בקשה לאישור תובענה מנהלית כייצוגית כנגד המשיבה (להלן: "העירייה"), בגין הוצאות גבייה שנגבו לטענת המבקש ביתר.
עיקרי העובדות
- המבקש הוא עורך דין במקצועו המתגורר בשכירות ברמת גן. בשנת 2015 לא שילם במועד את תשלומי הארנונה בגין דירת המגורים ולכן קיבל ביום 15.6.2015 מכתב בדואר רשום ממשרד עורכי דין י. שפירא ושות', שכותרתו:
"מכתב התראה בטרם הגשה לביצוע של תביעה על סכום קצוב; לפי הוראות סעיף 181א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967" (להלן: "מכתב ההתראה").
במכתב זה צוין כי על המבקש לשלם חוב בסך של 1,700.83 ₪, "הנובע מאי תשלום חיובי ארנונה ומים ו/או אגרות והיטלים בגין הנכס ו/או אגרות חינוך וגני ילדים ו/או אגרת שילוט וכן הוצאות גבייה בסכום של 33 ₪ כמפורט בפנקסיה של מרשתי, עיריית רמת גן, ובכלל זה לפי פקודת העיריות [נוסח חדש], חוק ההסדרים במשק המדינה וחוקי העזר של משרתי".
מכתב ההתראה הציב אולטימטום לפיו אם תוך 30 יום לא יסולק החוב "הרי שבכוונתה של מרשתי להגיש כתב התביעה בגין חוב זה לביצוע בהוצאה לפועל ללא הליך קודם בבית המשפט (ההדגשה במקור) בתוך 30 יום מתאריך מכתב זה".
המבקש פנה פנייה מוקדמת לעירייה והבהיר שאין בסמכותה לגבות את הוצאות הגבייה, אולם העירייה לא נענתה לפנייתו. לפיכך הגיש המבקש ביום 3.8.2015 את התובענה המנהלית דנן, ובקשה לאשרה כייצוגית.
המבקש הגיש לבימ"ש זה בד בבד עם התובענה המנהלית גם בקשה להכיר בה כייצוגית (להלן: "בקשת האישור"). המבקש עתר לסעד כספי של השבת הסכומים שנגבו ביתר לכל חברי הקבוצה התובעת, וכן עתר לסעד ההצהרתי כי העירייה לא רשאית להמשיך לגבות את התשלום שהיא גובה ביתר.
עיקרי טענות הצדדים
- לשיטת המבקש ההוצאות הגבייה המותרות היחידות הן ההוצאות הריאליות והסבירות בפועל שהוציאה העירייה בגין הוצאת מכתב ההתראה, שאינן עולות על הסכום המירבי הקבוע בתקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות), תשע"א – 2011 (להלן: "תקנות הגבייה") שחלות גם על הגבייה דנן. סכום ההשבה הפרטנית שדורש התובע הוא 21.20 ₪, שמהווה את ההפרש שבין העלות הריאלית של מכתב ההתראה בסך 11.80 ₪, אותו רשאית העירייה לגבות, לבין הסכום של 33 ₪ שהוא הסכום שגבתה העירייה בפועל באמצעות אותו משרד עורכי דין חיצוני.
- לטענת המבקש פעולת הגבייה של הוצאות הגבייה אינה חוקית, מאחר שבחירת העירייה במסלול גבייה משפטי אינה מאפשרת לה לגבות הוצאות גבייה הגבוהות מהוצאות ישירות וסבירות, ושגבוהות גם מהסכום המירבי הקבוע בתקנות הגבייה. לשיטתו, טענת העירייה כי התשלום של הוצאות הגבייה הוא רצוני והוא לא נכפה על הנישום, נטענה בחוסר תום לב ע"י העירייה, והועלתה ע"י העירייה לראשונה רק לאחר הגשת התובענה, בתשובת העירייה לתובענה. כשהעותר בא לשלם חובו, העירייה כלל לא הציגה לו אפשרות שלא לשלם את הוצאות הגבייה. לטענת המבקש בוצע סבסוד צולב, מאחר שלפי טענת העירייה בתגובתה לתובענה, התשלום של 33 ₪ הוא גם עבור פעולות נוספות מעבר למכתב ההתראה, דהיינו בדיקת פרטים אודות החייב, כשמדובר בנישום שהוא חברה ובירור אם מדובר בחברה קיימת. פעילות נלווית זו אינה אחידה אצל כל הנישומים. עוד טען כי גם לפי דיני ההוצל"פ העירייה לא הייתה רשאית לגבות את הוצאות הגבייה. עוד טען כי מנוסח מכתב ההתראה עולה שהוא גם מכתב דרישה במסגרת גביה מנהלית. כמו כן, מכתב ההתראה לא עומד בדרישות תקנות ההוצל"פ באשר לצורתו של מכתב התראה לפני הגשת תובענה על סכום קצוב ללשכת הוצל"פ, וכי אפילו בגין המצאת ה"אזהרה" בהוצל"פ רשאית העירייה לגבות רק את תעריף הדואר, קל וחומר בעניינו שלא מדובר ב"אזהרה" מטעם לשכת הוצל"פ.
עוד טען כי לפי כללי המשפט המנהלי העירייה אינה מוסמכת לגבות שכ"ט עו"ד ללא הסמכה מפורשת בחוק ובחוסר סבירות. המבקש הצביע על פסק דיני ב- ת"צ 21899-02-12 עדי ליבוביץ נ' עיריית תל אביב – יפו (לא פורסם) בו נקבע כי רשות מקומית אינה רשאית לגבות עבור הוצאות מכתב דרישה את שכר פקידי העירייה, וגם לא את שכר הטרחה של עובדי משרד עורכי דין חיצוני ששכרה הרשות המקומית למטרה זו, מאחר שהוצאות מסוג כזה אינן מהוות "הוצאות ישירות" כהגדרתן בתקנות הגבייה. עוד טען כי העירייה מושתקת ומנועה לטעון לחובות עבר בגין שנים שחלפו כיוון שתמיד שילם בדיעבד כל מה שהעירייה דרשה, והסתמך על כך. עוד הוסיף כי גם אם לטענת העירייה יש לו חובות כלפיה בגין ארנונה אין הדבר מתיר לה לגבות הוצאות כגבייה ללא סמכות שבדין.
- טענת העירייה תקנות הגבייה לא חלות על מכתב ההתראה שהנדון מאחר שמכתב זה מהווה פעולה במסלול הגבייה המשפטי בלבד ולא במסלול הגבייה המנהלי. מכתב התראה זה נועד להוות פעולה מקדימה הנדרשת לצורך הגשת תובענה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל לפי סע' 81א1 לחוק הוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"). לטענת העירייה, היא לא דרשה במכתב ההתראה את תשלום הוצאות הגבייה בסך 33 ₪, אלא רק ביקשה תשלום זה ללא כפייה וללא אכיפת גבייה על מי שסירב לשלם רכיב זה. לפיכך לשיטת העירייה לא ניתן לאשר את התובענה כייצוגית, שכן פריט מס' 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות קובע כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות מנהלית להשבת מס, אגרה או "תשלום חובה" אחר שגבתה הרשות המנהלית שלא כדין לשיטת התובע. מאחר שבעניינו תשלום הוצאות הגבייה לא היה תשלום חובה אלא תשלום רצוני, הרי שלא נתקיימה הדרישה של חוק תובענות ייצוגיות לתשלום חובה. לשיטת העירייה הוצאות הגבייה הן בגדר "מחיר", ובכל מקרה לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה אין המדובר בתשלום חובה. לשיטתה המחיר של 33 ₪ שביקשה הוא סכום נמוך במיוחד ואף סמלי לטובת הנישום, כך שמתקיים יחס סביר אל מול התמורה המתקבלת בעד סכום זה. עוד ציינה כי המבקש הוא חייב סדרתי שאיחר פעמים רבות בתשלומי הארנונה במועדם ולפיכך גם חוייב בתשלומי פיגורים. כללי לשכת עורכי הדין קובעים סכום גבוה בהרבה למכתב ההתראה מהסכום אותו ביקש ב"כ העירייה. בעוד שכללי לשכת עורכי הדין, בדבר התעריף המינימלי המומלץ, נוקבים בסך של 235 ₪ בצירוף מע"מ עבור מכתב התראה, ב"כ העירייה ביקש רק 33 ₪ . עוד ציינה כי במכתב הפנייה המוקדמת של המבקש לעירייה בטרם הגשת התובענה דנן, הוא דרש גם 500 ₪ בצירוף מע"מ בגין שכר הטרחה עבור מכתב מקדים זה. לשיטת העירייה יש בסיס בדינים אחרים לפרשנותה המתירה גביית הוצאות גבייה בגין מכתב ההתראה. הגבייה שבוצעה הייתה מכוח חוק ההוצל"פ, מכוח חוק לשכת עורכי הדין ומכוח ההוצאות שנגרמו לעירייה. לפי חוק ההוצל"פ העירייה חייבת לשלוח בדואר רשום את מכתב ההתראה בטרם הגשת התובענה על סכום קצוב ללשכת ההוצל"פ, והחל מאוקטובר 2015 החוק תוקן והעירייה מחויבת לשלוח מכתב התראה בהליך של דואר רשום עם אישור מסירה. לטענת העירייה לא זו בלבד שהיא לא חייבת להשיב כספים למבקש, אלא שהמבקש חייב לה כספים בגין חובות עבר של ארנונה. עוד טענה כי הקבוצה התובעת אינה הומוגנית מאחר שלכל נישום יש שאלות עובדתיות ומשפטיות פרטניות ייחודיות משלו, המצריכות ראיות וגביית עדויות לכל אחד ואחד מהנישומים, כך שהתובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה והמתאימה לבירור התובענה.
דיון
- המבקש נדרש לשלם בגין מכתב ההתראה הוצאות גבייה בסך 33 ₪. לשיטת המבקש סכום זה עולה על הסכום המקסימלי הקבוע בדין.
סע' 12ט לפקודת המסים (גבייה) (להלן: "פקודת הגבייה"), שכותרתו "הוצאות שיישא בהן הסרבן", קובע:
"12ט. (א) הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות הענין לשם גביית המס.
(ב) בבחינת אמצעי האכיפה שננקטו לענין סעיף קטן (א) יובא בחשבון, בין השאר, האם עלותם או פגיעתם בסרבן לא היתה במידה העולה על הנדרש לשם גביית המס.
(ג) בסעיף זה, "אמצעי אכיפה" – אמצעי מינהלי שתכליתו גביית מס.
סע' 13 לפקודת הגבייה, שכותרתו "תקנות", קובע:
"שר האוצר רשאי להתקין תקנות -
...
(ג) בדבר האגרות והמשימות בעד כל פעולה שעפ"י פקודה זו לרבות בדבר הוצאות סבירות שבהן ניתן לחייב סרבן בשל אמצעי אכיפה שננקטו לפי פקודה זו, וקביעת סכומים מרביים להוצאות כאמור; תקנות לפי סעיף קטן זה טעונות אישור ועדה משותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט ושל ועדת הכספים של הכנסת;
סע' 1 לתקנות הגבייה שהותקנו מכוח הסעיף הנ"ל לפקודת הגבייה, שכותרתו "קביעת הוצאות מרביות", קובע:
"1. הופעלו אמצעי אכיפה מכוח הפקודה בשל חוב מס, ניתן להוסיף עליו את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה כאמור בסעיף 12ט לפקודה ובלבד שאמצעי האכיפה מנוי בתקנות אלה ושסכום הוצאות פעולה כמפורט בטור א', לא יעלה על הסכום הנקוב לצדה, בטור ב':
טור א' טור ב'
סוג הפעולה הוצאות בשקלים חדשים
(1) משלוח דרישה ראשונה בכתב....................... 16
משלוח דרישה ראשונה בכתב בדואר רשום ובלבד שנשלחה לאחר שנשלחה הודעה על החוב 23
(2) משלוח דרישה נוספת בכתב......................... 16
משלוח דרישה נוספת בכתב בדואר רשום ובלבד שלא יישלחו יותר מ-3 דרישות בשנה 23
... "
לפי לשון סע' 12ט(א)+(ב) לפקודת הגבייה, עוסקים אנו בהוצאות סבירות שהוצאו בפועל ע"י העירייה, לצורך נקיטת אמצעי אכיפה לגבי אותו סרבן ספציפי, ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות העניין לשם גביית המס הספציפי מאותו סרבן בפועל. סע' 1 לתקנות הגבייה אפילו צמצם עוד יותר את היקף פרשנות המונח "הוצאות סבירות" שבסע' 12ט ו – 13(ג) לפקודה, כשציין במפורש שהמדובר רק ב – "הוצאות ישירות" ורק לגבי אמצעי אכיפה שמנוי במפורש בתקנות, ובסכום שלא יעלה על הסכום המקסימלי הנקוב בתקנות לגבי אמצעי אכיפה ספציפי זה שננקט.
במכתב ההתראה צוין בין היתר כך (נספח 1 לבקשת האישור):
"דע לך כי אם לא תסדיר/י..."
לכאורה, גם בהתאם לנוסח הנ"ל שמופיע במכתב ההתראה, העירייה אמורה לגבות רק את ההוצאות בפועל שהוצאו על ידה בגין אותו אמצעי אכיפה ספציפי בו נקטה בפועל לגבי כל נישום ונישום, כאשר הסכום המקסימלי המותר לפי תקנות הגבייה הוא 16 ₪ למכתב בדואר רגיל ו- 23 ₪ למכתב בדואר רשום. אולם העירייה סבורה כי התקנות הנ"ל אינן חלות בענייננו, מאחר שמכתב ההתראה שהוצא איננו בגדר גבייה מנהלית מכוח פקודת המסים גבייה, אלא נשלח במסגרת גבייה משפטית לצורך הגשת תובענה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל, לפי סע' 81א1 לחוק ההוצל"פ. דא עקא, מכתב ההתראה שעומד במוקד דיוננו מציין בין היתר :
"דע לך כי אם לא תסדיר/י, בתוך 30 ימים מיום שנשלחה אליך התראה זו, את חובך בסכום של 1,700.83 ₪, הנובע מאי תשלום חיובי ארנונה ומים ו/או אגרות והיטלים בגין הנכס ו/או אגרות חינוך וגני ילדים ו/או אגרת שילוט וכן הוצאות גבייה בסכום של 33 ₪ כמפורט בפנקסיה של מרשתי, עיריית רמת גן, ובכלל זה לפי פקודת העיריות [נוסח חדש], חוק ההסדרים במשק המדינה וחוקי העזר של משרתי – הרי שבכוונתה של מרשתי להגיש כתב התביעה בגין חוב זה לביצוע בהוצאה לפועל ללא הליך קודם בבית המשפט (הדגשה זו במקור) בתוך 30 יום מתאריך מכתב זה".
יש לראות במכתבי זה גם דרישת תשלום, עפ"י סעיפים 306-320 לפקודת העיריות [נוסח חדש]".
(נספח 1 לבקשת האישור, ההדגשות כאן ולהלן שלי, י' ש', אא"כ צוין אחרת).
מנוסח מכתב ההתראה הנ"ל עולה בבירור כי הוא מתייחס לכל הפחות גם לגבייה מנהלית, שכן סעיפים 306-320 לפקודת העיריות עוסקים בגבייה מנהלית ולא בגבייה משפטית. נקבע בחוק ובפסיקה שבעקבותיו, שרשות מקומית איננה רשאית לפעול לגביית אותו חוב בו זמנית בשני המסלולים, גם במסלול המנהלי וגם במסלול המשפטי, אלא עליה לבחור לעצמה באיזה מסלול לפעול באשר לכל חוב (ראו: סע' 317 לפקודת העיריות, ובפסק דיני ב-עת"מ (תל-אביב-יפו) 37776-04-11 דן פרידמן נ' עיריית חולון (לא פורסם, מיום 22/07/2012) בסע' 7 לפסה"ד). לפיכך, מבלי להכריע בשאלה האם מכתב ההתראה הוא רק פעולה של הרשות במסלול המנהלי, או שמא מכתב התראה זה מהווה פעולה גם במסלול המשפטי וגם במסלול המנהלי בעת ובעונה אחת, אפילו נניח שמכתב ההתראה מהווה כפל מסלולים, המסקנה היא ..... המכתב מנוגד לחוק.
בסע' 25 לתשובת העירייה לבקשת האישור טענה העירייה:
"המשיבה מבקשת את התשלום האמור לעיל מן הנישום הקונקרטי אך בשום פנים ואופן לא על דרך של כפייה. נישום שמסכים לשלם את הסך האמור לעיל של -.33 ₪ אכן משלם אותו למשיבה. נישום שאינו מוכן לשלם סכום זה אכן אינו משלם אותו למשיבה. המשיבה ואף משרד עו"ד י' שפירא אינם נוקטים הליכי אכיפה כנגד נישום אשר אינו מוכן לשלם לה את הסך האמור לעיל. בכל מקרה ובכל תנאי אין המדובר בתשלום חובה שמוטלת על האזרח החובה לשלמו".
(ההדגשות במקור).
נוסח מכתב ההתראה נחזה להראות, לפחות במישור הלכאורי שנדרש לבדיקה בעת בקשת האישור, כדרישה ולא כבקשת תשלום רצונית כפי שטוענת העירייה. לא זו אף זו, לכאורה, תמוה ביותר, כיצד זה רשות ציבורית, שמחויבת בחובות הגינות ותום לב מוגברות, רשאית לדרוש מהנישום כל סכום עבור הוצאות הגבייה, למרות שהוא חורג מהסכום המקסימלי הנקוב בתקנות הגבייה, ולמרות שהסכום לא בהכרח מגיע לרשות הציבורית, מניין נוטלת לעצמה הרשות סמכות לדרוש תשלומים מחד, ומאידך לטעון שהתשלום הוא "רצוני" – כלומר בהתנדבות.... שבכך רק אם הנישום מתנגד לשלם את הוצאות הגבייה, מסתבר לו רק בדיעבד שתשלום זה לא היה חובה. לכאורה, לא סביר שרשות ציבורית תנהג באופן כזה, שנישום שהתנגד לתשלום בסופו של דבר יזכה בכך שהרשות תוותר לו על הדרישה לתשלום רכיב זה, ואילו נישום אחר, שבתום לב ובהגינות שילם את הוצאות הגבייה שהופיע בדרישה, לא גילה שמדובר בתשלום רשות, מאחר שרכיב זה נחזה להיות מתוך מכתב ההתראה כרכיב חובה, בדיוק כמו תשלום המס או האגרה העירונית עצמה. קיים הבדל משמעותי כאשר משרד עורכי דין מבצע גבייה עבור גוף פרטי, ושולח בשמו מכתב התראה לגוף פרטי אחר, לבין מקרה שמשרד עורכי דין פועל כשלוחה של הרשות הציבורית ומייצג אותה בתפקידיה השלטוניים כגובת תשלומי חובה עירוניים מתושביה. לכאורה, כשמשרד עורכי דין פרטי מייצג רשות, עליו לנהוג בהתאם לנורמות החלות על הרשות הציבורית אותה הוא מייצג, ושבשמה הוא פועל.
- לפי סע' 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק"), ולפי פסיקת ביהמ"ש העליון בהתייחס לסעיף הנ"ל, לצורך אישור תובענה כייצוגית, יש צורך רק ב – "אפשרות סבירה", שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה. אין צורך ברמת הוכחה "מעל לכל ספק סביר", ואף לא ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות, בשלב מקדמי ולכאורי זה של הבקשה לאישור התובענה הייצוגית. כך נקבע ב– רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (עמ' 32 לפסה"ד, חוו"ד של כב' השופט י. דנציגר, מיום 11.4.2013):
"כפי שציינו זאת חבריי בחוות דעתם, בשלב אישור התובענה כייצוגית נבחנת עילת התביעה במישור הלכאורי בלבד ואין מצופה כי בשלב זה תוכח עילת התביעה ברמה שבה יידרש המבקש הייצוגי להוכיחה בהליך העיקרי, לאחר שתאושר תובענתו כייצוגית. הבחנה זו לגבי טיב ואיכות הראיות שצריך להניח המבקש הייצוגי בשלב המקדמי אינה הבחנה עיונית בלבד אלא צריך שינתן לה משקל ממשי באופן שלא יוצב בפני תובעים ייצוגיים רף הוכחה גבוה מדי דבר שעלול להביא לכרסום באפקטיביות של כלי התובענה הייצוגית. כמו כן, יש להביא בחשבון – כפי שעמד על כך חברי השופט פוגלמן בחוות דעתו – כי בשלב זה הכלים הדיוניים העומדים לרשותו של המבקש הייצוגי מוגבלים באופן שמטבעו מקשה עליו להוכיח את עילת התביעה. לטעמי, הדברים נכונים ביתר שאת בנסיבות בהן מדובר במערכת יחסים בין מבטח למבוטח בה למבטח ישנה שליטה על מסמכים מהותיים שלא נמצאים בידי המבוטח, מסמכים שעשויים לסייע רבות להוכחת עילת התביעה בשלב אישור התובענה כייצוגית".
(ההדגשות כאן ולהלן שלי, י"ש).
הדברים האמורים לעיל חוזרים על עקרונות דומים שנקבעו קודם לכן ב- רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי, פסקה 15 (לא פורסם, מיום 5.7.2012):
"ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת 'אפשרות סבירה' להכרעה לטובת קבוצת המבקשים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה. נוסף על כך, דיון שמתבצע באופן זה אינו יעיל, מכיוון שנוצרת כפילות בין הדיון בגוף התובענה לבין הדיון בבקשת האישור; חוסר היעילות הטמון בכפילות זו גדל מקום בו פונים הצדדים פעמיים לערכאת הערעור".
השאלה העיקרית העומדת להכרעה בענייננו היא, האם תקנות הגבייה חלות על מכתב ההתראה שהוציא משרד עורכי הדין הפרטי שמנהל עבור העירייה את הגבייה. לשיטת העירייה משרד עורכי הדין מנהל עבורה רק את הגבייה במסלול המשפטי ולא במסלול המנהלי. אולם בשלב לכאורי זה, די בנוסח מכתב ההתראה שצירף המבקש לבקשת האישור, כדי להוות ראיה לכאורה לעילת תובענתו שמדובר לפחות גם בגבייה מנהלית, אם לא רק בגבייה כזו. לפיכך יש "אפשרות סבירה" כלשון חוק תובענות ייצוגיות שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה.
התנאים לאישור התובענה כייצוגית
- 8. סע' 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, שכותרתו "אישור תובענה ייצוגית בידי בית משפט" קובע:
"8.(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:
(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".
לאחר שבחנתי את נסיבות העניין מצאתי כי נתקיימו התנאים לאישור התובענה הייצוגית:
התובענה מעוררת שאלה מהותית משפטית המשותפת לכלל חברי הקבוצה, והיא האם תקנות הגבייה חלות על מכתב ההתראה שבנדון. אינני מקבלת טענת העירייה כי לנישומים הרבים שבקבוצה התובעת יש שאלות עובדתיות ומשפטיות ייחודיות לכל אחד ואחד המצריכות ניהול פרשות הוכחות ייחודית לכל אחד מהם. השאלה בשלב לכאורי זה היא אם המבקש ניסח את עילות התובענה בתובענתו. המבקש ניסח עילות תובענה כלליות המתבססות על העיקרון המשפטי הכללי שאין הסמכה בדין לגבות מעבר להוצאות סבירות וישירות בפועל כהגדרתם בפסיקה, שאינן עולות על הסכום המירבי הקבוע בתקנות. במישור העובדתי המבקש מתבסס על נוסח מכתב ההתראה הכוללני והגורף שנשלח באופן אחיד לכל חברי הקבוצה. כך שיש שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה.
כפי שהוסבר לעיל, מכתב ההתראה , שצורף כנספח 1 לבקשת האישור, מראה לאור נוסחו, כי ישנה "אפשרות סבירה" שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה.
בשל הבסיס העובדתי והמשפטי הלכאורי שקיים לתובענה דנן כפי שפורט לעיל, ובשל סכומה הנמוך של התובענה, בגין כל מכתב, ובשל ריבוי התובעים, התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. זאת משום שלכל נישום בנפרד לא משתלם להגיש תובענה על סך של פחות מ- 20 ₪, אך הסך המצטבר הכולל של הקבוצה התובעת הוא רב. ההליך גם מתבקש לצורך הרתעת העירייה ורשויות ציבוריות אחרות מהגבייה שלא כדין הנטענת, בהנחה שתוכח.
לאור הנסיבות שתוארו לעיל במצטבר, קיים יסוד סביר להניח כי עניינים של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב, והעירייה לא הצליחה להוכיח כי יש להטיל דופי בהתנהלות ב"כ התובע עד כה. לא למותר לציין את העובדה שאינה שנויה במחלוקת כי המבקש פנה פנייה מוקדמת לעירייה בטרם הגשת התובענה דנן בה הבהיר את עמדתו כי גביית הוצאות הגבייה אינה כדין, אך העירייה לא נענתה לכך. טענת העירייה באשר לחובות עבר של התובע, וכי הוא איחר בעבר בתשלומי הארנונה, אין די בהן כדי להוכיח שיש יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. ב"כ המבקש אף הצביע על שורה ארוכה של תובענות ייצוגיות שהוגשו כנגד המשיבה בשל גבייה שלא כדין ובהם חדלה העירייה מגבייה נטענת זו.
פרטים והוראות בקשר לאישור הבקשה
- לאור האמור לעיל, במצטבר, אני מאשרת את הגשת התובענה בת"צ 10343-03-13 כתובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות. בהתאם להוראת סעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, אני קובעת כדלקמן:
הקבוצה בשמה תוגש התובענה תוגדר:
"כל מי שעיריית רמת גן גבתה ממנו, החל מ-24 חודשים לפני הגשת בקשת האישור (שהוגשה ביום 3.8.2015) ועד ליום מתן החלטה זו, הוצאות גבייה בגין משלוח מכתב "התראה" או "דרישה", ביחס לחוב ארנונה או אגרות או היטלים או אגרות חינוך וגני ילדים או אגרות שילוט, חוץ מקנסות חנייה, בסכומים העולים על ההוצאה הישירה והסבירה בגין המכתב או כשכ"ט עו"ד".
- המבקש המייצג ובא הכוח המייצג
הקבוצה תיוצג על ידי המבקש, שלומי אבני, באמצעות באי כוחו, עוה"ד ערן פלסר ממשרד עורכי דין אבני פלסר.
- עילות התביעה והשאלות המשותפות
התובענה מאושרת כנגד המשיבה בעילה לפי סעיף 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".
השאלות המשותפות לחברי הקבוצה העומדות להכרעה הן:
- האם תקנות הגבייה חלות על מכתב ההתראה (נספח 1 לבקשת האישור) ששלח ב"כ העירייה לנישומים.
- האם הבחירה במסלול גבייה משפטי מאפשר לעירייה לגבות הוצאות הגבוהות מהוצאות ישירות וסבירות, והחורגות מהסכום המירבי הקבוע בתקנות, וזאת לפני שיש בידה החלטה שיפוטית הקובעת כי היא זכאית לגבות מנישום ספציפי זה סכום ספציפי זה בגין הוצאות הגבייה.
- האם הסכום של 33 ₪ בגין הוצאות הגבייה של מכתב ההתראה מהווה הוצאות סבירות וישירות.
- האם התבצע סבסוד צולב ע"י העירייה בגבייה של סכום אחיד של 33 ₪ בגין מכתב ההתראה.
ד. הסעד הנתבע
הסעד הוא השבה של הכספים אשר לכאורה נגבו שלא כדין מקבוצת המבקשים בתקופת ההשבה.
ה. הודעה למנהל בתי המשפט
בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, הודעה על החלטה זו תימסר למנהל בתי המשפט, בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס.
ו. פרסום
בהתאם לסעיף 25 לחוק תובענות ייצוגיות, סעיף 8 להחלטה זו, שכותרתו "פרטים והוראות בקשר לאישור הבקשה", פרט לס"ק זה (סע' ו'), יפורסם בשני עיתונים יומיים בעברית, פעם אחת באמצע השבוע ופעם אחת בעיתון יום ששי, וכן בעיתון היוצא לאור בשפה הרוסית, ועיתון היוצא לאור בשפה הערבית. בהוצאות הפרסום תישא בשלב זה המשיבה. 18 מרץ 2010 ,ג' ניסן תש"ע, דר
הצדדים,
סיכום
- לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני מקבלת את הבקשה ומאשרת את התובענה כייצוגית.
המשיבה תישא בהוצאות המבקש בגין בקשה זו בסך 10,000 ש"ח , בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
ניתנה היום, ג' אב תשע"ו, 07 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא עותק ההחלטה לצדדים.