פלונית נ' איקאה ישראל בע"מ ואח'

הצדדים השלישיים:                             1. קלינור שרותי נקיון בע"מ

                                                        2. מגדל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. ביום 31.8.2017 ביקרה התובעת בחנות איקאה בעיר ראשון לציון. בעודה מתהלכת באזור ההסעדה תוך שהיא מחזיקה בידיה מגש מזון, לרוע מזלה, רגלה החליקה, נפלה ונפגעה בגופה. התביעה שמונחת לפניי היא לפסיקת פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה.

    

2. הנתבעת 1 היא החנות והנתבעת 3 היא המבטחת שלה. הנתבעת 2 היא ספקית שירותי הניקיון לחנות במועד הרלבנטי לאירוע. הנתבעת 4 היא המבטחת שלה. הנתבעת 1 והמבטחת שלה (להלן יכונו יחד: "החנות") הגישו הודעה לצדדים שלישיים הם הנתבעת 2 והמבטחת שלה (להלן יכונו יחד: "חברת הניקיון" או "החברה").

    

3. מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית שלה, של בעלה (להלן: "הבעל"), של אחיה (להלן: "האח"), של קולגה שלה שהיא גם מנהלת בית הספר שבו היא עובדת (להלן: "המנהלת").

    

4. מטעם החנות הוגש תצהיר עדות ראשית והעיד במשפט מנהל התפעול שלה, מר אלעד לידור (להלן: "אלעד"). מטעם חברת הניקיון הוגש תצהיר עדות ראשית והעיד במשפט מנהל סניף שפלה בחברה, מר יצחק יוסף (להלן: "יצחק").

    

5. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות (לרבות בין הנתבעים עצמם) ובשאלת הנזק.

    

   רקע בתמצית

    

6. התובעת, ילידת 1964 ומורה ותיקה לחינוך גופני. היא ביקרה ביום 31.8.2017 בחנות עם בתה ונכדה. באזור ההסעדה (להלן: "מתחם האוכל" או "המזנון"), היא נטלה מגש עליו הניחה מזון מדלפק האוכל ומשם נראה כי פּניה היו מועדות לכיוון הקופה. ואולם אז, כדבריה: "תוך כדי הליכתי הרגשתי שאני דורכת על משהו קטן חלק שמנוני ורגל ימין שלי פשוט החליקה לצד". רגלה דרכה, ככל הנראה, על חתיכת ירק (להלן: "המפגע"). בתוך כך, התובעת נפלה על הרצפה ונוכחים נקלעו לעזרתה (להלן: "האירוע"). האירוע מתועד בסרטון ממצלמות האבטחה של החנות (להלן: "הסרטון"). מדובר בתיעוד קצר מאוד בן כ-20 שניות, כאשר הנפילה מתרחשת בשנייה הרביעית מתחילת התיעוד. הסרטון הוגש כחלק מראיות התובעת ואינו שנוי במחלוקת.

    

7. אין מחלוקת גם כי בין החנות לבין חברת הניקיון נכרת ביום 14.4.2015 הסכם "לקבלת שירותי ניקיון בחנות איקאה בראשון לציון" והוא רלבנטי למועד האירוע (להלן: "ההסכם").

    

8. ההסכם האמור, שבו החנות מכונה "החברה" וחברת הניקיון מכונה "הקבלן", מעגן את התחייבויות הצדדים, בכללן, התחייבות חברת הניקיון לספק לחנות את שירותי הניקיון המפורטים בהסכם "והכל בהתאם ובכפוף להוראות והנחיות החברה מעת לעת ולהוראות חוזה זה" (ש' 3.1). אשר למצבת כוח האדם שעל חברת הניקיון לספק, הוסכם כי האחרונה מתחייבת לצורך מתן השירותים, כי תעמיד "בכל עת" על חשבונה, עובדים מיומנים ומוכשרים "במספר מספיק כפי שיידרש על ידי החברה מעת לעת" (סעיף 4.1).

    

9. עוד הוסכם כי בתקופות בהן החנות פועלת "באופן מאומץ יותר (מבצעים, חגים וכדומה", כי אז מתחייבת חברת הניקיון להיערך לביצוע העבודות בהיקף ובעומס גדולים יותר וזאת בחיוב "שעת תגבור בהתאם לתעריף שנקבע", וכי "במידת הצורך" היא תתגבר את צוות עובדיה בתקופות עומס כאמור (סעיף 4.12).

    

10. לפי סעיף 4.13 בהסכם:

     

    "בנוסף לאמור בסעיף 4.12 לעיל, החברה תהיה רשאית לדרוש מן הקבלן, באמצעות הודעה בכתב, תגבור של עובדים בתקופות עמוסות, ובמקרה כזה יוסיף הקבלן עובדים נוספים על פי דרישת החברה, אשר יעסקו בביצוע שירותי הניקיון.

    הוספו עובדים נוספים על פי דרישה של החברה בכתב, יהיה הקבלן זכאי לתשלום עבור שעות עבודתם של העובדים הנוספים וזאת לפי המחיר לשעת תגבור כמפורט להלן.

    מובהר למען הסר ספק כי הקבלן יהיה זכאי לתוספת אך ורק בגין עובדים אשר החברה דרשה בכתב את הוספתם ורק בגין התקופה בה נדרשה תוספת העובדים על ידי החברה בכתב"

    (ההדגשה אינה במקור)

     

11. כבר כאן יצוין כי ביחס לסעיפים 4.12 ו-4.13 לעיל, קיים חוסר בהירות. שכן מסתבר כי להסכם קיימים נספחים והם חלק ממנו. באחד מנספחיו (נספח ה') קיימים שני סעיפים מקבילים לסעיפים המוזכרים אך משתמעת מהם לכאורה כוונה אחרת. תחילה הם יצוטטו ולאחר מכן אעמוד על השוני ביניהם.

     

12. סעיפים 12.5 ו-12.6 בנספח המוזכר קובעים כלהלן:

     

    "12.5 בתקופות בהם החנות פועלת באופן מאומץ יותר (מבצעים, חגים וכדומה) יהיה על הקבלן להיערך לביצוע העבודות בהיקף ובעומס גדולים יותר, וזאת ללא כל תוספת תמורה. במידת הצורך יתגבר הקבלן את צוות עובדיו בתקופות כאמור.

    12.6 כחריג, החברה תהיה רשאית לדרוש מן הקבלן תגבור משמעותי של עובדים בתקופות עמוסות, ובמקרה כזה יוסיף הקבלן עובדים נוספים אשר יועסקו בביצוע עבודות לחברה. הוסיף הקבלן עובדים לפי בקשת המזמין בכתב, יהיה הקבלן זכאי לתשלום עבור שעות עבודתם של העובדים הנוספים וזאת לפי המחיר לשעה שייקבע בהצעתו ובכפוף ובהתאם למפורט בחוזה"

    (ההדגשות אינן במקור)

     

13. כפי שניתן להבין, מסעיפים 4.12 ו-4.13 בהסכם משתמע כי החברה אינה יכולה לתגבר עובדים בתקופות עומס על דעת עצמה, זאת ללא אישור מראש של החנות, שכן האחרונה תתגמל אך ורק בגין עובדים אשר החברה דרשה בכתב את הוספתם. לעומת זאת, לפי סעיפים 12.5 ו-12.6 בנספח להסכם, משתמעת כוונה אחרת לכאורה ולפיה לחברה נתון שיקול הדעת מתי לתגבר מצבת עובדים בתקופת עומס, וזאת ללא כל תוספת תמורה. חריג לכך, רק אם החנות תבקש תגבור, כי אז תהיה תוספת תמורה.

     

14. הפער בין הנוסחים לעיל אינו מוסבר ולא ברור מי מהם גובר. הפתרונים אצל הנתבעות לפער זה קיימת חשיבות עת נידרש לבחון את אחריות החנות מזה וחברת הניקיון מזה על התרחשות האירוע הספציפי.

     

15. עוד לפי ההסכם, היקף עובדי הניקיון בחנות, מיום ראשון עד יום חמישי בשבוע (האירוע מושא התביעה התרחש ביום חמישי) הוא 13 עובדים במשמרת בוקר. היקף דומה במשמרת אחר-הצהריים ו-12 עובדים במשמרת לילה. לפי עמוד 23 בהסכם, שטיפת הרצפות במסעדות נמנית כאחת מפעולות הניקיון היומיות.

     

    עיקרי טענות הצדדים

     

16. התובעת טוענת, בין היתר ובעיקר, כי עקב הנפילה היא סבלה משבר בירך ונזקקה לניתוח לשם קיבועו עם שלושה ברגים. האמור פגע באופן ממשי ברמת התפקוד שלה וגם גרע משמעותית מכושר השתכרותה. היא מורה לחינוך גופני. עקב פגיעתה נאלצה לשהות בחופשת מחלה למשך מספר חודשים (עד יום 20.4.2018). מאז שובה לעבודה ועד היום, לפי המלצה רפואית-תעסוקתית, היא נאלצה להקטין את היקף משרתה למחצית, וגם מאז היא סובלת מכאבים. הנתבעות לא הוכיחו שהן פעלו בצורה סבירה ולא רשלנית. הן העלימו תיעוד מזמן אמת ולא גילו חומר חקירה שערכה החנות לעניין האירוע. הנתבעות יצרו סיכון וגרמו בהתרשלותן לפגיעה בתובעת. אין מקום לייחס לה אשם תורם.

     

17. החנות טוענת מנגד, בין היתר ובעיקר, כי דין התביעה נגדה להידחות בהעדר אחריות. לא הייתה כל התרשלות מצדה מאחר ושכרה את שירותיה של חברת הניקיון והגדילה את מספר עובדי הניקיון בתקופות העומס. במועד האירוע פעלו 3 עובדי ניקיון על שטח של כ-250 מ"ר. לא ניתן להעמיד עובד ניקיון בכל מטר רבוע ולא ניתן למנוע נפילה של מזון על-ידי לקוחות שמבקרים במקום. התובעת פסעה מבלי לשים לב לכיוון הליכתה ומבלי לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ולכן היא תרמה באופן בלעדי להתרחשות האירוע. גם אם יימצא כי החנות נושאת באחריות כלשהי, יש להשית אותה על חברת הניקיון בשל היותה הגורם האחראי באופן בלעדי על הניקיון של המקום. האחרונה לא הוכיחה כי מילאה את חובותיה החוזיות. יותר מזה, מסתבר כי המבטחת שלה אף ביטחה את החנות, כך שבכל מקרה, יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת 3. מכאן, אין כל נפקות למשך התיעוד של הסרטון (קרי: אי-הצגת תיעוד ארוך יותר מלפני האירוע). החנות חולקת על אומדן נזקי התובעת וטוענת שיש בהם האדרה.

     

18. גם חברת הניקיון גורסת מנגד, כי דין התביעה נגדה להידחות בהעדר אחריות. לדידה, בין השאר ובעיקר, מדובר במקרה שלא ניתן היה לצַפות ולמנוע. ככל שיש בסיס לחבות, יש להטיל אותה על החנות שהחזיקה בראיות רלבנטיות, סרטון שלם ודו"ח פציעה, ולא גילתה זאת. החנות בהתנהלותה זו, לא רק שנהגה בחוסר תום לב כלפי יתר הצדדים להליך, אלא שיש לזקוף זאת לחובתה מבחינה ראייתית. החנות מנעה את העברת התיעוד המלא אשר היה יכול ליתן הסבר מה בדיוק התרחש ובכך היא גרמה נזק ראייתי לחברה. די בזאת כדי להוביל למסקנה לפיה החנות מנועה מלהתבסס על טענות חוזיות כלפיה, ובכך להביא לדחיית ההודעה לצד שלישי. החברה עמדה בתנאי ההסכם וממילא החנות בהיותה מחזיקת המקום, אינה יכולה להתנער מאחריות. האירוע לא התרחש על רקע עבודות ניקיון. בסרטון נראה כי היו עובדים של החנות שיכלו לראות את המפגע ולהסירו, אך הם לא עשו זאת. לפי ההסכם, כמות העובדים נקבעת אך ורק על-ידי החנות. אשר לשאלה הביטוחית, המבטחת של חברת הניקיון לא ביטחה את החנות ולא הייתה התחייבות כזו. גם החברה חולקת על אומדן נזקי התובעת וטוענת שהם מופרזים.

     

    הנכות הרפואית

     

19. לתמיכה בטענותיה הרפואיות, הגישה התובעת חוות דעת רפואית בתחום האורתופדיה, מיום 15.8.2018, של ד"ר ליבני, ולפיה נכותה הרפואית בגין הפגיעה בירך היא בשיעור 20% לפי סעיף 48(1)(ו') בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). מומחה התובעת העריך גם נכויות זמניות בשיעור 100% למשך 3 חודשים ממועד האירוע ו-50% למשך חודשיים.

     

20. החנות הגישה חוות דעת רפואית נגדית, מיום 9.9.2019, של ד"ר וייס, שלדידו הנכות הרפואית שנותרה היא בשיעור 10% לפי סעיף 48(1)(ה') בתקנות, כאשר יש לזקוף מחצית מנכות זו לעברה הרפואי.

     

21. נוכח הפער בין חוות הדעת האמורות ולבחינת מצבה הרפואי, מינה בית המשפט ביום 25.10.2019 מומחה רפואי מטעמו, פרופ' מתן ז"ל (להלן: "המומחה"). לאחר שבדק את התובעת, נתן המומחה את חוות דעתו ביום 5.2.2020 ולפיה הוא העריך כי נותרה אצלה נכות צמיתה בשיעור 20% בירך לפי סעיף 48(1)(ה') בתקנות, כאשר יש לזקוף 3% בגין עברה הרפואי. המומחה ציין גם כי קיים סיכוי רב שבעתיד הקרוב תיאלץ התובעת לעבור החלפת מפרק הירך.

     

22. המומחה לא נחקר על חוות דעתו. על כן, בהעדר תשתית שמצדיקה סטייה ממסקנות חוות הדעת, נקבע בזאת כי שיעור נכותה הרפואית של התובעת עקב התאונה הוא 17%.

     

    דיון והכרעה

     

23. אין מחלוקת ביחס לנסיבות האירוע. האם הוא מקים חבות בנזיקין על מי מהנתבעות – זאת השאלה הראשונה המונחת לפניי. לאחר מכן תדון שאלת הנזק.

     

24. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים ונתתי את דעתי לטיעוניהם, הגעתי לכלל דעה כי הן החנות הן חברת הניקיון חבות בנזיקין בגין התרחשות האירוע, הכל לפי הנימוקים והחלוקה שתוצג בהמשך. אנמק.

     

25. כידוע, עוולת הרשלנות – שהיא העלווה המרכזית עליה מושתתת התביעה – מוסדרת בסעיפים 35 ו-36 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") והיא מורכבת מארבעה יסודות: חובת זהירות, התרשלות, נזק וקשר סיבתי בין שני היסודות האחרונים. בין היתר, יסוד ההתרשלות דן בשאלה אם הופרה חובות הזהירות (המושגית והקונקרטית). יסוד זה אינו נבחן באמת מידה פיזית בלבד, אלא במסגרתו על בית המשפט לבחון, בין היתר, מה היא העמדה הערכית הראויה שיש לנקוט כלפי מעשה או מחדל של הפרט. כאמור, יש להוכיח גם קיומו של קשר סיבתי בין יסוד ההתרשלות לבין יסוד הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985); ראו גם ניתוח דומה בפסק דיני מיום 15.4.2018 בת"א (שלום י-ם) 34299-06-14‏ פלונית נ' עירית ירושלים).

     

26. בפסיקה אחרת הוצע מודל שונה לסדר בחינת יסודות עוולת הרשלנות, כאשר לפי מודל זה, במקרים שהם בליבת דיני הנזיקין, מניחים קיומה של חובת זהירות כללית ובוחנים תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, ורק לאחר מכן את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות ששוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013); ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (22.6.2014)).

     

27. אשר לכלל "הדבר מעיד על עצמו", הרי לפי סעיף 41 בפקודה (שגם עליו מתבססת התובעת בטיעוניה):

     

    "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה"

     

28. בע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי (23.11.2017), שם נפסק בפסקה 6 לעניין הכלל הראייתי לעיל כלהלן:

     

    "שלושה תנאים בסעיף 41, אשר בהתקיימם מועבר נטל הראיה על הנתבע. כל תנאי בוחן את המקרה מנקודת מבט אחרת: הראשון עוסק בנקודת מבטו של התובע, השני מתמקד בנקודת המבט של הנתבע, והשלישי מפנה לנקודת מבטו של בית המשפט. התנאי הראשון דורש חוסר ידיעה של התובע או חוסר יכולת לדעת מה היו נסיבות שהובילו לנזק. במסגרת התנאי השני יש לבחון האם הייתה לנתבע שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק"

     

29. משם לכאן. אין ספק, כי החנות בהיותה מחזיקת המקום, חבה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בה (ראו והשוו: ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, פסקאות 13-12 (14.12.2006)). אני סבור כי חובה זו חלה גם על חברת הניקיון אשר אחראית מכוח המערכת ההסכמית בינה לבין החנות, על מערך הניקיון בה לרבות במזנון. יוצא אפוא כי שתי הנתבעות היו מחויבות לספק סביבה בטוחה למבקרים שעה שהחנות מצפה (וחברת הניקיון מטעמה) שהמבקרים ייכנסו אליה, יסתובבו בה וייצאו ממנה בבטחה ותוך שמירה על שלמות גופם.

     

30. ניסיון החיים מלמד כי הימצאות ירק או פרי (במיוחד אם הוא נוזלי) על רצפה שטוחה הוא עלול להוות מפגע בטיחותי מאחר והוא מעלה את רמת הסיכון להחלקה או אובדן שיווי משקל, לנפילה ולפגיעה בגוף. לא מדובר בסיכון טבעי שכן שאריות מזון אינן אמורות להיות על רצפה שמשמשת מרחב תנועה בטוח לבני אדם. מדובר אם כן, בסיכון בלתי סביר אך הוא צפוי והיה ניתן למנוע אותו.

     

31. אם נתמקד לעומק בטיעוני הנתבעות, למעשה, עיקר טיעוניהן אינו דן בשאלה אם מדובר במפגע אם לאו, אלא התמקד בשאלת הצְפיות להתרחשות אירוע כזה, ובעיקר, האם הייתה יכולת למנוע אותו בנסיבות העניין (וככל שהייתה יכולת כזו – מי משתיהן חבה בגין זאת). הנתבעות סבורות כי מרחב המזנון אינו שטח סטרילי וגם לא ניתן להעמיד עובד ניקיון בכל מקום ובכל זמן, וממילא, היה על התובעת לשים לב היכן כף רגלה דורכת. בעוד החנות טוענת כי חברת הניקיון אחראית באופן בלעדי לניקיון החנות, טוענת יריבתה מנגד, שהיא פעלה לפי דרישותיה, העמידה מספר עובדי ניקיון כמוסכם, ובכל מקרה – היא (החנות) נהגה כלפיה בצורה לא הוגנת עת לא חשפה את מלוא התיעוד המלא של האירוע.

     

32. אתחיל מהסוף – סוגיית האשם התורם. ככלל, מצופה מאדם בגיר כי יבחן היטב היכן כף רגלו דורכת. עוד מוכן אני לקבל כנקודת מוצא, כי מצופה מאדם לנקוט זהירות יתר עת הוא מסתובב באזור אשר מטבעו מוּעַד לאירועים של שפיכת מזון או נוזלים (כגון: מתחם אוכל וכו'). הדברים יפים שבעתיים כאשר מדובר במרחב עמוס בני אדם, לרבות ילדים. לצד זאת, ברי לכל כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.

     

33. במקרה לפנינו, כעולה מהסרטון, אותו יום, המזנון היה עמוס מבקרים, בעיקר בהמתנה בתור. התובעת נצפתה מחזיקה את המגש בידיה מלפנים, הולכת ממש מספר צעדים כאשר פּניה לכיוון הקופה שנמצאת במרחק של מטרים ספורים ממנה, וכי אז היא מחליקה וצונחת על הרצפה. לדידי, בנסיבות כאלו, אין לצַפות מאדם סביר שיחזיק את המגש באופן שונה מזה שבו החזיקה אותו התובעת כשנפלה. במילים אחרות, אני מתקשה לראות אדם מחזיק מגש עליו דברי מזון שלא מלפניו. בנסיבות אלו טבעי ביותר שמגש כזה, על כל המונח מעליו, יסתיר היכן הרגל דורכת. יותר מזה, לטעמי, גם לא הייתה כל אפשרות לפיה התובעת תוכל לבחון את דרך הליכתה, שכן כמעט מיד עם פנייתה לכיוון הקופה ומשצעדה צעדים ספורים בלבד, היא החליקה. לפיכך, אין בידי לקבל את עתירת הנתבעות להשתת אשם תורם כלשהו על התובעת בנסיבות שלפניי.

     

34. מכאן לשאלת אחריות הנתבעות. עולות לפנינו מספר שאלות שבעובדה, ביניהן: מתי נוצר המפגע מלפני האירוע; האם בתוך אותה תקופת זמן ובאותו מרחב מתועד נצפה עובד ניקיון או עובדים אחרים בחנות – וככל שכן, מה הם עשו כדי להסיר את המפגע.

     

35. לפי הסרטון, התיעוד מתחיל 3 שניות בלבד לפני הנפילה. בתוך אותה תקופה נצפית עובדת קופּה אשר יושבת במרחק מספר מטרים מהמפגע ומהתובעת. לא נראה שהייתה כל אפשרות כי תבחין במפגע ממקום מושבה, הן בהינתן המרחק, הן בהינתן גודלו הזעיר של הירק, הן לנוכח העובדה לפיה היא הייתה עסוקה עם לקוחות. עוד נצפה עובד אחר של החנות אך מעבר לדלפק האוכל. גם לגביו לא נראה שהייתה כל אפשרות כי יבחין בירק, הן בשל הדלפק שחוסם חלק משדה הראיה שלו לכיוון הרצפה הן בשל כך שאותה עת הוא סיפק שירות ללקוחות. אין מחלוקת כי באותן 20 שניות של מקטע התיעוד לא נצפה כל עובד ניקיון במרחב.

     

36. מכל מקום, תשובות על השאלות לעיל היה מצופה כי תישמענה מפי הנתבעות. אמנם מקובלת עליי התֵזה לפיה לוּ היה מתברר כי המפגע נוצר ממש סמוך לפני האירוע, כי אז לא נראה שהיה ניתן למנוע אותו ולכן אין בסיס להטיל חבות בנזיקין על מי מהן. ואולם, אם היה מסתבר כי המפגע היה קיים זמן רב לפני האירוע, ללא ספק, שאלת החבות הנזיקית הייתה מתחדדת במורכבותה. עמימות זו רובצת לחובת הנתבעות.

     

37. אשר לחנות, חרף פּניות התובעת אליה תקופה קצרה לאחר האירוע, תחילה באמצעות בעלה (שיחה מוקלטת מיום 3.9.2017 שצורפה לתצהירו מיום 13.10.2021) ובהמשך בכתובים מיום 7.9.2017 באמצעות בא-כוחה, זאת בדרישה לקבל את תיעוד האירוע, מסתבר כי נשמר רק התיעוד שהוצג (מקטע אירוע הנפילה) כאשר "יתר סרטוני האבטחה הושמדו" (סעיף 12 בתצהיר של אלעד). אלעד העיד כי כיום, בהתבסס על לקחי המקרה של התובעת, דואגים בחנות לשמור תיעוד שכולל זמן ארוך יותר לפני האירוע שהתרחש זאת נוכח חשיבות הבדיקה מתי נוצר המפגע (ש' 32-28, ע' 69). יותר מזה, מעדות העד הסתבר כי החנות אף ערכה בזמן אמת בדיקה של נסיבות האירוע על-ידי ממונה בטיחות שלה ואף נרשם דו"ח "פציעה" (ע' 67-66). העד הקריא מתוך דו"ח זה במעמד עדותו (ע' 68). למרות זאת, מסמך זה לא הוגש לבית המשפט בשום שלב.

     

38. למעשה, חוסרים אלה מותירים את השאלות האמורות בעמימות סמיכה, כאשר זו אינה מחזקת – בלשון המעטה – את טענת החנות להעדר רשלנות מצדה. רוצה לומר, גם בהנחה שלפי ההסכם (ואינני קובע כך) האחריות הבלעדית לכאורה לניקיון המזנון עברה לחברת הניקיון, החנות אינה יוצאת ידי חובתה בכך, זאת אם מסתבר למשל כי נכחו במקום עובדי החנות ולא התריעו, העומס במזנון נמשך זמן רב ללא נוכחות סבירה של עובדי ניקיון וללא כל התראה מצד החנות לחברה, ובעיקר – כמה עובדי ניקיון הוצבו באותו יום במזנון. לעניין שאלה אחרונה זו, זולת עדויותיהם של עדי הנתבעות, אין כל תימוכין בכתובים מזמן אמת (למשל: תרשים שיבוץ עובדים, תצהיר מפקח מטעם חברת הניקיון וכו') – נושא שאתייחס אליו בהמשך. אלעד העיד לפניי כי גם עובדי החנות מודרכים לכך שאם הם נתקלים במפגע ניקיון, הם מדווחים על כך לאלתר או מזמינים עובד ניקיון שנמצא בסביבה (ע' 61-60).

     

39. אשר לחברת הניקיון, בתצהירו של יצחק נטען כי "בזמן הקיץ, כאשר באזור ההסעדה יש יותר פעילות, סיפקנו 3 עובדים באופן קבוע, לפי דרישתה של איקאה" (סעיף 7). כאמור, הטענה אינה נתמכת בשום רישום של יומן עבודה, שיבוצים וכו'. לא זו בלבד, אלא שמעדותו לפניי (ע' 88-86) – וכך גם כעולה מעדות אלעד (ע' 58-57) – בכל משמרת נוכח אחראי משמרת שהוא גם מפקח על הניקיון מטעם החברה. בכל מקרה, אין מחלוקת שהעד עצמו לא נכח באירוע ביום התרחשותו. חברת הניקיון, לא רק שלא תמכה זאת ברישומים כלשהם, אלא שגם (וזה העיקר), היא לא העידה מי מהעובדים שהוצבו במתחם האוכל ביום הרלבנטי ובמשמרת שבה התרחש האירוע, ולא את אחראי המשמרת שפיקח עליהם (זאת מכוח סעיף 4.10 בהסכם).

     

40. כאמור, כעולה מעדות אלעד (ש' 14-12, ע' 63) ומעדות יצחק (ש' 15-14, ע' 94), אותו יום היו 3 עובדי ניקיון בכל אזור ההסעדה שכולל אזור בשרי ואזור חלבי, כאשר קיימת עמדת ניקיון ניידת. עוד עולה מהעדויות, כי ככלל, בימים רגילים מסופקים 13 עובדי ניקיון בכל משמרת. לעומת זאת, בחודשי הקיץ שבהם יש ריבוי מבקרים, המספר מוגדל ב-6-5 עובדים נוספים (עדות אלעד: ש' 31-22, ע' 62). זאת נטען, כאמור, ללא תימוכין. גם לוּ נניח שאכן נכחו באותה עת 3 עובדי ניקיון במרחב האוכל, לא השתכנעתי בנסיבות העניין כי כוח אדם זה היה מספיק כדי לבצע עבודות ניקיון בצורה נאותה וסבירה בהתחשב בנוכחות מסיבית של מבקרים במתחם שהוא כמעט סגור, דבר שיוצר צפיפות גדולה על כל הסיכונים הנובעים מכך.

     

41. אין בידי לקבל את ניסיון החנות "להעמיס" את כל האחריות על חברת הניקיון בטענה לפיה מכוח ההסכם היא בעלת המיומנות והמומחיות להיות אחראית של שירותי הניקיון. כפי שעולה מלשון ההסכם (ראו בין השאר: סעיפים 2.2, 4.1 ו-4.13 ועוד), אחריות חברת הניקיון אינה בלעדית, במובן זה, שהחנות כּן רשאית להתערב מעת לעת בעניינים מושא ההסכם. סעיף 4.13 אף ממחיש זאת, עת הוא קובע שהחנות יכולה לדרוש בכתב מהחברה הגדלת מספר עובדים "בתקופות עמוסות", וזו תהיה זכאית לתוספת גמול אך לפי דרישה זו. כפי שעמדתי על כך לעיל, סעיפים אלה שונים בנוסח שלהם מסעיפים מקבילים שמופעים בנספח ה' להסכם. הפער בניסוחים אינו תומך בשיטת החנות לפיה לחברה הייתה העצמאות להחליט אם קיים צורך בתגבור ומידת היקפו. אם לא די בכך לעניין מעורבות החנות במצבת העובדים, הרי לפי סעיף 12.7 בנספח להסכם: "הקבלן ישמע להנחיות והוראות נציגי החברה, ובכלל זה לכל דרישת ניקיון שיימסרו לו או למי מעובדיו על ידי מנהלי מחלקות בחברה".

     

42. מכל אלה יוצא כי בניגוד לטענת הבלעדיות באחריות, הרי גם החנות ערה לצורך הצפוי בהגברת מספר עובדי הניקיון בתקופות עמוסות. הדבר אף עולה מעדות אלעד שהתייחס ל"מועדים נבחרים, כמו יולי אוגוסט שיש ריבוי מבקרים, סוכות, חול המועד, אם יש כל מיני ימים מסחריים שבהם יש קמפיינים כאלה ואחרים שמגדילים את כמות המבקרים, אז אנחנו מתגברים בהתאם, את כמות העובדים" (ש' 27-25, ע' 62).

     

43. באותה מידה, אין בידי גם לקבל את ניסיון חברת הניקיון "להעמיס" את כל האחריות על החנות במובן זה שמספר עובדי הניקיון נקבע רק לפי דרישתה. לפי סעיף 4.12 לעיל שבהסכם, בתקופות שבהן פועלת החנות באופן מאומץ יותר, על חברת הניקיון להיות ערוכה לביצוע עבודות בהיקף ובעומס גדולים יותר, ולא רק. במידת הצורך, החברה תתגבר את צוות עובדיה בתקופות עומס כאמור. לפי עדות אלעד: "אני מצפה ממפקח הניקיון שיגיד לי במידה ויש חוסר כזה או אחר של עובדים ויטפל בחוסר" (ש' 8-7, ע' 58). כעולה מזה, גם מחברת הניקיון היה מצופה שתהי ערנית, ערוכה (ובמילים אחרות "עם יד על הדופק") למקרה של עומס מבקרים. החברה אינה יכולה להתנער מאחריות אך ובלבד בטענה לפיה היא פעלה ופועלת רק לפי דרישות החנות.

     

44. על כן, גם בהינתן זאת שנדרש אישור מראש להוספה של מספר עובדים (כמשתמע מסעיף 4.13 בהסכם), שעה שביום 31.8.2017 (שהוא היום האחרון של החופש הגדול) נראה המזנון עמוס מאוד במבקרים, לא ברור מדוע לא פנתה החברה לחנות (עדות אלעד: ש' 9, ע' 63), וגם לא הייתה פניה הפוכה, כדי לתגבר את מספר העובדים במזנון. לעניין זה, גם לשיטתו של יצחק כעולה מסעיף 9 בתצהירו, חודשי הקיץ הם עמוסים והדבר מקשה על התניידות עובדי הניקיון במרחב המזנון; כדבריו: "העבודה של המנקים נפרסת על אזור חלבי ואזור בשרי כאשר ההתניידות בתוך אזור ההסעדה, בזמן הקיץ, אינה קלה לאור הצפיפות".

     

45. מעדותו של יצחק לפניי ניתן היה להבין שלא היה צורך מיוחד אותה תקופה להגדיל מספר עובדים במזנון מעבר ל-3 עובדים (ש' 15-14, ע' 94). ואולם, מלבד זאת שלא הוכח כדבעי כאמור כי נכחו בפועל 3 עובדים כפי שנטען, אלא שגם, במבחן התוצאה, הרי התממש סיכון החלקה ונפילה עקב מפגע שהיה ניתן להסירו, זאת בשעת עומס מבקרים, כאשר לא נצפה אף עובד ניקיון בטווח הנראה בעיני המצלמה. כך שמכלול הנסיבות מלמד כי גם לוּ נניח שבפועל נכחו 3 עובדים במתחם האוכל, הרי ספק אם היו מסוגלים למנוע את הסיכון הצפוי שהתממש בפועל, בשל מגבלת כוח אדם וצפיפות.

     

46. אם כן, בין אם האחריות הבלעדית לקביעת מספר עובדי הניקיון בזמן נתון מוטלת על חברת הניקיון ובין אם היא מוטלת על החנות, מצבת העובדים המוסכמת לא הייתה מספיקה באותם תנאים של יום האירוע, וממילא, הסרטון שהוצג אינו מרים את נטל הראיה לפיה הן לא התרשלו.

     

47. מכאן, סבורני כי הנתבעות, כל אחת בתורה, הפרה גם את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת, בין במחדל (אי-שמירת רמת ניקיון והסרת מפגעים צפויים, אי-התראה, אי-הגדלת מספר עובדים) בין אי-הצגת ראיות רלבנטיות (תיעוד מלא, דו"ח פציעה, עדות עובדים ומפקח, יומני עבודה וכו').

     

48. בשולי הדברים אף אעיר כי לא ברור כיצד חברת הניקיון לא ערכה בירור עצמאי של האירוע, שכן אך סביר והגיוני ביותר שמיד לאחר נפילת התובעת ושפיכת דברי המזון שלה, נדרשו עבודות ניקיון על-ידה. יצחק אישר כי "מן הסתם" שמי שביצע את הניקיונות אחרי הנפילה הם עובדי החברה (ש' 32-29, ע' 96). אלעד העיד לפניי כי החנות מדווחת לחברת הניקיון לפי נוהל העבודה שלה על כל מקרה של נפגע מעבודות הניקיון (ע' 74). יצחק אישר זאת (ע' 105). על כן, גם אם צודקת החברה בטרוניה שלה בדבר אי-מעורבותה בבדיקה שעשתה החנות בזמן אמת, הרי נראה שגם היא הייתה מחויבת בבדיקה עצמאית.

     

49. אשר לחלוקה הפנימית של האחריות בין הנתבעות, לרבות מתן הדעת להודעה לצדדים שלישיים שנובעת מהמערכת ההסכמית שמפרטת את התחייבויותיו של כל צד לפי ההסכם (נזכיר חברת הניקיון היא נתבעת וגם צד שלישי), הרי כידוע מקדמת דנא, "המבחנים לחלוקת האחריות בין שני מעוולים במשותף הם מבחנים של אשמה, או אשמה מוסרית או צדק ויושר, וזאת מששוקלים את מידת האחריות או מידת הרשלנות של כל אחת מהן" (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ''ד מב(1) 415, 425 (1988)). בהתחשב במבחן האשמה המוסרית, זאת לאחר שקלול כל המכלול ותוך מתן הדגש לפיו עיקר האחריות בגין אי-אספקת שירותי ניקיון נאותים מוטל על החברה, שעה שאין מחלוקת כי החנות היא מחזיקת המקום, קובע בזאת כי חברת הניקיון תישא ב-80% מהאחריות בעוד החנות תישא ביתרה.

     

50. לא מצאתי לקבל את עתירת המבטחת של החנות לדחיית התביעה נגדה על-יסוד פוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת 4 לחברת הניקיון. ראשית: אישור הביטוח מיום 14.6.2016 עליו נסמכת הנתבעת 3 מתייחס לתקופת ביטוח עד יום 31.5.2017 שעה שהאירוע התרחש לאחר מכן. שנית: מעיון בפוליסה שצורפה עולה כי אינה מזכירה את החנות.

     

    אומדן נזקי התובעת

     

    כאב וסבל

     

51. לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, בשים לב לכך שהתובעת נזקקה לניתוח, בהתחשב במשך תקופת אי-כושר, בשיעור הנכות הצמיתה, בגיל, במועד האירוע וחלוף התקופה מאז וכן בהתחשב בכך שמדובר באירוע רשלני נטול כוונות זדוניות מצד המזיקים, סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי בראש נזק זה על סך 60,000 ₪.

     

    הפסדי שכר

     

52. התובעת טוענת כי מאז התאונה היא לא הייתה מסוגלת לעבוד יותר מחצי משרה. לדבריה, תפקודה הכללי וכושר השתכרותה נפגעו בצורה קשה. הנתבעות גורסות מנגד, כי לפי הרופא המטפל שלה, פרופ' פייזר, במסמך שלו מיום 10.6.2018, הוא המליץ על חזרה לעבודה בהדרגה כאשר בסוף תחזור התובעת למשרה מלאה. כך שאין הצדקה, לדידן, לצמצום המשרה למחצית וממילא אין הצדקה לחישוב אובדן שכר לפי חצי משרה שכן היא לא פעלה להקטין את נזקיה.

     

53. ביחס לעבר, מדובר בנזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות ממשיות. באותה נשימה, אין מחלוקת כי על הניזוק מוטלת החובה להקטין את נזקו.

     

54. לפי טופס 106 עבור שנת 2016, ממוצע שכרה החודשי (מעוגל) כ-12,000 ₪; בשנת 2017 (שנת האירוע) – ממוצע כ-14,400 ₪; בשנת 2018 – כ-13,400 ₪; בשנת 2019 – כ-8,400 ₪; בשנת 2020 – כ-12,400 ₪; בשנת 2021 – כ-18,000 ₪; בשנת 2022 (לפי תלוש 08/22) – כ-18,400 ₪. כל הסכומים הם במונחי ברוטו.

     

55. התובעת הטעימה כי העלייה בשכר בשנת 2017 נבעה מהצטרפותה לתוכנית "עוז לתמורה", כך שהיא הייתה משתכרת יותר אילולא הנכות הרפואית. בשנות הלימוד 2019-2018 ו-2020-2019 היא נטלה חצאי שבתונים על-חשבון קרן ההשתלמות שלה. בסעיף 28(7) בסיכומיה היא ציינה כי אינה עותרת לפסיקת פיצויים עבור השנים 2022-2021 מלבד פדיון ימי מחלה (נושא שאתייחס אליו בהמשך).

     

56. לפי התמונה הראייתית שהונחה לפניי, במיוחד לאחר ששמעתי את עדויות המנהלת (ע' 10-9) והתובעת, ניתן להבין כי כוונתה לעבודה בחצי משרה, משמעה עיסוק במשרה מלאה אך בפועל היא ממלאת שעות הוראה לפי חצי משרה ואת המחצית השנייה היא משלימה באמצעות ניצול ימי מחלה הצבורים עבורה. הדבר עולה מתדפיס ניצול ימי מחלה (שצורף לסיכומי התובעת) ושם מופיע כי בשנת הלימודים תשע"ה (שמתחילה ביום 1.9.2017) היקף המשרה היה 100%. היקף זה ירד ל-כמחצית משרה בשנתיים העוקבות (תשע"ט ו-תש"ף) ושוב חזרה למשרה מלאה בשנת הלימודים תשפ"א. גם תלוש השכר מחודש 05/2021 מצביע על היקף משרה 0.958 וכך גם תלוש מחודש 08/2022 שמצביע על חלקיות משרה (0.5 בהוראה + 0.468 באופק). האמור עולה גם מתצהיר המנהלת שלפיו משרת התובעת ירדה מהיקף שעות 22 ל-10 ולדבריה: "אנחנו כרגע משלימים לה את השעות החסרות בעזרת ימי המחלה שהיא צברה במהלך שנות עבודתה" (סעיף 12).

     

57. נתתי את דעתי לנושא זה וליתר טענות הצדדים. אכן, באופן עקבי לכאורה, הומלץ על תעסוקה בחצי משרה. גם לפי סיכומו של פרופ' פייזר מחודש 06/2018 הוא ציין בפרק הסיכום: "ממליץ לאפשר לה לעבוד בחצי משרה ובמידה ויהיה שיפור לעלות למשרה מלאה". התובעת הציגה מסמך מאוחר יותר של פרופ' פייזר, מיום 22.12.2019, לפיו הוא ממליץ להמשיך בהיקף עבודה מצומצם כאמור. המלצה כזו אף מופיעה במסמך רפואי מיום 4.4.2021. יוצא אפוא כי באופן עקבי ניתנה המלצה לצמצם את המשרה במחצית.

     

58. ברם, סבורני כי בנדון קיים קושי של ממש, והוא טיב המשרה לצורך הצמצום התעסוקתי. אין מחלוקת שהתובעת היא מורה לחינוך גופני. הגיוני וסביר ביותר כי נוכח מגבלתה הרפואית וטיבה, היא תתקשה במילוי משרה מלאה שעה שמדובר בביצוע פיזי של תרגילי התעמלות, או כלשון התובעת: "בתור מורה לספורט שהגוף שלי זה הכלי שלי, כלי העבודה שלי" (ש' 26, ע' 31). נזכיר, לתובעת נקבעה נכות לפי סעיף 48(1)(ה') בתקנות – מפרק הירך – שעניינו "הגבלה בכיפוף המפריעה לישיבה".

     

59. לצד זאת, לא מצאתי בשום מקום בתשתית הראיות כל הסבר מניח את הדעת להעדר האפשרות לפיה היא תשלים משרה, באופן מלא או חלקי, ללא ביצוע הוראה גופנית במובנה הפיזי. האמור אף מתחייב מכוח החובה להקטנת נזק.

     

60. כך למשל, לא ברור מדוע לא להשלים את המשרה בשעות חינוך כיתה, בשעות ריכוז מקצוע או שכבה, בשעות הוראה פרונטליות בכיתה בתחום החינוך הגופני-העיוני או אף בשעות הוראה בכל תחום אחר, ועוד. המנהלת אישרה כי היא יכולה להציע משרה מלאה לתובעת אילולא ההגבלה התעסוקתית. עוד העידה המנהלת כי התובעת יכולה להיות מורה בכיתה (ש' 21-19, ע' 11). בהקשר זה יצוין שהתובעת היא בעלת תואר שני בתחום היהדות ולא ברור מדוע לא מוצה אפיק זה. בכל אופן, המנהלת תיארה כי התובעת היא מורה מוערכת ו"משמעותית" בבית הספר והיא רואה את עצמה כמחויבת לה. התובעת מצדה העידה כי בית הספר הוא כמו "משפחה" עבורה ואוהבת להיות בו (ש' 23, ע' 25).

     

61. הקושי האמור לעניין מחצית המשרה מתחדד משלא נראה כי אפילו נעשה ניסיון אמתי לבחון אפשרות להשלים את המשרה בקונסטלציה כזו או אחרת, מלבד חינוך גופני במובן הפיזי. כפי שהיה ניתן להתרשם מעדות המנהלת, לא נעשה ניסיון כזה אלא הנהלת בית הספר נצמדה להמלצה התעסוקתית לעיל, ותו לא (ע' 11). כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית אם היא מוכנה להיות מחנכת כיתה, היא השיבה בהתחלה כי זה לא הוצע לה אך בהמשך השיבה: "אני מוכנה לקבל אותה" (ש' 23, ע' 40).

     

62. נזכיר, התובעת סובלת ממגבלות רפואית בשיעור 17% עקב האירוע. אף ששיעור הנכות אינו קל אך גם אינו גבוה יחסית. התובעת טוענת כי לעתים היא מתהלכת בצליעה. לפי עדותה זה מתחיל "ככל שהיום מתקדם" (ש' 20, ע' 23). ברם, אין עדות לכך במסמכים הרפואיים, לא כל שכן בסיכומים הרפואיים של הרופא המטפל שלה וגם לא בחוות הדעת הרפואית שהגישה או זו של המומחה מטעם בית המשפט. בחוות הדעת של המומחה צוין כי היא מתלוננת מ"כאב לאחר הליכה" אך לא מוזכרת צליעה. מוכן אני להניח כי המגבלה הרפואית מביאה לעייפות הירך במהלך היום תוך פרק זמן קצר יותר מאשר אצל אדם בריא. עוד מוכן אני להניח שהדבר מצריך שעות מנוחה רבות. אבל לבטח אין אינדיקציה בחומר הרפואי לצליעה קבועה או חוסר יציבות בהליכה.

     

63. על-יסוד המכלול ומהתרשמותי מעדות התובעת, קובע בזאת כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות הוא 15%.

     

64. על כן, שעה שחישובי העבר שנעשו על-ידי התובעת נעשו לפי הפרשים של הכנסה שנתית מצטברת חייבת במס זאת ביחס לשנת 2017 (סעיף 28), כאשר הנחת העבודה היא גריעה בשיעור 50% (חצי משרה), לאור קביעתי לעיל לא ייקבע פיצוי שהוא מעבר ל-15% שיעור גריעה מכושר ההשתכרות עבור כל שנה. האמור רלבנטי אך ורק לשנת 2019 שבה ההפרש גדול יותר משיעור הגריעה. על כן, לתובעת ייפסק בראש נזק זה פיצוי בסך 70,600 ₪. סכום זה מורכב מסכומים אלה: סך 14,300 ₪ עבור שנת 2018, סך 29,500 ₪ עבור שנת 2019 וסך 26,800 ₪ עבור שנת 2020. כל הסכומים כוללים ריבית מאמצע התקופה בהתאמה.

     

65. ביחס לעתיד, ולאחר מתן הדעת לטיעוני הצדדים, נפסק בזאת פיצוי בסך מעוגל 234,600 ₪. הסכום האמור משקף תחשיב המבוסס על בסיס שכר אחרון 18,400 ₪, שיעור גריעה מכושר ההשתכרות 15% ומקדם היוון מתאים עד גיל 67.

     

66. אשר לניצול ימי מחלה ביחס לעבר והעתיד, לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, סבורני שיש צדק חלקי בטיעוני הצדדים בנדון. בעיניי, עתירת התובעת לפיצוי בגין אובדן פדיון ימי מחלה יש בה צדק ביחס לתקופת העבר, אך מנגד, לא בהיקף הנתבע וממילא צודקות הנתבעות, במידה לא מבוטלת, בנושא ההאדרה בנזקים הנטענים.

     

67. לפי תדפיס ניצול ימי מחלה ניכר כי מסת הניצול של אלה הייתה בשנת הלימודים תשע"ה שהתחילה יום לאחר האירוע. בתום שנה זו מספר ימי המחלה עמד על 333 ימים זאת לעומת 481 בשנה שקדמה לה (הפרש של 148 ימים), כאשר להפרש זה יש להוסיף 30 ימי מחלה שהתווספו (ונוצלו) בגין אותה שנה. בסך-הכל נוצלו אותה שנה כ-178 ימים. תקופה זו (כחצי שנה) הולמת את תקופת היעדרותה בפועל כשהיא כוללת גם את ימי החגים), מיום 1.9.2017 ועד יום 20.4.2018.

     

68. כאמור, נראה כי בשנה שלאחר האירוע, היה מימוש מסיבי של ימי מחלה. חומר הראיות מצביע על כך כי קיימת זיקה בין הליך ההחלמה וההתאוששות של התובעת לבין היעדרותה מעבודה שעה שמשכורתה שולמה כמעט באופן סדיר. בהמשך עבדה התובעת בחצי משרה שעה שהשלימה את החסר באמצעות ימי מחלה. בנדון, כפי שקבעתי לעיל, שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות הוא 15%. מנימוקיי לעיל בדבר האפשרות הסבירה להשלים משרה באופן חלקי או מלא, לא מצאתי הצדקה לניצול המוגבר של ימי מחלה כפי שטוענת אליו התובעת ביחס לתקופת העבר (זולת אותם 180 יום). ביחס לעתיד, בשים לב לשיעור הנכות ושיעור הגריעה, לא מצאתי מקום לפסיקת פיצוי נוסף בנדון.

     

69. על עצם הזכות לפדיון, הדבר עולה מעדויות התובעת והמנהלת (ש' 6, ע' 10) וגם מצרופת תצהירה (הודעת דוא"ל מיום 30.6.2021). על כן, הפיצוי יינתן אך ובלבד בשל גריעת האפשרות בעתיד לפדות 180 ימי מחלה לפי חישוב של 8/30, על בסיס שכרה הממוצע לשנת 2017. מכאן, נפסק פיצוי הקרוב למשכורת 1.5 חודשים ובסך-הכל 25,000 ₪.

     

70. לכל הסכומים בגין הפסדי שכר יתווסף רכיב אובדן זכויות סוציאליות בשיעור 12.5% ובסך מעוגל 41,300 ₪.

     

    עזרת הזולת

     

71. ביחס לעבר, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שהוצגו ויתר חומר הראיות, לאחר הניתוח, שהתה התובעת בהחלמה לתקופה ממושכת. אז היא הייתה בתקופת אי-כושר מלא למשך מספר חודשים. התובעת התניידה בהתחלה באמצעות כיסא גלגלים ולאחר מכן באמצעות קביים. היא טוענת כי נזקקה לעזרת בני משפחתה בכל הדברים הבסיסיים הן עבורה אישית (כגון סיוע במקלחת, מזון וכו') הן עבור הבית (עבודות ניקיון, בישול ועוד). עדות הבעל – שלא נסתרה – מחזקת את תיאור התובעת לעיל. הבעל תיאר בתצהירו כי במשך כשלושה חודשים לאחר הניתוח, הייתה תקופת שיקום ארוכה, וכי התובעת לא הייתה מסוגלת לתפקד וכדבריו: "הייתה סיעודית ממש" (סעיף 5).

     

72. לא הונחה תשתית ראייתית משכנעת לעניין הוצאות עוזרת בית (חוזה, קבלות). עם זאת, גם סיוע בני המשפחה הוא בר-פיצוי ובלבד כאשר מדובר בסיוע מוגבר שחורג מהרגיל.

     

73. ביחס לעבר, נפסק בזאת פיצוי בגובה 17,300 ₪. הסכום האמור מתייחס לשלוש תקופות. הראשונה: ממועד האירוע ולמשך 3 חודשים (תקופת אי-כשירות מלאה) ועבורה נפסק פיצוי המשקף 30 שעות חודשיות לפי עלות 45 ₪ לשעה. השנייה: מחלוף 3 חודשים ולמשך חודשיים לאחר מכן (לפי חוות דעת של מומחה התובעת), ועבורה נפסק פיצוי שמשקף 15 שעות חודשיות. השלישית: מאז ועד היום (כ-70 חודשים) לפי 3 שעות חודשיות. כל הסכומים כוללים ריבית מאמצע התקופות הרלבנטיות.

     

74. ביחס לעתיד, בהינתן גיל התובעת, טיב הנכות והמשמעות התפקודית שלה, עברה הרפואי, הצורך בעזרה מוגברת מבני המשפחה, זאת גם בהתחשב בצפי לניתוח קרוב בירך על כל העזרה הנדרשת סביבו, נפסק בזאת פיצוי בגובה 26,100 ₪. סכום זה משקף 3 שעות חודשיות, עלות שעה 45 ₪ ולפי מקדם היוון מתאים עד תום תוחלת חיים.

     

    הוצאות וניידות

     

75. ביחס לעבר, בשים לב למשך תקופת ההחלמה והצורך בטיפולים מוגברים הן סמוך לאירוע הן לאחר הניתוח (לפי המסמכים והקבלות הרפואיות שהוצגו), זאת גם בשים לב לעובדה לפיה חלק מהטיפולים מכוסים במסגרת הרפואית הציבורית כך שאין הצדקה להעמיד את כל עלות הטיפולים על כתפי הנתבעות, זאת לצד מתן הדעת לטענת האחרונות בדבר העדר זיקה לכאורה בין טיפולי "הפילאטיס" לבין הנכות שמקורה התאונה, נפסק בזאת לתובעת פיצוי כולל בסך 10,000.

     

76. ביחס לעתיד, בשים לב לגילה כיום של התובעת, שיעור הנכות, טיבה, מיקומה (בירך), עברה הרפואי, הערכת המומחה בדבר הצורך בהחלפת מפרק הירך אשר ייתכן כי יעלה בקרוב, וגם כאן תוך מתן הדעת לכך שטיפולי פיזיותרפיה מכוסים במסגרת הרפואה הציבורית כאמור, נפסק בזאת פיצוי בסך גלובלי 5,000 ₪.

     

77. אשר לעתירת התובעת לשיפוי בגין הוצאות החלפת הריצוף בבית מגוריה (סך כ-34,000 ₪), לא מצאתי ממש. שינוי הריצוף, לטענת התובעת, האמור בוצע מתוך חשש להחלקה (סעיף 52 בסיכומי התובעת). יוצא אפוא שהחלפת הריצוף אינה נובעת מצורך הכרחי להתאמה למגבלה הרפואית שנוצרה עקב התאונה. די בזאת כדי לדחות את התביעה ברכיב זה.

     

    סיכום

     

78. התובעת זכאית לפיצוי בגין נזקיה לפי הפירוט הבא:

    כאב וסבל –60,000 ₪

    הפסדי שכר בעבר –70,600 ₪

    גריעה מכושר ההשתכרות – 234,600 ₪

    ימי מחלה–25,000 ₪

    זכויות סוציאליות–41,300 ₪

    עזרת הזולת –43,400 ₪

    הוצאותוניידות– 15,000 ₪

    ____________________________

    סך-הכל – 491,500 ₪

     

79. הנתבעים יישאו בסכום האמור ביחד ולחוד לפי החלוקה 20% (הנתבעים 1 ו-3) ו-80% (הנתבעים 2 ו-4). הנתבעים יישאו כאמור גם בהוצאות התובעת ובשכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין. ככל שתהיה מחלוקת לעניין שומת ההוצאות, תוגש שומת הוצאות על-ידי התובעת תוך 7 ימים, אליה יתייחסו הנתבעים תוך 7 ימים לאחר מכן.

     

80. הסכומים האמורים ישולמו לתובעת תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור כקבוע בדין.

     

    המזכירות - להודיע לצדדים בהתאם.

     

    ניתן היום, כ"ח תמוז תשפ"ג, 17 יולי 2023, בהעדר הצדדים.