1.המבקשת הגישה נגד המשיבה תביעה ובקשה לאישורה של התביעה כתביעה ייצוגית.
2.כעולה מהרישא לבקשת האישור, עניינה היה באלה –
"(א) תביעה להשבת חיובי יתר עקב חיוב בריבית פיגורים על חיוב רטרואקטיבי על תקופת ה'פיגור' הווירטואלית... וזאת בניגוד לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה) התש"ם – 1980 (עילה זו תכונה להלן: "העילה הראשונה").
(ב) השבת תשלום ריבית פיגורים מחיובי יתר שזוכו. כאשר המשיבה משכה את נישומיה מחיובי יתר, היא אינה משיבה את ריבית הפיגורים אשר חיובי יתר אלו יצרו" (עילה זו תכונה להלן: "העילה השנייה").
3.ביום 9.6.2013 ניתן על-ידי פסק-דין בבקשת האישור (להלן: "פסק-הדין הקודם") בו נקבע כי יש לדחות את בקשת האישור ביחס לשתי העילות שלעיל מהטעמים שפורטו בפסק-הדין.
המבקשת הגישה ערעור על פסק-הדין הקודם (עע"מ 5281/13). בית-המשפט העליון דחה את הערעור ככל שהדבר נוגע לעילה הראשונה. ביחס לעילה השנייה, קבע בית-המשפט העליון כי יש להחזיר את הדיון לבית-משפט זה.
4.כך נקבע בפסק דינו של בית-המשפט העליון מיום 29.10.2014:
"לא ראינו מקום להתערב בהכרעתו של בית-המשפט העליון בעילתה הראשונה של התובענה ולא ביקשנו תשובה בנושא זה. באשר לעילה השנייה, חוששנו שנפלה שגגה עובדתית – אשר אין עליה חולק – בכך שבית-המשפט קמא סבר בטעות שהחוב הרלוונטי לא שולם על-ידי המערערת (היא המבקשת, ר.ר.) ועל כן דחה את התביעה בעילה זו, מהיעדר אפשרות בדין לתבוע כאשר הנישום לא שילם את חובו. בפועל שולם החוב. על כן הנימוק שבשלו נדחתה התובענה בעילה זו אינו יכול לעמוד.
אכן, למשיבה טענות מעבר לכך, שהשמיע בטוב-טעם עורך-דין אורן, אך טענות אלה לא נבחנו בבית-המשפט קמא, ועל כן איננו רואים מקום לפתוח כעת את ההידרשות אליהן ולתשובות שעו"ד ולנר טוען שיש בפיו.
התיק מוחזר איפוא לבית-המשפט קמא, שידון בעילה השנייה, לאחר שיאפשר לצדדים לשוב ולטעון לפניו על סמך החומר המצוי בתיק, ואיננו נוטעים מסמרות באשר לתוצאה".
בהתאם לפסק-דינו הנ"ל של בית-המשפט העליון הוחזר אם כן הדיון בעילה השנייה. הצדדים הגישו סיכומים בכתב ביחס לעילה זו, שהיא נושא הדיון של ההחלטה הנוכחית.
טיעוני הצדדים בהליך הנוכחי
טיעוני המבקשת
5.המבקשת טענה כי רשות מקומית מוסמכת לגבות ריבית פיגורים בגין חוב שלא שולם תוך 30 ימים ממועדו, וזאת מכוח ס' 2 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"מ – 1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות"). המבקשת הפנתה גם לס' 6 לחוק הרשויות המקומיות, וציינה כי סעיף זה מתייחס לנישום ששילם חיוב ביתר, וקבע את זכותו להשבת תשלום היתר.
המבקשת הדגישה כי בקשתה דנן עוסקת רק בגביית ריבית פיגורים באופן בלתי-חוקי, והיא אינה עוסקת בריבית זיכויים לפי ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות. לס' 6 הנ"ל אין לגישתה כל קשר לבקשה הנוכחית. עוד ציינה המבקשת כי העילה השנייה, עניינה בהשבה של סכומי כסף שנגבו בפועל כריבית פיגורים, ולא מדובר בבקשה לסעד הצהרתי.
6.המבקשת הפנתה לפסק הדין הקודם, בו צוין כי יש מקום לבטל חיוב ריבית שנגבה על קרן חוב במצב בו החיוב אינו כדין. הבקשה נדחתה במסגרת פסק-הדין הקודם, רק לאור ההנחה כי מדובר בתובענה המתייחסת לתשלומים שטרם שולמו (ולא לתשלומים ששולמו בפועל). לכן נקבע כי מדובר בעילה הצהרתית – בעוד בפועל לא זה המצב. הבקשה דנן – כך חוזרת המבקשת ומדגישה, היא בקשה להשבת ריבית פיגורים שנגבתה בפועל, לגבי תשלומים שהנישום שילם אותם באיחור ולא במועד. התשלום נעשה בין בפועל ובין בדרך של קיזוז מול יתרות זכות, כפי שנעשה ביחס למבקשת במקרה דנן.
7.המבקשת הדגימה את המקרה שאליו מתייחסת הבקשה- מקרה בו הוטל על נכס חיוב, החיוב שולם באיחור ונגבתה עליו לכן ריבית פיגורים. לאחר התשלום (של קרן החוב וריבית הפיגורים) מסתבר כי החיוב היה שגוי. לכן, העירייה משיבה לנישום את הסכום שהוא שילם. אולם – כך טוענת המבקשת – הסכום אותו העירייה משיבה הוא סכום קרן החוב בתוספת הצמדה, אך ללא סכום ריבית הפיגורים שנגבתה מלכתחילה מהנישום בקשר עם האיחור בתשלום החוב – ששולם כאמור בטרם הסתבר כי לא היה מקום לגבות אותו מלכתחילה.
לגישת המבקשת, מאחר והחוב עצמו היה שגוי, גם ריבית הפיגורים שנתווספה לו היא שגויה. לכן, כאשר המשיבה משיבה את החוב לאחר שהסתבר כי הוא היה שגוי, עליה להשיב לנישום גם את ריבית הפיגורים שהוא שילם. המבקשת מדגישה כי תשלום החוב השגוי והשבתו במועד מאוחר יותר, מצריכים גם בירור ביחס לזכאות הנישום לריבית זיכויים מכוח ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות – אולם זה אינו נושא התביעה דנן. לא הריבית הזו היא שנתבעה על-ידי המבקשת, אלא כאמור ריבית הפיגורים ששולמה שלא כדין לגישתה.
8.המבקשת התייחסה למסמך שהוגש על-ידי המשיבה ביום 1.8.2012. המשיבה טענה בו כי היא ביצעה בדיקה ובירור עובדתי, וכי היקף גביית היתר מכוח העילה השנייה הוא מצומצם, כאשר מדובר במספר קטן של מקרים ובסכום גבייה זעיר. לגישת המבקשת, נושא זה צריך יהיה להיבחן על-ידי גורם אובייקטיבי בשלב מאוחר יותר, אם הבקשה תאושר. עוד נטען כי נתוני הבדיקה של המשיבה נטענו "כלאחר יד" ולא נתמכו בתצהיר. מעבר לכך, נתוני הבדיקה אינם רלוונטיים לעילה לה טוענת המבקשת.
9.כך, המשיבה טענה כי מהבדיקה עולה שהיא גבתה ריבית על תשלומים באופן רטרואקטיבי רק בארבעה מקרים. אולם – כך מבהירה המבקשת - הבקשה אינה מתייחסת בהכרח לחיוב רטרואקטיבי, ולכן המשיבה מערבת מין בשאינו מינו. יתרה מזאת, המשיבה התייחסה בבדיקה לשיערוך המבוסס על הריבית הקבועה בסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות, בעוד שלגישת המבקשת, העילה נושא הבקשה מתייחסת לחיובים על פי ס' 2 לחוק (ולא לריבית הזיכויים על פי ס' 6 לחוק).
10.המבקשת הוסיפה וטענה כי המשיבה לא כפרה בטענותיה לגבי העילה נושא הבקשה, והיא הודתה במערכת העובדתית באשר לגבייה בפועל של המבקשת (כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בבית-המשפט העליון).
טיעוני המשיבה
11.המשיבה הגישה אף היא סיכומים נוספים מטעמה, במסגרת השלב הנוכחי של ההליך. המשיבה טענה כי בקשת המבקשת התייחסה רק לרכיב "ריבית הפיגורים" שהושת עליה, כאשר רכיב זה הוא חלק בלבד מ"תשלומי הפיגורים" כהגדרתם בס' 1 לחוק הרשויות המקומיות. רכיב ההצמדה שאף הוא חלק מתשלומי הפיגורים, אינו חלק מבקשת המבקשת.
12.לגישת המשיבה, יש לדחות את בקשת האישור שכן לא השתכלל רכיב ה"גבייה שלא כדין", שהוא רכיב הכרחי לצורך אישור תביעה ייצוגית נגד רשות מכוח פריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו – 2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות"). את הרכיב הזה יש להוכיח – כך נטען – הן ביחס למבקש האישור והן ביחס לכל חברי הקבוצה. לגישת המשיבה, בקשת האישור נוסחה בצורה עמומה, בלא שהיה ברור האם מדובר בה רק על מקרה בו ריבית הפיגורים שולמה בפועל, או גם על מקרה בו הריבית חויבה אך לא נגבתה בפועל. רק עתה, לאחר הדיון בבית-המשפט העליון, הבהירה המבקשת כי הבקשה מתייחסת רק למקרה בו רכיב ריבית הפיגורים הוטל ונגבה בפועל, וכאשר החיוב עיקרי בארנונה כללית בגינו הוטל רכיב ריבית הפיגורים בוטל או שונה.
13.לגישת המשיבה, מקרה כגון זה שאליו מתייחסת הבקשה - של השבת תשלום ארנונה, ובכלל זה תשלום ריבית פיגורים לפי חוק הרשויות המקומיות ששולם ביתר, מוסדר בסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות ועל פיו בלבד.
לגישתה, לשונו המפורשת של סעיף 6 מתייחסת ל"תשלום חובה" שהנישום שילם ביתר והתברר כי הוא לא חב בו. המונח "תשלום חובה" כולל כל תשלום המגיע לרשות מקומית על-פי דין (על פי ס' 1 לחוק), ולכן רכיב ריבית הפיגורים היא חלק מתשלום החובה שס' 6 מתייחס אליו. מכאן כי יש להחיל את סעיף 6 גם על תשלום ביתר של ריבית פיגורים – שהוא הנושא אליו מתייחסת הבקשה דנן.
14.המשיבה מוסיפה כי מסקנה זו מתחזקת לאור הוראת ס' 7 לחוק הרשויות המקומיות. לגישתה, סעיף 7 מחזק את המסקנה לפיה דין ריבית הפיגורים שנכלל בתשלומי הפיגורים, כדין תשלום החובה שעליו היא נגבית, שדינו כדין הארנונה הכללית עצמה – כל אלה כלולים במונח "תשלום חובה" שעליו חל ס' 6 רישא לחוק.
עוד טענה המשיבה כי פרשנותה נתמכת גם בכותרת השוליים של סעיף 6 – שהיא "החזר תשלומי יתר". מכותרת זו עולה כי הסעיף מתייחס לכל תשלום יתר באשר הוא, שהוא תשלום ש"חובה לשלמו" לרשות לפי הוראת כל דין. גם רכיב ריבית הפיגורים כלול אם כן בכלל זה.
תימוכין נוספים לפרשנות המוצעת על-ידי המשיבה קיימים לגישתה בהוראת ס' 17 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965, המתייחס להפחתת חיוב בהיטל השבחה. הסעיף קובע כי כאשר ישנה החלטה על הפחתת חיוב, יש להשיב את הסכומים ששולמו ביתר בתוספת תשלומי פיגורים כהגדרתם בחוק הרשויות המקומיות, וסעיף 6 לחוק זה לא יחול. מדובר אם כן בהסדר ספציפי, ממנו ניתן ללמוד על הכלל.
15.המשיבה ציינה כי מגישת המבקשת עולה כי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות אינו חל על נסיבות המקרה דנן, ורק ס' 2 לחוק האמור חל עליהן. אולם, כך נטען, עניינו של ס' 2 לחוק שונה מזה של ס' 6. ס' 2 מסדיר רק את הסיטואציה של "כניסת" סכום כסף מן הנישום שלא שילם את חובו לרשות המקומית. בהתאם לסעיף 2 – כאשר נישום לא שילם לרשות המקומית תשלום חובה שהיה עליו לשלמו, יתווספו לחוב "תשלומי פיגורים". התנאי לס' 2 הוא אם כן כי סכום הכסף לא שולם לרשות.
ס' 6 לעומתו מתייחס לסיטואציה אחרת – בה הנישום שילם בפועל תשלום ביתר, והוא מסדיר את ההשבה מהרשות המקומית לנישום. התנאי לסעיף זה – בניגוד גמור לסעיף 2 – הוא דווקא כי הנישום אכן שילם בפועל את סכום הכסף לרשות, כלומר ס' 6 מתייחס לסיטואציה של "יציאת" הכסף ולא כניסתו.
במקרה דנן שילמה המבקשת את חוב הפיגורים בו היא חויבה. לאחר מכן החיוב המקורי שונה או בוטל. לכן חלה הוראת ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות. הדברים יפים גם לגבי יתר חברי הקבוצה, שגם לגביהם ההוראה הרלוונטית היא הוראת ס' 6 לחוק ולא הוראת ס' 2 בו.
16.המשיבה הוסיפה כי לאותה מסקנה יש להגיע גם לאור התכלית החקיקתית. כך, תכליתו של ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות היא ליצור הסדר נורמטיבי ממצה, שיקבע את אופן ההשבה של רשות מקומית לנישום ששילם לה ביתר. התכלית היא להקל ככל האפשר עם הרשות החייבת להשיב סכומים שהיא גבתה ביתר, שכן סכומים אלה נועדו לצרכי הציבור והכלל. הכספים הוצאו או יוצאו בפועל לצרכים אלה – צרכי הכלל. כלומר, גם שיקולי התקציב של הרשות המקומית ותכנון הוצאת הכספים שנגבו ביתר, מצדיקים את ההקלה שניתנה לרשות בס' 6 באופן כפי שהמשיבה מבקשת לפרשו.
17.ההקלה מתבטאת בכך שהחייב המשלם את תשלום החובה באיחור, חייב לשלם תשלומי פיגורים מלאים (ריבית של 0.75%) בנוסף לקרן החוב. ואולם, כאשר מדובר בתשלום ביתר – ההסדר הסטטוטורי הוא כי אם ההשבה היא עד 30 יום מיום התשלום – יש להשיב את התשלום בתוספת של הפרשי הצמדה בלבד; ואם הנישום פנה והודיע לרשות כי מדובר בתשלום ביתר, עליה להשיב לו את התשלום בצירוף ריבית של 0.5% בלבד, ובתוספת הצמדה מיום התשלום ועד מועד ההשבה.
המשיבה חוזרת ומדגישה כי ההסדר הזה נועד להקל עם הרשות, ולכן יש לקבוע כי ס' 6 על שיעור הריבית הקבוע בו, חל על השבת כל הסכומים שנגבו ביתר – הן קרן החוב והן ריבית הפיגורים שנגבתה ביתר. לכן, אם נגבתה ריבית פיגורים בקשר עם החוב בשיעור של 0.75% לחודש, והחיוב המקורי שונה או בוטל – על הרשות להשיב את הסכום שנגבה ביתר בתוספת של הפרשי הצמדה, ובתוספת ריבית בשיעור של 0.5% בלבד.
18.במקרים בהם הרשות פועלת באופן זה, לא קיימת אם כן "גבייה שלא כדין" ואין עילה אישית או קבוצתית. המשיבה פעלה בהתאם לאמור לעיל. בהתאם למה שנקבע בס' 6 הנ"ל לחוק הרשויות המקומיות - היא בצעה השבה של הפרשי הצמדה וריבית בשיעור של 0.5% לחודש על כל הסכום שנגבה שלא דין – קרן החוב והריבית.
19.המשיבה טענה עוד, כי במקרה דנן לא מתקיימות הוראות ס' 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. לטענתה, לא קיימות במקרה דנן שאלות משותפות של עובדה ומשפט, וכל מקרה טעון בירור פרטני בפן העובדתי והמשפטי שלו. כך, ביחס לכל מקרה יש לבחון מדוע בוטל החיוב המקורי. לעיתים נחתמים הסדרי פשרה בין הצדדים, המסדירים באופן ספציפי את אופן הזיכוי. הסדרים כאלה שונים זה מזה, ולכל אחד מהם השלכות שונות.
יהיה מקום לבחון האם יש לערוך חישוב שונה ביחס לכל נישום ונישום, מתי שילם הנישום את קרן החוב ואת תשלומי הפיגורים – האם באיחור או שלא באיחור. זאת משום שלפי ס' 4(ה) לחוק הרשויות המקומיות, אם שילם הנישום באיחור לפחות שני תשלומים עיתיים, הסדר התשלומים הסטטוטורי מתבטל מאליו, ומועד החיוב הופך לראשון בינואר של אותה שנה, וממועד זה מוטלים תשלומי הפיגורים. המשיבה טענה כי זהו המצב ביחס למבקשת, שלמעשה היא שחייבת סכום כסף ניכר למשיבה, ובכל מקרה לא קיימת כל חובת השבה של המשיבה למבקשת.
עוד יש לברר האם הנישום הקונקרטי הודיע בכתב על חיובו ביתר למשיבה, שכן לפי ס' 6 לחוק, החובה להשבה בתוספת של תשלומי הפיגורים קמה רק לאחר שניתנה על ידיו הודעה כזו בכתב. יש לברר גם האם התקיימו בכל מקרה נסיבות המצדיקות השבה; האם השתכלל למזכה חסרון כיס; והאם הנישום הסכים לשלם את הארנונה ואת תשלומי הפיצויים ובכך לסיים את הפרשה. מדובר אם כן בבירורים עובדתיים פרטניים, שהצורך לערוך אותם מביא למסקנה – כך טוענת המשיבה – שלא קיימות במקרה דנן שאלות מהותיות משותפות של חוק או משפט.
20.המשיבה טענה עוד כי במקרה דנן לא מתקיימים גם תנאי ס' 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות. לגישתה, ההליך של תביעה ייצוגית אינו ההליך ההוגן והיעיל. זאת הן משום שנדרשים בירורים עובדתיים פרטניים, כפי שצוין לעיל, והן משום שקיימת שונות רבה בין המקרים. לכן, התועלת שתצמח מדיון בתביעה כייצוגית, אינה עולה על העלות הכרוכה בדיון הנפרד בשאלות שאינן משותפות.
סכום ההשבה שונה אף הוא ממקרה למקרה. אין מדובר בסכומים שאפשר לחשב אותם בחישוב אריתמטי פשוט, שכן המדובר בהתחשבנות מסובכת ומסורבלת. למשל – במקרה של המבקשת, הסדר התשלומים הסטטוטורי התבטל מאליו משום שהיא לא שילמה חיובים רבים במועד. לכן, המועד לתשלום הראשון הפך לראשון בחודש ינואר של כל שנה רלוונטית.
21.גם תנאי ס' 8(א) (3) לחוק תובענות ייצוגיות אינם מתקיימים לגישת המשיבה, ואין יסוד להניח כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג בדרך הולמת. זאת לאור התצהיר הסתמי שתמך בבקשת האישור. מעבר לכך, בתצהיר צוין כי כל חובות הארנונה שולמו, בעוד שממסמכי המשיבה עולה כי הצהרה זו אינה נכונה. הוכח כי המבקשת עשתה דין לעצמה ושילמה את תשלומי הארנונה באיחור ניכר. מעבר לכך, המבקשת הפנתה לפסק-דין של בית-המשפט המחוזי שבוטל על-ידי בית-המשפט העליון, וכמו-כן היא לא כללה בתצהירה טענות עובדתיות לגבי הרכיבים השונים הנכללים בעילות של רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט ועוד.
22.מעבר לכל אלה, המבקשת על פי בקשת האישור היא "אמיר עבדו משתלת הכפר החדשה בע"מ". אין ישות משפטית כזו, ומדובר בשילוב בין שמו של מנהל המבקשת ושם המבקשת עצמה. המבקשת אף לא הקדימה פנייה אל המשיבה בטרם הגשת בקשת האישור, פנייה שבנסיבות העניין היתה הכרחית ומתחייבת. המבקשת לא ציינה בתצהירה מדוע היא ראויה לייצג את הקבוצה, והיא לא פירטה את העובדות המקימות את עילת התביעה של הקבוצה, את הגדרת הקבוצה ואת המספר המשוער של חבריה.
23.עוד טענה המשיבה כי גם התנאי הקבוע בס' 8(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות אינו מתקיים. זאת משום שאין יסוד להניח כי עניינם של חברי הקבוצה יתנהל בתום-לב – שכן המבקשת לא הקדימה ופנתה בכתב למשיבה; למבנים של המבקשת אין היתר בנייה; והיא מבצעת בהם שימוש חורג המהווה עבירה פלילית.
סיכומי התשובה של המבקשת
24.המבקשת הגישה סיכומי תשובה מטעמה. היא טענה בהם כי הריבית נושא הבקשה דנן היא – כפי שנטען על ידי המבקשת – ריבית מכוח ס' 2 לחוק הרשויות המקומיות, וכך עולה גם מחישובי הריבית המופיעים בטבלאות המבקשת שצורפו לבקשת האישור. תחשיבים אלה מראים בבירור כי שיעור הריבית מחושב בהתאם לס' 2 לחוק, משום שמדובר בריבית בשיעור של 0.75%, שהיה שיעור הריבית שהיה קבוע בחוק בתקופה הרלוונטית.
המבקשת הוסיפה וטענה כי ס' 6 לחוק הוא רלוונטי רק מיום גביית תשלום היתר, והדבר אינו משנה את אופיו של תשלום היתר. היא ציינה אכן על כל השבה של גביית יתר חל ס' 6 לחוק, ואולם אין קשר בין השבה כזו לבין השאלה מה היתה מהותה של אותה גביית יתר בתחילה. השאלה היא מהי הריבית שנגבתה ולא מהם כללי השערוך להשבתה מיום שהיא נגבתה שלא כדין. ס' 6 מתייחס לשערוך החזר תשלום הסכום שנגבה ביתר מיום שהוא נגבה. במקרה דנן, ריבית הפיגורים שולמה ולכן היא מוגדרת כשלעצמה "תשלום ביתר" ועל החזרתה חלים כללי ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות, החל מהיום תשלומה. אולם, אין פירוש הדבר כי מלכתחילה היתה הריבית – ריבית זיכויים מכוח ס' 6 לחוק.
דיון
25.כעולה מטענות הצדדים כפי שפורטו לעיל, ישנן מספר מחלוקות הטעונות הכרעה במסגרת ההחלטה דנן, והן יידונו להלן.
סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות אינו חל על השבה של תשלום ששולם שלא כדין
26.ראשית, יצוין כי אינני סבורה כי הסעיף החל על הבקשה הוא סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות. סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות שכותרתו היא "תשלומי פיגורים", קובע:
"(א) תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים.
(ב) נקבע בחיקוק שתשלום חובה ישולם בתוך תקופה קצובה והוא לא שולם תוך 30 ימים מהיום שבו נסתיימה אותה תקופה, ייחשב היום הראשון של התקופה כמועד החיוב בתשלום החובה האמור לצורך הוספת תשלומי פיגורים עליו".
הסעיף מתייחס אם כן – כפי שטענה המשיבה – למקרה בו נישום מאחר בתשלום למשך פרק זמן העולה על 30 יום מהיום שנקבע לתשלום. הסעיף אינו מתייחס לשאלה מהו דינו של תשלום – קרן או ריבית – ששולם כבר לרשות על-ידי הנישום, ואשר הסתבר בדיעבד כי לא היה מקום לשלמו. הסעיף מנוסח בלשון עתיד ("ישולם") ואינו מתייחס לכן לתשלום שכבר שולם.
27.אכן, הריבית שאותה חויב הנישום לחייב מלכתחילה, בטרם נקבע כי אין מקום לתשלום החיוב, חושבה בהתאם לס' 2 לחוק הרשויות המקומיות (כפי שטענה המבקשת, ונראה כי המשיבה לא כפרה בכך). אולם, וזה מה שמייחד את המקרה דנן – לימים, לאחר תשלום הריבית בהתאם לס' 2 הנ"ל, הסתבר כי לא היה מקום לתשלום – הן של קרן החוב והן של הריבית, והשאלה היא איך יחושב החזר התשלום של רכיב הריבית.
השאלה מהו ההסדר החוקי החל על ההחזר במקרה בו נישום חויב בתשלום חובה, שילם אותו באיחור בתוספת ריבית פיגורים (שחושבה על פי ס' 2 לחוק), ובסופו של דבר הסתבר כי תשלום החובה הוטל שלא כדין, ומכאן ששולם ביתר.
28.נראה כי עמדת המבקשת היא כי על המשיבה להשיב לנישום את כל ריבית הפיגורים שהוא שילם בגין תשלום החובה (ריבית שבהתאם לחוק הרשויות המקומיות עומדת על שיעור חודשי של 0.75%). יחד עם זאת יש להעיר כי עמדה זו לא הובהרה בצורה בהירה די הצורך.
המבקשת חזרה והעלתה טענות מהן עולה כי היא מתייחסת ל"מהות" גביית היתר ולא ל"כללים להשבתה" (ר' סיכומי התשובה). זאת, למרות שהבקשה דנן חייבת להיות – מכוח פריט 11 לחוק תובענות ייצוגיות - בקשה המתייחסת להשבה של הסכום שנגבה ביתר (ולא ל"מהות הגבייה"). אולם, מאחר שסיכומי המשיבה התייחסו באופן מפורט ומפורש לנושאים שאליהם אתייחס להלן בהחלטה, ולאור הקביעות בפסק-דינו של בית המשפט העליון, אתייחס להלן לאפשרות ההשבה של ריבית הפיגורים לאור טענות המשיבה.
29.גישת המשיבה היא כי ההסדר החל על מקרה כזה הוא ההסדר הקבוע בס' 6 לחוק הרשויות המקומיות, שהוא ההסדר הסטטוטורי הממצה החולש על נושא ההשבה של תשלומי חובה ששולמו ביתר, ובכלל זה תשלומי קרן החוב וריבית הפיגורים. לכן, לגישתה של המשיבה, עליה להשיב לנישום רק חלק מריבית הפיגורים שהוא שילם על החוב (0.5% לחודש) כפי שקובע ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות.
הסדר שבס' 6 לחוק הרשויות המקומיות
30.ס' 6 לחוק שכותרתו היא "החזר תשלומי יתר" קובע –
"שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן- תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העלייה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העלייה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו" (ההדגשות לעיל ולהלן הן שלי, ר.ר.).
31.בסעיף 1 לחוק נקבעה ההגדרה ל"תשלומי פיגורים" כך –
"ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה".
בהתאם לסעיף זה, ישנה לכאורה התאמה בין שיעור ריבית הפיגורים שעל הנישום לשלם כאשר הוא מאחר בתשלום תשלום חובה לרשות, לבין הריבית שעל הרשות לשלם לנישום בגין תשלום יתר ששולם על ידיו לרשות – בשני המקרים מדובר בריבית בשיעור של 0.5% לחודש.
32.אולם, כפי שעולה מההגדרה שבסעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות, המחוקק איפשר לשרי הפנים והאוצר לקבוע – ככל שהדבר נוגע ל"תשלומי פיגורים" ריבית שונה. ואכן, בתקופה שבין 2.10.2000 ועד 2.6.2014 (תקופה שתכונה להלן: "תקופת המחלוקת"), נקבע בצו הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (קביעת שיעור ריבית צמודה) תשס"א – 2000 כי שיעור ריבית הפיגורים יעמוד על 0.75% לחודש. צו זה תוקן בצו הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) (קביעת שיעור ריבית צמודה) התשע"ד – 2014, בו נקבע כי שיעור ריבית הפיגורים יעמוד שוב על 0.5%.
מכאן, כי בהתייחס לתקופה המחלוקת, שיעור הריבית על תשלומי פיגורים שנקבעה בצו, שונה משיעור הריבית על החזר תשלומי יתר שנקבעה בס' 6 לחוק הרשויות המקומיות. במילים אחרות, בתקופה שבמחלוקת, על תשלום שנישום משלם באיחור, חלה ריבית בשיעור של 0.75% לחודש, בעוד שעל השבה של תשלום חובה ששולם ביתר, חלה ריבית של 0.5% בלבד.
האם ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות חל גם על ריבית פיגורים שנגבתה ללא סמכות?
33.השאלה הפרשנית שיש לבחון אותה לצורך הכרעה בבקשה דנן היא האם הוראתו של ס' 6 הנ"ל, חלה רק על קרן החוב ששולמה ביתר, או שמא היא חלה גם על ריבית פיגורים ששולמה ביתר. שאלה זו היא משמעותית בהתייחס לתקופת המחלוקת, שכן בתקופה זו – וכפי שהובהר לעיל, ישנו פער בין שיעורי הריבית. לכן אם תתקבל עמדת המשיבה, פירוש הדבר הוא כי הרשות תוכל לגבות תשלום חובה שלא כדין, לגבות עליו ריבית (אם הוא לא ישולם במועד) בשיעור של 0.75%, ולהשיב את התשלום הזה לנישום – לאחר שיסתבר כי מדובר בתשלום שנגבה שלא כדין, בצירוף ריבית בשיעור נמוך יותר, 0.5% בלבד. ההפרש – שאף הוא חלק מהתשלום שנגבה שלא כדין, לא יושב לנישום.
זוהי כאמור עמדתה הפרשנית של המשיבה.
34.על-פני הדברים, תוצאה כזו היא בעיני תוצאה בעייתית.
לאחרונה דן בית-המשפט העליון במסגרת דיון נוסף בשאלה של חובת רשות להשיב תשלום חובה שנגבה שלא כדין (דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, 14.4.2015, להלן: "פסק-דין עיריית ירושלים").
באותו ענין קבע בית-המשפט (כב' הנשיא (כתוארו דאז) א' גרוניס) כי יש להכיר בעילת השבה בגין גבייה בחוסר סמכות. השיקול העיקרי התומך בכך הוא "העובדה שמדובר בכספים שהתקבלו על-ידי הרשות בלא כל זכות שבדין לכך... עיקרון זה הוא מאבני היסוד של המשפט המינהלי. גבייתם של אגרה או מס על-ידי רשות מנהלית בלא סמכות, היא מקרה ספציפי ובולט של הפרת עיקרון החוקיות, ומדובר במעשה שלא כדין" (ר' ס' 32 לפסק הדין, ההדגשה היא שלי, ר.ר.).
בהמשך קובע בית-המשפט כי "המסקנה כי אין זה ראוי, מן ההיבט העקרוני, להותיר בידיהן של הרשויות כספים שנגבו בחוסר סמכות, עולה בקנה אחד גם עם עמדת המחוקק" (ס' 40 לפסק הדין). בית-המשפט מפנה בהקשר זה למספר דברי חקיקה, ובכלל זה להוראת ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות שנזכר לעיל.
35.בית-המשפט מוסיף – יחד עם זאת, כי "לצד האמור, במקרים בהם סבר המחוקק כי אין זה ראוי להטיל על הרשויות חובת השבה של כספים שנגבו, מצא הוא לנכון להבהיר זאת במפורש". אחת הדוגמאות לכך הוא ההסדר בס' 21 חוק תובענות ייצוגיות "המגביל לשנתיים את התקופה בגינה תיפסק השבה בתובענה ייצוגית נגד רשות. עם זאת, נקבע שם כי חבר הקבוצה רשאי לתבוע סעד בתביעה אישית בגין אותה עילה לגבי תקופות נוספות".
למען שלמות התמונה יצוין כי בית-המשפט העליון ממשיך וקובע (בס' 44 לפסק-הדין הנ"ל) כי "הקביעה לפיה קיימת עילת השבה בגין גבייה בחוסר סמכות, אינה בבחינת סוף פסוק, שכן ייתכן שיהא לזוכה פטור מהשבה".
הגנה אחת המזכה את הרשות בפטור היא ההגנה שנקבעה בס' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, הקובע כי:
"בית-המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחסרון כיס, או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
36.סיכום הדברים האמורים לעיל מביא למסקנה כי בהתאם להלכה שנקבע בבית-המשפט העליון, הכלל הינו שכאשר רשות ציבורית גובה מנישומים כספים שלא כדין, חלה עליה חובה להשיב את הכספים הללו. ישנם הסדרים חקיקתיים ספציפיים השוללים את זכות ההשבה, ובנוסף – כפופה חובת ההשבה להגנות שונות, ובכלל זה ההגנה הקבועה בס' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, וההגנה המכונה "הגנת התקציב".
37.במקרה דנן, לא עולה שאלת ההגנות, אלא רק שאלת החובה של הרשות להשיב סכומים שנגבו שלא כדין. כפי שהובהר לעיל, מדובר בגבייה שלא כדין הן של קרן החוב והן של ריבית הפיגורים על הקרן הזו. לאחר שהסתבר כי הקרן נגבתה שלא כדין – עולה כי גם ריבית הפיגורים נגבתה שלא כדין. השאלה היא האם על הרשות להשיבה בהתאם לכלל שנזכר בפסק-הדין עיריית ירושלים שהובא לעיל (קרי להשיב את סכום ריבית הפיגורים במלואה), או שמא יש לקבוע – כטענת המשיבה – כי במקרה דנן ישנו חריג לכלל, שנקבע מפורשות בס' 6 לחוק הרשויות המקומיות, חריג מכוחו ההשבה – בתקופת המחלוקת תהיה, ככל שהדבר נוגע לריבית הפיגורים, השבה חלקית בלבד.
אין מקום לפרש את 6 לחוק הרשויות המקומיות באופן המקל עם הרשות
38.אני סבורה כי שככלל יש לנסות לפרש את הדין באופן שיצמצם את המקרים בהם לא תינתן לנישום השבה מלאה של הסכומים שהוא שילם שלא כדין. זאת – לאור העיקרון שנזכר בפסק הדין עיריית ירושלים – עיקרון שהוא "מאבני היסוד של המשפט המנהלי", שעל-פיו גבייה שלא כדין היא הפרה של עיקרון החוקיות, ולכן אין להותיר בדרך-כלל בידיה של הרשות את הכספים שנגבו על ידיה תוך חריגה מסמכות.
מסקנה אחרת תביא לכך שלרשויות ציבוריות יהיה תמריץ לגבות סכומי כסף שלא כדין (או על כל פנים – לא יהיה להן תמריץ להקפיד על גבייה כדין בלבד). כך אם תוכל רשות שגבתה סכומי כסף שלא כדין להותיר בידיה חלק מסכום הגבייה (שכאמור היא לא היתה אמורה לגבות אותו מלכתחילה). מובן כי לא זו בלבד שלא יהיה לה תמריץ להקפיד על גבייה כדין, אלא שעלול להיווצר לה תמריץ לגבות כספים ללא סמכות, כאשר גם אם היא תידרש להשיב כספים אלה (ולא תמיד זה המצב), היא תוכל להשיבם באופן חלקי בלבד. תוצאה כזו היא כאמור בעייתית, מנוגדת לעיקרון שנקבע בפסק-דין עיריית ירושלים, והיא איננה רצויה.
39.כזכור, בית-המשפט העליון בפסק-הדין עיריית ירושלים התייחס למקרה של גבייה שלא כדין שהוגשה בגינה תובענה ייצוגית, כאשר המחוקק הגביל במפורש את תקופת ההשבה ל-24 חודשים. אולם, בית המשפט הבהיר כי ההגבלה בתקופת ההשבה ככל שהדבר נוגע לתביעות ייצוגיות, מתייחסת רק למסגרת התביעה הייצוגית. מנישומים ספציפיים שהרשות גבתה מהם את המס או האגרה שלא כדין, לא נשללה הזכות לתבוע את השבתם ביחס לתקופת ההתיישנות במלואה במסגרת תביעה אישית. מסקנה לפיה נישום שילם כספים שלא כדין, ונשללת ממנו מיניה וביה האפשרות לקבל השבה של הסכומים הללו, גם כאשר אין כל מחלוקת כי מדובר בגבייה שלא כדין – היא כאמור מסקנה בעייתית שיש להשתדל להימנע ממנה.
40.אני סבורה לכן כי יש לפרש את ס' 6 כחל רק על קרן החוב ולא על ריבית הפיגורים. כלומר, שיעור הריבית שנקבע בסעיף יחול על החזר הקרן, בעוד שעל השבת ריבית פיגורים שנגבתה שלא כדין, יחול הדין הכללי.
הנימוקים לקביעה זו יפורטו להלן.
פרשנות לשונית של ס' 6
41.כאמור, ב"כ המשיבה טען כי ההסדר נושא סעיף 6 צריך לחול לא רק על קרן החוב אלא גם על תשלומי הפיגורים ובכלל זה על ריבית הפיגורים ששולמה ביתר. מספר טעמים לשוניים ותכליתיים תומכים לגישתו במסקנה לפיה כי יש לפרש את ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות כמגביל את גם שיעור ההשבה של ריבית הפיגורים ששולמה בקשר עם קרן חוב שלא היה מקום לגבות אותה מלכתחילה.
42.מבחינה לשונית, ציין ב"כ המשיבה כי סעיף 6 מתייחס ל"תשלום חובה" המוגדר בס' 1 לחוק כ"כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין". רכיב הריבית – כך נטען – נכלל במונח "תשלומי פיגורים" ולכן מדובר ללא ספק ב"תשלום חובה".
אני סבורה כי אין לקבל את הטענה הזאת. להיפך – ההגדרה של המונח "תשלומי פיגורים" בס' 1 לחוק, מעידה כי הריבית שיש לשלם במסגרת "תשלומי הפיגורים" איננה חלק מ"תשלום החובה", אלא היא נוספת עליו. ריבית הפיגורים – בהתאם לסעיף ההגדרות, היא ריבית שיש לשלמה "ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו". כלומר – המחוקק מבחין בין "תשלום החובה" עצמו – קרי קרן החוב, לבין הריבית שחלה עליו. מועד חיוב בתשלום הריבית הוא שונה ממועד החיוב בתשלום החובה (ולכן נצברת הריבית ממועד בו היה צריך לשלם את "תשלום החובה" ועד מועד התשלום בפועל של תשלום החובה) ומכאן שמדובר בשני תשלומים שונים.
43.המשיבה הפנתה גם לס' 7 לחוק הרשויות המקומיות לחיזוק עמדתה. סעיף 7 קובע כי "לענין הגבייה, דין ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה כדין תשלום החובה שעליו הם נגבים". המסקנה הפרשנית מסעיף זה שונה מזו לה טוענת המשיבה – המסקנה היא כי המחוקק הניח כי ריבית והפרשי הצמדה אינם חלק מתשלום חובה, ולכן יש לקבוע באופן מפורש כי דין הגבייה שלהם הוא "כדין תשלום החובה" עליו הם נגבים. לו היו הריבית והפרשי ההצמדה חלק מתשלום החובה – לא היה צורך בהוראת ס' 7.
44.עוד טענה המשיבה כי פרשנותה נתמכת בכותרת השוליים של סעיף 6 – שהיא "החזר תשלומי יתר". ואולם, מהטעמים שצוינו לעיל, המסקנה לפיה הסעיף מתייחס רק להחזר תשלומי יתר של קרן החוב, קרי של "תשלום החובה" עצמו, היא מסקנה אפשרית גם מכוח כותרת הסעיף. בשל מכלול הנימוקים הפרשניים האחרים שפורטו לעיל ויפורטו להלן, אני סבורה כי יש להעדיף פרשנות זו.
45.המשיבה הפנתה כאמור גם לס' 17 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965, הקובע ביחס להשבת היטל השבחה, כי יש להשיב את הסכומים ששולמו ביתר בתוספת תשלומי פיגורים כהגדרתם בחוק הרשויות המקומיות, וסעיף 6 לחוק זה לא יחול. המשיבה טענה כי מדובר אם כן בהסדר ספציפי, ממנו ניתן ללמוד על הכלל. ואולם, אני סבורה כי הסעיף אכן קובע הסדר השבה ספציפי, שלא ניתן להסיק ממנו מסקנות פרשניות – ודאי לא מסקנות ברורות, ביחס לתחולתו של ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות.
פרשנות תכליתית של ס' 6
46.הטעם העיקרי בשלו אני סבורה כי אין לקבל את הטענה הפרשנית לה טוען ב"כ המשיבה, הוא הטעם התכליתי. בהקשר זה טען ב"כ המשיבה כי יש לקבל את הפרשנות המוצעת על ידיו גם לאור התכלית החקיקתית. לגרסתו, ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות נועד להקל עם רשויות מקומיות שאמורות להשיב סכומי כסף שנגבו על ידיהם, וזאת לאור העובדה שסכומים אלה נועדו לטובת הציבור והכלל, ויוצאו בעתיד לצרכי הכלל. לכן, שיעור ריבית הפיגור הנגבה מנישומים חייבים, נמוך יותר מזה בו מחויבת הרשות, גם כאשר היא אמורה להשיב ריבית שנגבתה שלא כדין.
47.אני סבורה כי יש הפרשנות התכליתית של ס' 6 הנ"ל היא שונה. כפי שהובהר לעיל, עמדת המחוקק כמו גם עמדתו של בית-המשפט העליון היא כי כעיקרון אין זה ראוי להותיר בידי רשויות כספים שנגבו בחוסר סמכות. עמדה זו יפה ונכונה לטעמי גם כאשר מדובר בתביעה ייצוגית שנועדה להשיב למספר גדול של נישומים סכומי כסף שנגבו מהם שלא כדין על-ידי רשות ציבורית.
48.חוק תובענות ייצוגיות מקנה לרשות שנתבעת להשיב מס, אגרה או תשלום חובה אחר שנגבו שלא כדין, מספר הקלות. כך בין היתר רשאית רשות ציבורית להודיע על חדילת גבייה, ואם היא עושה כן – היא משוחררת לחלוטין מחובת ההשבה במסגרת התביעה הייצוגית (ר' ס' 9 לחוק). רשות ציבורית שלא בחרה לעשות שימוש באפשרות של הודעת חדילה, תחויב בהשבה לכל היותר לתקופה של 24 חודשים (ס' 21 לחוק). הקלות אלה אינן חלות מקום בו הנתבע אינו רשות ציבורית אלא גוף מסחרי. אינני סבורה כי מן הראוי להוסיף להקלות אלה בדרך פרשנית הקלות נוספות, שמשמעותן מתן פטור נוסף מהשבה של סכומים שרשות מקומית גבתה ללא סמכות, רק לצורך הגנה על התקציב הציבורי.
49.יש להדגיש – אין חולק כי רשות ציבורית גובה את הכספים שהיא גובה כדי לעשות בהם שימוש ציבורי לטובת הכלל. אולם עובדה זו אינה מקנה לה כמובן זכות לגבות כספים ללא זכות שבדין, ואם עשתה זאת – עליה להשיב את הסכומים שגבתה ללא סמכות לאותם נישומים שהכספים נגבו מהם.
זאת ועוד, גם כפי שצוין גם בפסק הדין בענין עיריית ירושלים שנזכר לעיל, הקביעה לפיה רשות ציבורית חייבת בחובת השבה של כספים שנגבו על ידיה ללא הסכמה, איננה סוף פסוק מבחינת הרשות. לרשות עומדות גם טענות הגנה לפטור מהשבה – הן מכוח ס' 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, הן מכוח "הגנת התקציב" והן (במקרה של תביעה ייצוגית) מכוח ס' 20 לחוק תובענות ייצוגיות. כל ההגנות האלה מאפשרות לרשות שההשבה פוגעת בתקציבה, לנסות לשכנע את בית-המשפט שיפטור את הרשות מלהשיב את הכספים שנגבו על ידיה שלא כדין כולם או חלקם.
50.לכן, אני סבורה כי המגמה הפרשנית בפרשנות ס' 6 לחוק רשויות מקומיות, לא צריכה להתיימר להקל עם הרשות בקביעת האחריות שלה בהשבה (כפי שטענה המשיבה), באופן שייקבע שהרשות חייבת להשיב ריבית בשיעור נמוך יותר מזה שגבתה בפועל, גם כאשר גביית הריבית היתה בקשר עם חיוב שהרשות לא היתה מוסכמת לגבותו. להיפך – המגמה הפרשנית צריכה לעלות בקנה אחד עם עיקרון ההשבה שהוא מ"אבני היסוד של המשפט המנהלי". חובת ההשבה צריכה לכלול חובה להשיב את מכלול הסכומים שהגיעו לידיה של הרשות מכוח החיוב השגוי.
את ההקלות לרשות אפשר יהיה לשקול בהתאם לצורך בשלב הבא, ולפטור אותה – ככל שבית-המשפט ימצא כי יש מקום לעשות כן, בנסיבות המתאימות ומכוח ההגנות העומדות לזכותה.
51.סיכומה של נקודה זו – אינני מקבלת את הפרשנות לה טענה המשיבה ביחס לס' 6 לחוק הרשויות המקומיות. אינני סבורה כי הסעיף חל על השבת ריבית פיגורים ששולמה שלא כדין. הסעיף מתייחס להשבה של קרן החוב בלבד. הריבית ששולמה שלא כדין תושב לידי הנישום שלא מכוח ס' 6 הנ"ל אלא מכוח עיקרון ההשבה כפי שהוא נקבע בפסק הדין עיריית ירושלים, כאשר החיוב הוא בהשבת מלוא סכום ריבית הפיגורים ששולם על-ידי הנישום (כשמובן שבסופו של דבר הנישום אינו יכול לקבל השבה של סכום העולה על זה שהוא שילם בפועל).
מאחר שהמשיבה אינה כופרת בכך שהיא לא השיבה לאותם נישומים ששילמו בקשר עם חיוב שגוי שהוטל עליהם גם ריבית פיגורים – את מלוא שיעור ריבית הפיגורים ששולמה על ידיהם, אני סבורה כי יש לאשר את התובענה הייצוגית בעילה זו.
טענות נוספות של המשיבה מכוח ס' 8 לחוק תובענות ייצוגיות
52.יוער כי אינני מקבלת את יתר טענות המשיבה ביחס להתאמת התביעה לדיון בהליך של תביעה ייצוגית.
אני סבורה כי אף אם קיימים הבדלים בין חברים שונים בקבוצה, אין מדובר בהבדלים שדי בהם כדי לשלול את הדיון בתביעה ייצוגית. ישנה שאלה משפטית בסיסית אחת המשותפת לכל חברי הקבוצה – שהם מי ששילמו ריבית פיגורים בגין חיוב שגוי. לכל חברי הקבוצה חייבת המשיבה להשיב את מלוא תשלום הריבית הזה.
מסיכומי המשיבה עולה כי אין מדובר בקבוצה שקשה יהיה לזהות אותה – שכן מדובר, כך טוענת המשיבה, בנישומים שהמשיבה היתה מודעת לחובתה להשיב להם חלק מהסכומים ששולמו על ידיהם שלא כדין. אלא שנאמנה לשיטתה, המשיבה השיבה את הסכומים בהתאם להוראות ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות. את ההפרש בין הסכומים ששילמה המשיבה לאותם נישומים מכוח ס' 6 לבין סכום ההשבה במלואו (קרי השבה של מלוא שיעור הריבית שהנישומים שילמו בקשר עם תשלום הקרן השגוי) יהיה על המשיבה להשיב לאותם נישומים.
53.גם אם ביחס לחלק מחברי הקבוצה יתעוררו בעיות ביחס לחישוב שיעור ההשבה – אין מדובר בחוסר הומוגניות בין חברי הקבוצה המתייחס לעילת התביעה, אלא לכל היותר שונות המתייחסת לגובה הנזק ולאופן החישוב שלו. כאשר ישנה הומוגניות בשאלת האחריות, ושונות מסוימת בנושא הנזק – אין לשלול את בירור התביעה מהקבוצה.
54.אינני סבורה גם כי מדובר בתביעה שלא יהיה יעיל והוגן לנהל אותה כתביעה ייצוגית. כפי שהובהר לעיל, אני סבורה כי גם אם במקרים מסוימים יהיה מקום לערוך בירורים או תחשיבים ביחס לשיעור ההשבה, אין בכך כדי לשלול את היעילות וההוגנות של ההליך. יוער שמאחר שלגישתי ס' 6 לחוק הרשויות המקומיות אינו חל על חובת המשיבה להשיב את הריבית שנגבתה ביתר, לא יהיה מקום לברר את השאלה האם הנישום פנה בכתב לרשות והודיע לה כי התשלום שנגבה ממנו הוא תשלום ביתר.
55.אינני סבורה גם כי המשיבה הוכיחה כי המבקשת אינה מתאימה לייצג את הקבוצה, או כי יש לשלול ממנה את הייצוג מטעם אחר. אעיר למעלה מן הצורך כי אף לו הייתי סבורה כי זה המצב – הרי לאור הוראת ס' 8(ג)(3) לחוק, לא היה מקום לדחות את בקשת האישור אלא לכל היותר להורות על החלפת התובע המייצג.
באשר לזהות המבקשת – הרי מהעובדה שלשמה צורף מספר ח.פ. נראה כי הכוונה היתה כי החברה תהיה המבקשת, ולא בעל החברה (שאף שמו צוין בכותרת הבקשה).
56.לכן ומכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מאשרת אם כן את התביעה הייצוגית בעילה השנייה.
חברי הקבוצה - יהיו מי ששילמו ארנונה ביתר לעיריית רמת-גן, בתוספת ריבית פיגורים, וזוכו, וזאת – בפרק הזמן שמיום 6.9.2009 [24 חודשים לפני הגשת בקשת האישור] ועד היום (ר' ס' 10 לחוק תובענות ייצוגיות).
התובע המייצג – משתלת הכפר החדשה בע"מ
בא כוח הקבוצה – עו"ד אייל ראובן ולנר מרחוב הלפיד 8 ת.ד. 7971 פתח תקווה, 49258
עילת התביעה – השבת מלוא ריבית הפיגורים ששולמה ביתר.
הצדדים ידאגו לפרסום ההחלטה שלעיל בהתאם להוראות ס' 25(1) לחוק תובענות ייצוגיות בשני עיתונים יומיים בשפה העברית. עלות הפרסום תחול על המשיבה.
57.אני מחייבת את המשיבה לשאת בהוצאות המבקשת בסכום כולל של 25,000 ₪. סכום זה לוקח בחשבון את האופן הלא ברור בו נוסחה עילת התביעה על ידי המבקשת, כמו גם את הוצאות הדיון בבית המשפט העליון, בהתאם להנחיית בית המשפט העליון בפסק דינו.
החיוב בהוצאות שנקבע במסגרת פסק הדין הראשון מבוטל בזה.
התיק נקבע לישיבת קד"מ ביום 8.10.2015 בשעה 10:00.
ניתנה היום, כ"ד סיוון תשע"ה, 11 יוני 2015, בהעדר הצדדים.
