צד ג' י.א.א.
אדם נסע ברכב הסעות שעבר מהשטחים לתוך ישראל. במהלך מרדף לא קצר אחר הרכב, בעת שהרכב היה בישראל, ירו כוחות הביטחון ברכב ועקב כך נפטר אדם. האם על המדינה לפצות יורשיו?
זו בתמצית השאלה הטעונה דיון והכרעה.
העובדות
1.המנוחה ר.צ., אם חד הורית לשניים שאחד מהם היה קטין, תושבת הכפר XXX שXXX, יצאה ביום 11.07.01 עם חברותיה לעבודה ברכב הסעות, על מנת לעבוד במפעל עופות בקרית מלאכי.
כפי שיפורט להלן, הימים היו ימי לחימה לא פשוטים.
הרכב נכנס מתוך שטחי הרשות לכוון ישראל.
2.לטענת הנתבעת, הרכב נסע בדרך חסומה לתנועת כלי רכב, עורר את חשדם של חיילי הסיור שרצו לעצור את הרכב לבדיקה, הנהג לא שעה לסימונים, והחל מרדף אחר הרכב. החיילים אף יצרו מחסום והנהג נמלט. בהמשך המרדף, סימנו החיילים לנהג לעצור, ניסו לחסום את נתיב הנסיעה של הרכב ולאחר מכן פתח הנהג בנסיעה והחל להימלט מהמקום, החיילים פתחו בנוהל מעצר חשוד קראו לנהג לעצור וירו יריות אזהרה ולאחר מכן ירו מספר יריות לגלגלים ומשאבד קשר עין עם הרכב, חדלו החיילים לירות.
3.הירי היה בתוך שטח ישראל כ-100 מטר מהכביש לכיוון צומת שוקת (ראו דוח פעולה של סמ"ר אבו רביעה אסרף מיום 11.07.11).
המנוחה מצאה את מותה נוכח פגיעת הקליע (סעיף 62 לסיכומי הנתבעת) והגיעה לבית החולים ללא רוח חיים.
ההתנהלות הדיונית
4.התיק דנן הוגש בשנת 2006 כ-5 שנים לאחר האירוע.
כתב ההגנה הוגש ביום 29.08.07, נוהלו מספר דיונים על ידי מותב קודם, אשר קבע כי יש מקום להפקיד ערובה ומשלא הופקדה הערובה נדחתה התביעה. בהמשך, לאחר מספר שנים התקבלה הבקשה לביטול פסק הדין.
לאחר שהופקדה הערובה הועבר התיק לטיפולי.
לאחר שנשמעו העדים, ניסו הצדדים במשך תקופה ארוכה לבוא בדין ודברים, אך למרבה הצער, לא הגיעו לכלל הסכמה.
עתה, לאחר שהוגשו הסיכומים, בשל התיק להכרעה.
עיקרי טענות הצדדים
5.לטענת התובעים, המנוחה נפגעה בשל התרשלות החיילים ועל הנתבעת לפצותה.
הנתבעת טוענת שקמה לה הגנת "פעולה מלחמתית", כי החיילים לא התרשלו וכי יש לדחות התביעה.
הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי כנגד נהג רכב הטרנזיט, אשר לא התגונן.
בחינת העדויות
6.מטעם התובעים העידו שלוש נוסעות נוספות ברכב, בנה של המנוחה ואחיה.
העדה א.ג. העידה שעבדה עם המנוחה במפעל עוף הנגב בקריית מלאכי, כי ביום האירוע בסביבות השעה 05:00 בבוקר, עלו 8 עובדות לרכב טרנזיט לבן מXXX שלקח אותן עד למחסום ואדי אל חליל, שם ירדו מהרכב ועלו לרכב טרנזיט שנהג בו י.א.א. (צד ג').
א.ג. ישבה בטרנזיט בשורה השלישית כיסא שלישי משמאל והמנוחה ישבה שורה לפניה בכיסא השני בצד שמאל (ע' 9 ש' 2-5). היא העידה ששמעה לפתע יריות אחרי שעברו את תחנת הדלק בסמוך לצומת שוקת וכי שמעה יריות רבות (ע' 9 ש' 17-26).
7.העדה פאטמה איברהים אלטל העידה שהכירה את המנוחה מהעבודה כשנה וחצי, כי ישבה בטרנזיט מאחורי הנהג והמנוחה ישבה מאחוריה (ע' 11 ש' 17). לטענתה, היריות נשמעו לפתע, חיילים פתחו דלתות של ג'יפ כיוונו על הרכב והתחילו לירות והיא אמרה לנשים להתכופף לרצפה (ע' 12). היא הכחישה את האמור בתצהירה לפיה קודם לירי ראתה "ג'יפ של כוחות הביטחון שנוסע אחרינו ומהבהב" (ע' 12 ש' 32; ע' 13 ש' 10).
היא העידה שהקליעים חדרו מצד הרכב, אף שבתמונות מתיק החקירה, עלה שהפגיעות של הקליע הם מהחלון האחורי (ע' 13 ש' 1-8).
8.העדה ס.ח., בת דודה של המנוחה, העידה שישבה במרכז הרכב, החיילים בג'יפ ירו מתוך הג'יפ, יריות רבות שפגעו בחלון האחורי של הרכב והירי היה תוך כדי נסיעה של הג'יפ ושל הטרנזיט. הנהג המשיך בנסיעה ולאחר הירי נסע לכיוון דרך עפר. סחאר העידה שהנסיעה עד לצומת שוקת הייתה רק על הכביש ולא בשטח (ע' 20 ש' 2).
9.סגן מפקד חטמ"ר יהודה במועד הרלבנטי, סגן אלוף אמיר יעקובי העיד שהגזרה בה ארע האירוע באותם ימים הייתה גזרה בעייתית ביותר עם הרבה אירועי פח"ע קשים: "הגזרה הזו היא גזרה פרוצה. הרבה מאד צירים בהם ניתן להיכנס לתוך שטח ישראל. אחד המשימות שהגדוד קיבל זה לצמצם את החדירות ובכך לסכל טרור. היו התרעות של חדירה של מחבלים בעיקר לכיוון באר שבע. החיילים תודרכו כי יכולים לבצע ירי בהתאם להוראות הפתיחה באש. במקרה הספציפי כלי הרכב ברח מכוח הלוחמים, בוצע מרדף שאף במהלכו הוא לא עצר, וגם כשעצר ניסה לדרוס את אחד החיילים וניסה להימלט מן הכוח. בנסיבות אלו ברור כי חייל צה"ל רשאי לבצע ירי על מנת לעצור את כלי הרכב, כפי שנעשה במקרים הזה ואינני מוצא כל דופי בהתנהלות החיילים".
סגן אלוף יעקובי העיד שהאירוע היה אירוע מתגלגל שנכנס פנימה לתוך שטח ישראל, כי המחסום שהוצב היה מחסום פתע.
עם זאת, אישר סא"ל יעקובי שהחיילים חרגו מהוראות פתיחה באש, מאחר שהאירוע התרחש בתוך שטח מדינת ישראל (ע' 25 ש-24-32) וכי בשטח התפר לחיילים כמעט ואין סמכות והסמכות מסורה למשטרת ישראל, אלא אם כן "הוא צריך לעצור מה שעונה לקטגוריה פשע מסוכן" (ע' 26 ש' 21). מכל מקום, מאחר שלטענתו היה ניסיון בריחה וניסיון דריסה, הרי שאין בחריגה מהוראות פתיחה באש כדי לקבוע שהם לא פעלו בסבירות (ע' 28 ש' 1-6).
10.פקד מ. היה מ"מ חוד בפלוגה, אשר ביצע בשעה 21:30 תדריך לצוות. הוא העיד שלא היה כמעט ערב ללא ירי של מחבלים על רכבים אזרחיים וכי מספר שבועות קודם לאירוע נשוא התביעה נפגע מפקד פלוגה ובהמשך נהרג סגן מפקד פלוגה ממטען צד ממולכד שהופעל כנגד הג'יפ בו נסע. בזמן האירוע הוא לא קיבל דיווח שוטף, אך בדיעבד הבין שהיה דיווח לחמ"ל.
11.רס"ל א, היה נהג הרכב. כחצי ק"מ בערך לפני העלייה ליישוב שימעה קיים ציר סגור למעבר כלי רכב והוא הבחין ברכב הטרנזיט היוצא מהציר החסום ואז נסע מולו במהירות רגילה תוך כדי הבהוב אורות והפעלת צ'קלקה כתומה, אך נהג הטרנזיט האיץ את המהירות עד שכמעט התנגש בג'יפ הצבאי והצליח לברוח מהכוח. בשלב זה רס"ל א עשה פרסה ופתח במרדף אחרי הטרנזיט, הרכבים הגיעו לצומת שוקת, הטרנזיט פנה ימינה לכיוון היישוב הבדואי לקיה והוא נסע במהירות אחריו.
"לאחר קילומטר בערך של נסיעה הצלחתי להדביק את הטרנזיט והוא החל להאט ולעצור בשולי הכביש. תוך כדי עצירת ג'יפ הסופה מפקד הסיור ..., שלמיטב ידיעתי אינו בארץ מזה שנים, שישב מימיני פתח את הדלת, כאמור כשהג'יפ נסע בנסיעה איטית לקראת עצירה והורה לנהג לעצור. כמובן שלבשנו מדי צה"ל, ג'יפ הסופה הינו צה"לי ומפקד הסיור אחז את נשקו בידו בזמן שהורה לנהג הטרנזיט לעצור בצד. בשלב זה כשהטרנזיט עצר אני התקדמתי מספר מטרים עם ג'יפ הסופה קדימה מלפני הטרנזיט כדי לא להפריע לתנועה, ירדתי לשולי הכביש ומיד יצאתי מהג'יפ עם הנשק שלי שהיה מונח בדלת הג'יפ, ואז לפתע הבחנתי כי נהג הטרנזיט פתח בנסיעה מהירה ומסוכנת לעברי וכמעט פגע בי; קפצתי אחורה, שמעתי שמפקד הכוח צועק לו לעצור או שהוא יורה בהתאם לנוהל מעצר חשוד, ומאחר ונהג הטרנזיט לא נשמע להוראות אז בוצע ירי באוויר על ידי מפקד הכוח ואז ביצעתי ירי מדוד ומדויק של 3-4 כדורים ממרחק של כמה עשרות מטרים בודדים לכיוון הגלגלים על מנת לעצור את רכב הטרנזיט. ככל שזכור לי יתכן ופגעתי בחלק התחתון של הטרנזיט. לאחר הירי נסענו לתוך השטח כדי לאתר את הטרנזיט אך ללא הצלחה".
הוא העיד במצ"ח שמפקד הכוח ירה כ-15 כדורים וכי הוא ירה 3-4 כדורים.
12.הטענות שרכב הטרנזיט ניסה לפגוע בחיילים לא הופיעו בעדותו של א במצ"ח. הוא נחקר על כך והעיד שהרכב ניסה לברוח, אך לא נתן הסבר סביר לסתירה בין תצהירו לחקירתו במצ"ח (ע' 41). גם בסעיף 17 לכתב ההגנה לא נטען שהייתה סכנה לכוח ועל כן מתבקשת המסקנה כי לא הוכח שרכב הטרנזיט ניסה לפגוע בחיילים וזאת גם לנוכח העדר עדות מפקד הכוח כאמור להלן.
פעולה מלחמתית
13.הנתבעת טענה כטענת סף כי הפעולה היא פעולה מלחמתית ועל כן דין התביעה להידחות.
סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 קובע שהמדינה אינה אחראית "בנזיקים על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל".
ההגדרה מהי פעולה מלחמתית בסעיף 1 הוספה בשנת תשס"ב-2002, באופן : "לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה...".
האירוע דנן ארע בשנת 2001 ועל כן יש לבחון את המצב קודם לתיקון החוק ,שכן התיקון אינו חל על אירועים שהתרחשו טרם תחילתו (רע"א 3675/09 מדינת ישראל נ' מוחמד מחמוד סאלח דאוד(11.08.01)).
14.אחד מפסקי הדין המנחים בנושא ניתנו על ידי כב' הנשיא א. ברק ואליו הצטרפו שמונה שופטים בפרשת בני עודה (ע"א 5964/92 ג'מאל קאסם בן יהודה ואח' נגד מדינת ישראל פ"ד נו (4)).
נפסק שיש לבחון את מהותה של הפעולה ואת הסיכון המיוחד שהיא מסבה וכי פעולה מלחמתית היא פעולת לחימה או פעולה מבצעית צבאית של הצבא וגם פעולות כנגד ארגוני טרור עשויות להיות פעולות מלחמתיות.
"במתן תשובה לשאלה אם פעולה היא "מלחמתית" יש לבחון את כל נסיבות האירוע. יש לבדוק את מטרת הפעולה, את מקום האירוע, את משך הפעילות, את זהות הכוח הצבאי הפועל, את האיום שקדם לה וניצפה ממנה, את עוצמת הכוח הצבאי הפועל והיקפו ואת משך האירוע. כל אלה זורקים אור על אופיו של הסיכון המלחמתי המיוחד שהפעולה גרמה" (ע"א 5964/92 שם 9).
בפרשת בני עודה נקבע שהפעולה הייתה פעולה משטרתית במטרה לעצור חשוד, כי הירי בוצע לשם תפיסת חשודים ולא לשם לחימה בהם והסיכון שהירי יצר הוא סיכון רגיל שדיני הנזיקין הרגילים מטפלים בו כראוי ואולם נפסק שהמסקנה הייתה שונה אילו הכוח הצבאי היה נתון לסכנה והפעולה הייתה משנה את אופייה מפעולת שיטור רגילה לפעילות לחימה.
15.בתקופה הרלבנטית התנהלה באזורי יהודה ושומרון וחבל עזה לחימה קשה - סכסוך מזויין במסגרתו בוצעו אלפי פיגועים ומאות אזרחים ותושבים ישראליים חפים מפשע נהרגו ואלפים נפצעו (בג"צ 7015/02 כיפאח מחמד אחמד עג'ורי ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואחרים פ"ד נו (6) 352)).
בחינת פעולה מלחמתית נבחנת בעיקר על בסיס אופי הפעולה.
בשנת האירוע-2001, קודם לתחולת התיקון, ניתנה פרשנות מצמצמת להגדרת פעולה מלחמתית.
כך למשל נפסק כי פעולת שמירה אינה פעולה מלחמתית, שכן יש לבחון האם בפעולה ניכרים סימני היכר של מלחמה, והאם היא פעולה שנוהגים או רגילים לבצעה תוך כדי מלחמה. "יש לפרש את הסייגים, הבאים להגביל אחריות המדינה, פרוש קפדני, שלא ישלל מן האזרח סעדו אלא בה במידה שהמחוקק גילה רצונו בכך בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. פרוש קפדני של הסייג שמדינה לא תישא באחריות בשל פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל מביאנו לידי הגבלת הסייג לאותן פעולות אשר הן מלחמתיות מטבע ברייתן ואשר מקומן ורישומן לא ניכר אלא תוך כדי לחימה בלבד" (ע"א 311/59 מפעל תחנת הטרקטורים בע"מ נ' יורם בן יוסף חייט ואח' פ"ד יד 1609, 1614)).
מאידך, נפסק שמארב התקפי, יש לו אופי של פעולה מלחמתית (ע"א 542/75 רבחי איסמעיל עטאללה נ' מדינת ישראל ואח' פד ל"א (2) 552).
במקרה אחר, התקבלה תביעה בגין נזקים שגרמה פלוגת דלק לגן ילדים בעת שעשתה שימוש במקום בשעת חירום. נקבע שיש לפרש את סעיף 5 פרוש צר וכי "אף בזמן מלחמה יש פעולות לרוב של הצבא שאינן גוררות אחריהן פטור לפי סעיף 5. רק פעולת מלחמה ממש במובנו הצר והפשוט של מונח זה כגון כנוס כוחות לקרב, תקיפה לוחמת, חילופי אש, פיצוצים וכדו', בהם בא לידי ביטוי האופי המיוחד של הלחימה על סיכוניה ובעיקר על השלכותיה ותוצאותיה, הם אלו אליהם כוונו מילותיו של סעיף 5" (ע"א 623/83אשר לוי ואח' נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון פ"ד מ(1) 477 , 479).
16.המחסום האמור אינו בגדר פעולה צבאית שבדרך כלל הצבא מבצע אותה אך בשעת לחימה בלבד.
המחסום האמור וההתנהלות, היו כשגרה ולא מצב יוצא דופן.
הסכנה שנשקפה לכוח הצבאי לא הייתה סכנה ממשית.
מכלול הפעילות של הצבא ביום האירוע מלמד על פעילות שגרתית שבוצעה בתוך שטחי ישראל, שאינה עולה כדי פעילות מלחמתית ממש.
יפים לעניינו דבריו של כב' המשנה לנשיא א. מצא, בעת שבחן פעילות כוח מצומצם במשקפי הפרשנות המצומצמת שניתנה באותו לעת להגדרת פעילות מלחמתית: "סיווג פעילותם של שלושה או ארבעה חיילים, שהוטל עליהם לפזר התפרעות של אזרחים המבעירים צמיגים ומשליכים אבנים, כ'פעילות מלחמתית' נראה לי מרחיק לכת" (ע"א 361/00 עאזם ד'אהר ואח' נ' סרן יואב ואח' פ"ד נט(4)310, 332).
אמנם מדובר בפעולה מתגלגלת, אך מקום האירוע בתחום שטח ישראל בשטח שחרג לכאורה מסמכות הכוח הצבאי בעת הרלבנטית כפי שהעיד סא"ל יעקובי, משך הפעילות וטיבה, זהות הכוח הצבאי שלא היה כוח מיוחד אלא כוח שגרתי ועוצמת הכח אינם תומכים בכך שהפעילות הייתה פעילות מלחמתית.
לא מדובר בתקיפה לוחמת, בחילופי אש ובמקרה שבו באה לידי ביטוי האופי המיוחד של הלחימה על סיכוניה ועל השלכותיה ותוצאותיה.
הסיכון שהירי יצר הוא סיכון רגיל שדיני הנזיקין מטפלים בו ואינו עולה כדי פעולה מלחמתית. (ראו והשוו: ע"א 5604/94 אוסמה חמד ואח' נ' מדינת ישראל פד נח (2) 498, 505).
לנוכח האמור לעיל, בהתחשב בפרשנות סעיף 5 במועד האמור, מתבקשת המסקנה וכך אני קובע שהאירוע האמור לא בא בגדר פעולה מלחמתית של ממש וממילא לנתבעת לא עומדת הגנה זו.
ההתרשלות
17. הרכב שבו נסעה המנוחה נכנס לשטחי ישראל שלא כדין.
על המדינה חובת זהירות מושגית שלא לפגוע בגופם של תושבי האזור ותוכן החובה וגבולותיה מצויים בהוראות הפתיחה באש שנקבעו.
על כוחות צה"ל החובה להפעיל כוח כדי להגן על בטחון הציבור ומאידך עליהם להגן על שלום הפרט (ת"א (מחוזי ירושלים) 1608/98 סאמר נתשה נ' מדינת ישראל פ"מ תשנ"ט(1) 456, 469).
פעילות הצבא הייתה פעילות מבצעית יזומה בתוך שטח ישראל.
במהלך האירוע נורו כדורים רבים, קרוב ל-20 כדורים ולא מדובר בירי בודד. לא הייתה סכנה מוחשית ומיידית לחיי החיילים, אשר היו בתוך רכב צבאי והם שבחרו להמשיך את המרדף.
בחינת התנהלות החיילים מלמדת על התרשלותם, מהטעמים שיפורטו להלן.
18.ראשית, החיילים חרגו באופן ניכר מהוראות הפתיחה באש.
הוראות הפתיחה באש מהוות אינדיקציה חשובה לבירור השאלה האם החיילים הפרו את חובת הזהירות הנזיקית המוטלת עליהם ואולם היא בגדר כלי עזר לבחינת סבירות פעולת החיילים (ע"א 3889/00 יצחק לרנר ואח' נ' מדינת ישראל פד נו (4) 304, 313 ואילך).
הירי בוצע בניגוד להוראות פתיחה באש (עדות יעקובי: ע' 25) ועל כן חרג מגדר האמצעים הסבירים שהיה על החיילים לנקוט. די בנסיבות העניין בהפרת הוראות הפתיחה באש, כדי להוביל למסקנה שלא ננקטו אמצעי זהירות נדרשים ומכאן שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות.
גם סימני הירי שהיו בחלון הטרנזיט, קליעים נוספים שנמצאו בכביש, כמו גם העובדה שהקליע חדר לצווארה של המנוחה שישבה בטרנזיט, מלמדים על חריגה מהוראות הפתיחה באש.
גם העובדה שלאחר הירי נמלט הטרנזיט והג'יפ לא המשיך במאמצי האיתור, מלמדים על כך שבזמן אמת לא ראו החיילים סיכון גבוה מהטרנזיט, שאם היו סוברים כן כי אז היו מזעיקים כוחות, פונים למשטרה לשם קבלת כוחות סיוע וממשיכים לדלוק אחרי הטרנזיט.
בזיכרון דברים (זכ"ד) של השוטר זאב פלג שהוגש מיום 11.07.01 נכתב שביום האירוע בסביבות השעה 05:50 הודיע חטמ"ר יהודה על האירוע בו לא עצר רכב והרכב הצהלי פתח בנוהל מעצר ובמהלכו ירו לעבר הרכב והוא נמלט. גם במסמך זה אין כל אזכור לכך שהייתה סכנה לכוח.
התנהלות החיילים לאחר האירוע כאמור, מלמדת על תודעתם בעת האירוע ועל כך שלא היה מקום לפעול בניגוד להוראות הפתיחה באש.
אמנם, לא ניתן להתעלם מהתקופה שבה ארע הירי, מפיגועים שהיו ומהתראות שונות ואולם אין בכל אלה כדי להצדיק את הירי שבוצע החורג באופן ניכר מהוראות פתיחה באש, הן באשר לשוני בהוראות הפתיחה באש בשטח ישראל אל מול ההוראות ביהודה ושומרון, הן באשר לקיומם של חפים מפשע ברכב, הן באשר לאופי הירי ומספר הכדורים שנורו והן באשר לטיב החשד באשר לרכב. הפרת הוראות הפתיחה באש בנסיבות העניין אינה בגדר טעות סבירה בשיקול דעת, אלא עולה כדי התרשלות, שכן האמצעים שננקטו לא היו סבירים בנסיבות.
19.שנית, החיילים לא תודרכו כנדרש על הוראות הפתיחה באש קודם לאירוע והעדר התדרוך כנדרש פגם ביכולתם לפעול כנדרש בעת האירוע.
החייל א. העיד על כך שאין הבדל בהוראות הפתיחה באש הנוהגות בישראל לאלה הנוהגות באזור (ע' 42 ש' 19), אף שקיים הבדל בהוראות.
מעדות סא"ל יעקובי עולה גם שהיה כשל של החיילים בהבנת הוראות הפתיחה באש, דבר התומך בהפרת חובת הזהירות הנדרשת ובתדרוך מתאים שהיה צריך להיעשות.
עדות זו תומכת במסקנה גם שהתדרוך קודם היציאה לפעולה לא היה כראוי, שכן לא הובהר כנדרש ההבדל בין הוראות הפתיחה באש ביהודה ושומרון ובישראל ולא הובהר כנדרש מה האמצעים שעל הכוח לנקוט בשעת סכנה ומהי הגדרתה.
20.שלישית, בזמן אמת לא היה דיווח כנדרש לחמ"ל וככל שהיה דיווח שכזה, כי אז ייתכן והיו ניתנות הוראות מתאימות לכוח שהיה בהן כדי לעשות שימוש זהיר בכוח ושימוש שאינו חורג מהנדרש.
המ"מ העיד שבזמן אמת לא דווח לו (ע' 34 ש' 9-21) וכי היה צריך לדווח לו.
יומן המבצעים תומך במסקנה שהדיווח היה רק בדיעבד ומי מאנשי חמ"ל המבצעים לא העיד בנדון.
העדר הדיווח בזמן אמת תומך אף הוא בהעדר סבירות התנהגות החיילים.
21.רביעית, מפקד הכוח לא העיד. בהימנעות הנתבעת מהעדתו ומהעדר פירוט המאמצים לאתרו ולהביאו לעדות, קמה חזקה כי הנתבעת ידעה שמפקד הכוח שירה מספר רב של כדורים לא יתמוך בגרסתה. יצוין כי מפקד הכוח מסר הודעה במצ"ח, שם לא צוין שהייתה סכנה לכוח וכי התבקש סיוע של ממש.
22.הנתבעת טענה לסתירות בעדויות עדי התביעה, אך העדות שנסעו ברכב, העידו על שחוו ואף אם קיימת סתירה כזו או אחרת בעדויות, אין בעדויות הנוסעות כדי לשנות מהמסקנה העולה מעדויות החיילים ומהראיות שפורטו לעיל, בפרט לנוכח העובדה ששדה הראייה של הנוסעות היה מוגבל ומאחר שבמהלך חלק מהאירוע שכבו חלק מהן על רצפת הרכב.
23.ראוי להותיר לחיילים מרווח סביר של טעות היכולה להיגרם כתוצאה מתנאי המקום, השטח והזמן ואולם חריגה ממרווח סביר זה, כבענייננו עולה כדי רשלנות (ראו: ע"א 3684/98 מדינת ישראל נ' זאויד באדר אלחלייל ואח' (07.03.99)).
המורם מהאמור לעיל הוא שהנתבעת התרשלה ועליה לפצות בגין הנזקים שנגרמו.
הנזק
24.אחר שקבענו את אחריות המדינה יש לדון בשאלת הנזק.
המנוחה , ילידת 04.02.62, תושבת XXX, נפטרה באירוע ביום 11.07.01, כשהיא בת 39 שנים. המנוחה התגרשה בשנת 1990 ומאז שני ילדיה היו בחזקתה.
אחד מילדיה היה כבן 11 שנים בעת האירוע והשני כבן 18.
נזק לא ממוני
25.מהדוח הפתולוגי עולה שהמנוחה נפטרה מנזקים חמורים לחוט השדרה הצווארי ממעבר קליע דרך הצוואר. המנוחה נפצעה קשה בראשה ובדרך לבית החולים נפטרה.
למנוחה נגרם אפוא אובדן הכרה מיידי עקב הירי והיא נפטרה דקות ספורות לאחר מכן. (על שאלת ההכרה בראש הנזק של אובדן הנאות החיים לניזוק מחוסר ההכרה, (ראו: ע"א 4022/08 מרים אגבבה ואח' נ' ד.י.ש חברה בע"מ ואח' פ"ד סד (2) 284).
רף הפסיקה בכל הקשור לפיצוי בגין נזק לא ממוני שונה ממקרה למקרה (להרחבה ראו: ר. פרי "על חוסר העקביות בפסיקת פיצויים בגין קיצור תוחלת חיים" עלי משפט ד (תשס"ה)151, 165-166).
כך למשל, לאחרונה אושר פיצוי בסך מיליון ₪ לטכנאי בזק שנורה על ידי מחבל (ע"א עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית (06.12.17)).
במקרה אחר נפסק פיצוי בסך 600,000 ₪ בגין הריגת אדם צעיר תוך משחק בנשק (ע"א 8027/14 ג'ין אלין שורוש ואח' נ' סוהיל בן כמאל שליאן ואח' (29.11.15)).
במקרה שבו נהרג אדם מרימון נפסק פיצוי לא ממוני בסך 300,000 ₪ (ע"א 2303/11 מדינת ישראל נ' לוטפי חסן עוואדה (24.06.14)).
בפרשה נוספת נפסק פיצוי לא ממוני בסך 500,000 ₪ לעיזבון אדם שנהרג (ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו ז"ל ואח' נ' יואב מירו פ"ד נז(2)785).
רף הפיצוי הנפסק רחב אפוא וכל מקרה ונסיבותיו.
בהתחשב בגילה של המנוחה, בפסיקה שנפסקה במקרים דומים ובמכלול הנסיבות, פוסק פיצוי בסך 500,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני.
נזק לא ממוני לילדים ?
26.לטענת התובעים יש לפסוק פיצוי בגין הנזק הלוא ממוני שנגרם להם עקב מותה של המנוחה.
דין הטענה להידחות.
האחריות לפיצוי ניזוק משני בגין נזק לא ממוני, תחול במקרים קשים וחריגים.
לא הוגשה כל חוות דעת ברפואה שנגרם לתובעים נזק נפשי כל שהוא וממילא לא הוכחה פגיעה נפשית חמורה שיש בה משום נכות ניכרת, המצדיקה פיצוי בהתאם להלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהאן ז"ל פ"ד מד (3) 397; ראו גם ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק פ"ד סב (2) 218). לפיכך אין מקום לפצות את ילדי המנוחה בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להם, ככל שנגרם, כניזוקים עקיפים.
הפסדים בשנים האבודות
27.לטענת התובעים יש לפסוק פיצוי בהתחשב בשכרה של המנוחה בסך 3,000 ₪.
המנוחה נכנסה לישראל ללא היתר, לא הוגש כל תלוש שכר או תיעוד על קבלת שכר ממפעל העופות בקרית מלאכי. בהעדר היתר ובהעדר הוכחת השכר, לא הוכחה אפוא זכאותה של המנוחה לעבוד בישראל וממילא אין מקום לפסוק פיצוי לפי השכר הנוהג בישראל.
לפיכך, יש מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדים בשנים האבודות על בסיס השכר הממוצע באזור, דהיינו בסיס שכר נכון למועד התאונה בשיעור של 2,000 ₪ (ע"א 8960/06 ג'אסר טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' (05.05.10); ע"א 7113/10 מוחמד עלושי ואח' נ' יוסף מסרי ואח' (24.03.11); ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אחמד אבו שמסיה ואח' (01.11.16)).
בהתחשב במצבה המשפחתי של המנוחה ולפי שיטת הידות על בסיס שכר של 2,000 ₪, פוסק פיצוי בסך 305,000 ₪ בגין הפסדים בשנים האבודות.
אובדן שירותי אם
28.ח.ג., אחיה של המנוחה, העיד שהיא הייתה מטפלת בילדיה, מבצעת עבודות משק בית ודואגת לצורכי הבית וכי לאחר פטירתה, המשפחה נרתמה לטפל בהם.
א', בנה של המנוחה העיד שלאחר האירוע, המשפחה נרתמה לטיפול בילדים וכי מאז הפטירה ולמשך תקופה ארוכה נזקקו האחים לעזרה צמודה של בני המשפחה.
הפיצוי בגין ראש הנזק של אובדן שירותים הוא ממוני ביסודו ועלויות השכר והעזרה בשוק הישראלי שונות מאלה הנהוגות באזור - מקור מושבם של הניזוקים (ע"א 9788/07 עזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (30.05.10); רע"א 6914/14 פלונית נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (07.12.14)).
בשים לב לגיל הצעיר של הבן הקטן של המנוחה, בהתחשב בעבודת העבודה הנטענת ובמקום מגורי המנוחה, פוסק פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין אובדן שירותי אם.
הוצאות קבורה
29.לאחר מותה של המנוחה, נערכה לוויה, הונהגו מנהגי אבלות במשך 40 יום, אזכרות והוקמה מצבה. לא הוצגו ראיות להוצאות אלה, אך בהתחשב בצורך בהוצאת הוצאות ובכך שהוצאו הוצאות, פוסק פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין הוצאות קבורה ואבל.
סוף דבר
30.הפעילות במהלכה מצאה המנוחה את מותה לא הייתה פעילות מלחמתית כהגדרתה בעת האירוע. המוות נגרם בשל התרשלות הנתבעת ועליה לפצות את התובעים.
התובעים זכאים לפיצוי בראשי הנזק הבאים: