הנני מזכה את הנאשם מחמת הספק.
- הנאשם מואשם כי בתאריך 25/11/2009 סמוך לשעה 16:30 נהג ברכב פרטי ברחוב הגליל בטבריה, וזאת ברשלנות ובקלות ראש. בהגיעו סמוך לגליל סנטר, לא נתן זכות קדימה להולכת רגל בשם חנה פייסט אלחרר, שחצתה את הכביש במעבר חצייה משמאל לימין כוון נסיעת הרכב, ופגע בה עם רכבו. כתוצאה מהתאונה, נחבלה הולכת הרגל חבלות של ממש (שבר בקיר קדמי של סינוס מקסילרי, דימום סובדורלי מסביב לגזע המוח, חתך בשפה שנתפר).
בשל האמור, יוחסו לנאשם העבירות הבאות: אי מתן זכות קדימה במעבר חצייה, עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 בקשר עם סעיף 68 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961; נהיגה ברשלנות, עבירה על סעיף 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה; התנהגות הגורמת נזק עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; גרימת חבלה של ממש עבירה על סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.
- המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסוגיית האחריות לקרות התאונה ולאפשרות מניעת התאונה, ובכלל זה לשאלה אם מקום האימפקט היה על מעבר החצייה.
סיכומי הצדדים:
- התביעה עתרה להרשעת הנאשם בדין.
התביעה טענה כי הולכת הרגל, חנה פייסט, העידה שלא התפרצה לכביש, הלכה בהליכה רגילה, הביטה לימין, הבחינה ברכב שעצר והחלה לחצות. לגישת התביעה העדה הכחישה שחצתה באלכסון כיון שהדבר נשמע לה לא הגיוני ומנוגד לאופייה וכי לא חשבה להתאבד אלא היתה 3 שבועות לפני חתונתה. התביעה הפנתה לעדות בוחן תאונות הדרכים, טענה כי הנו עד אמין ומקצועי, שתמך עדותו בניסויים ובממצאים עובדתיים שנאספו על ידו כחודש לאחר התאונה, והוסיפה כי עדותו וממצאיו של הבוחן מהווים חיזוק לגרסת עדת התביעה חנה פייסט.
התובעת הפנתה לכך שהבוחן מצא תמרורי ג-7 משני הצדדים, לטענתה הנאשם לא הרים את הנטל להראות שהתמרורים לא הוצבו כדין. עוד הפנתה לשדה הראיה של לפחות 70 מ' לעבר המעבר, אותו קבע הבוחן, וציינה כי על אזור האימפקט למד הבוחן מהצבעת הנאשם כחודש לאחר התאונה. התובעת ביקשה לאמץ מסקנות הבוחן לפיהן הכביש, שדה הראיה וסימון מעבר החציה לא גרמו לתאונה וכי היה על הנאשם להאט עד כדי עצירה לפני מעבר חציה.
התובעת הפנתה להסברי הבוחן לאי עריכת שחזור על ידו, כיון שהתאונה על מעבר חצייה ולהבהרתו כי קוימה זכות ההיוועצות בעו"ד. התובעת טענה כי הבוחן עשה כל שלאל ידו כדי לאתר את עדות הראייה בילה ודפנה, ומלא איתרן, אין בעובדה זו כדי לפגוע בחוזק הראיות.
התובעת הפנתה לטענת הסנגור כי הרכב משמאל בלם בלימת חירום, ולהתייחסות הבוחן לפיה גם הנאשם צריך היה להגיב באורח דומה לשינוי בכביש ולהבחין בנפגעת ובבלימת החירום.
לגישת התביעה אין לתת אמון בגרסת הנאשם, אשר סתר עצמו בנוגע לידיעתו כי קיים במקום מעבר חצייה ומגרסתו עולה כי ידע שיש בכביש מעבר חציה. בנוסף, הפנתה לטענת הנאשם כי לא יכול היה לראות שום דבר פרט לרכב שלפניו, כיון שנסע במסלול האמצעי מבין שלושה, בשיירה צפופה של רכבים בשלושת המסלולים, שכולם נסעו בנסיעה רצופה ולא עצרו, מבלי שנתן הסבר כיצד הנפגעת הגיעה לנתיב האמצעי בו נהג מבלי שהרכב משמאל לנאשם יפגע בה. לדברי המאשימה, טענת הנאשם כי לא יכול היה לעצור, הגם שידע שיש מעבר חציה, כיון שרכב שנסע אחריו, היה "דבוק" אליו, הנה גרסה כבושה שאין לתת לה משקל ראייתי, וכך יש לנהוג עם גרסתו הכבושה והסותרת של הנאשם בדבר מכולות שהסתירו לו את שדה הראיה.
התביעה ביקשה שלא לקבל גרסת עד ההגנה אשר קלמי, ביחס לאי התקנת תמרורי ג-7 במקום, ולהעדיף על פניה את עדות הבוחן, והפנתה לע"פ 4394/12. ביחס לעד ההגנה רס"ב צחי חכם, טענה התובעת כי לא טיפל בתאונה זו ומחזק גרסת הבוחן. ביחס לעד ההגנה ראובן אוליאל טענה כי אין לדעת אם צילם את זירת התאונה או מעבר חציה אחר הנמצא בסמוך.
התביעה הפנתה לחובת הנהג לפי תקנה 52(6) לתקנות התעבורה ול"הלכת מלניק". לגישת התביעה, הנאשם נהג במהירות 30-40 קמ"ש ולא האט רכבו בהתקרבו למעבר החציה, בהתאם ביקשה לקבוע כי נהג במהירות שאינה סבירה בהתקרבו למעבר, לא נתן דעתו כי קיימת אפשרות שהולך רגל יחצה את הכביש, לא הסתכל לצדדים וגם אם הולכת הרגל הופיעה באופן פתאומי מולו ולא יכול היה לראותה היות והשטח משמאלו היה מוסתר, הרי שהיה עליו לנהוג בזהירות מרבית ולא להמשיך בנסיעה רצופה.
- ההגנה עתרה לזיכוי הנאשם. לדברי הסנגור, הולכת הרגל היא שגרמה לתאונה בהתנהגותה הרשלנית עת התפרצה לכביש, רכב קרוב נאלץ לבלום בלימת חרום כדי לא לפגוע בה והנאשם לא יכול היה למנוע את התאונה כי הולכת הרגל התנגשה ברכבו בצד שמאל, במהלך זמן התגובה, כשהנאשם כבר עבר את מעבר החצייה. לטענת הסנגור, עבודת הבוחן רשלנית ולא מקצועית כיון שלא יצא לטפל באירוע במועד התאונה ואף לא כשהתיק הגיע אליו, לא חקר עדי ראיה ושוטר ששמם הוזכר בחקירה, לא ערך שחזור, לא ערך חישובים כדי לדעת אם התאונה בלתי נמנעת, לא בדק שדה ראיה לשמאל בכוון הגעת הולכת הרגל, לא ערך תרשים לפי קנה מידה ושיקר באמרו שהיו במקום תמרורי מעבר חציה ולא צילמם.
לגישת הסנגור, הבוחן התחמק ממתן תשובה ביחס למקום הנזק ברכב והתאוריה שהעלה ביחס למקום הפגיעה בהולכת הרגל לא מתקבלת על הדעת שכן נסמכת היא על מקום נפילת הולכת הרגל, למרות שהנפילה תלויה בגורמים רבים, כעולה גם מעדות רכז הבוחנים צחי חכם.
לטענת הסנגור, שדה הראיה לשמאל היווה גורם לתאונה, שכן קיימות שתי מכולות גדולות בגובה 1.80 מ' על המדרכה ממנה הגיעה הולכת הרגל שגובהה 1.55 מ' וכן קיים מפרץ חנייה באותו צד, והמכולות והמפרץ הסתירו את הנפגעת. בנוסף, שדה הראיה אפסי לשמאל כיון שרכב אחר נסע משמאל לנאשם ובמקביל לו ורכב נוסף משמאלו וקצת לפניו.
הסנגור הפנה לאמרת הבוחן כי מרחק התגובה של הנאשם 9.54 מ' ולכך שלא ידע לומר אם אפשר שהולכת הרגל נפגעה בזמן תגובת הנאשם, כיון שלא ערך חישוב או שחזור או ניסוי שדה ראיה לשמאל. הסנגור הפנה לעפת (נצ') 28434-05-13.
הסנגור טען כי עדות עדת התביעה חנה פייסט היתה מבולבלת, לא עקבית ומלאת סתירות והוסיף כי הבוחן לא הודיע לנאשם על זכותו להיוועץ עם עורך דין.
לטענת הסנגור, הנאשם מכיר את הכביש, ידע שמסומנים בכביש מעברי חציה, אך לא יכול היה לזכור מיקום מדויק של המעבר, הנאשם נהג ברכבו בנתיב אמצעי מתוך שלושה נתיבים והיה בתוך שיירת כלי רכב צפופים, כך שלא יכול היה לראות את הסימון של מעבר החצייה על הכביש ותמרורי מעבר חצייה לא הוצבו במקום כדי להזהיר נהגים על התקרבותם למעבר חצייה במקום הספציפי. בהקשר זה הפנה לעדות מר אשר קלמי מנהל המח' הטכנית בעירית טבריה לפיו במקום לא היו תמרורי מעבר חציה ולתצלומי הזירה שצולמו ע"י עד ההגנה אוליאל ראובן.
בנוסף, הפנה לעדות רס"ב צחי חכם, רכז הבוחנים, שמסר כי על בוחן להגיע לזירה בסמוך לתאונה, אישר שהגיעו שוטרים לזירה, אישר שיש לתת את הדעת לשדה הראיה גם לשמאל, אישר שלא נפגעה חזית הרכב, הסביר שלא ניתן לחזות מקום נפילת הולכת הרגל ואישר שהיה מקום לערוך שחזור. הסנגור טען כי עדות הנאשם היתה עקבית וכי נהג כמצופה מנהג סביר.
פרשת התביעה:
- חנה פייסט: העדה היתה מעורבת בתאונה דנן כהולכת רגל ומסרה עדותה ביום 21.10.13.
למשמע עדותה, התרשמתי כי העדה העידה מזיכרונה כמיטב יכולתה, אולם זיכרון התאונה אינו שלם וקטעי הזיכרון שנשמרו אינם רצופים, לעיתים אינם עקביים ואף מושפעים מגורמים חיצוניים. כל אלה משליכים ישירות על משקלה הראייתי של גרסת העדה:
א. בעדותה בבית המשפט סיפרה שבאזור התאונה שני מעברי חציה וביניהם "מדרכה", שכעולה מתמונות נ/2 ונ/3 הנה רחבה ועליה מדשאה רחבה עם עצים. לדברי העדה, "שני הנתיבים הנגדיים לא קשורים אחד לשני" ומעבר החצייה בו ארעה התאונה הוא השני ביחס לכוון חצייתה, המעבר השני נמצא בכביש חד סטרי, המוביל ליציאה מהעיר ובו 3 נתיבים.
ב. לגרסת העדה, בסביבות שעה 16:00, חצתה את מעבר החציה הראשון ועמדה על אי התנועה כשבכוונתה לחצות את מעבר החציה השני, משמאל לימין (בכוון נסיעת הנאשם), לכוון תחנת מוניות שליד הקניון, כדי לקחת מונית לביתה. לדבריה, הכביש היה "יחסית פנוי" אף ש"היו מדי פעם מכוניות". העדה מסרה כי הביטה לימין, שכן מדובר בכביש חד סטרי, ובעת שהחלה לחצות הכביש היה ריק למעט רכב אחד שעצר ומאותו שלב אינה זוכרת דבר.
ג. העדה הסבירה שאינה זוכרת דבר מעבר לשלב בו החלה לחצות את המעבר השני (עמ' 25 ש' 25, עמ' 31 ש' 25-31, עמ' 34 ש' 6 לפרוטוקול).
ד. העדה לא הבחינה ברכב הנאשם בשום שלב של האירוע.
ה. ביחס לשלב כניסתה לכביש, עלו סתירות בגרסת העדה, המשליכים על אמינות גרסתה כי לא התפרצה לכביש:
ה.1. בעדותה (עמ' 32 ש' 15-16), טענה העדה כי לא התפרצה לכביש. לדבריה, הרכב שראתה נסע בנתיב הצמוד למקום עמידתה ועצר, ורק לאחר שעצר החלה לחצות.
כעולה מחקירתה הנגדית, עמ' 32 ש' 17-22 לפרו', בהודעתה במשטרה מיום 22.12.09 טענה כי החלה לחצות לפני שהרכב עצר, ובלשונה: "התחלתי לחצות את הכביש וכנראה שהתחלתי לחצות הרכב נעצר ונתן לי לחצות את הכביש".
בעדות הבוחן מיום 17.7.13 עמ' 17 ש' 21-23 אישר הבוחן כי העדה מסרה בהודעתה מיום 22.12.09, דברים נוספים המצביעים על חוסר ודאות ביחס לעצירת הרכב: "שהיא עמדה על המדרכה והחלה לחצות את הכביש והיא כמעט משוכנעת שרכב ראשון עצר לה ואפשר לה להתחיל לעבור את הכביש ומאז היא לא זוכרת".
בעדותה לא שללה העדה את הדברים, אך טענה כי בהודעתה מיום 22.12.09 היתה טרודה בענייני חתונה ולכן יש להעדיף עדותה בבית המשפט בעניין זה (עמ' 32).
לא שוכנעתי כי עדותה, שנמסרה 4 שנים לאחר התאונה, עדיפה על פני אמרה שנמסרה פחות מחודש לאחר התאונה, אף אם היתה העדה טרודה באותה תקופה.
חיזוק למסקנתי מצאתי בעובדה שהעדה ביקשה להעדיף את עדותה בבית המשפט רק בנקודה זו, בעוד שבשאר הפרטים טענה כי במועד העדתה, 4 שנים לאחר התאונה, זיכרונה לא כשהיה סמוך לתאונה (עמ' 30 ש' 1-2; עמ' 30 ש' 12-15; עמ' 30 ש' 27-28; עמ' 31 ש' 4, בעמ' 31 ש' 19 ואילך, עמ' 32 ש' 30).
ה.2. בחקירה ראשית (עמ' 26 ש' 13) טענה העדה כי כשהביטה לימין טרם חצייתה, ראתה רכב אחד בלבד שהנו הרכב שעצר לה. גם בחקירה נגדית (עמ' 31 ש' 31) הסבירה העדה: "כשבאתי לחצות הכביש היה ריק חוץ מהרכב שעצר".
בניגוד לאמור (עמ' 33 ש' 20-23), כשנתבקשה להסביר וכיצד זה לא הבחינה ברכב הנאשם כשהביטה לימין, טענה כי אינה זוכרת אם הבחינה גם ברכב הנאשם.
בהמשך, בעמ' 33 ש' 26, שבה וטענה כי עם עצירת הרכב הראשון, הכביש היה פנוי.
ו. העדה אינה זוכרת את מקום האימפקט וכמה "פסים" הספיקה לחצות עד לפגיעה (עמ' 26 ש' 1-2, עמ' 25 ש' 25-26, עמ' 29 ש' 9, עמ' 34 ש' 6-7).
ז. מעדות העדה (עמ' 34) עולה כי אינה זוכרת את כוון חצייתה והאם חצתה על מעבר חצייה: העדה הסבירה כי חצתה לעבר מונית, אך אינה זוכרת איפה היתה המונית אליה רצתה להגיע (למעט היותה סמוך לקניון) ואם בכלל היתה מונית שחיכתה לה.
העדה אינה זוכרת אם חצתה את הכביש באלכסון או ישר, ובכך לא שללה אפשרות שחצתה באלכסון ולא על מעבר החצייה בלבד: "אני לא זוכרת אם חציתי באלכסון או ישר על מעבר החצייה אבל לא נשמע לי הגיוני שחציתי באלכסון. זה לא מתאים לאופי שלי...אבל בגלל שאני לא זוכרת את התאונה אני לא יכולה להגיד בוודאות שלא חציתי באלכסון".
ח. מעדות העדה עולה כי אינה זוכרת מה היתה מהירות חצייתה:
העדה שללה כוונה להתאבד והפנתה לכך שהתאונה ארעה שלושה שבועות לפני חתונתה. כשנשאלה למהירות חצייתה, השיבה תחילה (עמ' 26 ש' 15-16 לפרו'): "רגיל. לא מהר. תנועה רגילה כמו שהולכים בכביש".
בעמ' 30 ש' 20-28 לפרוטוקול התברר כי אינה זוכרת מהירות חצייתה: "אני כיום לא זוכרת אם הלכתי לאט, מהר או רצתי, אבל מה שאמרתי בצמוד לתאונה זה מה שהיה".
הודעות העדה במשטרה לא הוגשו ולכן אין בידיי המידע שמסרה "צמוד לתאונה", וממילא זיכרון מהירות החצייה בא בסתירה לטענת העדה כי אינה זוכרת דבר למן תחילת החצייה.
לא התרשמתי שיש ממש בטענת הנאשם כי העדה התכוונה להתאבד. יחד עם זאת, היות שהעדה אינה זוכרת כיום את מהירות חצייתה וכיון שהודעותיה במשטרה לא הוגשו, לא הוצגה ראיה ביחס למהירות חצייתה, והאפשרות כי חצתה בריצה לא נשללה על ידה.
ט. העדה חנה פייסט מסרה בעדותה כי בהיותה במרכז העיר, בחורה בשם בילה שאלה אותה כיצד להגיע למקום מסוים. העדה השיבה שהמוניות שלעברן היא צועדת מגיעות למקום המבוקש, ולכן בילה התלוותה לעדה ויחד חצו את מעבר החצייה הראשון ועמדו לחצות את המעבר השני, בו ארעה התאונה. העדה לא זכרה בעדותה מה ארע עם בילה מאז ואם היתה עמה על המעבר השני, אולם אישרה כי בהודעתה במשטרה מיום 2.12.09 מסרה שהיא חושבת שבילה חצתה אחריה את הכביש וראתה את המקרה (עמ' 30-31 לפרוטוקול).
העדה לא הסבירה (ע' 30) הכיצד חצתה את הכביש ונפגעה ואילו בילה לא חצתה או שחצתה ולא נפגעה. הסנגור טען שבילה לא נפגעה כיון שגב' פייסט התפרצה לכביש ובילה לא.
י. העדה טענה (עמ' 31-32 לפרו') כי במסגרת טיפול פסיכולוגי שעברה, נזכרה בצליל של בלימת חירום: "עד עכשיו אני לא זוכרת את התאונה עצמה, הדברים היחידים שאני זוכרת, וזה אחרי טיפולים פסיכולוגיים, טיפול פסיכולוגי ארוך שנמשך עד היום, זה החרקה, בלימת חירום של רכב...אני לא זוכרת מה היה בתאונה עצמה, אני זוכרת את לפני התאונה".
ב"כ הנאשם העלה תזה לפיה הרכב שעצר היה זה שבלם בלימת חירום עקב התפרצות העדה לכביש. העדה שללה זאת, אך מתשובתה עולה ספק אם שלילת התזה מקורה בזכרון העדה או בהסקת מסקנות ע"י העדה: "הרכב שעצר, עצר לפני שירדתי לכביש והתחלתי לעבור. עובדה שאני זוכרת שירדתי לכביש אך לא זוכרת באופן ממשי את החראקה".
יא. הנה כי כן, העדה אינה זוכרת את אופן התרחשות התאונה ולדבריה אינה זוכרת דבר מעבר לשלב בו החלה לחצות את המעבר השני, לרבות מהירות חצייתה, כוון חצייתה, מיקום רכב הנאשם בעת חצייתה, משך שהייתה בכביש, אינה זוכרת את מקום האימפקט וכמה "פסים" עברה עד לפגיעה ואינה שוללת חצייה באלכסון ושלא על המעבר בלבד.
התרשמתי כי גם השלב שקדם לחציה ולתאונה אינו זכור לעדה באופן בהיר, רציף ועקבי: גרסת העדה כי לא התפרצה לכביש וכי רכב עצר לה- לקתה בסתירות, לא ניתן הסבר לכך שבילה, שחצתה עמה, לא נפגעה בתאונה, העדה לא זכרה את מיקום המונית אליה רצתה להגיע הגם שיעד החצייה התגבש טרם חצייתה ולא זכרה את רכב הנאשם המתקרב לעברה למרות שהביטה לימין טרם חצייתה.
יב. העדה סיפרה (עמ' 29 לפרו') שלאחר התאונה התעוררה באמבולנס, וכי שם נמסר לה מידע אודות התאונה, ובין השאר שעברה במעבר חציה: "פנים כאלה מולי ומנסים להסביר לי מה היה, הם אמרו לי שעברתי במעבר החצייה ופגע בך רכב ואנחנו בדרך לבית החולים". בנוסף, כאמור לעיל, טענה כי במסגרת טיפול פסיכולוגי ממושך שעברה, נזכרה בצליל של "חרקה, בלימת חירום של רכב" (עמ' 31-32 לפרו'). לאור זאת, קיים חשש ממשי כי זיכרון העדה מושפע, בין השאר, מדברי גורמים לא ידועים ששוחחו עמה באמבולנס, בין השאר אודות חצייתה במעבר, וממידע שעלה במהלך טיפול פסיכולוגי ממושך שמהותו ותוכנו לא הובהרו.
- תוצאות התאונה פורטו בהרחבה בתיעוד הרפואי שסומן ת/5 ות/6 ובעדותה של הגב' פייסט בעמ' 27 ש' 7-21 ובעמ' 36 ש' 12-22 לפרוטוקול.
- הבוחן, רס"מ אוהד אברהמי, מסר עדות בישיבת יום 17.7.13.
א. הבוחן לא הגיע למקום התאונה ביום התאונה - 25.11.09, אלא רק ביום 21.12.09, כחודש לאחר מכן, ובאותו מועד ביצע הצבעה עם הנאשם על מקום הפגיעה, שתועדה בסקיצה ת/2 ובתמונות ת/3. דו"ח בוחן (ת/4) נערך ביום 28.12.09 לפי הממצאים שנאספו מיום 21.12.09. עקב אי הגעת הבוחן למקום התאונה בזמן אמת, לא נאספו ממצאים מן הזירה.
ב. לפי דו"ח הבוחן, המדובר בדרך עירונית בה המהירות המרבית המותרת הנה 50 קמ"ש.
ג. בדו"ח הבוחן מיום 28.12.09, סעיף 14, תועדו מסקנות הבוחן: "על-פי הממצאים במקום התאונה עולה: 1. מדובר בכביש חד סיטרי תקין שלא היווה גורם לתאונה. 2. בבדיקת שדה הראיה אל מעבר החצייה וסימונו לא היוו גורם לתאונה".
קביעת הבוחן ביחס למקום האימפקט:
ד. בדו"ח הבוחן לא צוין מהי נקודת האימפקט, לא צוין כיצד ארעה התאונה ומי אחראי לה.
בעדותו הראשית בבית המשפט (פרו' 17.7.13 עמ' 7), הציג, לראשונה, את מסקנתו ביחס למקום הפגיעה, המבוססת על גרסת הנאשם: "אם הנהג טוען שהולכת הרגל נשכבה עם הרגליים בסוף מעבר החצייה לכוון הנסיעה שלו והראש לכוון האוטו, זאת אומרת שהיא נפגעה או בקצה מעבר החציה או על מעבר החציה כי היא נפלה עם כוון הנסיעה".
לא ניתן הסבר מדוע מסקנות הבוחן לא פורטו במסמכים שערך כחודש לאחר התאונה, אלא רק בעדותו בבית המשפט בחלוף 4 שנים ממועד התאונה.
בחקירתו הנגדית (עמ' 21 ש' 4-5 לפרו'), הסביר כי הסיק מה קרה בתאונה בהסתמך על גרסתם של הנפגעת והנאשם. בעמ' 8 לפרוטוקול עדותו, הסביר כי הסיק מה קרה בתאונה לפי גרסת הנאשם בעת ההצבעה על מקום האימפקט (ת/2, ת/3) ובהודעתו במשטרה (ת/1):
"אני הגעתי לזירת התאונה מספר שבועות אחרי התאונה, יחד עם הנאשם, להצבעה. הוא הצביע לי על מקום הרכב שלו איך הולכת הרגל היתה אחרי הפגיעה והיכן נשכבה בכביש. לפי זה אני יכול להסיק מה קרה. אני לא הייתי בזמן התאונה ולא כשהרכב היה ולא כשהיה כתמי דם ולא בסמוך למועד התאונה...הנהג ציין שהולכת הרגל נשכבה עם הרגליים שלה בקצה מעבר החצייה והראש לכוון הרכב".
ה. הבוחן טען שהסתמך על גרסת הנאשם בקבעו כי מקום האימפקט "בקצה מעבר החציה או על מעבר החציה", אך בפועל טען הנאשם שהולכת הרגל לא חצתה במעבר חצייה (ת/1 עמ' 2 ש' 46-48), ובהתאם להצבעתו (ת/2, ת/3) מקום האימפקט הנו במרחק של 9.3 מ' מהמעבר.
ו. הבוחן טען כי הגיע למסקנתו בדבר מקום האימפקט בהסתמך על אמרת הנאשם ביחס למיקום רכבו ואופן שכיבת הולכת הרגל כשרגליה בקצה המעבר וראשה לכוון הרכב.
תזת הבוחן נסמכת על נפילה בכוון נסיעת הרכב מיד לאחר הפגיעה, כשהרגליים נותרו כל העת מאחור והראש קדימה. ואולם, לתהליך הנפילה, טרם ההגעה למצב השכיבה הסופי, יש חשיבות בעת הסקת מסקנות אודות כוון ומרחק ההטלה ואודות מקום האימפקט. במקרה זה, טען הנאשם לשלושה שלבי נפילה במהלכם התנגשה המתלוננת בחלקים שונים של הרכב עד לנפילתה הסופית על הכביש: בשלב מסוים המתלוננת פגעה בכנף שמאלית קדמית של רכבו, בשלב אחר, עם תיק כבד שנשאה על גבה, פגעה בפינה שמאלית של שמשה קדמית, ובשלב השלישי, משעצר את הרכב, נפגעה ממראה שמאלית ונפלה לכביש. מהראיות עולה אפשרות שלאחר האימפקט השתנה כוון ראשה ורגליה של הולכת הרגל, בשל מהלך הנפילה ההדרגתי, ההתנגשויות החוזרות ונשנות בעצמים שעיכבו נפילתה והשפיעו על כוון גופה, התיק הכבד אותו נשאה והעובדה שהולכת הרגל היתה בין החיים.
נוסף לאמור, לא נתן הבוחן דעתו לעובדה שהפגיעה הנה בצד הרכב ולא בחזית, עובדה שעשויה לשנות את מרחק ההטלה וכוונה באופן משמעותי.
ז. לטענת הבוחן, בעת ההצבעה בזירת התאונה, כפי שתועדה בסקיצה ת/2, הצביע הנאשם על מקום אימפקט שונה מזה שמסר בהודעתו ת/1 אודות אופן שכיבת הולכת הרגל בכביש. לא מצאתי כי מדובר בסתירה, שעה שלא הובא בחשבון תהליך הנפילה כמפורט לעיל.
ח. כעולה מהודעה נ/1, סעיף 10, החליט רכז הבוחנים צחי חכם על גניזת התיק כיון שלא מדובר בתאונה על מעבר חצייה. מעדות הבוחן עולה שהחקירה חודשה לאחר שנודע על פציעת הולכת הרגל, ולא משום שהשתנתה הקביעה כי מקום האימפקט לא על המעבר.
ט. לאור האמור, לא ניתן לקבוע את מקום האימפקט עפ"י עדות הבוחן. מסקנתו ביחס למקום האימפקט, הנה גרסה כבושה, המבוססת על ראיות נסיבתיות, שמובילות ליותר ממסקנה אחת, וביניהן למסקנה כי התאונה לא התרחשה על מעבר החצייה.
קביעת הבוחן אודות שדה הראיה:
יא. הבוחן מצא כי שדה הראיה למעבר החציה - לפחות 70 מ'.
יב. שדה הראיה נאמד מן הנתיב האמצעי, בו נסע הנאשם, לעבר המעבר. ואולם, בפועל, אין ראיה לכך שהתאונה ארעה על המעבר ושהולכת הרגל צעדה במעבר בעת התאונה.
יג. ניסוי שדה הראיה לא בוצע בתנאי הדרך שמסר הנאשם, דהיינו: במצב של צפיפות בכביש ושל נסיעה רצופה בתוך שיירת כלי רכב בשלושת מסלולי הנסיעה.
יצוין כי הולכת הרגל ציינה מצב הפוך לפיו הכביש היה פנוי כמעט לגמרי.
יד. אין כל ראיה לשלב בו ירדה הולכת הרגל לכביש ומה היה המרחק בינה לבין הנאשם אותה עת. היה וירדה לכביש במרחק קצר מאד מהנאשם, אין כל נפקות לשדה הראיה שנמדד.
בהקשר זה, כדי להוכיח שניתן היה לצפות ירידתה לכביש, נכון היה לערוך ניסוי שדה ראיה גם לעבר אי התנועה בכוון הגעתה, אך הניסוי בוצע בפועל רק לעבר מעבר החצייה.
אי עריכת שחזור ע"י הבוחן:
טו. הבוחן לא ערך שחזור של אירוע התאונה בכלל ובתנאי הכביש שנטענו ע"י הנאשם בפרט, ואף לא ערך בדיקה בדבר היכולת למנוע את התאונה על דרך החישוב. כפועל יוצא, לא הוכח כי התאונה יכולה היתה להימנע לו נקט הנאשם באמצעי זהירות, דוגמת האטה מעבר למהירות בה נהג, שהנה 30-40 קמ"ש מקום בו המהירות המרבית המותרת הנה 50 קמ"ש.
טז. כשנשאל הבוחן אם היה עליו לערוך ניסוי ושחזור, השיב הבוחן בשלילה ותמך גישתו בכך שהתאונה ארעה על מעבר החציה:
"לא הייתי אמור כי מאחר והתאונה על מעבר החצייה והולכת הרגל חוצה על מעבר החציה מאחר ונהג מתקרב למעבר חצייה והנהג טוען שלא ראה את מעבר החציה משני הצדדים אז שיעצור, כדי למנוע פגיעה בחוצים. ש. אז בתאונה במעבר חצייה אין לך מה לחשב, הנהג הוא תמיד אשם. ת. לא. כל מקרה לגופו. ש. איך הגעת לכך שהוא אשם בלי כל החישובים. ת. אני לא קבעתי שהוא אשם, אלא המלצתי בתיק. לדעתי הנאשם היה אמור להאט עד כדי עצירה לפני מעבר חציה...יש מעבר חציה שמסומן באופן ברור...יכול להיות שהנהג כלל לא היה ערני למה שקורה בכביש ועובדה שפגע בה כשהרכב בנתיב השמאלי לא פגע בה. ש. נכון שרכב מצד שמאל יכול לראות את הולכת הרגל יותר טוב מהנאשם. ת. כן".
אין בתשובות הבוחן הסבר לאי עריכת השחזור ואין די בקיום מעבר חצייה כדי להוכיח אחריות הנאשם לתאונה.
יז. עד ההגנה, רכז הבוחנים צחי חכם, הבהיר בעדותו מיום 13.4.14 עמ' 42-43 לפרוטוקול, כי לפי הנחיות המשטרה יש לבצע שחזור גם כשמדובר בתאונה על מעבר חצייה.
יח. אזכיר כי במקרה דנן מקום האימפקט לא נקבע כלל ע"י הבוחן במסמכים שערך בזמן אמת, לרבות דו"ח הבוחן, ואין כל ראיה לכך שהתאונה ארעה על מעבר החצייה. לא זו אף זו, לפי קביעת רכז הבוחנים צחי חכם בנ/1, בהחלטת גניזת התיק, התאונה לא ארעה על המעבר !
יט. הבוחן טען (עמ' 20, עמ' 17 ש' 26-28) כי העובדה שהנאשם פגע בהולכת הרגל בנתיב האמצעי, שעה שרכב בנתיב השמאלי לא פגע בה, מצביעה על אחריותו לתאונה. הבוחן התעלם מגרסת הנאשם בת/1 עמ' 2 ש' 35-36 לפיה יתכן שהיה מרחק גדול יותר בין כלי הרכב בשיירה שבנתיב השמאלי, אמרה המותירה אפשרות שהולכת הרגל חצתה בין שני כלי רכב שנסעו באיטיות בנתיב השמאלי, אף אם לא בלמו. התכנות הגרסה לא נבחנה בשחזור.
כ. הבוחן רשם בסקיצה שקיימים במקום תמרורי ג-7 המזהירים על הגעה למעבר חציה, ואולם הבוחן לא צילם את התמרורים למרות חשיבותם להוכחת האישום, בו יוחסה לנאשם אחריות לתאונה על מעבר חצייה, ולמרות שהנאשם טען מפורשות בהודעתו ת/1 כי למיטב ידיעתו אין תמרורים כאלה במקום.
פרשת ההגנה:
- הנאשם העיד בישיבת יום 13.4.14 ומסר שתי הודעות במשטרה, הראשונה מיום 30.11.09 שסומנה נ/1 והשנייה מיום 12.09 שסומנה ת/1. הצבעת הנאשם תועדה בסקיצה ת/2.
הנאשם טען כי נהג במסלול האמצעי, בשיירה, ללא שדה ראייה, שכן בשלושת המסלולים בכביש
היה עומס, משמאלו נסע רכב במקביל אליו ולפניו רכב נוסף. השיירה נסעה ברצף, במהירות של
30-40 קמ"ש, מבלי לעצור. אחרי מעבר החצייה, לפתע, פגעה הולכת הרגל בצד שמאל של רכבו.
גרסת הנאשם לוקה בסתירות ובמגמתיות, ואופן קרות התאונה, כמתואר על ידו, אינו סביר:
א. התנהגות הולכת הרגל: בהודעתו נ/1 טען כי נהג "בנסיעה צפופה" במסלול האמצעי וכי אחרי מעבר חצייה קפצה הולכת רגל אל רכבו.
בהודעתו ת/1 טען כי פתאום שמע פיצוץ בשמשה, עצר במקום וראה את הולכת הרגל שוכבת במקום עליו הצביע לבוחן (מכאן שהנאשם לא הבחין בהולכת הרגל עובר לפגיעה). עוד טען: "לא יכולתי לראות שהולכת רגל רצה לי לתוך האוטו" (ש' 27-30).
בעדותו בבית המשפט, טען הנאשם כי בלם כשקיבל מכה מהתרמיל, שכן לא ראה את הולכת הרגל לפני המכה ואף לא יכול היה לראותה לפני כן. לדבריו, "בלמתי כדי לראות מה קורה" (עמ' 45 ש' 7 לפרו'). הנאשם הבהיר כי לא ראה מהירות חציית הולכת הרגל, אלא ראה רק תרמיל גדול עף על החלון. עם זאת, הסיק שהולכת הרגל "רצה", לפי העוצמה בה התרמיל פגע ברכבו, עד כי המכה גרמה לעיקום הכנף השמאלית ולשבירת שמשה (עמ' 46 ש' 17-27). עוד הסביר שהסיק ש"קפצה" על רכבו, לפי עוצמת המכה שקיבל (עמ' 47 ש' 25-28).
ב. אופן הפגיעה: בהודעתו נ/1 טען הנאשם כי הולכת הרגל תחילה פגעה בכנף ועם התיק שעל גבה פגעה בפינה שמאלית של שמשה קדמית. הנאשם עצר מיד במקום ותוך כדי עצירה פגעה הולכת הרגל במראה שמאלית, שברה את הפלסטיק ונפלה על הכביש.
בהודעתו ת/1 ציין הנאשם את הנזקים ברכב: נפגעה כנף קדמית שמאלית, השמשה התנפצה בחזית צד שמאל למטה והמראה השמאלית נתלשה מהמקום ונותרו חוטי חשמל. הנאשם הוסיף כי הנפגעת היתה אשה כבת 20, שנשאה על גבה תרמיל כבד.
בעדותו בבית המשפט טען: "תוך כדי נהיגה עברתי את מעבר החצייה וקיבלתי פיצוץ עם תרמיל. תרמיל גב שהגברת נשאה עליה, נתנה חבטה בשמשה שהתפוצצה, נתנה חבטה במראה שמאלית, נתנה חבטה מעל גלגל שמאלי שפונה לכוון הנהג וכתוצאה מעצירה שעצרתי גם בברקס וגם בידני, היא נפלה על הכביש".
תיאור שלבי הנפילה כפי שמסר בעדותו בבימ"ש, שונה מן התיאור שמסר בהודעותיו במשטרה: בהודעה נ/1 טען כי תחילה הולכת הרגל פגעה בכנף, אח"כ התרמיל פגע בשמשה ובהמשך נפלה על המראה, בהודעה ת/1 טען כי הפגיעה הראשונה היתה של התרמיל בשמשה ולא הרחיב, ובעדותו בבית המשפט טען כי הופתע תחילה מפגיעת התרמיל בשמשה, לאחר מכן הולכת הרגל נחבטה במראה ובהמשך נחבטה בכנף.
ג. מקום האימפקט: הנאשם הבהיר בהודעותיו ת/1 ונ/1, בהצבעה בזירת התאונה (ת/2 ות/3) ובעדותו בבית המשפט, כי הפגיעה לא היתה על מעבר חצייה, אלא 9.3 מ' אחריו.
בהודעתו נ/1 טען הנאשם כי התאונה ארעה "אחרי מעבר החציה".
בסעיף 10 להודעה נ/1 ניתנה החלטה ע"י רכז הבוחנים צחי חכם לגנוז את התיק, כשנימוקי החלטתו היו: "ח.ח. טבריה פגיעה בהולך רגל לא במעבר. כללי ת.ד.".
כעולה מסקיצה ת/2 ומתמונות ת/3, הצביע הנאשם בפני הבוחן על מקום האימפקט, שנמצא במרחק של 9.3 מ' לאחר מעבר החצייה.
בהודעתו ת/1 ש' 44-48 הסביר הנאשם שהסיק כי הולכת הרגל לא חצתה על מעבר חציה, ממיקום רכבו ומיקום הולכת הרגל לאחר התאונה: "עד כמה שאני מבין לפי המיקום שלי. ההולכת רגל נשכבה עם רגליים בקצה מעבר החציה וראש לכוון הרכב שלי".
בעדותו בבית המשפט סיפר הנאשם: "תוך כדי נהיגה עברתי את מעבר החצייה וקיבלתי פיצוץ". לדבריו (עמ' 49 לפרו'), הסיק זאת "לפי התחלת פניות של הרכבים במסלול השמאלי, כשפונים לכוון רחוב הבנים, אז יכולתי לדעת שעברתי את מעבר החצייה...ברגע שאני עובר במעבר החציה, ברגע שמתחיל הסיבוב זה לפחות 10 מטר אחרי מעבר החצייה...הבום היה אחרי מעבר החצייה".
כפי שצוין ביחס לעדות הבוחן, מיקום הרכב ומיקום הנפגעת הנן ראיות נסיבתיות מהן ניתן להגיע ליותר ממסקנה סבירה אחת ביחס למקום האימפקט. הצבעת הנאשם אינה מבוססת על מקום אימפקט אותו ראה בוודאות, אלא על מסקנתו ממראה הזירה לאחר התאונה. הנאשם אינו עד מומחה לחקר תאונות דרכים ומסקנותיו הנן עדות סברה.
בנוגע לנסיבות עצמן, קרי: מיקום הרכב ואופן שכיבת הולכת הרגל, נתגלו סתירות בגרסתו: בעוד שבהודעתו ת/1 טען כי שמע פיצוץ בשמשה ונשאר במקום (ת/1 ש' 30), הרי שבעדותו בבית המשפט טען כי עצר כ-10 שניות לאחר המכה (עמ' 49 ש' 16 לפרו'). בעוד שלפי ת/1 ש' 44-48 טען כי הולכת הרגל שכבה כשראשה לעבר הרכב ורגליה לעבר המעבר, בבית המשפט טען (עמ' 47 ש' 10) כי שכבה הפוך: כשרגליה לכוון רכב הנאשם וראשה לעבר מעבר החצייה.
ד. שדה ראיה:
לפי הצבעת הנאשם, שתועדה בסקיצה ת/2, הולכת הרגל חצתה 5.2-5.4 מ', עד למקום האימפקט, בהנחה שחצתה בקו ישר, שלא במעבר. הנאשם טען שלא הבחין בהולכת הרגל לאורך חצייתה ועד לפגיעה, הגם שנקבע שדה ראיה של 70 מ'.
בעדותו בבית המשפט ובהודעותיו טען כי נהג בשיירה כשהנאשם בנתיב האמצעי מבין שלושה נתיבים, ובשלושת הנתיבים שיירה צפופה, נוסעת באופן רצוף ללא עצירה.
הנאשם העיד (עמ' 46) שנהג במהירות של 30-40 קמ"ש וכי במהירות זו נסעה כל השיירה.
לדברי הנאשם בהודעתו ת/1: "תוך כדי נסיעה רצופה וכל 3 הנתיבים נוסעים רצוף, בשום אופן לא יכולתי לראות שהולכת הרגל רצה לתוך האוטו".
בעמ' 45 לפרוטוקול עדותו טען כי לא היה לו שדה ראיה כלל כיון שמשני צדדיו היו רכבים שנסעו בשיירה, "צמוד אחד לשני", "בצפיפות", "ברצף", כך ש"לא יכולתי לראות בשום צורה את מעבר החצייה, לא ראיתי הולכי רגל שמתחילים לעבור".
ה. ביחס לשדה הראיה, מסר הנאשם בהודעתו ת/1 (ש' 32) כי בנתיב השמאלי נסעו שני כלי רכב: האחד במקביל אליו והשני לפניו, וכי כלי הרכב השני נסע "צמוד" לזה שאחריו.
עם זאת, כשנשאל ע"י הבוחן כיצד יתכן שהולכת הרגל, שחצתה משמאל לימין, עברה בין כלי הרכב שנסעו משמאלו מבלי להיפגע, אך נפגעה ע"י הנאשם בנתיב האמצעי, חזר בו הנאשם מטענת הצפיפות באופן חלקי וטען כי "אולי הרכבים בשמאל נסעו במרחק יותר גדול אחד מהשני" (ת/1 שש' 35-36).
בעדותו בבית המשפט (עמ' 45 ש' 29 עד עמ' 46 ש' 1-4, 28-30 לפרו'), התקשה הנאשם לתת הסבר לתמיהה העולה מגרסתו ועמד על הטענה כי כלי הרכב נסעו "צמוד אחד לשני".
בניגוד לטענת הסנגור בסיכומיו, הנאשם שלל אפשרות שרכב משמאלו או לפניו בלם, ועמד על כך שכל כלי הרכב בשיירה נסעו ברצף ורק הוא קיבל מכה ועצר (פרוטוקול עמ' 45 ש' 10, עמ' 49 ש' 20-21, עמ' 49 ש' 23-24).
ו. גרסת הנאשם בנוגע לצפיפות כלי הרכב בכביש, אינה סבירה. לא הוצג הסבר הכיצד הגיעה הולכת הרגל לנתיב האמצעי בין כלי רכב "צמודים" בנתיב השמאלי שנסעו במהירות של 30-40 קמ"ש. גרסה זו לוקה בסתירה, הותירה רושם מגמתי והתרשמתי מנטייה להגזמה, גרסת הנאשם נוגעת ישירות לסוגיית הרשלנות ולמידת ערנותו של הנאשם לכביש, בקשר עם העובדה שלא הבחין בהולכת הרגל ובמעבר החצייה עד לפגיעה.
ז. סתירה נוספת התעוררה בגרסת הנאשם אודות הגבלת שדה הראיה לעבר המעבר:
בעמ' 44-45 לפרוטוקול טען כי מכיר הוא את הכביש זה 40 שנה וידע שיש שם מעבר חצייה.
בעמ' 47 ש' 30-31 לפרוטוקול, סתר כל זאת וטען: "לא היה לי שדה ראיה. לא יכולתי לראות שום דבר פרט לרכב קדימה ולא יכולתי לדעת שיש פה מעבר חצייה".
בחקירתו הנגדית הודה שידע שבמקום יש מעבר חצייה, אך נתן הסבר חדש לאי האטתו ועצירתו, שלא הוזכר בחקירה ראשית ובאמרותיו במשטרה: "ידעתי שיש מעבר חצייה, לא יכולתי לעשות שום דבר, לא לעצור, אלא להמשיך, היה רכב שנסע אחרי, דבוק אלי" (ע' 46).
ח. עדות הנאשם לא היתה עקבית גם ביחס לתמרורי ג-7: בהודעתו ת/1 ש' 26 טען הנאשם כי מעבר החציה היה מסומן באופן ברור אך "למיטב ידיעתי אין תמרורים".
בעדותו בבית המשפט עמ' 44-45 טען כי ראה שאין שם תמרורים.
ט. הסתירות שנפלו בגרסת הנאשם ביחס להכרת הכביש, לידיעתו אודות קיום מעבר החציה באזור, ביחס לתמרורי ג-7 וגרסתו הכבושה אודות חוסר היכולת לעצור במעבר בשל רכב שנסע אחריו, נוגעות למחלוקת ביחס למקום האימפקט, לשדה הראיה ולסוגיית הרשלנות.
י. למשמע עדות הנאשם, התרשמתי כי הכיר את הכביש ואף אם לא ידע מהו מיקומו המדויק של המעבר, הרי שידע כי באזור קיים מעבר חצייה והיה עליו לנהוג בהתאם.
עם זאת, ליקויים בגרסת הנאשם ואף שקרי נאשם אינם מהווים הוכחה לנהיגה רשלנית. אין מחלוקת כי הנאשם נהג במהירות של 30-40 קמ"ש, מהירות נמוכה מן המרבית המותרת שהנה 50 קמ"ש, התביעה לא הראתה שהתאונה היתה נמנעת לו נהג במהירות נמוכה יותר או אילו נקט באמצעי זהירות סביר אחר ולא הוכח כי התאונה התרחשה על מעבר החציה.
יא. ביחס לשדה הראיה, טען הסנגור בסיכומיו כי מכולות בגובה 1.80 מ' ומפרץ חנייה, הפריעו לשדה הראיה. הנאשם לא העלה טענה זו לא באמרתו נ/1, לא בהודעתו ת/1, לא במהלך ההצבעה שערך עם הבוחן בזירת התאונה ואף לא בעדותו הראשית בבית המשפט. נושא זה עלה לראשונה במהלך חקירה נגדית, לשאלתה המכוונת של התובעת (עמ' 48 ש' 5-16). תחילה טען הנאשם כי המכולות היו על הנתיב השמאלי, לאחר מכן טען כי עמדה מכולה על הנתיב בצד הכביש, לאחר מכן שינה והוסיף: "אולי בשוליים, לא יכול להגיד בוודאות". בניגוד לטענת הסנגור כי עסקינן ב"מפרץ חנייה", טען הנאשם שמדובר ב"מגרש חנייה של מסעדה". נוכח עדותו הכבושה בנקודה זו ועל רקע הסתירות האמורות, לא אתן משקל לגרסת הנאשם כי מכולות או מפרץ חנייה/מגרש חנייה הפריעו לשדה הראיה בזמן התאונה.
יב. עיינתי בתצלומים נ/2, שצולמו כשנה לאחר התאונה, וגם לאורם אין במכולות או במפרץ החנייה כדי לחסום את שדה הראיה לעבר מעבר החצייה הרלוונטי ואף לא לעבר שפת המדרכה בחלקה הסמוך לצדו השמאלי של אותו מעבר. עם זאת, לפי התצלומים נ/2, המכולות והמפרץ עלולים להסתיר את מרבית רוחב המדרכה שבין מעברי החציה.
י. הנאשם טען בעדותו כי הבוחן גבה את הודעתו ת/1 וביצע מדידות, מבלי להזהירו ומבלי להודיע לו על זכותו להיוועץ בעו"ד. אציין כי מהודעה ת/1 ומעדות הבוחן עולה תמונה שונה. ראשית, צוין בת/1 כי הודעה לנאשם זכות ההיוועצות בעורך דין וכי הוזהר טרם גביית הודעתו, הנאשם חתם על ההודעה ובכך אישר זאת. לאור האמור ולאור התרשמותי מן הנאשם ומאופן העדתו, מצאתי כי ההודעה משקפת את מהלך גבייתה והנני דוחה טענתו.
- עד ההגנה אשר קלמי העיד כי הנו מנהל המחלקה הטכנית בעיריית טבריה ועובד בעירייה מזה 30 שנה. התביעה לא טענה אחרת. מסמך שערך הוגש בהסכמה וסומן נ/4. העד הסביר כי מעבר החצייה דנן הוצב ברחוב הגליל, מול גליל סנטר, באופן ניסיוני, ללא תמרורים, וזאת בתיאום עם משטרת ישראל. לדברי העד עבר במקום מדי יום וראה במו עיניו שלא היו תמרורים במעבר החצייה הנדון לא בנובמבר 2009 ולא בכלל. העד הוסיף כי מאוחר יותר המעבר נמחק.
עדות העד מעלה ספק סביר בדבר קיומם של תמרורי ג-7 בקרבת מעבר החצייה בזמן התאונה.
לאור טענת ההגנה ביחס לאי הצבת תמרורי ג-7 במקום, הפנתה ב"כ המאשימה לת"פ (מח' ב"ש)
42815-07-10 מדינת ישראל נ' בלום וביקשה ללמוד ממנו כי אין נפקות לסימון המעבר שלא כדין, אך לא כך הוא. בגזר הדין בעניין בלום דובר בהעדר נפקות של סימון המעבר ל"הערכת רשלנות" כחלק משיקולי הענישה, בהעדר מחלוקת כי הפגיעה במנוחה היתה על מעבר החציה. בענייננו, סוגיה זו מהווה נדבך בהוכחת יסודות העבירות נשוא כתב האישום, כך שעל התביעה נטל ההוכחה בדבר נראות מעבר החציה ובכלל זה קיום תמרורי ג-7.
- עד ההגנה רס"ב צחי חכם הנו רכז בוחנים בלשכת התנועה במשטרת עפולה מזה 7 שנים.
א. במסגרת "הודעה על תאונת דרכים" נ/1 סעיף 10, מיום 1.12.09, החליט העד לגנוז את התיק בנימוק שמדובר ב"פגיעה בהולך רגל לא במעבר" (על זהות הממונה ניתן ללמוד מעדות הבוחן מיום 17.7.13 ע' 12 ש' 5 לפרוטוקול). בהחלטה מאוחרת יותר של העד, מיום 6.12.09, חודשה החקירה בתיק, כשבנימוקיו רשם העד: "בשל פגיעה קשה" (עדות הבוחן מיום 17.7.13 עמ' 13 ש' 2-13). לא שונתה הקביעה: "לא במעבר". רכז החקירות עצמו, אם כך, ראה בתאונה זו כתאונה שלא ארעה במעבר חצייה.
ב. בניגוד לקביעת הבוחן כי מאופן שכיבת הולכת הרגל לאחר התאונה ניתן להסיק את מקום האימפקט, הסביר רכז הבוחנים כי "אין חוקיות מסוימת ביחס לזריקת הולכת הרגל, יש הרבה משתנים". העד נשאל אם כדי לקבוע שהולכת הרגל חצתה במעבר החציה די בנתונים הבאים: חצייה עם תיק גדול, פגיעה בכנף קדמית שמאלית של הרכב ומציאת הנפגעת, לאחר התאונה, שכובה כשרגליה בקצה מעבר החציה וראשה לכוון הרכב הפוגע. על כך השיב העד: "אני יכול לענות בכלליות, בפגיעה בהולך רגל הן במעבר חצייה והן אם לא, אני צריך את הנהג שיצביע לי על מקום המדויק של הפגיעה בהולכת הרגל ביחס לכוון נסיעת הרכב". מתשובתו עולה כי אין די בנתונים שהובאו בפניו, לרבות אופן שכיבת הנפגעת לאחר התאונה, כדי להוביל למסקנה כי הנפגעת חצתה במעבר חצייה בעת האימפקט.
ג. העד מסר כי לפי יומן האירועים, הבוחן אמור היה לצאת לתאונה זו, אך ארעה במקביל תאונה קטלנית ולכן סדר העדיפויות השתנה והיה עליו לטפל בקטלנית ולא בתאונה זו. לדבריו, במקרה כמו שלנו, אם הבוחן לא מגיע, מגיעה משטרה שהיתה במקום, מתעדת את התאונה בדו"ח פעולה ועובדת לפי הנחיות הבוחן, שבמקרה זה, לפי היומן, היה אברהמי.
ד. העד עיין בתמונות שצילם הבוחן ומסר שלא היתה פגיעה בחזית הרכב.
ה. בניגוד לאמרת הבוחן כי שדה הראיה לשמאל אינו רלוונטי, מסר רכז הבוחנים כי בוחן שמגיע לזירת תאונה בה נפגע הולך רגל, צריך לתת דעתו לשדה הראיה, גם לשמאל.
ו. מעדות העד עולה כי לפי הנחיות המשטרה יש לבצע שחזור גם בתאונות דרכים על מעבר חציה. העד עומת עם האפשרות שהולכת הרגל נפגעה בזמן התגובה של הנאשם, ומסר כי אינו יכול להשיב על כך, וכי ברגע שעושים שחזור של תאונה, בודקים אם התאונה נמנעת. מתשובת העד נובעת חשיבות השחזור לבחינת אפשרות מניעת התאונה, בין אם מדובר בתאונה על מעבר חציה ובין אם לאו.
סיכום המצב הראייתי והיבט משפטי:
- המחלוקת בין הצדדים נוגעת לאחריות לקרות התאונה, ובנסיבות המקרה, כרוכה היא בהכרעה ביחס למקום האימפקט, ביחס לתנאי הדרך וביחס להתנהגות הנאשם והולכת הרגל.
- במסגרת החקירה, לא הגיע בוחן למקום בזמן אמת, אלא כחודש לאחר התרחשות התאונה, לכן לא אותרו ממצאים אובייקטיביים בזירת התאונה. בוחן התנועה ורכז הבוחנים, רס"ב צחי חכם, טענו שמדובר בעריכת סדר עדיפויות שכן אותה עת היה על הבוחן לעסוק בתאונה קטלנית. מגבלת הקצאת המשאבים ידועה, אך במבחן התוצאה, יש לשקול אם די במארג הראיות שנאסף ע"י הרשות החוקרת, כדי להצביע על אחריות הנאשם מעבר לספק סביר.
להבנת אופן התרחשות התאונה, נחקרו הנאשם והולכת הרגל בלבד. הולכת הרגל אינה זוכרת את אופן התרחשות התאונה, לא הבחינה בנאשם בשום שלב ופרטים שקדמו לתאונה זכורים לה באופן שאינו עקבי וסדור. הנאשם לא הבחין בהולכת הרגל עד לפגיעה, וביחס למצב הכביש מסר גרסה שסבירותה מוטלת בספק, אף לגישת הבוחן. הבוחן בחר לקבוע מקום אימפקט שונה מזה שעליו הצביע הנאשם, הפנה לגרסת הנאשם בדבר עומס בכביש ותהה כיצד עברה הולכת הרגל, ללא פגע, בין כלי הרכב שנסעו בנתיב השמאלי, עד שנפגעה מרכב הנאשם על הנתיב האמצעי.
- למרות גרסאותיהם החסרות של המעורבים והעדר ממצאים מזירת התאונה, מצב ראייתי המקשה על הבנת אופן התרחשותה, לא נחקרו עדי ראיה לתאונה ולנסיבותיה.
הגב' חנה פייסט מסרה בעדותה כי בחורה בשם בילה חצתה עמה את מעבר החצייה הראשון בדרכן לאותו יעד. כעולה מפרוטוקול עדותה, טענה העדה בהודעתה במשטרה מיום 2.12.09, כי היא חושבת שבילה ראתה את המקרה.
הגב' פייסט מסרה כי חברתה מהמושב דפנה פודם שמעה מבילה את סיפור התאונה.
לדבריה, מספר ימים או שבועות לאחר התאונה, יצרה עמה קשר בחורה בשם לילך ואמרה שברשותה הפלאפון אותו נשאה הולכת הרגל בזמן התאונה. העדה אישרה כי בהודעה במשטרה מסרה שאביה של לילך היה נוכח בתאונה ולקח את הפלאפון שלה (עמ' 30 לפרו' עדותה).
ההגנה טענה שהעדים הפוטנציאלים הנ"ל צוינו ע"י גב' פייסט בהודעותיה במשטרה שנגבו פחות מחודש שלאחר התאונה. התביעה אישרה זאת, אך טענה שהעדים לא אותרו ע"י הבוחן. טענה התביעה אינה מדויקת. כעולה מעדות הבוחן, לא נעשה כל ניסיון ליצור קשר עם דפנה, לילך ואביה של לילך. הפעולה היחידה שנעשתה לאיתור, היתה ניסיון בודד להתקשר לבילה, הטלפון עבר למענה קולי, ולאחריו לא נעשה ניסיון נוסף (עמ' 16 ש' 29-30 ועמ' 17 ש' 2-3 לפרוטוקול).
לא זו אף זו, בהודעותיו במשטרה, נ/1 ות/1, טען הנאשם כי שוטר הגיע למקום התאונה סמוך לאחר התרחשותה, גרסה המקבלת חיזוק מעדות עד ההגנה רכז הבוחנים צחי חכם. גורמי החקירה והתביעה לא ערכו בירור בנדון, דו"ח פעולה מטעם השוטר לא צורף לתיק ואותו שוטר לא נחקר כדי להבין מצב הזירה (לרבות מקום הרכב והולכת הרגל) סמוך להתרחשותה.
בהתאם להלכה הפסוקה, העדרן של ראיות, שמקורו במחדלי חקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שקילת מכלול ראיותיה ועשוי לסייע לנאשם בבוא בית המשפט לשקול אם טענותיו מקימות ספק סביר (ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל).
- כדי להוכיח את יסודות עבירת הרשלנות, על המאשימה להוכיח כי הפגיעה בהולכת הרגל יכולה היתה להימנע וכיצד. רק אם מגיעים למסקנה חישובית לפיה התאונה יכלה להימנע ובאילו תנאים ניתן היה למנעה, כי אז ניתן לקבוע שהנאשם חרג מסטנדרט הזהירות הנדרש ממנו כנהג סביר מן הישוב וכי יש להרשיעו בדין (עפת (נצ') 28434-05-13 ברזל נ' מדינת ישראל).
במקרה דנן, דינמיקת התאונה לא הובהרה, לא נערך שחזור עם המעורבים, הבוחן לא הציג כל מסקנה חישובית אודות אפשרות מניעת התאונה, ונתונים מהותיים לעריכת החישוב חסרים:
א. בדיקת שדה הראיה משמעותית בנסיבות תיק זה, בהן הנאשם לא הבחין בהולכת הרגל עד לפגיעה והולכת הרגל לא הבחינה ברכב הנאשם כלל ומרחק החצייה המשוער הנו 5.4 מ' (ת/2). הבוחן ציין כי קיים שדה ראיה של לפחות 70 מ', אולם המדידה בוצעה לעבר מעבר החציה בלבד, למרות שלא הוכח שהולכת הרגל חצתה במעבר חצייה והנאשם טען שחצתה במרחק משמעותי לאחריו (9.3 מ'). כמו כן, תנאי הדרך בעת המדידה מתאימים יותר לגרסת הולכת הרגל, לפיה הכביש היה פנוי למעט רכב שעצר, ולא נערכו בתנאי הדרך שתוארו ע"י הנאשם, דהינו: שיירת כלי רכב צפופה, בשלושה מסלולים.
ב. מדידת שדה ראיה אינה מספיקה, שעה שלא הובהר המרחק בין רכב הנאשם לבין הולכת הרגל בעת שירדה לכביש (כדי לבחון אם יכול היה להגיב בזמן שעמד לרשותו בתוך שדה ראייתו). התובעת טענה להלכת הצפיות, אולם לא נחקרה יכולתו של הנאשם לצפות כניסת הולכת הרגל לכביש, בהעדר מדידת שדה ראיה ונראות לעבר אי התנועה משמאל למעבר.
בע"פ 301/69 גד בר סנא נ' מדינת ישראל, נקבע:
"ראייתו "הפתאומית" את האופניים אינה מוכיחה את רשלנות המערער, אלא אם היה רוכב האופניים במשך זמן מספיק בתוך שדה ראייתו שלו כשהמכונית נעה בכביש. הנאשם אינו מוחזק כרשלן ועובדה זו על המדינה להוכיח. באין הוכחה כזאת, לא ניתן לקבוע מאיזה מרחק יכול וחייב היה המערער לראות את האופניים ולנקוט אמצעים כדי למנוע פגיעה. טווח האורות של המערער הוא אמנם 27 מטרים, אבל כשאיננו יודעים באיזה נקודה נכנס רוכב האופניים אל תוך טווח האורות, במרחק של 7 מטרים מהמכונית או יותר, די באפשרות שהיו רק שבעה מטרים בינו ובין המכונית כדי לחייב זיכויו של המערער. אין להרשיע את המערער ברשלנות אלא אם יוכח כי לא ראה מה שניתן היה לראות באותו מועד".
ג. בחקירתו הנגדית (עמ' 19) חישב הבוחן שמרחק התגובה של הנאשם במהירות לה טען - של 30 קמ"ש (8.33 מ"ש) - הנו 9.54 מטרים וכי זמן התגובה של הנאשם הנו 1.15 שניות.
ד. הבוחן לא ידע לחשב את זמן העצירה, בהעדר הנוסחאות (עמ' 20 ש' 21-22).
ה. הנאשם טען כי מהירות נסיעתו היתה 30-40 קמ"ש (8.33-11.11 מ"ש), מקום בו המהירות המרבית המותרת הנה 50 קמ"ש. לצורך בחינת היכולת למנוע את התאונה חשוב לקבוע באיזו מהירות היתה התאונה נמנעת, אם בכלל. חישוב זה לא נעשה.
ו. מרחק חציית הולכת הרגל לא הובהר. הנאשם הצביע (ת/2) על מרחק של 5.4 מ' מקו הצומת ועד למקום האימפקט. הבוחן ציין מקום פגיעה שונה. מדידת הבוחן נערכה על סמך ההנחה שהולכת הרגל חצתה ישר ולא באלכסון או במסלול "מפותל", הנחה הסותרת את השילוב בין מקום האימפקט עליו הצביע הנאשם לבין גרסת הולכת הרגל לפיה החלה חצייתה במעבר החציה.
ז. מהירות חציית הולכת הרגל לא הובהר. הנאשם לא הבחין בהולכת הרגל ובמהירות חצייתה, הולכת הרגל, שהיתה כבת 20 בעת התאונה, אינה זוכרת מהירות חצייתה, ובעדותה ציינה כי ביקשה לתפוס מונית, כך שלא ניתן לשלול אפשרות שרצה מהר.
ח. אין ראיה ביחס לזמן שהיית הולכת הרגל על הכביש.
ט. בהעדר חישוב זמן עצירה של הרכב וזמן חציית הולכת הרגל (כנגזרת של מהירות ומרחק חצייתה, מעת שיכול היה הנאשם להבחין בה לראשונה), לא ניתן לשלול טענת הסנגור כי התאונה בלתי נמנעת וכי ארעה במהלך זמן התגובה של הנאשם או בסמוך לכך. בנוסף, בהעדר חישוב מתאים, לא הוכח כי מהירות נהיגת הנאשם היתה בלתי סבירה בנסיבות העניין ואף לא הוכח כי ניתן היה למנוע את התאונה ע"י נקיטה באמצעי זהירות דוגמת האטה מעבר ל30-40 קמ"ש.
- לפי כתב האישום, ארעה התאונה על מעבר חצייה. ואולם, לא הונחו בפניי ראיות המובילות למסקנה אחת ויחידה כי התאונה התרחשה על מעבר חצייה או בסמוך למעבר, ומן הראיות עולה מסקנה אפשרית אחרת לפיה מקום האימפקט הנו במרחק ניכר ממעבר החצייה:
הולכת הרגל העידה כי אינה זוכרת את מקום האימפקט, את אופן קרות התאונה, את כוון חצייתה וכמה "פסים" עברה, לכן אינה יכולה לשלול שחצתה שלא במעבר חצייה או באלכסון.
הנאשם הצביע (כמתועד בסקיצה ת/2 ותמונות ת/3) כי מקום האימפקט במרחק של 9.3 מ' ממעבר החציה והבהיר בהודעותיו ת/1 ונ/1 כי התאונה לא התרחשה על המעבר. עם זאת, כעולה מעדותו בבית המשפט, עסקינן במסקנת הנאשם ממראה המקום לאחר התאונה.
הבוחן לא הגיע למקום התאונה בזמן אמת ולא נאספו ממצאים מזירת התאונה. בעדותו בבית המשפט, ציין, לראשונה, כי התאונה ארעה על מעבר החצייה או סמוך לאחריו, זאת על סמך הצבעת הנאשם על מיקום רכבו ועל אופן ומיקום שכיבת הולכת הרגל לאחר התאונה. כפי שהוסבר, מסקנת הבוחן אינה היחידה אליה ניתן להגיע נוכח הראיות הנסיבתיות עליהן נסמך והבוחן לא שקל השפעת נתונים רלוונטיים דוגמת הנפילה ההדרגתית, תוך שגוף הולכת הרגל והתרמיל פוגעים ברכב שוב ושוב, באופן שעשוי לשנות את מרחק ההטלה וכוון הגוף.
רס"ב צחי חכם, רכז הבוחנים, מסר בעדותו בבימ"ש כי אין די בראיות הנסיבתיות עליהן הסתמך הבוחן כדי לקבוע מהו מקום האימפקט. במסגרת נ/1 בסעיף 10 רשם רס"ב צחי חכם את נימוקי החלטתו לגניזת התיק: "ת.ד. טבריה פגיעה בהולך רגל לא במעבר. כללי ת.ד.". רכז החקירות עצמו, אם כך, ראה בתאונה זו כתאונה שלא ארעה במעבר חצייה.
לאור האמור, אין בעדויות הבוחן והמעורבים כדי לשפוך אור על מקום האימפקט ולא הונחה בפניי ראיה כלשהי המובילה למסקנה אחת ויחידה ולפיה התאונה התרחשה על מעבר החצייה.
- כמי שנושאת בנטל ההוכחה, היה על המאשימה להוכיח מעבר לספק סביר שהעובדות והראיות שהונחו לפני בית המשפט אינן מתיישבות עם מסקנה הגיונית אחרת כלשהי זולת אשמת הנאשם. הנאשם, לעומת זאת, די לו שיצביע על ספק סביר ויראה כי הגרסה לה הוא טוען הנה אפשרות מתקבלת על הדעת, ממשית, שיש לה אחיזה בחומר הראיות ואינה בבחינת השערה נטולת בסיס ראייתי או אפשרות תאורטית גרידא (י' קדמי "על הראיות" מהדורת תש"ע 2009 חלק רביעי עמ' 1666-1681, ע"פ 7443/06 רועי ארקה נ' מדינת ישראל, עפ"ת (נצ') 6698-04-11 בן פתחי גבן נ' מדינת ישראל, עפ"ת (נצ') 29561-07-10 זועבי נ' מדינת ישראל).
היה על המאשימה לפעול למיצוי החקירה, במיוחד בנסיבות בהן הולכת הרגל אינה זוכרת את התאונה, הבוחן לא אסף ממצאים מזירת התאונה, גרסת הנאשם ביחס לנסיבות התאונה אינה סבירה וגרסתו ביחס לעומס בכביש עומדת בסתירה לנטען ע"י הולכת הרגל.
המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה. פעולות חקירה מהותיות לא בוצעו, עדי ראיה ששמם עלה מפורשות בחקירת הולכת הרגל ושוטר שצוין בהודעות הנאשם - לא נחקרו, קו ההגנה שהעלה הנאשם נפסל ע"י הבוחן מבלי שנבדק בהיבט הראייתי ע"י שחזור התאונה, לא נערך חישוב לבחינת האפשרות למנוע את התאונה ושאלת אחריות הולכת הרגל לא נחקרה כלל.
כפועל יוצא, הראיות שהונחו בפני בית המשפט עשויות להצביע על האפשרות שהנאשם נהג ברשלנות ובחוסר ערנות ופגע בהולכת הרגל על מעבר החציה, אך אותן ראיות מקימות גם אפשרות אחרת, לפיה הולכת הרגל, אז בת 20, התפרצה לכביש, במפתיע, שלא במעבר חצייה, חצתה את הכביש בריצה בניסיון לתפוס מונית, וזאת בהיותה במרחק קצר מאד מן הנאשם, מרחק שלא אפשר לנאשם להגיב טרם הפגיעה ולמנוע את התאונה. אפשרות זו אף היא הגיונית, מתקבלת על הדעת, ממשית ובעלת אחיזה בחומר הראיות.
נוכח האמור, המאשימה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ושעה שנותר ספק סביר בדבר אשמת הנאשם, הנני מורה על זיכוי הנאשם בדין.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת בתוך 45 ימים מהיום.
המזכירות תשלח לצדדים באמצעות פקסימיליה.
ניתנו היום, כ"ה שבט תשע"ה, 14 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.