פלוני נ' נירית ואח'

הצד השלישי: תנועת הנוער בני המושבים (באמצעות עו"ד רג'א השול)

פסק דין

רקע

1. התובע, יליד 14.1.1992, נפגע ביום 1.11.2008 ממוט ברזל שהשתחרר ממתקן הרמה מכאני (להלן: הרמפה) עליו טיפס. הרמפה הוצבה במבנה (להלן: המבנה) שהיה בשלבי בניה ועתיד היה לשמש כ"בית העם" בישוב נירית (להלן: הישוב). הישוב הוא הנתבע 1 והנתבעת 2 היא מבטחתו. לצורך בניית "בית העם" שכר הישוב את שירותיה של החברה הקבלנית "רייגן הנדסה בע"מ" (להלן: הקבלן).

    

2. התובע נכנס למבנה ביחד עם קבוצת חברים. עובר לכניסתם למבנה עסקה הקבוצה בהקמת "כתובות אש" לצורך קיום טקס של תנועת הנוער "בני המושבים" (להלן: התנועה) במגרש פתוח (להלן: המגרש) הסמוך למבנה. הטקס נערך במסגרת "חג המעלות" בו הצטרפו לתנועה ילדי שכבת כיתה ד'. באותה עת התובע כבר לא היה חבר בתנועה אך מעת לעת התנדב לסייע לפעילותה בענייניים לוגיסטיים. כניסת התובע למבנה הייתה מתוך כוונה לשוב למגרש מאוחר יותר ולפרק את שאריות כתובות האש.

    

3. כתוצאה מן התאונה נעקרו שתיים משיניו של התובע. התובע נזקק לטיפולים רבים על מנת לשקם את שיניו ועליו יהיה להמשיך בטיפולים גם בעתיד.

    

4. לטענת התובע, מעבר לאחריותו הטבועה של הישוב ביחס לנעשה בשטחים ומבנים ציבוריים שבתחומו, בענייננו הישוב הוא בעל הזכויות במקרקעין עליהם מצוי המבנה והסמוך לו ומזמין עבודות הבניה. הישוב התרשל בכך שלא וידא את סגירת אזור המבנה אשר באותה עת היה למעשה אתר בניה (להלן: האתר). לטענת הישוב, האתר גודר במלוא היקפו ובכך מוצתה חובתו. עוד נטען כי הישוב פטור מאחריות לתאונה בהתאם לסעיף 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) בשל כך שהתובע וחבריו נכנסו למבנה שלא בתום לב ומתוך כוונה לביצוע מעשי ונדליזם או מעשים אסורים אחרים. טענה נוספת היא לפטור מכוח סעיף 15 לפקודה נוכח כך שבאותה עת עבד באתר קבלן ששירותיו נשכרו על ידי הישוב לצורך השלמת הבניה.

    

5. הנתבעות הגישו הודעת צד ג' כנגד התנועה. לטענתן לתנועה אחריות להתנהלות התובע בשל כך שכניסתו למבנה הייתה לזמן הביניים שבין פעילותו במגרש לבין המשך הפעילות אליה תכנן לשוב. מעבר לכך נטען כי לתובע אשם תורם משמעותי שכן באותה עת היה בן שש עשרה וחצי וברי לכל בר בי רב שאין להיכנס לאתר בניה כבדנן - הן בשל הסכנה הטבועה בפגיעה והן מן הטעם הפשוט כי זוהי הסגת גבול. הנתבעות לא טענו לאחריות הקבלן.

    

   החבות

   תשתית עובדתית

    

6. הכניסה למבנה - בתצהירים שהוגשו מטעם התובע עלתה הטענה כי הכניסה למבנה לא היוותה אירוע חריג. נטען כי צעירי הישוב נהגו להיכנס למבנה אשר היה סמוך למגרש בו בילו שעות רבות. נטען כי המעבר מהמגרש למבנה היה שכיח אף יותר בימות החורף הקרים והגשומים בהם חיפשו הנערים מחסה. טענה זו עלתה בתצהיר התובע ובתצהיר חברו, מר עמיחי חיבה (להלן: עמיחי). עוד נטען כי הכניסה האחורית לאזור המבנה הייתה פתוחה. טענה זו עלתה בתצהירי התובע, אביו, מר משה אסרף (להלן: משה) ועמיחי. בתצהיר שהוגש על ידי מר איציק תורג'מן נטען כי הכניסה למבנה הייתה חופשית אם כי העד לא זכר מהיכן נכנס.

    

7. העלאת הטענות כי צעירי הישוב נהגו להיכנס למבנה וכי הכניסה לא לוותה בקושי דרשה התייחסות ראייתית הולמת מצד הישוב, שכן ככל שזו אכן הייתה המציאות מסתבר כי הישוב התרשל בטיפול בבעיה. אלא שהנתבעות הסתפקו בהגשת תצהירו של בעל החברה הקבלנית שביצעה את העבודות במבנה, מר רוני רייגן (להלן: רייגן). בתצהירו טען כי אזור המבנה גודר וכי מנהל האתר מסר לו שעובר למועד האירוע נעל את האתר ווידא שגבול האתר סומן בסרטים בצבע אדום ולבן. בעדותו לא זכר את מקור ידיעתו בנוגע למיוחס למנהל האתר (עמ' 26 שו' 26).

    

8. לתצהיר רייגן צורפו שלושה מכתבים שנטען כי נשלחו על ידו. במכתב מיום 2.11.2018, יום לאחר האירוע, עדכן את סוכן הביטוח בדבר האירוע וציין כי האתר היה מגודר. במכתב מיום 22.11.2009 אשר הופנה לישוב קבל על כך שמצא סימני פריצת דלתות במבנה וכי מצא נזקים שנבעו ממעשי ונדליזם. בעדותו טען כי אף מכתב זה נכתב למחרת האירוע וכי ישנה טעות בתאריך המכתב. כאשר נשאל על מעשי הוונדליזם הנטענים טען כי מצא "סימני שתיה ונרגילות" (עמ' 23 שו' 17) וכי "עישנו באותו אתר" (עמ' 25 שו' 28).

    

9. במכתב מיום 18.5.2008 אשר הופנה למפקח הבניה מטעם הישוב צוינו העבודות שנערכו באתר באותו שבוע. בין היתר צוין כך: "ביצוע גדר היקפי של מבנה עפ"י דרישת המפקח". מעבר למכתב זה לא הוצגה כל ראיה בנוגע להזמנת הגדר או בנייתה. כאמור איש מן הנפשות הפועלות בישוב באותה עת לא הוזמן לעדות וכך גם לא מפקח הבנייה מטעם הישוב אשר אליו הופנה אותו מכתב. שאלון שהופנה לישוב, בין היתר בנושא זה (ראו שאלות 9-17) לא נענה (ראו החלטה מיום 10.3.2019 והתייחסות ב"כ התובע לכך בדיון ההוכחות אשר לא הוכחשה).

    

10. בעדותו טען רייגן כי הזמין קבלן משנה לצורך הגידור (עמ' 24 שו' 4), כי הצד האחורי של האתר היה מגודר בצורה הרמטית וכי פתח הכניסה לאתר היה מהצד הקדמי (עמ' 24 שו' 30 עד עמ' 25 שו' 3; עמ' 26 שו' 28). עדות זו עומדת בסתירה לעדות התובע, משה ועמיחי אשר העידו בתצהיריהם כי בצד האחורי של האתר היה שער אשר היה פתוח לרווחה (ראו גם: עדות התובע בעמ' 11 שו' 19; עדות משה בעמ' 12 שו' 21; עדות עמיחי בעמ' 19 שו' 27).

     

11. הישנות אירועי כניסה למבנה - עדויותיהם של התובע ועמיחי בתצהיריהם ובפרוטוקול (למשל בעמ' 6 שו' 15; עמ' 19 שו' 1) אודות כניסת צעירים מן הישוב מעת לעת למבנה לא נסתרו ולא הובאה בעניין זה עדות אחרת של מי מתושבי הישוב.

     

12. הכניסה למבנה ביחס לפעילות התנועה - התובע ועמיחי העידו כי השתתפו בהכנת הטקס שהתקיים במגרש כחניכים לשעבר וכמי שנהגו לסייע מעת לעת מבחינה לוגיסטית לפעילות התנועה. התובע העיד כי שהה ביחד עם חברים נוספים במבנה בזמן שהמתינו לכיבוי כתובות האש ולסיום הטקס על מנת לשוב למגרש ולפרק את הכתובות. עדויות אלו לא עמדו במחלוקת.

     

13. הכרעה עובדתית - לאחר שקילת הראיות שפורטו מסקנתי היא כי מסתברת יותר האפשרות שבחלק האחורי של האתר היה שער מאשר האפשרות שחלק זה היה סגור בצורה הרמטית. מסקנה זו מתיישבת עם עדויותיהם של התובע, משה ועמיחי. מנגד, רייגן לא זכר חלק מן העובדות הנוגעות לגדר והקמתה. למצער ניתן להבין זאת בכך שרק בשנת 2018 נעשתה אליו פניה ראשונה בעניין זה (עמ' 23 שו' 4) ובכך שמדובר בקבלן אשר עבד במקום כשמונה חודשים בלבד בשנת 2008 (עמ' 22 שו' 11) ומאז, יש להניח, עבד בעשרות אתרי בניה אחרים. לעומת זאת, אצל עדי התובע זהו אירוע משמעותי אשר לו, מטבע הדברים, אחיזה חזקה יותר בזיכרון. מעבר לכך, מצופה היה שהנתבעות יתמכו עמדה זו בעדויות של מי מאנשי הישוב או מפקח הבנייה מטעמו וכן במסמכים המלמדים על הזמנת עבודת הגידור או התשלום עליה. הדבר לא נעשה. כאמור הנתבעות בחרו שלא להגיש הודעת צד ג' כנגד הקבלן.

     

14. איני פוסל את האפשרות כי השער היה סגור ועובר להגעת התובע למקום השער כבר נפתח על ידי חבריו. אולם העובדה כי ניתן היה לפתוח את השער בקלות רובצת לפתחם של הקבלן והישוב. הקלות שבה נפתח השער, ככל שהיה סגור, נלמדת גם מהישנות ביקורי צעירי הישוב במבנה. ככל שהכניסה למבנה הייתה מלווה בפריצה חוזרת של שער נעול היה הדבר מעורר עניין אצל הקבלן והישוב עוד לפני האירוע דנן.

     

    קביעת האחריות

     

    אחריות הישוב

15. הישוב הוא בעל הזכויות במקרקעי האתר ובמבנה ומזמין העבודה מהקבלן. על הישוב חלה חובת זהירות מושגית כלפי מי שעשוי לעבור במקרקעיו (ראו למשל בהלכת "ועקנין" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז 113)) ובוודאי כלפי תושביו החיים במקום ועוברים במקרקעיו באופן תדיר. קיימת גם חובת זהירות קונקרטית. הצפיות הטכנית נובעת מן העובדה שכניסת צעירי הישוב למבנה הייתה חזון נפרץ. זאת מעבר לכך שמיקומו של האתר בסמוך למגרש בו נעשה שימוש תדיר מייצר פוטנציאל ל"גלישת" נערים וילדים מהמגרש לאתר. לאחר שנקבע כי קיימת צפיות טכנית אין בענייננו סיבה לקביעת צפיות נורמטיבית מצומצמת יותר. אדרבא, לישוב מעמד נורמטיבי הן כבעל המקרקעין ומזמין העבודה והן כוועד מקומי האחראי לשלום תושביו בוודאי בשטחים ובמבנים ציבוריים.

     

16. על כן לישוב אחריות למניעת כניסה לאתר. במסגרת זו היה עליו לדאוג למנגנון שיבטיח את מניעת הכניסה לאתר. כניסת נוער הישוב לאתר שוב ושוב מוכיחה על כורחך כי הישוב התרשל.

     

    לטענת הישוב הוא זכאי ליהנות משני חריגים המעניקים לו חסינות מנשיאה באחריות, מכוח סעיפים 37 ו-19 לפקודה אותם נבחן להלן.

     

17. סעיף 37 לפקודה – הסעיף קובע כך:

     

    "האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה"

     

    בענייננו הוכח כי כניסת התובע וחבריו למבנה נעשתה כחלק מהתרועעות חברתית ולא מתוך כוונה לבצע עבירה או עוולה. טענות הנתבעות בעניין זה שהושמעו מפי רייגן הסתכמו בטענה לשתייה ושימוש בנרגילות במקום. אף לו הייתה מוכחת טענה זו הרי שאין בכך בכדי לקבוע כוונה לביצוע עבירה או עוולה. אדרבא, הוכח כי המקום שימש כמקום מפגש של צעירי הישוב וממילא יש לקבל את טענת התובע כי נכנס למקום בתום לב וללא כוונה לעבור עבירה או לבצע עוולה.

     

18. בפסיקת בתי המשפט פורשה החסינות הקבועה בסעיף 37 לפקודה בצמצום. ראו למשל: ת"א (י-ם) 730/94‏ בלויא נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון‏ בפיסקה 28 (22.9.1999):

     

    "דומה שיקשה להשלים עם התוצאה לפיה כל עבירה שבוצעה על-ידי מסיג הגבול, תהא מידת חומרתה קלה ככל שתהיה, לרבות עבירה טכנית בלבד, ואפילו אין כל קשר בין העבירה לבין זכותו של המחזיק, שעליו באה החסינות להגן, תביא לשלילת זכות הנפגע לפיצוי. כדי למנוע תוצאות קשות ובלתי סבירות כאלה נראה כי אין מנוס ממתן פרשנות מצמצמת לחסינות לפי סעיף זה."

     

    ראו עוד: ע"א 6686/13 הר ציון לוינסקי נ' רוזנברג (29.12.2013); ע"א (י-ם) 3197/09עירית ירושלים נ' נשיא (2.9.2009).

     

19. סעיף 15 לפקודה – זוהי לשון הסעיף:

     

    "לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:

    ...

    (4)הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;"

     

20. הנתבעות ביקשו להיבנות מפסק דינו של כבוד השופט זילברטל בע"א 3370/12 כהן ואח' נ' גדעון ואח' (26.1.2014). בענייננו חל החריג האמור בסעיף 15(4) לפקודה. הישוב (הוועד המקומי) אחראי על שטחי ציבור ומתקני ציבור שהמבנה והאתר הם חלק מהם. אחריות זו הואצלה לוועד המקומי מהמועצה האזורית אשר חבה בכך בהתאם לסעיף 63 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958.

     

     

21. על כן, הישוב אחראי לתאונה והחריגים האמורים אינם חלים על ענייננו.

     

    אחריות התנועה

22. אינני מקבל את טענת התנועה כי בהיות התובע מתנדב שאינו חבר, התנועה אינה אחראית כלפיו. השתתפות התובע בפעילות התנועה, שנעשתה בהסכמתה ולטובתה, מחייבת את התנועה כלפיו אף שלא היה חבר רשמי בה.

     

23. במבנה לא נערכה פעילות של התנועה. לטענת הנתבעות השהיה במבנה בזמן הביניים שבין פעילות הקמת כתובות האש לבין פעילות פירוקן מטילה אחריות על התנועה ביחס להתנהלות התובע באותו פרק זמן.

     

24. אינני מקבל עמדה זו. לאחר שהתובע עזב את המגרש, התנתק הוא מפעילות התנועה. הכניסה למבנה, אף שנעשתה בסמוך לאחר הפעילות במגרש, לא הייתה חלק מהפעילות. כך, התובע וחבריו יכולים היו לפנות למקום אחר בישוב ולחזור לאחר מכן למגרש. התובע גם יכול היה לבחור שלא לשוב למגרש. כשם שבחר לסייע בצורה וולונטרית יכול היה לבחור לחדול מכך. אדרבא, הכניסה למבנה הייתה מהלך שגרתי ובעל תכלית עצמאית מבחינת התובע וחבריו אשר נהגו לבלות במבנה מעת לעת.

     

25. אמנם התובע תכנן לשוב למגרש ולסייע גם בפירוק כתובות האש אולם כוונה זו ואפשרות מימושה היו בשליטתו המלאה וממילא הדבר הקרין גם על תפיסת התנועה את אחריותה כלפיו באותו שלב. על כן לא ניתן היה לצפות כי לאחר עזיבת התובע את המגרש מי מאנשי התנועה יורה לו היכן לשהות או יאסור עליו לשהות במקום כזה או אחר. מעבר לכך, אף לו רצתה התנועה להשגיח על התובע ספק רב אם הייתה יכולה לעשות זאת שלא במסגרת פעילותה. על כן, כל עוד לא שב לפעילות התנועה היה גורלו בידיו ולתנועה לא הייתה אחריות כלפיו.

     

26. להשלמת התמונה בנושא זה יצוינו הדברים הבאים. בכתב התביעה ובתחשיב הנזק מטעם התובע נטען כי כניסת התובע וחבריו למבנה הייתה חלק מפעילות התנועה. כך תואר האירוע בכתב התביעה:

     

    "4. ביום 1.11.08, השתתף התובע, אשר היה קטין במועדים הרלוונטיים לתביעה, בפעילות במסגרת תנועת נוער [טקס שנתי של תנועת הנוער המכונה "חג המעלות"]. התובע וחבריו קיימו את פעילות התנועה במבנה "בית העם" המצוי בשטחי הנתבעת 1.

    5. באותה עת היה "בית העם" בשיפוץ נרחב, כאשר המבנה הכיל ציוד בנייה כבד, לרבות מנופים וכיוצ"ב..."

     

    מכאן הסיקו הנתבעות כי לתנועה אחריות לאירוע. בתצהירי התובע ועדיו ובעדותם בבית המשפט בוארו הדברים כפי שתוארו לעיל. ספק אם בתיאור שבכתב התביעה ביקש התובע לטעון כי הטקס עצמו נערך במבנה. זאת, הן בשל טיבו של הטקס אשר כלל הדלקת כתובות אש ונערך בהשתתפות ילדי כיתה ד', כך שלא יכול היה להתקיים במבנה, והן נוכח המשך התיאור בכתב התביעה ממנו משתמעת הטענה כי רק התובע וחבריו נכנסו למבנה, וכדלקמן:

     

    "6. התובע, יחד עם נערים נוספים, נכנסו למבנה "בית העם", אשר כאמור היה במועדים הללו בשיפוץ נרחב."

     

27. בין אם המתואר בכתב התביעה נבע מטעות ובין אם תכליתו הייתה מתיחת יריעת אחריות התנועה גם מעל שהות התובע במבנה (מה שאינו תואם את העדר צירוף התנועה כנתבעת) הרי שניתן להניח שהייתה לכך השפעה על הגשת הודעת צד ג' של הנתבעות כנגד התנועה. לכך יינתן ביטוי בשאלת פסיקת ההוצאות. עם זאת, לאחר ששאלת האחריות בוררה בהתאם לראיות שהוצגו אין לכך עוד משמעות.

     

    אשם תורם

28. בעת האירוע היה התובע כבן שש עשרה וחצי. תרומתו של התובע לתאונה כפולה. ראשית, בכניסה לאתר בניה. שנית, בטיפוס על מכשיר מכאני. בעצם הכניסה לאתר בניה טבוע סיכון. הטיפוס על הרמפה טומן בחובו מרכיב סיכון נוסף. בבחינת האשם המוסרי (ראו למשל: רע"א 2809/18 קסברי נגד רוזן ואח' (26.11.18) בסע' 6 חוות דעתו של כבוד השופט עמית) של התובע מול זה של הנתבעת אני רואה מקום לחלק את האחריות בחלקים שווים. הישוב התרשל בסגירת אתר הבניה מפני כניסת נערי הישוב והתובע נכנס לאתר בניה ולאחר מכן טיפס על מכשיר מכאני.

     

29. סיכום – לישוב אחריות לתאונה. התנועה אינה אחראית לתאונה. לתובע אשם תורם בשיעור מחצית הנזק.

     

    הנזק

    נזק לא ממוני

     

30. התובע טען לפגיעה משמעותית במראה פניו כתוצאה מן הפציעה מה שגרם להימנעות וקשיים חברתיים. לטענה זו לא הובאה כל תמיכה, אף לא הוצגו תמונות של התובע מן השנים שלאחר הפציעה. עם זאת, יש לשקלל את הכאב והסבל שחווה, את העובדה שנותרה רגישות מסוימת באזור מפתח האף הקדמי (ראו בחוות הדעת מטעם הנתבעות), את הכאב שנבע מהטיפולים לאורך השנים ואת הטרחה הנלווית לכך בעבר ובעתיד. שיעור הנכות שנקבע לתובע, 0.5%, אינו משמעותי. בשקלול כל האמור יש לפסוק לתובע פיצוי בראש זה בסך של 20,000 ₪.

     

    עזרת הזולת ונסיעות לעבר ולעתיד

     

31. לצורך הגעה לטיפולי השיניים הרבים שביצע התובע לשיקום שיניו נעזר באביו אשר הסיעו מהישוב למרפאות שונות. יש להניח גם כי בסמוך לאחר האירוע נזקק לעזרה מוגברת מבני משפחתו. לצורך השתתפות בטיפולים הושקעו משאבים גם בנסיעות וכך ייעשה ביחס לטיפולים עתידיים.

     

32. לא הוצגו נתונים מדויקים אודות מספר הטיפולים, הזמן שדרשו מהאב והוצאות הנסיעה הרלוונטיות. אני פוסק לתובע בראש זה סכום גלובאלי של 10,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות לעבר

     

33. הצדדים הסכימו כי סך סכומי הקבלות שהוצגו על ידי התובע עולה ל-43,000 ₪. הוסכם גם כי יש להכיר בהוצאות שהוצאו בפועל בגין טיפולים הקשורים לתאונה כפי שנקבע גם בחוות הדעת מטעם הנתבעות. עם זאת הנתבעות חולקות על רלוונטיות מלוא הטיפולים שבגינם הוצגו הקבלות לפציעת התובע. אין מקום לקבל את הסתייגות הנתבעות. התובע צירף את הקבלות לתצהירו וטען כי הוצאו בגין טיפולים הקשורים לפציעה. הנתבעות לא חקרו את התובע או את אביו אודות העולה מן הקבלות, אף לא באופן מדגמי. בנסיבות אלה אין ממש בהסתייגות זו.

     

34. על כן, התובע זכאי לשיפוי בסך 43,000 ₪ בראש זה.

     

    הוצאות רפואיות לעתיד

     

35. הצדדים הסכימו למיצוע הערכת העלויות העתידיות של טיפולי השיניים כפי שעלתה מחוות הדעת והתחשיבים שהוגשו מטעמם (מטעם התובע – 77,706 ₪; מטעם הנתבעות – 51,152). מיצוע הסכום מביא לסכום של – 64,429 ₪.

     

    סיכום

     

36. נוכח המפורט לעיל התובע זכאי לפיצוי שלהלן:

     

     

    רכיב נזק	סכום בש"ח
    נזק לא ממוני	20,000
    עזרת הזולת ונסיעות לעבר ולעתיד	10,000
    הוצאות רפואיות לעבר	43,000
    הוצאות רפואיות לעתיד	64,429
    סה"כ נזק	137,429
    סה"כ (מעוגל) לאחר ניכוי אשם תורם (50%)	69,000

     

     

37. על כן הנתבעות יישאו בפיצוי התובע בסך של 69,000 ₪. מעבר לסכום זה ישלמו שכר טרחת עו"ד בסך 16,000 ₪ (כולל מע"מ). שכר הטרחה נקבע בהתאם לסכום הזכייה, היקף ניהול ההליך והמקובל בהליך מסוג זה. כן, יישאו בתשלום הוצאות התובע בגין חוות הדעת שהוגשה מטעמו ובגין האגרה ששילם.

     

38. מסכום זה יקזזו הנתבעות סך כולל של 6,000 ₪ אשר יועבר לצד השלישי בגין שכ"ט עו"ד בהליך זה. זאת נוכח האמור בפסקאות 26-27 לעיל.

     

39. הודעת צד ג' שהגישו הנתבעות כנגד התנועה נדחית.

     

     

    ניתן היום, ו' אדר ב' תשפ"ב, 09 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.