תביעה לנזקי גוף שאירוע לתובע עת קפץ מחלון ביתו הממוקם בקומה השלישית לאחר שחווה התקף פסיכוטי. לפני הקפיצה התובע היה מוקף בשוטרים שבאו לסייע לאנשי מגן דוד אדום לבצע צו בדיקה פסיכיאטרית בכפיה שניתן על ידי הפסיכיאטר המחוזי. במוקד החלטה זו השאלה האם שוטרי משטרת ישראל התרשלו בעת מילוי תפקידם?
הרקע לתביעה וטענות הצדדים
1.התובע יליד 1988 לוקה בנפשו ועובר לאירועים שיתוארו קיבל טיפולים נפשיים ואף היה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי בטירה ממנו שוחרר ביום 30/5/2007. על פי הנטען בכתב התביעה ביום שבת 8/12/07 בשעה 17:00 שהה התובע בדירת הוריו הממוקמת בבניין בקומה השלישית בקריית ים כאשר החל לחוש ברע, היה מבולבל ודיבר בצורה לא ברורה. לאור זאת חששו הוריו של התובע כי חלה החמרה במצבו והוא נמצא על סף התקף פסיכוטי התקשרו למד"א והזמינו אמבולנס לצורך פינויו לבית חולים. בשעה 17:40 הגיע צוות מד"א לחניית הבניין אך סירב לעלות לדירה בטענה כי יש צורך בליווי ניידת משטרה. אף לאחר שהגיעה ניידת המשטרה לא עלה מי מהשוטרים או אנשי מד"א לדירה וטענו כי הם ממתנים לניידת נוספת. במהלך הזמן הזה נכנס התובע לחדרו פשט את בגדיו והתחיל למלמל תפילות. בקשות ותחנוני המשפחה מאנשי מד"א והשוטרים שיעלו לדירה ויזרזו בוא ניידת המשטרה הנוספת לא הועילו.
רק לקראת השעה 19:00 הגיעו שתי ניידת נוספות ובשעה 19:10 עלו כל השוטרים לדירת התובע, כאשר התובע היה מסוגר בחדרו. בני משפחת התובע נבהלו מכמות השוטרים וידעו שגם התובע ייבהל ולכן ביקשו שלא כל השוטרים ישהו בדירה אך השוטרים דחו בקשה זו. בשלב זה נכנס אחד השוטרים לחדרו של התובע ולאחר זמן קצר יצא עמו התובע בהסכמתו ללא שאחז בו או הניח לידיו אזיקים. בעודו יוצא מהחדר נוכח התובע לתדהמתו בשוטרים רבים ובהמולה דבר אשר הלחיץ אותו. התובע צעק לעבר השוטרים: "באתם להרוג אותי?" ונמלט בבהלה לכיוון המטבח. עם הגיעו למטבח הרים סכין שהייתה מונחת על השולחן ושוטר שדלק בעקבותיו ריסס את פניו ועיניו בגז מדמיע. בתגובה לכך שמט התובע את הסכין תוך שהוא רץ בבהלה לכל מיני כיוונים לרבות לכיוון חלון המטבח שגובהו עד לגובה מותניו. כאשר הגיע התובע לחלון מעד ממנו ארצה מגובה שלוש קומות והתרסק על הארץ. תביעת התובע היא בעילה נזיקית ומבוססת על עוולת הרשלנות והפר חובה חקוקה. בהקשר זה טוען התובע לתחולת הכלל של "דבר מסוכן" או "הדבר מדבר בעדו".
2.הנתבעת בכתב הגנתה טוענת כי עם הגיע השוטרים למקום התברר להם שאין צו אשפוז. הם המתינו עד שהתקבלה בתחנה הוראה לבדיקה פסיכיאטרית כפויה בה הורה על הבאת התובע לבית חולים רמב"ם לצורך ביצועה. כאשר ביקשו השוטרים להוציא את התובע מהדירה הוא החל להשתולל ולאיים על הנוכחים במקום, השוטרים קראו לכוחות נוספים לסיוע. למקום הגיעו שוטרים נוספים. אחד השוטרים שוחח עם התובע, וביקש ממנו להתלוות לשוטרים. כשהחלו לצאת מן הדירה הבחינו שוטרים בכך שהתובע אוחז בידו סכין, ומניע את ידו לכיוונם, תוך שהוא צועק "אני אלוהים אמת", או מילים דומות. על כן נאלץ אחד השוטרים לרסס מתרסיס הפלפל שברשותו לעבר התובע, והלה רץ לתוך הדירה. השוטרים סרקו את הדירה בחיפוש אחר התובע ואז הבחינו כי חלון המטבח פתוח. השוטרים בדקו בחוץ ומצאו את התובע שוכב על הקרקע מתחת לחלון המטבח.
הנתבעת טענה כי עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב 1952. כמו כן מכחישה הנתבע תחולת כל כלל המעביר את הנטל ההוכחה או קיומה של רשלנות מצד שוטריה. עוד נטען כי התובע לא הצביע על הוראות החוק שלהפרתה הוא טוען. עוד טוענת הנתבעת כי אין קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין המיוחס לה לבין הנזק. המקרה אירע בשל אשמו הבלעדי של התובע שלא דאג להיות במעקב רפואי, השתולל או התנהג באופן אלים כלפי בני משפחתו או כלפי אנשי מד"א, איים על הנוכחים במקום, הצטייד בסכין והשתמש בה כלפי השוטרים, סיכן את חייהם ובריאותם של השוטרים, לא התלווה לשוטרים או לאנשי מד"א וניסה להימלט מהשוטרים, גרם לכך שנפל מהחלון. לחילופין טוענת הנתבעת כי אשמו התורם של התובע מגיע לשיעור של 100%.
דיון והכרעה
3.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש להטיל אחריות על הנתבעת לאירוע נזקיו של התובע כתוצאה מהקפיצה. במסגרת סיכומיה לא חלקה הנתבעת על קיומה של חובת זהירות מושגית בין המשטרה לבין האזרחים כך שהמשטרה אמונה בין היתר על שמירה על הביטחון הנפש והרכוש ומניעת עבירות. לדידה המחלוקת מתמקדת בקיומה של חובה קונקרטית ובשאלה האם הפרה חובה זו וליתר דיוק האם שוטרים סבירים שלא יצרו כל מגע עם התובע, לא אחזו בו או לא אזקו אותו ולא ביצעו עליו חיפוש היו צריכים לצפות שהתובע בנסיבות העניין יקפוץ מחלון הקומה השלישית?
אציין כי במסגרת הסיכומים זנח התובע את הטענה שיש להעביר את נטל ההוכחה להעדר התרשלות על שכמי הנתבעת מכוח הכלל של הדבר מדבר בעדו או הכלל של דבר מסוכן. מאידך גם הנתבעת זנחה את הטענה של חסינות המדינה. בטרם דיון בשאלת ההתרשלות העלתה הנתבעת טענה מקדמית לפיה לא הייתה לשוטרים סמכות להפעיל כוח סביר בנסיבות האמורות. יש בדעתי בתחילה להתייחס לטענה המקדמית ורק לאחר מכן לדון לגופו של עניין.
הסמכות להפעיל כוח
4. המסגרת הנורמטיבית לפיה הפסיכיאטר המחוזי מוציא צו לבדיקה פסיכיאטרית קבועה בסעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 (להלן: החוק ). סעיף 14 (3) לחוק קובע"
"פסיכיאטר מחוזי שהורה על בדיקה פסיכיאטרית לפי סעיף 6 או 7 או על אשפוז לפי סעיף 9 או על טיפול מרפאתי לפי סעיף 11 רשאי –
(3)להסמיך את מבצע ההוראה וכן את השוטר המסייע להיכנס לבית החולה...כדי לבצעה ולהשתמש בכוח סביר הן לצורך הכניסה לחצרים והן לצורך ביצוע ההוראה."
נטען על ידי הנתבעת כי בהוראת הבדיקה שניתנה בעניין התובע אנשי מד"א הוסמכו לבצע את ההוראה. כן הוסמכו לבקש את סיוע המשטרה כאשר בהוראה המופנית למשטרה התבקשה המשטרה לתת כל עזרה הדרושה למבצע ההוראה (קרי אנשי מד"א) זאת בכפוף לסעיף 14 לחוק. הנתבעת טוענת כי מי שהיה צריך לבצע את ההוראה היו אלו אנשי מד"א ואין בסיס לטענת התובע כי לא היה להם סמכות לעשות כן. עוד נטען כי התיזה לפיה הוראת הפסיכיאטר המחוזי היא מקור סמכות המשטרה להפעיל כוח קרסה שכן בהוראה עצמה צוין מי מבצע ההוראה וניתנה לו סמכות לכנס לחצרי התובע אך נמנע מלתת הוראה מפורשת בדבר הפעלת כוח סביר, למרות שהוא מוסמך על פי חוק להורות כן והשאיר שיקול דעת לכוחות המשטרה בשטח את דרך הפעולה למתן העזרה הנדרשת (סעיף 43 לסיכומי הנתבעת). אין בידי להסכים לטענה זו.
5.הוראת האשפוז אמנם ציינה כי מבצע ההוראה הוא מד"א. יחד עם זאת הורה הפסיכיאטר המחוזי כי משטרת ישראל תתן "כל עזרה הדרושה והמבוקשת על ידם (הכוונה למד"א – א.כ.) לשם ביצוע הוראה זו בכפוף לסעיף 14 (3) לחוק...". עינינו הרואות כי המשטרה הוסמכה לתת כל עזרה נדרשת ולא הוגבלה ההוראה רק לכניסה לחצרים. יתרה מכך כשכתב הפסיכיאטר המחוזי שההוראה כפופה לסעיף 14 (3) לחוק – המסמיכה להפעיל כוח סביר – משמע הוא התכוון לכך שהמושג "כל עזרה" יכלול הפעלת כוח בכפוף למגבלה הקבועה בסעיף 14 (3) שהיא מגבלת הכוח הסביר. לכן השוטרים שהגיעו למקום היו מוסמכים בהחלט להפעיל כוח סביר ככל שהדבר יידרש.
יתרה מכך, צוות מד"א דרש את עזרת המשטרה מהסיבה שהתובע היה אלים ולא מהסיבה שאין באפשרותו לכנס לחצרים. במשל"ט של המשטרה התקבלה הקריאה הבאה: "עופר ממד"א מבקש שניידת תגיע לxxx לפנות חולה פסיכיאטרי לב"ח טירת הכרמל זקוקים לליווי משטרתי כי האדם משתולל ואלים – צוות מד"א במקום" (ההדגשה שלי – א.כ.). לכן כל ההמתנה של מד"א למשטרה ובעקבותיה לצו הייתה מהסיבה שמד"א אינם מסוגלים לבצע את הצו בשל התנהגותו האלימה של התובע. לאור זאת אני דוחה את הטענה שהשוטרים לא היו מוסמכים להפעיל כוח סביר.
התרשלות המשטרה
6.כידוע על מנת שתובע יצליח בתביעת נזיקין המבוססת על עוולת הרשלנות עליו להוכיח שלושה יסודות: חובת זהירות, התרשלות ונזק. בנוסף עליו להוכיח הן קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי בין ההתרשלות והנזק (ראו: ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית - הנמצאת במוקד המחלוקת בין הצדדים - יש להפעיל את מבחן הצפיות במישור הפיסי והנורמטיבי קרי מה אדם סביר יכול היה לצפות וצפה בפועל ומה צריך היה לצפות בנסיבות העניין (ראו: ע"א 5586/03 פרימונט נ' פלוני [פורסם בנבו]). לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה הניצב לפני הגעתי למסקנה כי בעניינו של התובע התקיימה חובת זהירות קונקרטית לנקוט באמצעים מגבילים כלפי התובע על מנת למנוע ממנו מלפגוע בעצמו או באחרים והמשטרה הפרה חובה זו כאשר לא נקטה באמצעים הנדרשים למניעת האירוע.
ראשית, הדיווח הראשוני שהתקבל במשטרה אודות התובע הוא שמדובר בחולה פסיכיאטרי "משתולל ואלים". כבר מתחילת הדרך היה מדובר במקרה בו יש אינדיקציה לכך שלא מדובר באירוע פשוט וקיימת אפשרות סבירה שיידרש הפעלת כוח. לכן היה על השוטרים שהגיעו למקום לצפות שהתובע יכול לפגוע בעצמו או באחרים.
שנית, על פי דו"ח הפעולה של רש"ט עידן פלדמן שהיה אחד השוטרים הראשונים שהגיעו למקום נרשם: "התקבל אישור מ- 601 באסם מרזוק להוציא את הצעיר מביתו בכוח". לכן על פי הוראות הממונה על השוטרים היה על השוטרים להפעיל כוח. עוד, על פי דו"ח הפעולה של רש"ט פלדמן הוא ידע מאנשי מד"א בעת שהגיע למקום כי התובע נמצא תחת התקף פסיכוטי. לאחר שהתקבלה הוראה להוציא את התובע בכוח ממשיך רש"ט פלדמן לתאר את השתלשלות העניינים:
"כאשר קיבלנו אישור...להוציא את הצעיר מביתו בכוח הנ"ל החל להשתולל וניסה לירוק עלינו יש לציין שהוא תקף את הוריו הנ"ל גם איים על שותפי ועל צוות מד"א ואמר במילים אלו 'אתה מת היום את מתה היום אתה מת היום' בשלב זה ראיתי שלא אוכל להוציאו מהדירה מבלי לגרום לו נזק ושוחחתי עם 601 אר שלח אלי שני צוותים..."
השוטר באסם מרזוק – שהיה ראש משמרת סיור בתחנת המשטרה – תיאר את הדיווח של רש"ט פלדמן כעליית מדרגה דבר שהצריך לשלוח עוד שתי ניידות ולהעלות את מספר השוטרים שטיפלו במקרה זה משניים לשישה. וכך העיד בעמ' 20 ש' 18 - 19: "לא שלחתי שלוש ניידות בואי נדייק בדברים אחרי שהאירוע עלה מדרגה, נשלחו עוד שתי ניידות" (ההדגשה שלי – א.כ.).
7.שלישית, מהעדויות שנשמעו עולה שלמרות כל הסימנים המקדמים הנ"ל צוות המשטרה סמך על כך שהשוטר כפיר עזרן – שוטר שהגיע באחת הניידות בשלב מאוחר יותר – נכנס לחדר בו הסתגר התובע ושכנע אותו להתלוות אליו בהסכמה ועל כן לא ננקט כל אמצעי נוסף אשר יבטיח שהתובע לא יפגע בעצמו ובאחרים במידה והוא ישנה את התנהגותו בשל ההתקף הפסיכוטי בו הוא היה שרוי. על נזילות סיטואציות כגון אלו ובכלל עמד השוטר אלון אכרה בעדותו לפני עת העיד בעמ' 42:
"ש.כשאתה בא לפנות חולה פסיכוטי, תסכים איתי...לא יודעים מה לצפות ממנו, כי הוא לא בדיוק מחובר למציאות לכן הוא בהתקף פסיכוטי?
ת.נכון."
למרות זאת, לשוטרים לא הייתה כל תוכנית סדורה כיצד להיפרס בדירה למקרה בו התובע ישנה את התנהגותו כפי שלבסוף אירע. רש"ט פלדמן נשאל והעיד לפני בעמ' 60:
"ש.באירוע כזה, יש מישהו שאומר – חברה, אנחנו עושים ככה, ככה, יש תוכנית פעולה כלשהי, שלוקחת סיכונים בחשבון? או שיש תוכנית פעולה שיש זרימה כזאת?
ת.לא, הכל תלוי. זה תלוי באירוע, עוד פעם – באירוע הזה זה זרימה."
רביעית, לא זו אף זו, לאחר שהשוטר עזרן נכנס לחדרו של התובע ושכנע אותו להתלוות אליו בהסכמה היציאה מהחדר הייתה מבלי להקפיד על נקיטת אמצעי בטיחות מינימאליים, כאילו האירוע תם או אין צורך עוד בנקיטת אמצעי זהירות. כך השוטר עזרן יצא כשגבו מופנה אל התובע והתובע מאחוריו. העיד על כך השוטר אלון ארכה בתצהיר שמסר בהליך קודם שנוהל בין הצדדים ונמחק בסעיף 7 לתצהיר שנמסר שם וסומן על ידי ת/6 כאש הצהיר: "כאשר היינו בפתח דלת הדירה, הסתובבתי והבחנתי כי התובע אוחז סכין גדולה בידו...ומניף א ידו בתנועה מאיימת של דקירה לכיוון השוטר עזרן, שהיה עם גבו אל התובע...". בעדותו לפני חזר על כך השוטר ארכה כאשר העיד: "אני לא זוכר הרבה מהאירוע הזה. אני יכול להגיד לך, הדבר העיקרי שאני זוכר זה שדני (הכוונה לתובע – א.כ.) עומד מאחוריו עם סכי וצועק לו – 'אני ה' אלוהיכם' ... (ההדגשה שלי – א.כ.)" (עמ' 46 ש' 22 – 23). כמובן שהתנהלות כזו אינה תקינה וחורגת מסטנדרט התנהגות המצופה משוטר סביר. אישר זאת השוטר ארכה בעדותו לפני בעמ' 44 עת נשאל כיצד הוא מבטיח שם תחת התקף פסיכוטי לא יברח או ידקור מישהו ועל כך השיב בפשטות: "מנסים לשמור על קשר עין". לכן יציאה של השוטר עזרן מהחדר והליכה לכיוון דלת הדירה כשהתובע – השרוי במצב פסיכוטי ולא צפוי – מאחוריו תוך הפניית הגב אליו היא בעליל רשלנית, מסכנת את השוטר עצמו ואת התובע.
השוטר עזרן לא הובא לעדות על מנת שיאיר את עיני בית המשפט על מה שאירע מנקודת מבטו ויסביר את הפעולות שנקט בהן באותו יום לרבות יציאתו מהחדר כשגבו אל התובע. לא היה הסבר מניח את הדעת לאי הבאתו לעדות. אי הבאת עד רלוונטי מקים את החזקה כי אילו הובא הוא היה מאשש את טענות התביעה ומחזקן (ראו: ע"א 548/78 אלמונית נ. פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 ; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 602 – 603)).
8.חמישית, השלב של יציאה מהחדר לסלון הבית היה שלב קריטי. כשבפעם הראשונה ניגש אליו השוטר פלדמן הוא נענה בהשתוללות ויריקות דבר שאילץ את השוטר פלדמן להזעיק תגבורת. השוטר פלדמן ניסה להמעיט בעדותו לפני מהתנהגות התובע בשלב זה וכך העיד (עמ' 55 ש' 21 – 23:
"הוא לא היה אלים כלפי אף אחד. רק כלפי עצמו בלבד. הוא לא פגע בעצמו. בסך הכל עמד והשתולל בחדר. צעקות, דברים כאלה. לא איזהו התקף שהוא פוגע במישהו או פוגע בעצמו באותו רגע. אם הייתי והבן אדם היה מנסה לדקור את עצמו ולחתוך ורידים זו כבר פרוצדורה אחרת. אבל צריך לעצור אותו כדי להפסיק לו את העניין, שהוא לא יפגע בעצמו."
אולם עדות זו סותרת את האמור בדו"ח הפעולה שערך השוטר פלדמן כאשר שם כתב שהתובע משתולל ואף תקף את הוריו. גם בתצהיר שמסר פלדמן בהליך הקודם ת/8 רשם שהתובע תקף את הוריו (סעיף 8). מכל מקום כאשר השוטרים יודעים שהתובע אלים על סמך התנהגותו עד כה עצם הסכמתו לצאת מהחדר מרצונו אינה מובילה בהכרח למסקנה שהיציאה ועד עלייתו לאמבולנס תהיה שקטה וללא אירועים חריגים. היה עליהם לצפות כאפשרות סבירה שהתובע יחזור להתנהג בצורה אלימה כאשר כל עניין שיצוץ בדרך יכול להוות טריגר לפרץ של אלימות מצדו. הראיה השוטר פלדמן היה מודע לאפשרות זו כאשר העיד בתצהירו כי השוטר עזרן שהיה על אזרחי הוא שנכנס לחדרו של התובע. כששאלתי אותו מדוע מצא לנכון לציין בתצהירו את העובדה שעזרן היה על אזרחי השיב: "כי לרוב אנחנו מעדיפים, כמו שעובדים עם בני נוער וכמו שעובדים עם כל מיני סוגי אוכלוסיות, מעדיפים להכניס בן אדם שהוא על אזרחי, כי אנשים לפעמים רואים את המדים וזה מעלה להם את הסעיף. בן אדם שלבוש על אזרחי זה קצת מוריד להם" (עמ' 58 ש' 4 – 7). לאחר מכן נשאל השוטר פלדמן האם נוכח תובנה זו כאשר התובע יוצא מהחדר עם שוטר אחר הלבוש אזרחי כאשר בסלון הבית יש עוד חמישה שוטרים על מדים בנוסף לאנשי מד"א שגם הם על המדים לא ציפו שהתובע יהפוך שוב לאלים – כפי שבפועל אירע - והאם לא היה נכון להיות מוכנים לקראת אפשרות זו ועל כך השיב: "לא, לא עלה בדעתנו" (עמ' 59 ש' 13). תשובה זו ניתנה לאחר שהופנתה אליו סדרה של שאלות ברוח זו והוא בחר להשיב בתחילה: "בשביל זה הם (הכוונה לשוטרים – א.כ.) נמצאים מחוץ לדלת" (עמ' 58 ש' 27). אך ברי כי הימצאות השוטרים מחוץ לדלת כאשר הם לא מוכנים לקראת תרחיש שהתובע יהפוך לאלים אינה מועילה יהיה מספרם אשר יהא.
9.לסיכום מצאתי כי התרחיש שהתובע יתנהג באלימות היה תרחיש ריאלי וצפוי. קדם לאירוע הנזק התנהגות אלימה מצידו, השמעת איומים ויריקות לעבר השוטרים שמצביעות על המסוכנות הנשקפת ממנו והתנגדותו לאנשי המשטרה. למרות זאת, צוות השיטור שהגיע למקום הגיע ללא תוכנית או היערכות סדורה שתפחית עד כמה שאפשר את הסיכון שנשקף מן התובע. התובע הוצא מחדרו כאשר השוטר עזרן לא הלך לצידו או מאחוריו ולא אחז בידו על מנת למנוע ממנו להזיק לאחרים או לעצמו. השוטר עזרן הלך כשגבו אל התובע. הנתבעת אינה יכולה להיתלות בעובדה שהתובע יצא בתחילה מחדרו בצורה שקטה כטענה המסירה ממנה אחריות שכן כפי שהעדים אישרו בפני, מצב זה הוא נזיל ויכול להשתנות בין רגע. אחד השוטרים אף אישר לפני כי מניסיונו אנשים כגון התובע יכולים לגלות התנגדות ללובשי מדים. לכן היה על השוטרים לצפות כי כאשר התובע יצא מחדשו ביחד עם השוטר עזרן שהיה על מדים אזרחיים ויבחין בחמישה שוטרים על מדים ועוד מספר אנשי מד"א שהוא יגלה שוב התנגדות ויהיה אלים יותר.
התרחיש שהתובע יחזור להיות אלים היה תרחיש צפוי וריאלי ולכן הטיל על השוטרים את החובה הקונקרטית לנקוט באמצעי זהירות. חובה זו הופרה על ידם עת נתנו לתובע לצעוד חופשי לחלוטין מחדרו החוצה ללא השגחה ממשית ועת השוטר ששכנע אותו לצאת מחדרו היה עם גבו אל התובע. לכל הפחות היה על השוטר לאחוז בתובע בידו תוך שהוא מלווה אותו זאת לפני נקיטת אמצעי דרסטי יותר של כבילה. לא ברור עוד כיצד הגיעו השוטרים למצב בו התובע לאחר שיצא מחדרו פתאום הוא מחזיק בידו סכין. עובדה זו יכולה ללמד על חוסר השגחה מספקת על התובע בזמן שיצא מחדרו אם כי לא אוכל לקבוע מסמרות בעניין זה משלא ברור די הצורך כיצד הגיעה הסכין לידיו.
10.בנוסף יש לקבוע קשר סיבתי משפטי ועובדתי בין התרשלות המשטרה לבין אירוע הנזק. אם המשטרה הייתה מבצעת את תפקידה כדבעי והייתה משגיחה על התובע בורה צמודה הוא לא היה חומק מהם וקוץ מחלון ביתו. לכן מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות לבין אירוע הנזק. אמנם מעשה התאבדות או מעשה מכוון של הניזוק יכולים לנתק קשר סיבתי בין התרשלות ככל שהייתה לבין הנזק אולם הקשר הסיבתי לא מתנתק מקום והמזיק יכול לצפות את מעשה ההתאבדות (ראו: ע"א 7021/99 עזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' סלע, פ"ד נו(1) 822). בענייננו היה צפוי שהתובע יפגע בעצמו או באחרים. אמנם התרחיש המדויק – שהוא יקפוץ מחלון המטבח - לא היה צפוי בהכרח אך ההלכה הפסוקה קבעה כי די לו למזיק שיצפה את אירוע הנזק בקווים כלליים ואין צורך שיצפה את התרחיש המדויק (ראו: ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1).
התוצאה
11.לאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנתבעת אחראית לנזקי התובע בהתאם לעוולת הרשלנות.
הנתבעת תישא בהוצאות התובע בשאלת החבות בסך של 5,000 ₪.
מזמן את הצדדים לקדם משפט ליום 28/2/2019 שעה 9:00.
מזכירות בית המשפט תמציא העתק מההחלטה לבאי כוח הצדדים.
ניתנה היום, כ"ט תמוז תשע"ח, 12 יולי 2018, בהעדר הצדדים.
