התאונה התרחשה בטבריה בשנת 2009. שופטת ביהמ"ש לתעבורה בנצרת קבעה שלא הוכח כי הנהג יכול היה למנוע את הפגיעה ופירטה שורה של מחדלים בהתנהלות המשטרה, שלא זימנה עדים לחקירה.
על פי כתב האישום, בנובמבר 2009 בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, הנאשם נהג ברכב פרטי ברחוב במרכז טבריה, לא נתן זכות קדימה לצעירה בת 20 שחצתה את הכביש במעבר חצייה, ופגע בה. היא נפצעה בראשה, נגרם לה שבר בסינוס ודימום מסביב לגזע המוח.
לשאלות על תעבורה:
פורום תעבורה של אתר פסקדין
הנהג הואשם בבית המשפט לתעבורה בנצרת בנהיגה ברשלנות, התנהגות הגורמת נזק וגרימת חבלה של ממש.
המדינה, באמצעות תביעות תעבורה עמקים נצרת, העידה את הולכת הרגל, שטענה כי לא התפרצה לכביש אלא הלכה במהירות רגילה, הביטה לימין, הבחינה ברכב שעצר והחלה לחצות.
עמדת המדינה הייתה שהנאשם לא האט כשהתקרב למעבר החצייה, לא נתן דעתו לאפשרות שהולך רגל יחצה את הכביש ולא הסתכל לצדדים, כפי שהיה חייב לעשות.
הנאשם, אותו ייצג עו"ד יוסי גואטה, טען בין היתר, כי הולכת הרגל היא שגרמה לתאונה בכך שהתפרצה לכביש באופן רשלני. לאחר מכן, לגרסתו, רכב קרוב נאלץ לבלום בלימת חרום כדי לא לפגוע בה, כך שהנאשם לא יכול היה למנוע את התאונה כי הולכת הרגל התנגשה ברכבו בצד שמאל, "במהלך זמן התגובה", כשהוא כבר עבר את מעבר החצייה.
בנוסף, נטען כי הבוחן שבדק את התאונה ביצע עבודה רשלנית ולא מקצועית – בחן את התאונה רק חודש אחרי שהתרחשה, לא חקר עדי ראייה ושוטר ששמו הוזכר בחקירה לא ערך שחזור, לא ערך חישובים ותרשימים חיוניים ולא בדק את שדה הראייה כראוי.
הנאשם עצמו סיפר שנהג במסלול האמצעי, בשיירה, ללא שדה ראייה, שכן בשלושת המסלולים היה עומס, משמאלו נסע רכב במקביל ולפניו רכב נוסף. אחרי מעבר החצייה, לפתע, פגעה הולכת הרגל בצד שמאל של רכבו.
חקירה לקויה
השופטת עדי במביליה-אינשטיין זיכתה את הנאשם. השופטת הסבירה שעל מנת להרשיע בעבירת הרשלנות, צריך להוכיח כי הפגיעה בהולכת הרגל הייתה יכולה להימנע.
השופטת ניתחה את העדויות והראיות לעומקן וביקרה את הרשויות. פעולות חקירה מהותיות לא בוצעו, עדי ראיה (כולל שוטר) לא נחקרו וקו ההגנה שהעלה הנאשם נפסל על ידי הבוחן מבלי שנבדק בצורה יסודית.
בנוסף, בניגוד להנחיות המשטרה המחייבות זאת, הבוחן לא ערך שחזור של התאונה. כמו כן, בדו"ח שלו לא צוין מהי "נקודת האימפקט", כיצד קרתה התאונה ומי אחראי לה. לא נערך חישוב לבחינת האפשרות למנוע את התאונה ושאלת אחריות הולכת הרגל לא נחקרה כלל.
השופטת מצאה אמנם סתירות וליקויים גם בעדות הנאשם, למשל ביחס להכרת הכביש, ומעבר החצייה באזור, אך קבעה כי ליקויים אלה אינם מהווים הוכחה לנהיגה רשלנית.
הממצאים העלו כי הנאשם נהג במהירות נמוכה מן המותרת המרבית המותרת (50 קמ"ש), והתביעה לא הראתה שהתאונה הייתה נמנעת אילו היה נוהג במהירות נמוכה יותר או אילו נקט באמצעי זהירות סביר אחר, כתבה השופטת.
יכול להיות שהנאשם נהג ברשלנות, ציינה השופטת, אך מאותן ראיות אפשר להסיק גם אפשרות אחרת, שלפיה הולכת הרגל התפרצה לכביש במפתיע, ובמרחק שלא אִפשר לנאשם להגיב ולמנוע את התאונה. "אפשרות זו אף היא הגיונית, מתקבלת על הדעת, ממשית ובעלת אחיזה בחומר הראיות", סיכמה השופטת את הכרעת הדין המזכה.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.