו (לאחר המועד בו ארעה התאונה בענייננו).

התובע לא נחקר בבית המשפט בעניין מיקום אתר התאונה עליו הצהיר, כאמור. ככל שנותר ספק למי מהצדדים, אעיר כי התובע נתן מיקום מדויק של אתר הבניה - בתשובה לחקירת חוקר המל"ל (מיום 14.7.05): "אני עסקתי בקדיחה בקירות באתרים בפ"ת באתר בניה בפ"ת באם המושבות זה היה פרוייקט גדול של 3 במבני מגורים 21 קומות... אני עבדתי רק באתר בפ"ת. אין כתובת מדויקת זה בשלבי בניה אין רחובות. אתר הבניה נמצא מול בית הקברות ירקון ממול פסי הרכבת כ-400 מ' מפסי הרכבת". כמו כן, התובע חתום בתביעה על טופס התביעה למל"ל שבו צוין אתר הבניה - כזה שהיה באם המושבות בפ"ת.

בחקירתו בבית המשפט, אין המנכ"ל של המעסיקה בטוח באיזה אתר בניה בפ"ת מדובר. חשוב להביא את עדותו בעניין זה כלשונה; הוא נשאל בחקירתו באיזה פרויקט בפתח תקווה מדובר בענייננו, נווה עוז הצעירה או אם המושבות? ומשיב [בעמ' 77-78 לפרו']:

"בגלל חוסר ראיות שיש לי בתיק יש סלט. זה פרויקט של אם המושבות ויכול להיות ש[ר.] יוכל להעיד על כך. באותה תקופה ובאותו זמן . אין לי את הראיות, אם היה לי הייתי נותן לך. להערכתי הפרויקט בנווה עוז זה פרויקט מאוכלס ובאם המושבות זה בבניה.

לשאלת בית המשפט: האם הפרויקט שלנו הוא בנווה עוז או באם המושבות,א ני משיב שבכתובים זה רשום נווה עוז, אבל אני לא זוכר ואין לי את התיק עם כל החומר.

ש.לתצהירך התייחסת לפוליסה של חב' הראל וזה מתוך עצה שעורך דינך נתן לך?

ת.נכון" (ההדגשה בקו – הוספה).

ואכן, מנהל העבודה מטעם המעסיקה, [ר.], מאשר בחקירתו שהפרויקט שבו הוא זוכר שהתובע עבד היה באם המושבות, ולא – בנווה עוז, וכי מדובר בבניינים שבהם 21 קומות [ש' 5-13 בעמ' 90 לפרו']. קבלן הפיגומים, מתייחס בתצהירו לפרויקט שבו בנו הצדדים השלישיים 1 ו-2, "סולל בונה" ו"שיכון ובינוי", בשכונת "אם המושבות בפתח תקווה" בשנים 2004-2005. בחקירתו, מבהיר קבלן הפיגומים, שכלל איננו מכיר את פרויקט הבניה בנוה עוז הצעירה, ושהוא היה מעורב בזמנים הרלוונטיים רק בפרויקטים שהיו באם המושבות [בעמ' 100 ו-108 לפרו'].

העדים שהובאו מטעם סולל בונה ושיכון עובדים, העידו ששמעו על טענה בענין תאונה באתר הבניה רק בקבלת ההודעה לצד השלישי. מתצהיריהם עולה כי סברו שמדובר בתאונה נטענת באתר הבניה בנווה עוז, זה שהיה תחת קבלנות מפתח של מיצר; ולא – באם המושבות. בחקירת העדה, עוה"ד במחלקת הביטוח בחברת בינוי ושיכון, מתברר כי בשל האמור - לצורך תצהירה כלל לא בדקה דבר לגבי פרויקטים באם המושבות. לשאלת בית המשפט "היה לכם פרויקט באם המושבות?" השיבה: "לשיכון עובדים היה פרויקט אחד ולסולל בונה שניים" [ש' 11-12 בעמ' 95 לפרו']. העדה גם אישרה כי: "אני מכירה את שילר מהרבה עבודות של סולל בונה, היו להם הרבה פרויקטים בארץ" [ש' 14 ב-עמ' 95 לפרו'].

בחקירת העד השני מטעם סולל בונה ושיכון עובדים, מנהל המחלקה הטכנית בחברת בינוי ושיכון נדל"ן בע"מ (שיכון עובדים לשעבר), הוברר כי הוא הבין ממה שנמסר לו טרם הגעתו להעיד, שמדובר על פרויקט בנוה עוז [ש' 27 בעמ' 91 לפרו']. הוא מבהיר ששיכון ובינוי היא בעלת הקרקע בנוה עוז הצעירה, היזמית, שמסרה ביצוע לקבלן הראשי – סולל בונה, ש"לקחו כקבלן מפתח את מיצר שעכשיו נודע לי שפשטה את הרגל" [ב-ש' 1-7 בעמ' 92 לפרו']. מעדותו עולה כי סבר שמדובר בענייננו בפרויקט הזה - בנווה עוז הצעירה, באשר: "ברגע שקיבלתי תביעה על פ"ת שזה יחד עם סולל בונה כצד ג', מיד הסקתי שזה הפרויקט היחידי שלנו בנווה עוז, זה הפרויקט המשותף שלנו. אנחנו יזמים וסולל בונה הוא הקבלן הראשי. באם המושבות אנחנו לעולם לא היינו יזמים, לא בנינו שם" (ההדגשה בקו - הוספה) [ש' 14-17 בעמ' 92 לפרו'].

אזכיר כי עדי הנתבעות, ובמיוחד מנהל העבודה מטעם המעסיקה, מתאר אתר שבו הקבלן הראשי היה סולל בונה, מבצע הבניה, הצד השלישי 1, שניהל את המקום באמצעות מנהל עבודה שמונה לאתר מטעמו [ג.]. מעדות המנכ"ל ומעדות עוה"ד עולה כי הנתבעות 1 ו-2 היו קבלני משנה של סולל בונה בעוד הרבה פרויקטים בארץ. אמנם, אינני יודע לקבוע, שהצד השלישי 2, שיכון עובדים, היתה היזמת בפרויקט זה; זאת - לאחר שהדבר הוכחש על ידי עד מטעמה, שנחזה אמין בעדותו, ולא הוצג לי מסמך האומר אחרת. בתמיכה לגרסה זו, אפנה לכך שמעדות עוה"ד עולה כי התנהל באותם זמנים לפחות פרויקט אחד באם המושבות, שבו סולל בונה היתה מעורבת - ללא שיכון ובינוי.

בכל מקרה, נראה שמבחינה מעשית - הכרעה בשאלת מעורבות הצד השלישי 2, שיכון עובדים, בפרויקט שבענייננו - איננה נדרשת, זאת - בשל העברת האחריות כל יזם שהוא שהיה במקום – גם לקבלן הראשי, שהופך להיות "מבצע הבניה" [ס' 6(א) לתקנות עבודות בניה].

אם כן, לסיכום ביניים, לאור כל המפורט לעיל, אני קובע כי התאונה ארעה באתר בניה בפרויקט באם המושבות, שבו הקבלן הראשי היתה סולל בונה, הצד השלישי 1.

ומה חלקו או נגיעתו של קבלן הפיגומים בנסיבות? קבלן הפיגומים מודה שסיפק כקבלן - פיגומים לפרויקט זה באם המושבות. מסיכומי הנתבעות לא ברור לי אם הנתבעות עדיין חלוקות מול הצד השלישי 4 בענין התשובה לשאלה: מי היה המזמין של הפיגומים הללו? הנתבעות מציגות בראיות מטעמן את הצעת המחיר שנתן למנכ"ל קבלן הפיגומים, והמנכ"ל מצהיר בתצהירו כי הנתבעת 1 היתה המזמינה של הפיגומים; ואילו, קבלן הפיגומים מבהיר בחקירתו הנגדית, שאמנם עבד באותם זמנים גם ישירות מול הנתבעות 1 ו-2, אבל זה לא היה בפרויקט הזה, ושהזמנת המחיר היא לשיטתו תוצר של מו"מ בענין פרויקט אחר בו עבדו כקבלני משנה - באם המושבות [עמ' 102-103 לפרו']. המנכ"ל מאשר בחקירתו כי הזמין "מלוי עופר פיגומים בכמה אתרים" [ש' 20 בעמ' 79 לפרו'].

אמנם כל הצדדים קובלים על היעדר מסמכים בשל חלוף השנים. אך הנטל להוכיח מול קבלן הפיגומים שהן היו מזמינות הפיגומים - הוא על הנתבעות; ולבד מהצעת מחיר שמתייחסת לפי לשונה לאחד הפרויקטים של סולל בונה באם המושבות (בשלהי שנת 2004), אין הנתבעות מציגות חוזה מול קבלן הפיגומים. בהתחשב בעדויות לעיל, בנסיבות, אני קובע כי הנתבעות, המודיעות, לא הרימו את הנטל להוכיח שקבלן הפיגומים היה מחויב חוזית ישירות מולן. ודוק. אין בכך כדי להפקיע את טענתן לחבות נזיקית של קבלן הפיגומים כלפיהן או כלפי התובע ישירות; טענה - שתידון בהמשך.

בשורה תחתונה, לא עלה ממכלול העדויות שסולל בונה, הצד השלישי 1, מכחיש את היותו הקבלן הראשי באתר הבניה באם המושבות שבו ארעה התאונה (להבדיל מהכחשת מעורבות - שיכון ובינוי). קבלן הפיגומים איננו מכחיש שסיפק את הפיגומים לפרויקט, אך – עשה זאת לפי הזמנת סולל בונה.

חובות "קבלן ראשי" כמבצע הבניה בהקשר לענייננו -הדין

תקנות עבודות בניה מגדירות בתקנה 1, כלהלן:

"'מבצע בניה' - קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו;

'מזמין' - בעל הנכס או מי שבעל הנכס ייפה את כוחו להתקשר עם קבלנים לביצוע עבודת בניה או בניה הנדסית, כולה או חלקה;

'משטח עבודה' - שטח שעליו נמצא אדם בקשר לביצוע עבודה או המשמש להחזקת חומרים או ציוד, לרבות פיגום;" (ההדגשה הוספה).

בסיטואציה שבה קיים מזמין עבודה, חלה תקנה 6(ג) לתקנות עבודות בניה, הקובעת כי המזמין הינו בגדר "מבצע הבניה" לפי התקנות [ראו: ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה ואח' (פורסם; 2009)]. משכך, חלות עליו החובות המוטלות על "מבצע הבניה" לפי תקנות הבטיחות. אלה כוללות את החובה למנות מנהל עבודה באתר. הוראת תקנה 5(ג) לתקנות קובעת, כי ככל שלא מונה מנהל עבודה, "רואים את כל החובות המוטלות על מנהל העבודה כמוטלות על מבצע הבניה", ובכלל זה - החובה למלא אחר הוראות התקנות ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו.

אם כן, על המזמין כמבצע העבודה, מוטלת חובה שבדין להבטיח תנאי עבודה בטוחים ולספק אמצעי בטיחות נאותים לכל העובדים במקום, בין אם הינם עובדים ישירים שלו ובין אם הינם עובדי קבלני משנה. אלא שיש להבהיר, שחובה זו של המזמין איננה פוטרת את המעסיק ה"פורמלי" מכל אחריות. הוא, המעסיק, חייב לוודא שהמזמין, שאצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה וכי ישנה אצלו הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. מעסיק שאינו מוודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי עובדו [ראו ע"א (י-ם) 4272/03 פ.ס. הנדסה ותכנון נ' שרחה, דינים מחוזי, לד (3) 255; ע"א 686/77 מרג'י נ' מקורות חברת מים לישראל בע"מ, פ"ד לד (4) 365 (1980)בעמ' 421].

לפי הוראת ס' 6(א) לתקנות עבודות בניה "הטיל המזמין את ביצוע הבניה על קבלן ראשי, יראוהו כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע הבניה מוטלות עליו".

אם כן, תקנה 5 לתקנות עבודות בניה קובעת כי האחריות למלא אחר תקנות אלו מוטלת גם על מנהל העבודה שמונה על ידי מבצע הבניה; זאת, כל עוד לא הוטלה במפורש על מבצע הבניה. על פי הוראת תקנה 6, אם באתר נמצא קבלן ראשי אחד, הוא אשר ייחשב כמבצע הבניה; שכן הוא המחזיק במקום, ועל כן הוא האחראי שלא ייווצר סיכון לנמצאים באתר או לעובדים בו, כולל לעובדי קבלן המשנה. המטרה התחיקתית היא כי תימצא כתובת ברורה במקרה של הפרת הוראת בטיחות כלשהי [מ' גולדברג דיני בטיחות בעבודה (הוצאת סדן, מהדורה 11, 2000) עמ' 349].

תקנות 8-11 לתקנות עבודות בניה מטילות חובה להכשיר משטחי עבודה (שהגדרתם, כאמור, כוללת פיגומים) ולהבטיחם מפני התמוטטות, וכן מטילות הן חובת גידור כדי למנוע את נפילת העובד; הכל כמפורט להלן.

תקנה 8 קובעת: "כל משטח עבודה או מדרכת מעבר יותקנו כיאות למטרה לה הם מיועדים ובאופן המונע התמוטטותם, או שבירתם המלאה או החלקית או נפילת אדם או חפץ מהם". תקנה 9 קובעת חובה לגדר משטחים מהם יש סכנה לנפילה לעומק של מעל 2 מ' - באופן מסוים.

פרק ג' לתקנות עניינו הוראות בטיחות המיוחדות לפיגומים. תקנה 21 קובעת: "כל פיגום יותקן כיאות למטרה שלה הוא מיועד ובאופן המונע התמוטטותו או נפילת אדם או חפץ מעליו" (ההדגשה בקו - הוספה).

לענין חובות מנהל העבודה שמונה לאתר – בכל הקשור לבדיקת הפיגומים, קובעת תקנה 20:

"(א) מנהל העבודה יבדוק כל פיגום לקביעת יציבותו והתאמתו למטרה שלה הוא נועד.

(ב) הבדיקה לפי תקנת משנה (א) תיערך עם התקנתו של הפיגום ולפני שהחלו להשתמש בו, ולאחר מכן -

(1) אחת לשבעה ימים לפחות;

(2) אחרי כל הפסקת עבודה של שלושה ימים או יותר;

(3) אחרי כל הפסקת עבודה של יום אחד או יותר בשל גשם או רוח.

(ג) מנהל העבודה ירשום בפנקס הכללי דין וחשבון על כל בדיקת פיגום ויביא את הרישום לידיעת מבצע הבניה. הוראה זו לא תחול לגבי פיגום שאין אדם עלול ליפול ממנו לעומק העולה על 2 מטרים ולגבי פיגום חמורי" .

בענין בו נפל מגובה מנהל של קבלן משנה של סולל בונה (שהיה קבלן ראשי באתר) ממשטח דריכה במדרגות בשל היעדר גידור (שהוסר) [ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1), 1 (פורסם; 1.10.03) (להלן: "ענין תנעמי") נקבע כי [ס' 20 בעמ' 24]: "הדאגה לסביבת עבודה בטוחה, בכלל, וההקפדה על גידור הפודסט, בפרט, הן בראש ובראשונה חובתו של הקבלן הראשי, שבתור מבצע הבנייה שומה עליו לקיים פיקוח מקצועי ויומיומי על אתר העבודה ולהשכיל לקדם פני סכנות על-ידי נקיטת אמצעי בטיחות ראויים (ע"א 655/80 הנ"ל [16]; ע"א 600/86 הנ"ל [27])".

אחריות וחבות הקבלן הראשי; ואחריות וחבות קבלן הפיגומים בענייננו

לפי עדויות התובע והנתבעות היה לאתר מנהל העבודה [ג.] שמונה מטעם וביוזמת הקבלן הראשי לפרויקט, סולל בונה. אזכיר כי, לפי דין, מנהל עבודה מקבל את הכשרתו ותדרוכו בכל הקשור לבטיחות, ברמה אחרת מהבחינה המקצועית. התקנות קובעות נורמות ותנאים לעצם התאמתו של אדם על מנת לאשר לו להתמנות למנהל העבודה של אתר בניה שבהם השתלמויות, הכשרה וניסיון [הוראת תקנה 3(א)(1) ו-3(א)(2)].

מנהל העבודה מטעם המעסיקה [ר.א.], מדגיש בעדותו עד כמה דקדקן וקפדן היה מנהל העבודה מטעם סולל בונה [ג.] בנושא הבטיחות, "לא היה נותן לנו לעלות אם לא היינו עושים תרגיל בטיחות. כל יום היינו עושים תדריך בטיחות" [ש' 26-28 בעמ' 81 לפרו']. ועוד ציין: "סולל בונה לא היו מוכנים לוותר על הרגליים והידיים, יש מגיני רגליים וידיים. הם היו עובדים לפי החוק. הם לא היו נותנים לנו לצאת לאתר ללא קסדה ואם לא היו מוציאים אותנו מהאתר. כל נושא הבטיחות היו. משקפיים, אוזניות, מבחינת בטיחות לא ויתרו לנו בפיפס" [ש' 16-20 בעמ' 84 לפרו']. בסיפא לתשובה בה מונה מנהל הבטיחות מטעם המעסיקה את הנחיות בטיחות שהוא נתן לעובדים תחתיו, הוא מסכם בהתייחס למנהל העבודה באתר במלים: "היה לי שם מנהל עבודה שישב לי על הראש" [ש' 29 בעמ' 89 לפרו'].

כפי שעולה מסקירת הדין בכל הקשור לבטיחות בעבודה בתחום הבניה, מונחה מנהל העבודה באתר הבניה להפעיל שיקול דעת משלו מכל הקשור להתאמתו של הפיגום למטרה שלה הוא נועד, כאשר התקנות מנחות אותו כי "כל פיגום יותקן כיאות למטרה שלה הוא מיועד ובאופן המונע התמוטטותו או נפילת אדם או חפץ מעליו" (ההדגשה בקו - הוספה). בנסיבות ענייננו, ובהתחשב בניתוח חובת הזהירות הקונקרטית של המעסיקה לעיל, הימנעות מנהל העבודה מלעצור את פעילות התובע על הפיגום משך אותם שלושה ימים עד שהתאונה התרחשה, או היעדר כל הוראה מצדו לגדר או לאבטח את הפיגום כדי שלא יפלו ממנו עובדים - היא הפרת הוראות התקנות שמחייבים אותו ו/או את הקבלן הראשי, שחייב באחריות שילוחית ובאחריות מעביד בגין מעשי ומחדלי מנהל העבודה.

ממכלול האמור לעיל, עולה כי במעשי ומחדלי הצד שלישי 1 קיימת גם התרשלות, שגרמה או לא מנעה נזק לתובע. אני מוצא כי הצד השלישי 1 הוא מזיק נוסף ששותף לאחריות הכוללת בגרימת או אי-מניעת הנזק לתובע בענייננו.

כאמור, אחריות מנהל העבודה הפועל מטעם הקבלן הראשי להבטיח כי הבטיחות שמוקנית לעובדי קבלני משנה באתר עומדת בסטנדרט הראוי לפי הדין, היא נוספת על אחריות המעסיקה לעמוד בסטנדרט שהדין מורה, כאמור. כפי שהובהר לעיל, חובה זו של המזמין או מבצע הבניה אינה פוטרת את המעסיק ה"פורמלי" מכל אחריות.

טרם שנפנה לחלוקת האחריות והחבות הנגזרת מהאמור לעיל, אתייחס לטענת הנתבעות כי גם קבלן הפיגומים נושא באחריות לאירוע התאונה. כאמור, קבעתי כי הפיגומים הוזמנו על ידי הקבלן הראשי. עוד קבעתי, כי הפיגום המדובר סופק ללא מעקה; זאת - בהיותו חלק מהפיגומים שמשטחם נמצא בגבהים כאלה, שקבלן הפיגומים העיד שהוא גורס שהחוק לא דורש מעקה בגינם; ואף אישר שלא נהג לספק מעקים בנסיבות כאלה - אם אלו לא נדרשו במפורש; וכשגרה – לא נדרשו ממנו מעקים במקרים כאלה.

כפי שיפורט להלן, בנסיבות, לא מצאתי לקבוע כי קבלן הפיגומים חב כלפי התובע ו/או כלפי הנתבעות 1 ו-2 בגין מעשיו מחדליו בנדון.

אפנה לכך שאין מדובר בענייננו בהתממשות של פגם נסתר בפיגום או בכשל של מבנה או חומר. מדובר בפיגומים שהקבלן הראשי אישר לקבלן הפיגומים כמתאימים להזמנתו; בעצם - למרות שאין להם מעקים (לפחות – הפיגום המדובר).

המזמין, מבצע הבניה הוא האחראי לבחינה האם הפיגומים מתאימים לשימושים שנדרשים לו באתר הבניה. נזכיר כי, ככלל, מבצע הבניה, הקבלן הראשי, הוא הגורם שהדין קבע שיהיה אחראי על כל הנדרש לשם הבטחת קיומם של תנאי בטיחות הולמים, ובכלל זה יצירת תיאום בין הגורמים השונים הפועלים באתר, בכל הקשור למכלול פעולות הבניה [ע"א 3805/01 דואני נ' מלחי, פ"ד נז(3) 582 (2003) פסקאות 11-10].

אזכיר כי בדין אין הנחיה גורפת שלכל פיגום יותקן מעקה או מחסום, וכי בפיגומים שהסיכון ליפול מהם הוא מגובה של פחות מ-2 מ', תקנה 21 קובעת: "כל פיגום יותקן כיאות למטרה שלה הוא מיועד ובאופן המונע התמוטטותו או נפילת אדם או חפץ מעליו".

כלומר, מי שאמור לוודא שהפיגומים המוזמנים בגבהים "הנמוכים" האלה, יוזמנו עם או בלי מעקה - הוא מנהל העבודה, מטעם הקבלן הראשי. הוא שבידיו אמור להיות המידע לגבי הדרישות של אופן וטיב העבודות שיידרש לבצען בעמידה על הפיגום המיוחד הזה. קבלן הפיגומים מקבל הזמנה, וכדבריו, מצפה ממנהל העבודה שיודיע לו אם קיימת הזמנה מיוחדת, בתשלום, של מעקות לפיגומים שמותקנים בגובה של פחות מ-2 מ' מהקרקע. לא הועלתה בענייננו טענה שקבלן הפיגומים סיפק פיגומים שלא לפי מה שהוזמן ממנו. כן העיד קבלן הפיגומים שהפיגומים שמסר אושרו לו מטעם הקבלן הראשי.

לאור האמור לעיל, אינני מוצא שהוכח קיומו של קשר סיבתי בין מעשה או מחדל שניתן לייחס לקבלן הפיגומים לבין אירוע הנזק בענייננו. כאמור, ההוראה החקוקה כפשוטה קובעת חובת מעקה למשטחים שמצויים בגובה של מעל ל-2 מ' מהתהום שעלולים ליפול אליה; זה לא היה המצב בענייננו. בכל פיגום שעומק הנפילה האפשרי ממנו פחות מ-2 מ', החיוניות בהתקנת מעקה – היא תלוית נסיבות. ועל כן, בחירת קבלן הפיגומים, שאיננו יודע מראש שמדובר בעבודה של שעות רבות על הפיגום, לספק מה שהוזמן ממנו; היינו, אספקת הפיגום בלי מעקות, בגובה שהוא בין מטר למטר וחצי - היא סבירה. לא מצאתי הפרת חובה חקוקה מצד קבלן הפיגומים, וגם לא – התרשלות, כלפי התובע או המעסיקה. על כן, אני מוצא כי דין ההודעה לצד השלישי 4 – להידחות.

חלוקת האחריות בין המזיקים, המעוולים במשותף

השאלה המרכזית שנותרה להכרעה בשלב זה, היא: מה בנסיבות ענייננו חלוקת האחריות בין שני המזיקים - המעסיקה והקבלן הראשי – המעוולים במשותף כלפי התובע? לכאורה, קיים קושי מסוים בענייננו, באשר לא הוצג החוזה שבין הנתבעות 1 ו-2 – כקבלן משנה, לבין סולל בונה - כקבלן הראשי; אך, בנסיבות בהן שוכנעתי כי סולל בונה היה קבלן ראשי באתר, אניח שמדובר בחוזה המקובל של קבלן ראשי מול קבלן משנה.

על מנת להסיר ספק, אעיר תחילה כי לקבלן הראשי בענייננו לא עומדת הגנה בענין "חבותו של בעל חוזה" לפי הוראת ס' 15 לפקודת הנזיקין, הואיל ובעבודה שמבצעת המעסיקה באתר הבניה, מדובר בעבודה שהקבלן הראשי מעורב בה – הן בהזמנת הפיגומים, והן בנטילת אחריות לקיום אמצעי הבטיחות המתאימים במקום העבודה, האתר. על פי הפסיקה, גם מתקיים בענייננו החריג הרביעי לסעיף 15, לפיו - העיקרון של פטור מאחריות לא יחול מקום בו המזמין המתקשר בחוזה הוא אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי [ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם; 30.8.15 (להלן: "ענין עדן בריאות")].

חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף תיעשה בהתאם להוראות סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, "[...] על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק". בהלכה נקבע כי החלוקה תיעשה בהתאם למידת אשמתם המוסרית של המעורבים [ע"א 746/76 עזבון המנוח עזרא נ' בן מויאל, פ"ד לב(3) 539 (1978); ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל פ"ד מח(3) 207 (1994); ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ. חברה לבניה בע"מ (פורסם; 06.07.2011)].

התובע עבד על הפיגום מספר ימים בטרם נפל, מה שאיפשר הן למעסיקה והן לקבלן הראשי (מנהל העבודה) שהות דיה על מנת לזהות שיש באופן העמדת העובד על הפיגום – כשל וסיכון שאיננו סביר, ושקיימת ציפיות לנפילתו, גם – בהיסח הדעת. בשל מחויבותה לפיקוח צמוד על עבודת העובדים, היה זה באחריותה של המעסיקה לזהות שהפיגום איננו מתאים בטיחותית, בהיעדר גידור ומיגון, לעבודה שהיא לקחה על עצמה לבצע באתר; ובמקביל, היה זה באחריות מנהל העבודה, כמי שלפי הדין אמון על פיקוח עליון שמטרתו, בין היתר, לזהות כשלי בטיחות בעבודה וסיכונים לא סבירים באתר העבודה וליתן להם מענה, לרבות, וספציפית – קיום הוראות התקנות גבי עבודה על פיגומים, לאתר את הכשל הבטיחותי שבו פעל קבלן המשנה כלפי העובד שלו, ולעצור וליתן הנחיות מתאימות לתיקון המצב.

כאשר בוחנים את המקרה הנוכחי, דומה שעיקר האחריות רובצת על כתפי המעסיקה. המעסיקה הייתה אחראית לבצע עבודה באתר הבניה, תוך הבטחת תנאי עבודה בטיחותיים לעובדיה. המעסיקה היא זו שיודעת את פרטי המשימה המוטלת על כל עובד ואת משכי הזמן שעובד מסוים מוצב על הפיגום ללא מעקה. לעומתה, למנהל העבודה באתר, אין בקיאות פרטנית בלוחות הזמנים והמשימות הפרטניות המוטלות על ידי המעסיקה, קבלן המשנה, על כל עובד. על כן, אחריותו של מבצע הבניה, גם אם התרשל כאשר לא הקפיד במקרה של התובע על שמירת כללי הבטיחות באתר ולא הקפיד על בטיחות העובד על הפיגום כפי שהדבר בא לידי ביטוי בענייננו, פחותה מזו של הקבלן המבצע, המעסיקה.

אשר על כן, אני סבור כי מהאחריות הכוללת של שני המזיקים לתאונה (לאחר הפחתת אשם תורם שיקבע) יש להטיל על הנתבעות 1 ו-2 - 65%, ועל הצד השלישי 1 - 35% בלבד.

אשם תורם

שני המבחנים המקובלים על פי הפסיקה לבחינת אשמו התורם של נפגע, הם: מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד [ענין ועקנין].

מהותו של מבחן מידת האשמה, היא הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); בענין תנעמי (2003)].

ככלל, בידי המעסיק מצויים אמצעי השליטה והייצור, וביכולתו לנקוט צעדים מפני רשלנותו של העובד. נוכח אי-השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעסיק, מקובל בתאונות עבודה לאמץ את המבחן השני [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991)]. מטעם זה, מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו, והפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע [ענין מדינת ישראל נ' קרבון, בעמ' 598; ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7)].

טעם נוסף שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, שבלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב באשר מטרתו היא טובת המעביד והעבודה [ת.א (י-ם) 1519/96 פנחס בן ישי נ' אבי לוי (19/2/01)]. כך בענין תנעמי (2003) לא נפסק אשם תורם; זאת - באשר בית המשפט קבע כי, אף שעובד המשיך לעבוד על הפיגום - חרף הסרת מעקה הפיגום עליו עבד, גם אם הייתה מידה של חוסר זהירות בהתנהלותו, לא ניתן לקבוע, כי פעל שלא כעובד סביר שעה שלא המרה את פי המעסיק [בהקשר זה ר' גם ב-ע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט (3) 205, 212-211 (1965)].

רלוונטיים גם הדברים שנקבעו בעניין בוארון, בעמ' 425: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפצע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת".

הנתבעות מפנות לכך שהתובע סיים תואר מהנדס סמוך לתחילת עבודתו עבור המעסיקה, טרם התאונה. אכן כך, אך מדובר בהנדסת מכונות; ומכל מקום, אינני מוצא כי יש להופכו למומחה בטיחות, עובד מקצועי - שצריך לראות מראש בהיעדר גידור לפיגום פגם, ולפנות למנהל העבודה בדרישה לשנות דבר שגלוי וידוע למנהלי העבודה – הן מטעם המעסיקה והן מטעם מבצע הבניה; מה עוד, שכאמור הפסיקה מתייחסת לתופעה המוכרת של נטיית עובדים לרצות את מעבידיהם, ולא להקשות קושיות שעלולות לחבל בהעסקתם.

אעיר, כי התרשמתי, שהתובע שהגיע לעודה זו בזמנו, בין היתר, בהיותו במצוקה כלכלית [ש' 24-25 בעמ' 37 לפרו'] הוא מסוג האנשים שנוטים לרצות את מעבידיהם; כך ניתן ללמוד, בין היתר, מניסיון התובע להמשיך בעבודה ביום בו נפל, אף שהתברר כי פגיעתו הצריכה ניתוח, או מתיאורו את עבודתו כיום כשכיר: "אם צריך להשאר עד שמונה בערב או עד שש, אני אשאר. אני לא משאיר שאריות למחר." ו-"אני אדם חרוץ מאוד רציני בעבודה. גם כשאני חולה אני מתייצב בעבדה כי יש לי מטלות שאני חייב לעשות" [ש' 19-20 בעמ' 39 ו-ש' 14-15 בעמ' 40 לפרו'].

מאידך, התובע החל לעבוד אצל המעסיקה כחמישה חודשים קודם לתאונה, כשהעבודה היא על פיגומים שונים. הוא החל לעבוד על הפיגום המדובר בענייננו כיומיים טרם התאונה. התובע מאשר בעדותו, כי איבד לרגע ריכוז ונע לאחור ואיבד שיווי משקל ונפל. בשל חלוף השנים, בחלקו הארי - בשל השיהוי שנקט התובע, אין התובע יודע לומר מה גרם ל"היסח הדעת" הזה. אפנה לכך שבשל השיהוי בהגשת התביעה, יש גם קושי לנתבעות לברר בעדויות נוספות נקודה זו: האם ועד כמה ניתן ליחסה לאשמו של התובע.

בהתחשב בדין כעולה מהפסיקה, בחיתוכו על הנסיבות והשיקולים, בענייננו כאמור, ובכך שהתובע היה מודע לסיכון שבו היה נתון, ולכך שלא ידע להצביע מה הסיח את דעתו, אני מוצא לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה בענייננו ולגרימת הנזק שנגרם בה - בשיעור 10%.

סיכום ביניים לרבות - בטענות "הביטוחיות" 

כאמור, הנתבעות, המודיעות לצדדים השלישיים, לרבות – להראל חברה לביטוח בע"מ, והצדדים השלישיים 4 ו-5, המודיעים לצד הרביעי – הראל חברה לביטוח בע"מ, לא צירפו פוליסה הרלוונטית לאתר הבניה בו ארעה התאונה, והפוליסה שכן הציגו - מוגבלת לפרויקט אחר.

אי לכך, דין ההודעות שהוצאו בנדון להראל חברה לביטוח בע"מ - להידחות.

עיינתי בפוליסות שהוציאה כלל חברה לביטוח בע"מ, הצד השלישי 5 לקבלן הפיגומים, הצד השלישי 4. מדובר בפוליסות שמבטחות את אחריותו של קבלן הפיגומים בלבד, כלפי עובדיו, וכלפי צד שלישי. אזכיר, כי קבעתי שקבלן הפיגומים לא היה קבלן משנה של הנתבעות 1 ו-2, אלא של הקבלן הראשי, סולל בונה; וכי דין ההודעה לצד השלישי נגדו נדחית. על כן, גם דינה של ההודעה לצד השלישי נגד הנתבעת 5 המבטחת של קבלן הפיגומים - להידחות.

בסופו של יום, האחריות הכוללת של שני המזיקים לתאונה, זאת - שנותרת לאחר הפחתת אשם תורם של התובע - בשיעור 10%, מתחלקת כך שעל הנתבעות 1 ו-2 מוטל חלק ששיעורו - 65%, ועל הצד השלישי 1 מוטל חלק ששיעורו - 35%. בנסיבות חלוקה זו, כאשר סולל בונה לא נתבעת ישירות על ידי התובע, ומדובר בנזק שאינו ניתן לחלוקה שנגרם על ידי מעוולים במשותף, דין ההודעה לצד השלישי נגד הצד השלישי 1 – להתקבל בחלקה.

סוגית הנזק והפיצוי

הפגיעה והנכות הרפואית

1. ביום 21.1.2005 נפל התובע ונחבל בתאונה, כאמור, וחש כאב חד בברך שמאל שהסתובבה לו. הוא נח, וניסה לחזור לעבוד, מנהל העבודה מטעם המעסיקות עזר לו עם הכלים לרכב [ש' 21-25 בעמ' 34 לפרו']. אף שנרשמו לתובע 9 ימי עבודה אצל המעסיקה - לאחר התאונה, לגרסת התובע בפועל זה היה יום העבודה האחרון עבור המעסיקה [ש' 1-7 בעמ' 35 לפרו'].

2. בתחילת פברואר 2005 פנה התובע לאורתופד בתלונה על כאבים בברך; אושרה לו חופשת מחלה החל מיום 4.2.2005. ביום 3.3.2005 הופנה לארתרוסקופיה בחשד לקרע מיניסקוס בברך שמאל. ביום 21.3.2005 נבדק במרפאה האורתופדית באיכילוב, ובבדיקתו נמצאה רגישות יתר בסדק פנימי, רפיון יתר בשתי ברכיים ברצועות צידיות, מקמורי חיובי מדיאלית שמאל.

3. ביום 11.4.2005 נותח התובע באיכילוב, כשהממצאים היו: קרע במניסקוס מדיאלי בצורת "מקור התוכי" (PARROT BEAK).

4. לאחר הניתוח המשיך במעקב במסגרת מרפאה אורתופדית. בשל נפיחות הופנה לביצוע בדיקת MRI שבוצעה ביום 26.9.2005. הפענוח: חוסר רקמה ועיוות במניסקוס מדיאלי בעיקר בגוף ובקרן אחורית כתוצאה מניתוח קודם. מציין שרצועות צולבות תקינות. לפי המסמכים הופנה התובע גם לטיפולי פיזיותרפיה.

5. בבדיקת MRI נוספת שבוצעה עשר שנים לאחר מכן, ביום 24.3.2016, נמצא עיבוי של ACL שמתאים לשינוי מוקואידי של הרצועה. הסחוס נראה שמור.

6. מטעם הצדדים הוגשו בנדון חוות דעת רפואיות נוגדות (שבהן קביעות של נכות אורתופדית בשיעור 15% - מטעם התובע, לעומת – 5% - מטעם הנתבעות). בשל הפער, מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט מומחה לאורתופדיה, כירורגיה אורתופדית ופגיעות ספורט, ד"ר רפי טיין (להלן: "המומחה"). ביום 24.7.16 נתן המומחה חוות דעת רפואית בעניינו של התובע (להלן: "חוות הדעת").

7. על פי חוות הדעת, בבדיקתו את התובע ביום 7.7.16 מצא המומחה כי התובע "הולך היטב על קצות אצבעות ועקבים. עליה וירידה ממדרגה תקינה. יישור מלא כיפוף מלא – רגיש, סדק פנימי מדיאלי רגיש למישוש, חריקות קלות בלבד. בדיקת MRI ובדיקה קלינית תקינה".

8. בחוות הדעת מצא המומחה לייחס לתובע נכויות זמניות ונכות קבועה בגין התאונה, כדלקמן:

   • נכות אורתופדית לצמיתות בשיעור 7.5% לפי הוראת סעיף 48(2)(ז)IV  (מותאם) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956; אציין כי נוסחו של סעיף זה הוא: "מצב לאחר ניתוח הוצאת המניסקוס, קיימים שינויים ארטרוטיים קלים ודלדול קל של השרירים".

   • נכות זמנית בשיעור 30% למשך 3 חודשים מיום הפציעה (21.1.2005).

   • נכות זמנית בשיעור 50% למשך 2 חודשים מיום הניתוח (11.4.2005).

9. עוד קבע המומחה בחוות הדעת כי "אין לצפות להחמרה במצבו בעתיד ולא יהיה זקוק לטיפולים רפואיים בעתיד".

10. בגין התאונה שולמו לתובע דמי פגיעה בגין התקופה בסמוך לאחר התאונה. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ונקבעה לתובע על ידי ועדה רפואית של המל"ל נכות רפואית יציבה בשיעור 0%.

11. הצדדים לא מצאו לחקור את מי מהמומחים הרפואיים בנדון. לפיכך, לא מצאתי לסטות מקביעות המומחה לעיל, ואני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין התאונה עומדת על 7.5% - אורתופדית - בגין הפגיעה בברך שמאל; ונכויות זמניות, כאמור לעיל.

    הנכות התפקודית

12. על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית, בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.15); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].

13. התובע הינו יליד 4.12.1974, ובעת התאונה היה כבן 31. התאונה ארעה סמוך לאחר שהתובע סיים לימודי הנדסת מכונות בטכניון כמהנדס מכונות. לפי עדותו, היה במצוקה כספית לאחר לימודיו, ופנה לעבודת הבנין "גם לקחת אוויר אחרי הלימודים ואחר כך לחפש עבודה כמו שצריך" [ש' 20-25 בעמ' 37 לפרו'].

14. לאחר התאונה התובע הפסיק לעבוד כפועל באתר, ועזב את עבודתו בפברואר 2005 [לפי דוחות הנוכחות ומכתב המעסיקה מיום 22.7.05]. לאחר הניתוח שעבר בברכו ביום 11.4.05, נאסר עליו לדרוך על הרגל למשך 10 ימים, בהם הרגל היתה חבושה עם תפרים. לאחר מכן נזקק לפיזיותרפיה [ס' 24 לתצהירו ומסמכים רפואיים].

15. התובע מעיד כי הפציעה בברך שמאל מפריעה לו, מציקה לו, מגבילה אותו, מכאיבה לו ומונעת ממני פעולות ומקשה עלי בפעולות [ס' 19 לתצהירו]. פרטנית יותר הוא מצביע על כך שהנכות שנותרה לו גם כיום, לאחר כ-14 שנים לאחר התאונה, מתבטאת בקושי בהרמת משאות.

16. כמהנדס מכונות עובד התובע כבר מאז 25.3.2007 ועד היום ברציפות בחברה שנותנת פתרונות מדידה. תפקידו כולל: מכירה, ליווי לקוחות, ותמיכה טכנית למכשירי מדידה בתחום האופטי. הוא מבקר אצל הלקוחות, ונדרש להביא מרכבו מוצרים ומכונות שמשקלם לא מבוטל, כמו למשל מדי גובה ששוקלים 22 ק"ג ואף לעיתים דברים כבדים יותר שמספר אנשים נדרשים להרים. הוא נדרש בביקוריו להעמיס מוצרים כאלה על עגלה על מנת להציגם ללקוח בחצריו [ס' 21 ו-22 לתצהירו].

17. התובע מתאר בתצהירו קשיים בהעברת משקלים בין מפלסים בחברה בה הוא עובד, כאשר עליה וירידה במדרגות גורמים לו כאבים, ולעיתים נגרמות לו נפיחויות בברך. הוא נדרש להקפיד על ביצוע תרגילי פיזיותרפיה באופן עצמאי בבית, ולפעמים יש לו תחושת אי נוחות שמפריעה לתפקוד הברך.

18. בחקירתו הנגדית התברר כי התובע רץ כפעילות ספורטיבית בשנים שחלפו מאז התאונה, לרבות - במספר מרוצים למרחקים של 5 ו-10 ק"מ; לגרסתו, הכבושה יש לומר, זה היה ספורדי, מתקופה שלפני כ-10 שנים, וזאת היתה בחלק מהמקרים "ריצה קלה/הליכה". התובע מאשר בחקירתו כי הוא רוכב תדיר על אופניים כספורט, ואף השתתף במרוץ מקיף הכינרת. התובע מעיד, שהיום כבר איננו רץ כי "הריצה היא זרז לכאבים", ומסתפק ברכיבה על אופניים, בערך 3 פעמים בשבוע, בעיקר ספינינג ומעט בשטח, שזה ספורט "התרפיה" בשבילו, בהמלצת רופאיו [עמ' 42-44 לפרו'].

19. התובע גם מאשר בחקירתו כי מתמונות מחשבון הפייסבוק שלו, שבהם צולם בתקופות שלאחר התאונה באתרים שונים בעולם ובתנוחות שונות (בתמונות שתוארו לו בחקירה, באשר לא התרתי הצגתן), עולה כי עדשת המצלמה תפסה אותו: שהוא כורע על שתי רגליים כאשר ברך ימין כפופה ב – 90% וברך שמאל כ- 45% או כורע כששתי הברכיים כפופות במשהו קרוב ל – 45%; כשהוא מרכיב על כתפיו ילד קטן (לגרסתו - במשקל 4-5 ק"ג) כשהוא נוטה הצידה; כשהוא רוכב על אופניים בכמה מקומות בארץ בכביש ולמרחקים (לגרסתו - נדירות הוא רוכב בכביש על אופני לכביש, וכשהוא רוכב שטח זו רכיבה מאוד סולידית) [עמ' 46-47 לפרו'].

20. לנוכת תיאור התמונות, ביקש התובע להבהיר, כי "יש ימים שאני סובל יש ימים פחות ויש ימים שבכלל לא. יש נקודה שאני סובל בזווית חדה. אני יורד לכריעה בצורה זהירה ואחראית, אני אמשיך גם לעשות את זה. אין לי שום בעיה עם זה" [ש' 8-10 בעמ' 47 לפרו']. עוד הבהיר, שהונחה על ידי רופאיו - בפעילתו "לגרד את סך הכאב", ולכן כריעה מבוקרת וזהירה אפשרית, אך זה לא אומר שאין לו קשיים, כמו עמידה ממושכת [ש' 13-16 לפרו'].

21. התובע מעיד בחקירתו, בעדות כבושה, כי אמנם ניסה לרוץ כספורט תקופה מסויימת לאחר התאונה "אבל הפסקתי עם זה לחלוטין. הייתי חיית ריצה לפני כן. אני כבר לא עושה את זה כי אני רואה שזה מזיק. יש לי גם רוח מאוד צעירה. כשאתה לא עושה זה יותר כואב מאשר אתה עושה. אז אתה עושה בצורה שאתה יכול לעשות כמו אופניים" [ש' 14-16 בעמ' 47 לפרו']. 

22. אין מחלוקת כי התובע עובד מאז 25.3.2007 אצל אותו מעביד. התובע מעיד "שכרי היום הוא 11,250 ₪ ברוטו ורכב" [ש' 21 בעמ' 24 לפרו'; זה ב-2017]. התובע צירף טופס ריכוז שנתי (106) לגבי שכרו בראשית הדרך – על סך 64,000 ₪ שנתי. הוא לא צירף מטעמו טופס 106 משנת 2014 עד 2016, כאשר כבר עד 2013 שכרו השתבח ל-184,000 ₪ שנתי. התובע טוען כי בשנים האחרונות שכרו לא עלה, אך לא הביא ראיות לתמיכה בטענה זו.

23. מכל מקום, מהעדויות עולה כי התובע לא טוען לירידת שכר בגין התאונה – מאז החל לעבוד ב-2007, כאמור, להבדיל - מטענה כללית שיש לו הסגות לגבי שכרו שהוא נמוך יחסית. לא הובהר יחסית למה; וכשהוא נשאל האם הוא מקבל אותו שכר כמו יתר מהנדסי המכונות שעובדים איתו, הוא משיב: "לא יודע מה מקבל כל אחד" [בעמ' 42 לפרו'].

24. בנסיבותיו של תיק זה, אני מוצא לנכון לקבוע על פי נתוניו הפרטניים של התובע, כי בהתחשב בכך שנכותו הרפואית הצמיתה עומדת, כאמור, על 7.5%, ובכך שסוג וטיב עבודתו דורש גם חלק שהוא פיזי, לרבות ביקורים בחצריו של הלקוח, הדגמות על מכשירים, הרמתם והעברת מכשירים וציוד בעל משקל לא מבוטל, כמפורט לעיל, יש להעמיד את נכותו התפקודית בגין התאונה על השיעור שנקבע לנכותו הרפואית.

25. אעיר, כי בנסיבות, וטיבה של הנכות, אין לייחס את נכונותו של התובע לפעול לשמירה על בריאותו בפעילות ספורטיבית, ולרוחו הצעירה, להיעדר נכות תפקודית. הנכות קיימת והתובע מגלה שכבר שנים רבות הוא מצליח ברמה מסוימת להסתגל לפעול במגבלותיה ולהשתכר במומו; לכך יכולה להיות השלכה לדיון בגריעת השכר לעתיד שידון בהמשך.

26. אם כן, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו לפניי, ולאור הנכות הרפואית שקבעתי לתובע, גילו ועיסוקו, אני קובע כי יש לייחס לתובע בגין התאונה נכות תפקודית בשיעור 7.5%.

    שיעור הנזק והפיצוי

27. משקבעתי את הנכות התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים המרכזיים הנדרשים לדיוננו:

    התובע יליד: 4.12.1974.

    מועד התאונה: 21.1.2005.

    גיל התובע בעת התאונה: 30.

    גיל התובע כיום: 44 ו-8 חודשים.

    שיעור הנכות הרפואית: 7.5%.

    שיעור הנכות התפקודית: 7.5%.

    השתכרות התובע ובסיס השכר לצורך קביעת הפסד השתכרות

28. לפני התאונה: על פי תלושי השכר שבתעודות עובד הציבור של המל"ל, טרם התאונה השתכר התובע כפועל אצל המעסיקה מאז ספטמבר 2004 לפי שעות, בשכר של 200 ₪ לשעה. כך ששכרו בחודשים בהם עבד מלא (21 ימי עבודה), כגון נוב' ו-דצ' 2004, היה קצת מעל ל-5,000 ₪. דמי הפגיעה ששילם המל"ל נקבעו על פי שכר רבע שנתי של 14,777 ₪ (היינו סך 4,925 ₪).

29. לאחר התאונה: בחודשים פברואר מרץ בשנת 2005 התובע השתכר - סך 1,361 ₪ [ההפרש בין מה ששולם לתובע סה"כ בגין ינואר עד מרץ בשנת 2005 על ידי המעסיקה - סך 4,979 ₪ (לפי דו"ח רציפות ביטוח), לבין מה ששולם בינואר - סך 3,618 ₪ (לפי תלוש ינואר 2005)]; ובשארית השנה (במאי עד דצמבר) (אחרי דמי פגיעה שאתייחס אליהם בניכויים) - סך 1,780 ₪. בשנת 2006 קיבל התובע הבטחת הכנסה – במאי.

30. ב-12 השנים שחלפו מאז מרץ 2007, עובד התובע אצל מעבידו, חברה לשיווק מכונות מדידה. הוא השתכר [לפי טפסי 106- נספח ז' לתצהיר התובע] בשנת 2007: 64,697 ₪ בעבור 10 חודשים: ממוצע: 6,469 ₪; בשנת 2008: 90,944 ₪ בעבור 12 חודשים: ממוצע: 7,578 ₪; בשנת 2009: 102,027 ₪ בעבור 12 חודשים: ממוצע: 8,502 ₪; בשנת 2010: 121,363 ₪ בעבור 12 חודשים: ממוצע: 10,113 ₪; בשנת 2011: 132,547 ₪ בעבור 12 חודשים: ממוצע: 11,045 ₪; בשנת 2012: 145,815 ₪ בעבור 12 חודשים: ממוצע: 12,151 ₪; ובשנת 2013: 148,282 ₪ בעבור 12 חודשים: ממוצע: 12,356 ₪.

31. התובע הציג גם מספר משכורות בודדות מ-יולי עד ספטמבר 2015, מהן עולה כי שכרו הממוצע ב-9 החודשים הראשונים באותה שנה הוא 12,527 ₪ (לפי תלוש ספטמבר 2015).

32. הנתבעות מפנות לכך כי לפי תנאי עבודתו של התובע יש בונוסים, על רווחים שהם מעל ל-120,000 ₪ לשנה ששיעורם 1.5%, שמקבלים ביטוי בתלושי השכר (יש עליהם מס), וטוענות כי גם אם שכרו של התובע לא עלה בשנים 2014 עד 2018, הרי שבהחלט יתכן שקיבל בונוסים. התובע לא זכר מתי קיבל בונוס לאחרונה [בעמ' 39-40 לפרו'].

33. אשר על כן, כבסיס שכר חודשי לקביעת הפסד השכר בעבר (בשנתיים הראשונות שלאחר התאונה -עד מרץ 2007) אני קובע סך של 6,200 ₪ [על פי מה שעולה מתלושי השתכרותו טרם התאונה - בהצמדה להיום].

34. אשר על כן, כבסיס שכר חודשי לקביעת הפסד השכר בעתיד אני קובע סך של 12,600 ₪ [על פי מה שעולה מתלושי השתכרותו ב-2015 בהצמדה להיום].

    הפסדי שכר לעבר

35. בכתב התביעה נתבע פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר בשיעור של 1,000,000 ₪. בסיפא לסיכומים מטעמו, מפנה התובע לנטען בתחשיב הנזק מטעמו ובתצהיריו. בתחשיב הנזק מטעמו הצטמצם התובע ודרש בגין ראש נזק זה - לסך 150,000 ₪, ובתצהירו הצטמצם התובע בתביעתו בגין ראש נזק זה - לסך 50,000 ₪.

36. בענייננו אין בסיס לטענה התובע להפסד שכר בתקופה שמאז מרץ 2007, שבה התובע עובד ומאשר שלא החמיץ משכורת [עמ' 40 לפרו']. הקושי הוא לכמת את הפסד שכרו של התובע בשנתיים שבין התאונה לבין מרץ 2007. בתקופה זו נראה כי שכרו מצומצם מאוד, ובחלק מהתקופה אף נאלץ לבקש הבטחת הכנסה.

37. יש להזכיר כי לתובע נקבעו נכויות זמניות למשך 5 חודשים וכי גם המל"ל מצא את התובע זכאי לדמי פגיעה בגין הימים 4.2.05 עד 22.2.05 והימים 3.3.05 עד 22.4.05. בחודש מאי 2005 כבר חזר לעבודה חלקית, באשר כבר השתכר סך של 1,468 ₪.

38. אשר על כן, אני מוצא כי 4 חודשים (21.1.05 עד 20.5.05) היה התובע מעשית באי-כושר מלא לעבוד, והוא זכאי לפיצוי מלא בסך של 6,200 ₪ לחודש, על פי בסיס השכר שקבעתי לאותה תקופה.

39. לגבי יתרת התקופה (21.5.05 עד 23.3.2007), אינני מוצא לקבל כי העובדה שהתובע כמעט לא עבד, היא תוצר של הנכות שנגרמה לו. על כן, קיים קושי לקבוע מה שיעור ההפסד שנגרם בפועל בגין נכות, שהיא יחסית נמוכה.

40. כאן המקום להזכיר, שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות [ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט (1)477], שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. מאידך, כפי שנפסק לא פעם, המציאות מורכבת, וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו. השווה בהתאמה ל-ת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר [פורסם בנבו] [פורסם; 18.11.2009], שם נאמרו הדברים הבאים:

    "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".

    ראה גם: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף [פורסם בנבו] [פורסם; 5.3.84].

41. אשר על כן, בהתחשב בתקופת אי-הכושר הראשונה, כאמור, ובמידה מסוימת בתקופה שבין 21.5.05 ועד 24.3.2007, אני קובע גלובאלית כי בגין הפסד שכר לעבר (כולל הפסדי פנסיה) זכאי התובע לפיצוי בסך 30,000 ₪.

    הפסד שכר לעתיד  

42. על פי הפסיקה, בתביעה שדרגת הנכות הרפואית בה היא בין 5% ל-10%, והנכות התפקודית אינה חורגת מתחום זה, מקובל לפסוק פיצויי גלובאלי תחת חישוב אקטוארי; כפי שסיכם המלומד דוד קציר, בספרו: פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה רביעית, כדלקמן:

    "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע על המקרים שבהם סירבו בתי המשפט להיזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות." (קציר, 259).

43. הנתבעות מפנות לכך שבמשך שנים רבות לא נגרע שכרו של התובע, ועל כן, לשיטתן בהתחשב בנכות שנקבעה, אין לייחס לו אובדן שכר לעתיד. אפנה לכך, שבהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו [ראה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537). ההלכה היא, שיש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה [ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה [פורסם בנבו] (פורסם; 23.11.94)].

44. במסגרת שיקולי בקביעת שיעור הגריעה מכושר השתכרות של התובע לעתיד, אני מוצא להתחשב בכך שהתובע, יליד 4.12.1974, בגיל 44 וחצי שנים כיום, כשחלפו למעלה מ-14 שנים ממועד התאונה. מדובר בתובע, שלא הוכחה ירידה בשכרו בעבודתו משך 12 השנים האחרונות. נהפוך הוא; המסמכים מלמדים על עליה בשכרו ועל רציפות בעבודתו.

45. מהעדויות עולה, כי לתובע מגבלות מסוימות בכושרו לשאת משקלים כבדים לאורך זמן או בשיפועי מדרגות, אך אלו לא מונעים ממנו את תפקודו כמהנדס מכונות, מקצוע אליו הכשיר את עצמו. הוא מוצא דרכים להקל על עצמו ביצוע משימות הדורשות נשיאת משאות והעברתם, שמכבידות עליו. הוא מוגבל יחסית ביכולתו לרוץ, וחווה כאבים וקשיים שבאים והולכים. מאידך, מדובר באדם פעיל שמבצע פעילות ספורטיבית כשגרה. המל"ל קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 0%.

46. מאידך, בסופו של דבר, אין לנו אלא את מה שאנו יודעים היום. התובע אמנם עוסק בתחום המקצוע שרכש לעצמו. עם זאת, התובע הוא שכיר שעובד לפי חוזה שמתחדש כל שנה. בעתיד - קיים סיכון מסוים, שהתובע עלול להימצא במצב שבו הוא יידרש לחפש מקום עבודה אחר או הכנסה אחרת; ואז - בכל עבודה שיש לה אלמנט פיזי, לרבות הנדסה, שכרוכה בשיווק או בפעילות הדורשת מיומנויות פיזיות, בשטח או באולם הייצור - תהיה לנכות השפעה מסוימת.

47. אשר על כן, אני מוצא לייחס לתובע גריעת שכר בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד בסך גלובלי, שמשקף את חיתוך שיקולי לעיל, המסתכם ב-105,000 ₪ (סך שכולל בתוכו אלמנט של הפסד פנסיה לעתיד); כמפורט להלן.

48. הסך לעיל מבוסס על חישוב אקטוארי לעתיד על בסיס היוון של 3% [ר' ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ. פלוני (8.8.19)] – עד הגיע התובע לגיל 67 (194.6332), לפי נכות של 7.5%, בהתחשב בבסיס השכר שקבעתי לעתיד – 12,600 ש"ח, בתוספת הפסד פנסיה לעתיד [בשיעור 12.5% (לפי צו ההרחבה והפסיקה)]; היינו [12,600X7.5%X194.6332X1.125 = 206,919 ₪]. כשמהסך הכולל הזה אני מוצא בנסיבות שתיארתי, לייחס לעתיד גריעה של 50% בקירוב - בלבד, מה שמסתכם בסך 105,000 ₪ [50%X206,919].

49. העולה מן המקובץ, הוא שאני קובע כי הפיצוי הכולל בגין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד של התובע בגין התאונה, בהתחשב גם בהפסד הפנסיה, כאמור, הינו סך כולל של 105,000 ₪.

    עזרת הזולת בעבר ובעתיד

50. בתצהירו, טען התובע, כי נזקק לעזרת אביו ואמו בתקופה שאחרי הניתוח, במשך כחודש [ס' 26 לתצהירו]. התובע לא תמך את גרסתו זו בעדויות נוספות.

51. התובע גם מתאר קשיים בגין הנכות, שמלווים אותו גם בעת מתן עדותו, בהרמת משאות וסחיבתם לאורך מסלול במיוחד אם מדובר במדרגות. לא הובאו עדים נוספים לתמיכה בגרסה זו או בענין העזרה שנדרשת לו בפועל מהזולת.

52. עם זאת, בהעדר נתונים אובייקטיבים מדויקים, ובשים לב למצבו של התובע ומגבלותיו, במועד הסמוך לאחר התאונה ובחודשים שלאחר מכן, יש להתחשב בהלכה הנוהגת, כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.12.1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.1997)]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד (פורסם; 6.2.2012), פִסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים, (פורסם; 6.11.2012), פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם; 19.11.97)].

53. בשים לב לכך שהתובע עבר ניתוח שהותיר נכות, לתקופת ההחלמה הקצרה יחסית, לטיב הפגיעה ולראיות שהוצגו, הנני פוסק לתובע פיצוי, בגין עזרה לעבר, לתקופה שחלפה ממועד התאונה, וגם לעתיד, ככל שתידרש - על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 8,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

54. בתצהירו ובעדותו טוען התובע להוצאות רפואיות ולהוצאות נסיעה. התובע לא תמך את טענותיו בראיות של ממש, למעט קבלות על תשלום השתתפות בגין בדיקות רופאים. בגין הוצאות רפואיות התובע מפנה בתצהירו [ס' 25] לרכישת תחבושות אלסטיות לברך, שזאת גרב אלסטית עם אלמנט מסיליקון שעלותה 450 ₪, וכן למדרסים בעלות של 400 ₪ - כהוצאות שהוציא, ועוד יוציא.

55. בחקירתו הבהיר כי תחבושות אלסטיות מסיליקון לברך - כל שנה שנתיים צריך להחליף, כי הסיליקון מאבד את האלסטיות שלו והוא כבר לא אפקטיבי; ועל זה אין הנחה מקופת חולים, משלמים מחיר מלא [ש' 9-12 בעמ' 39]; לתחבושות הוא זקוק בפעילות לא מבוקרת [ש' 17-23 בעמ' 48 לפרו'].

56. מאידך, מדובר בתאונת עבודה, בה עקרונית - בפניה מתאימה למל"ל - ניתן לקבל החזר בגין ההוצאות הרפואיות.

57. עם זאת, בנסיבות בהן התובע נפגע ונאלץ לעבור ניתוח ולעשות שימוש במוניות, ובתחבושות אלסטיות, הנני פוסק לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, על דרך האומדן ובסכום גלובלי – סך של 2,000 ₪, נכון למועד פסק דין זה.

    כאב וסבל

58. הפקודה מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח (2), 705, 727 (1994)]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע, בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה. בענייננו, לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים ובכלל זה, את נסיבות התרחשות התאונה שהובילו לניתוח, ולטיפולי הפיזיותרפיה, כעולה מהמסמכים הרפואיים וחוות דעת המומחה, וכן, את מיקום הפגיעה, שיעור הנכות, משך זמן החלמתו וטיפולי הפיזיותרפיה להם נזקק התובע, הנני סבור, כי יש לפסוק לתובע בשים לב לפרק הזמן הממושך שחלף ממועד התאונה (14 וחצי שנים לערך), פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 45,000 ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.

    ריכוז הפיצויים

59. סכום הפיצוי הכולל, בגין ראשי הנזק השונים, הִנו 190,000 ₪ (לפני הפחתה בגין אשם תורם), כמפורט להלן:

    א. כאב וסבל -45,000 ₪.

    ב. הפסד שכר לעבר - 30,000 ₪.

    ג. הפסד השתכרות לעתיד -105,000 ₪.

    ד. עזרה הזולת בעבר ובעתיד -8,000 ₪.

    ה. הוצאות ונסיעות, בעבר ובעתיד - 2,000 ₪.

    סה"כ: 190,000 ₪.

60. מסכום הפיצוי הכולל, יש להפחית בגין אשם תורם של התובע - 10%; היינו הסכום לפיצוי לפני ניכויים הוא 171,000 ₪ [190,000X90%]. מהסכום הזה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובע כדלהלן.

    ניכויים

61. כאמור, התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. נומינאלית קיבל התובע מהמל"ל בעקבות התאונה, בגין דמי פגיעה, סך כולל של 8,171 ₪; כולו (למעט סכום זניח) שולם ב-15.5.05. היינו בשערוך, נכון להיום, הוא קיבל מהמל"ל בגין התאונה סך של 13,365 ₪ [לאחר הצמדה וריבית מיום התשלום]. היינו, יש לנכות מסך 171,000 ₪ - סך 13,365 ₪; מה שמותיר כסכום לתשלום לתובע בענייננו, סך 157,635 ₪.

62. אבהיר, כי בנסיבות בהן נקבעה לתובע במל"ל נכות קבועה בשיעור 0%, לאחר תשלום דמי פגיעה, כאמור, אינני מוצא לקבל את טענת הנתבעות לזכות לנכות ל"ניכוי רעיוני" בגין הנכויות הזמניות שנקבעו לתובע על ידי המומחה מטעם בית המשפט; מה עוד, שבפועל - בחלק הארי של החודשים שנקבעו כנכות זמנית, מדובר בזמנים מקבילים למועדים שבגינם שולמו דמי הפגיעה.

    הוצאות משפט

63. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה הנדונה להתקבל, כך שהנתבעות 1, 2, ו-3 יחויבו בפיצוי לתובע בסך 157,635 ₪. כאמור, קבעתי כי ההודעה לצד שלישי 1, סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ, מתקבלת בחלקה. כך שהנתבעות, כמודיעות לצד השלישי 1, ככל שיקיימו את פסק הדין כלפי התובע, זכאיות לשיפוי מאת הצד השלישי 1 בשיעור של 35% מהסך שישלמו הנתבעות בקיום פסק הדין כלפי התובע.

64. אני מקבל את טענת הנתבעות בסיכומים מטעמן כי היה ברור שהתביעה היא בגין אירוע שאירע באתר אם המושבות ולא נוה עוז הצעירה. אך אין להתעלם מכך שהנתבעות היו אלה, שצירפו להודעה לצדדים שלשיים את "הפוליסה לנוה עוז הצעירה", הפוליסה הלא נכונה; מה שיכול שהוביל לטעות מצד הצדדים השלישיים 1, 2 ו-3 לסבור שמדובר באתר ההוא, וכנראה גם - לטעות הצדדים השלישיים 3 ו-4, שהציגו בהודעה לצד הרביעי את אותה רשימת פוליסה. על כן, כפי שאפרט להלן, בסופו של יום, לא מצאתי לזכות את הנתבעות בהוצאות בגין הקבלה החלקית של ההודעה לצד השלישי נגד הצד השלישי 1.

65. אזכיר, כי בשל קביעותי בפסק דין זה, דין ההודעה שהוציאו הנתבעות לצדדים השלישיים 2 ו- 3– להידחות, שהוא גם - דינה של ההודעה לצד הרביעי. בנסיבות אלה, אני מוצא כי "מפת" ההוצאות שיש להשית בכל הקשור להודעות לצדדים השלישיים 1, 2 ו-3 וההודעה לצד הרביעי - מסתכמת בסכום אפס; ואסביר. אמנם, עקרונית זכאיות הנתבעות להוצאות משפט בגין קבלת ההודעה לצד השלישי 1 (בחלקה). מאידך, בנסיבות ענייננו, בגין דחיית ההודעה נגד הצדדים השלישיים 2 ו-3, שבחלקן הוגשו בעילה ביטוחית, אני מוצא כי יש להפחית חלק מההוצאות להן זכאיות הנתבעות בגין קבלת ההודעה נגד הצד השלישי 1, באשר מדובר בייצוג משותף של הצדדים השלישיים 1 , 2 ו-3.

66. הפחתה נוספת שנדרשת בהוצאות אלה, נובעת משרשור אחר. כזכור, קבעתי עוד, שדין ההודעה לצד הרביעי להידחות, ועל כן לכאורה, בהוצאות הצד הרביעי אמורים לשאת הצדדים השלישיים 4 ו-5, שולחות ההודעה לצד הרביעי. מאידך, קבעתי כי דין ההודעה לצדדים השלישיים 4 ו-5 להידחות; ובנסיבות אלה - הצדדים השלישיים 3 ו-4 בעצם מצביעים על הנתבעות כמי שגרם להם להוציא הודעה לצד רביעי, ויש לראותם כמי שיתבעו שיפוי בגין כל הוצאה שתושת עליהם לטובת הצד הרביעי. ועל כן, יש לראות את הוצאות הצד הרביעי בגין ההודעה ששלחו הצדדים השלישיים 4 ו-5, שהוא גם הצד השלישי 3, כמשולמות ישירות על ידי הנתבעות. על כן, גם הוצאות אלה יש לקזז מול זכות הנתבעות להוצאות מאת הצד השלישי 1.

67. אם כן, כפי שציינתי, מצאתי שמדובר ב"משחק בסכום אפס", כאשר זכות הנתבעות לשיפוי בגין הוצאותיהן בהודעה לצד השלישי שהתקבלה, מתקזזת בענייננו בשל חבותן כלפי הצדדים השלישיים 2 ו-3 והצד הרביעי (בשרשור).

68. מאידך, הצדדים השלישיים 3 ו-4 שההודעה נגדן נדחתה - זכאים להוצאות משפט מאת המודיעות, הנתבעות.

69. לבסוף, אני מוצא לנכון להעיר כי תיק זה מתנהל מספר רב של שנים, שבמהלכן ניתנו לצדדים הצעות לקידום פשרה - על ידי שני מותבים שונים, קודמים; והוא הגיע לטיפול מותב זה בשלהי 2016. בהתחשב בהצעות שניתנו, במיוחד זו הגלויה שניתנה כבר ביום 10.2.15, ובמורכבות שנדרשת למתן פסק דין בנסיבות, נראה כי מערכתית ראוי לשקול ליתן את הדעת, להפוך את מכשיר הצעות בית המשפט לכלי יותר אפקטיבי בהגנה על זמנו של הציבור; למשל, במנגנון שישוכלל, בהיקש מהוראת תקנות 504 עד 509 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

    סוף דבר

    לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי –

     

    1.התביעה נגד הנתבעות מתקבלת, כך שהנתבעות יישלמו, ביחד ולחוד, לתובע סך 157,635 ₪.

    2.בנוסף, ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע בגין הוצאות משפט – שכר טרחת עו"ד בשיעור 36,900 ₪, וכן החזר הוצאותיו בגין האגרה ששילם בתיק זה, והחזר הוצאותיו בגין שכר המומחים הרפואיים בו נשא, לפי קבלות; הכל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומן.

    3. ההודעה לצד השלישי נגד הצד השלישי 1 מתקבלת בחלקה, כך שהצד השלישי 1 יהיה חב בשיפוי הנתבעות בשיעור 35% מסך התשלום שיהיה בו לקיים את פסק הדין כלפי התובע; הכל - כנגד הצגת אישורים מתאימים על קיום פסק הדין כלפי התובע - במלואו.

    4.ההודעה לצד השלישי שהוציאו הנתבעות, כמודיעות - לצדדים השלישיים 2, 3, 4 ו-5 - נדחות.

    5.הנתבעות ישלמו, ביחד ולחוד, לצדדים השלישיים 3 ו-4 בגין הוצאות משפט - שכר טרחת עו"ד בשיעור 19,000 ₪.

     

    הסכומים לעיל שהנתבעות ישלמו, ביחד ולחוד, ישולמו בתוך 30 יום; שאם לא כן, יישאו ריבית והצמדה כדין, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

     

    התשלום על פי סעיף 3 לעיל, ישולם לנתבעות בתוך 30 יום ממועד שיוצגו לצד השלישי 1 פסק דין זה בצירוף ראיה לתשלום המהווה קיום מלוא החיובים כלפי התובע על פי פסק הדין; שאם לא כן, יישא הסכום שבו חב הצד השלישי 1 בשיפוי הנתבעות - ריבית והצמדה כדין, מיום הצגת הדרישה, כאמור, ועד למועד התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור – כדין.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

     

    5129371

    5467831

    ניתן היום, י"ח אב תשע"ט, 19 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.