1.בפניי תביעה לקבלת פיצוי בגין הפרת הסכם שכירות על-ידי משכיר, שעל-פי הטענה הודיע על ביטול ההסכם זמן קצר לאחר כריתתו משגילה כי השוכר בעל עבר פלילי.
2.התובעים הם זוג נשוי, ולהם שני ילדים. על-פי הנטען בכתב התביעה ובהתאם לעדותם של התובעים במהלך הדיון, התובעים נפגשו מספר פעמים עם הנתבעים (שגם הם זוג נשוי) לגבי שכירת דירת הנתבעים שברמת השרון. לאחר מספר פגישות, ביום 13.5.2016 נערכה פגישה במשרדו של מתווך דירות, בהשתתפות המתווך, התובעים והנתבעת 1. לדברי התובעים, במעמד זה נחתם הסכם שכירות על-ידיהם ועל-ידי הנתבעת 1. על-פי הטענה, בהסכם השכירות הוסכם כי דירת הנתבעים תושכר לתובעים לתקופה של חמש שנים החל מיום 15.6.2016, עבור דמי שכירות חודשיים בסך 8,000 ש"ח. עוד טוענים התובעים, כי באותו מעמד הם מסרו לנתבעים המחאות לשם תשלום דמי השכירות ולשם ביצוע תשלומים לוועד הבית וחתמו על שטר חוב כנדרש על-פי ההסכם. לגרסת התובעים, ההסכם שנחתם נותר במשרדו של המתווך. התובעים גם שילמו למתווך את שכרו. התובעים טוענים עוד כי כשבוע לאחר חתימת הסכם השכירות, גם הערבים מטעמם (אביו של התובע 1 ואִמה של התובעת 2) חתמו על ההסכם במשרדו של המתווך. ביום 23.5.2016 כרתו התובעים הסכם שכירות בקשר לדירתם שלהם, שעל-פיו מועד תחילת השכירות הוא ביום שבו אמורה הייתה להתחיל השכירות של דירת הנתבעים (יום 15.6.2016; נספח 2 לכתב התביעה).
3.לגרסת התובעים, כשלושה ימים לאחר שהערבים חתמו על הסכם השכירות (וכשבוע וחצי לאחר שעל-פי הטענה נחתם ההסכם על-ידי התובעים ועל-ידי הנתבעת 1), התקשר המתווך אל התובע 1 וביקש ממנו לסור למשרדו. כשהגיע התובע 1 למשרדו של המתווך, הודיע לו המתווך כי הנתבעים החליטו לבטל את הסכם השכירות, לאחר שחיפשו אחר שמו של התובע 1 באינטרנט וגילו כי יש לו עבר פלילי. המתווך התנצל בפני התובע 1 על השתלשלות עניינים זו. במהלך הפגישה, הגיע הנתבע 2 אל משרד המתווך (יוער, כי אין זה ברור מהחומר שלפניי האם גם הנתבעת 1 הייתה נוכחת בפגישה זו או בחלקה). התובע 1 ניסה לדבר על ליבו של הנתבע 2, ולהסביר שהוא יהיה שוכר טוב שיעמוד בתשלומים ושישמור על הדירה כראוי. אולם, הנתבע 2 לא התרצה, נטל ממשרדו של המתווך את הסכם השכירות והשיב לתובע 1 את ההמחאות שניתנו. בשל כך, טוענים התובעים, אין בידיהם עותק של ההסכם שנכרת. לגרסת התובעים, המתווך מסר להם כי הוא ינסה לשכנע את הנתבעים לחזור בהם מהחלטתם לבטל את ההסכם, ועל כן הם המתינו מספר ימים נוספים בציפייה כי הסכם השכירות יתממש. אולם, לאחר זמן מה גילו התובעים שהדירה הושכרה לאחרים, והחלו לתור אחר דירה חלופית להשכרה.
4.על-פי הנטען על-ידי התובעים, ביטול ההסכם שלא כדין הסב להם נזקים. לטענת התובעים, בהסתמך על ההסכם שנכרת הם השכירו את ביתם שלהם, והתחייבו לפנותו במועד כניסתם לדירת הנתבעים. כתוצאה מכך, היה עליהם למצוא מקום דיור חלופי בלחץ זמנים וטרם מועדי ההרשמה לגן הילדים ולבית הספר עבור ילדיהם, ולא הייתה להם ברירה אלא לשכור דירה חלופית בתנאים הגרועים מאלו שבהם סוכם שתושכר דירת הנתבעים. בתוך כך, התובעים מצאו עצמם ללא מקום מגורים מסודר למשך חודש וחצי, ונאלצו להתגורר בסלון בית אִמה של התובעת 2.
יצוין כי במעמד הדיון מסר התובע 1 כי אכן יש לו עבר פלילי, ואף הודה כי מדובר בעבר חמוּר: הוא הורשע ברצח שביצע בהיותו קטין וכן בעבירות נוספות שבוצעו במהלך מאסרו. אלא שלטענתו זמן רב חלף מאז ביצוע העבירות, הוא התחתן, הקים משפחה ופתח "דף חדש" בחייו. לטענת התובע 1, הוא מודע לכך שעברו עשוי "להבהיל" (בלשונו), אולם אין לו כיום כל קשר שהוא לאורח חיים עברייני, ולא היה עליו לגלות לנתבעים על עברו שכן מדובר בעניין שאינו רלוונטי.
5.הנתבעים, מנגד, טוענים בכתב ההגנה וכן בעדותם בפניי כי בין הצדדים לא נכרת הסכם מחייב. לדבריהם, "מדובר במו"מ לקראת התקשרות" בלבד (סעיף א(3) לכתב ההגנה), ללא שזה הבשיל לכדי כריתת הסכם. לגרסת הנתבעים, במהלך המשא ומתן, "התברר לנתבעת 1 זהותו האמיתית של התובע 1, עימו לא היתה מוכנה ליצור כל קשר, אילו ידעה על כך מהיום הראשון" (שם). לטענתם, התובע 1 הטעה את הנתבעים באשר לזהותו, "ובדין חדלה הנתבעת 1 את המו"מ כאשר התגלתה לה האמת מול מי היא עומדת" (סעיף א(6) לכתב ההגנה). יצוין כי לטענת הנתבעים, את עיקר המגעים עם התובעים ביצעה הנתבעת 1 ולא הנתבע 2.
אשר למחלוקת בדבר כריתת הסכם השכירות, הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי ההסכם מעולם לא נחתם. הנתבעים מוסיפים כי לאחר שהופסק המשא-ומתן בין הצדדים הוחזרו כל המסמכים הנוגעים לשכירות לידי המתווך כשהם לא חתומים. בהקדמת המאוחר יוער, כי בעדותה בבית המשפט מסרה הנתבעת 1 גרסאות שונות בקשר לעניין זה, ואדרש לכך בהמשך. הנתבעים אף מכחישים כי הסכם השכירות נחתם על-ידי הערבים של התובעים. הנתבעים מוסיפים כי הסכם השכירות לא נכרת גם מן הטעם שהתובעים לא המציאו לידי הנתבעים את ספח תעודת הזהות שלהם, כפי שנדרשו לעשות. עוד מוסיפים הנתבעים כי התברר להם שהתובע 1 הציג בפני הנתבעים מצג שווא בקשר לזהותו, לאחר שהחליף את שמו במשרד הפנים מספר פעמים, ובכך הטעה אותם. בנוסף, לטענת הנתבעים התובע 1 מסר פרטים מטעים באשר לעיסוקו ובאשר לכתובת עבודתו, כמו גם באשר לגבי מקום מגורי אִמה של התובעת 2.
דיון והכרעה
6.שלוש סוגיות דורשות הכרעה בתביעה זו: הסוגיה הראשונה היא, האם בין הצדדים נכרת הסכם שכירות מחייב. ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה חיובית, מתעוררת סוגיה שנייה, והיא האם הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שהודיעו על ביטולו שלא כדין. בתוך כך יש לדון בשאלה, האם הייתה מוטלת על התובעים חובה לגלות לנתבעים על עברו הפלילי של התובע 1 קודם לכריתת ההסכם והאם באי-גילוי זה הטעו התובעים את הנתבעים. ככל שיימצא שהנתבעים אכן הפרו הסכם שנכרת, הסוגיה השלישית היא מהו שיעור הפיצוי שלו זכאים התובעים.
א.האם בין הצדדים נכרת הסכם שכירות מחייב?
7.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועדויותיהם מקרוב, דעתי היא כי יש לאמץ את גרסת התובעים ולקבוע כי בין הצדדים נכרת הסכם שכירות מחייב. מחלוקת עיקרית בין בעלי הדין בעניין זה הייתה האם ההסכם בין הצדדים נחתם. כידוע, חתימה על הסכם מהווה ביטוי מקובל לגמירות דעתם של צדדים להסכם להתקשר בו באופן מחייב (ראו, ע"א 7189/09 הלר נ' כהן, פיסקה 6 (6.6.2012): "חתימתו של צד על חוזה מבטאת בבירור את גמירת דעתו להתקשר בחוזה"). עמדת התובעים היא כי ההסכם נחתם בפגישה שנערכה ביום 13.5.2016 במשרדו של המתווך. מנגד, הנתבעים הציגו גרסאות סותרות ולא עקביות בעניין זה. בכתב ההגנה טענו הנתבעים במפורש, ולא אחת, כי ההסכם לא נחתם (בלשון הנתבעים בכתב ההגנה, החוזה "מעולם לא נחתם" (סעיף ב(1) לכתב ההגנה; ההדגשה במקור), ו"הנתבעים מעולם לא חתמו על הסכם" (סעיף ג(2) לכתב ההגנה; ההדגשה במקור)). טענה זו עוברת כחוט השני בכתב ההגנה (למשל, סעיפים ג(9), ג(11), ג(12), ג(13), ג(14) ו-ג(18) לכתב ההגנה). אלא שבמהלך הדיון שינתה הנתבעת 1 את גרסאותיה: פעם אחת טענה הנתבעת 1 שאינה זוכרת האם חתמה על ההסכם, בפעם אחרת העידה כי היא חתמה על ההסכם, אולם בראשי תיבות בלבד. גם באשר לחתימה על ההסכם בראשי תיבות, העידה הנתבעת 1 פעם אחת כי עד כמה שהיא זוכרת היא אכן חתמה על ההסכם בראשי תיבות, ולאחר מכן טענה כי "יכול להיות" שחתמה על ההסכם בראשי תיבות (עמ' 3 שורות 16-10 לפרוטוקול). הנה כי כן, טענה עיקרית ביותר שעליה חזרו הנתבעים לא אחת בכתב ההגנה, שלפיה הנתבעים לא חתמו על ההסכם, התבררה כלא נכונה במעמד הדיון.
8.זה המקום להקדיש מספר מילים להתרשמותי הכללית מעדותה של הנתבעת 1. התרשמתי כי עדות זו הייתה רצופה סתירות וחוסר עקביות, ולא אחת אף לא התיישבה עם הנטען בכתב ההגנה. כאמור, הנתבעת 1 לא הציגה גרסה עקבית באשר לשאלה האם חתמה על ההסכם. בנוסף לכך, הנתבעת 1 אף לא הציגה עמדה קוהרנטית באשר למחלוקת האם הנתבעים נטלו ממשרד המתווך את המסמך שבו נערך ההסכם לאחר שהחליטו לבטלו. בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי כל המסמכים הנוגעים לעניין הוחזרו לידי המתווך כשהם לא חתומים, ואף מסמך לא נותר בידיהם (סעיף ג(9) לכתב ההגנה). במהלך הדיון תחילה שבה הנתבעת על טענה זו, אולם לאחר מכן שינתה את גרסתה והעידה כי ההסכם נמסר לה על-ידי המתווך, וכי היא השמידה אותו (עמ' 3 שורות 26-23 לפרוטוקול). גרסה זו עומדת בסתירה חזיתית לטענת הנתבעים בכתב ההגנה.
ודוגמא נוספת: בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי ככל שקיים מסמך שנחתם על-ידי הערבים של השוכרים, הרי שייתכן שמסמכים אלו "פוברקו על ידי המתווך בדיעבד... וכל מעשיו נגועים באי חוקיות" (סעיף ג(10) לכתב ההגנה). אלא שבמהלך הדיון התברר שמדובר במתווך אשר בינו לבין הנתבעים קיימים יחסים מתמשכים, וכי הוא טיפל בהשכרת דירתם ודירה נוספת שבבעלותם פעמים רבות בעבר. התובעת אף הוסיפה כי היא סבורה שהמתווך יתמוך בגרסתה אם יבוא למסור עדות (עמ' 5 שורות 15-13 לפרוטוקול). כשנשאלה הנתבעת 1 בחקירה נגדית כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם טענתה בכתב ההגנה בדבר זיוף מסמכים על-ידי המתווך, שבה הנתבעת לגרסתה הקודמת בכתב ההגנה שלפיה אין לתת במתווך אמון (עמ' 5 שורות 26-22 לפרוטוקול). לדוגמאות נוספות באשר לאי-דיוקים שנפלו בעדות הנתבעת 1 כמו גם לטענות מצידה שהופרכו על-ידי מסמכים שהוצגו בדיון, אדרש בהמשך. נוכח אי-הדיוקים, הסתירות וחוסר העקביות בעדותה של הנתבעת 1, דעתי היא כי אין לייחס מהימנות ומשקל רבים לעדותה.
9.חזרה לסוגיית כריתתו של הסכם מחייב, מידת המהימנות שיש לייחס לעדותה של הנתבעת 1 מחזקת את הקביעה כי יש להעדיף את גרסת התובעים שלפיה ההסכם נחתם על-ידי הצדדים. אלא שמלבד שאלת החתימה, קיימים גם סממנים רבים אחרים המחזקים את הקביעה כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב. כפי שנפסק, את גמירות הדעת של הצדדים לכרות הסכם מחייב ניתן לסמוך גם על ראיות נוספות, מלבד קיומה של חתימה (ראו, ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 70 (1989); ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר, פיסקה 27 (29.3.2011)). בענייננו, קיימות ראיות מסוג זה. ראשית, השוכרים מסרו לנתבעים המחאות לתשלום שכר הדירה ולתשלומי וועד בית (יוער, כי במהלך הדיון הודתה הנתבעת 1 כי היא קיבלה לידיה את ההמחאות עבור תשלום שכר הדירה, והוסיפה כי היא השיבה אותם לתובעים לאחר ביטול ההסכם; צילומי ההמחאות צורפו כנספח 5 לכתב התביעה). ניסיון החיים והשכר הישר מלמדים, כי בדרך-כלל אין שוכר מוסר למשכיר, ואין משכיר מקבל משוכר, המחאות לתשלום שכר הדירה אלא לאחר כריתת הסכם השכירות. שנית, התובעים מסרו לנתבעת שטר חוב על סך 50,000 ש"ח (נספח 6 לכתב התביעה). הנתבעים לא הכחישו את קבלת שטר החוב. גם באשר לשטר החוב, הדעת נותנת כי שטר זה יימסר למשכיר אך לאחר כריתת הסכם השכירות. שלישית, התובעים שילמו למתווך את דמי התיווך (לכתב התביעה צורף תדפיס של העברה בנקאית שבה הוחזרו דמי התיווך מן המתווך לתובעים לאחר התנערות הנתבעים מההסכם; נספח 8 לכתב התביעה). גם תשלום דמי תיווך, מטבע הדברים, נעשה בדרך-כלל לאחר כריתתו של הסכם מחייב. רביעית, הערבים מטעם השוכרים חתמו על ההסכם. אציין, כי אני מקבל את גרסת התובעים בעניין זה. כאמור, הנתבעת 1 הודתה כי היא השמידה את ההסכם, ובכך גרמה לנזק ראייתי שבלעדיו ניתן היה להיווכח בקלות אם הערבים אכן חתמו על ההסכם. משנהגה כך הנתבעת 1, אני מאמץ את גרסת התובעים שלפיה הערבים חתמו על ההסכם.
10.לסיכום, אף אם ניתן לטעון כי כל סממן מאלו המפורטים לעיל, כלעצמו, לא די בו כדי ללמד על גמירות דעת הצדדים לכרות הסכם שכירות מחייב, הרי שלא כך הוא בהצטברותם. כשבוחנים את מכלול הראיות – הודאת הנתבעת 1 שחתמה על ההסכם (גם אם בראשי תיבות בלבד), מסירת ההמחאות לתשלום שכר הדירה ותשלומי ועד הבית, מסירת שטר החוב, התשלום למתווך, חתימת הערבים על ההסכם, ובנוסף לאלו, המהימנות הנמוכה שיש לייחס לעדותה של הנתבעת 1 כפי שפורט לעיל – כל אלו מצביעות יחד על כך שנכרת הסכם שכירות מחייב בין הצדדים. ודאי שניתן לומר שהתובעים עמדו בנטל להוכיח זאת.
11.הנתבעת 1 הוסיפה וטענה כי בין הצדדים אין הסכם מחייב, נוכח העובדה שתנאים שנדרשו לשכלול תוקפו לא התקיימו. לא מצאתי בטענות אלו ממש. כך, במהלך הדיון שמה הנתבעת 1 דגש על העובדה, כי אף שהתובעים נדרשו להציג את הספח לתעודות הזהות שלהם, הדבר לא נעשה. עם זאת, הנתבעת 1 לא הצליחה להסביר מה החשיבות שמצאה באותו ספח, ומדוע מדובר במסמך שלו רלוונטיות כלשהי להשכרת הדירה. זאת, שכן כידוע פרטי הזהות העיקריים אינם מצויים בספח של תעודת הזהות דווקא, והנתבעת הודתה, כי תעודות הזהות עצמן של התובעים נמסרו לידיה (עמ' 3 שורה 26; ועמ' 4 שורה 30 – עמ' 5 שורה 1 לפרוטוקול). ממילא, לא הוצגה כל ראיה שהיא כדי להוכיח כי הצגת הספח הייתה תנאי להשתכללות ההסכם, ואם מוסיפים לכך שכיום קיים קושי להציג ראיה בקשר לתנאיו הספציפיים של ההסכם מן הטעם הפשוט שהנתבעת 1 השמידה אותו (כפי שהודתה שעשתה), הרי שממילא יש לדחות את טענת הנתבעים בהקשר זה. הנתבעים הוסיפו וטענו כי ההסכם לא השתכלל לכדי הסכם מחייב נוכח העובדה שהערבים לא חתמו על ההסכם (סעיף ג(10) לכתב ההגנה). אולם, כאמור, אני מאמץ את גרסת התובעים שלפיה הערבים חתמו על ההסכם. יצוין, כי לטעמי גם אין ממש בטענת הנתבעים כי נפל פגם בעובדה שהחתימה של הערבים לא נעשתה במעמד החתימה של התובעים על ההסכם. ניסיון החיים מלמד שלא אחת כך נעשה.
12.המסקנה היא שבין הצדדים נכרת הסכם שכירות מחייב. טרם סיום הדיון בסוגיה זו אבקש להוסיף שתי הערות. ראשית, לדיון לא הגיעו ליתן עדות הערבים מטעם השוכרים (אביו של התובע 1 ואִמה של התובעת 2) ואף לא המתווך. אף שאודה כי שקלתי בדבר, לבסוף לא מצאתי לנכון להורות על קיומו של דיון נוסף שבו יזומנו אלו ליתן עדות. בסופו של יום, שוכנעתי כי קיימות די והותר ראיות להוכחת קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים גם ללא עדותם של אלו. ממילא, לעדותם של הורי התובעים היה ניתן משקל נמוך, נוכח הקירבה המשפחתית בינם לבין התובעים. בנוסף, גם אילו היה תומך המתווך בגרסת הנתבעים, הרי שגם לעדותו היה ניתן משקל נמוך נוכח הקשר המתמשך ביניהם.
13.שנית, לטעמי אין בעובדה שהנתבע 2 לא חתם על הסכם השכירות, גם לשיטת התובעים (שכן הוא לא נכח בפגישה במשרד המתווך מיום 13.5.2016), כדי לגרוע מן המסקנה בדבר קיומו של הסכם מחייב בין הצדדים. ניתן להניח שהנתבעת 1, שהיא רעייתו, פעלה בשמו. ודאי שכך היו יכולים להניח התובעים. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי "גם אם הסמיך הנתבע את הנתבעת 1 לנהל עבורו משא ומתן להשכרה, הרי שהוא לא הסמיך אותה לחתום בשמו ובמקומו" (סעיף ב(2) לכתב ההגנה), אולם הם לא שבו על טענה זו בדיון, ולא הוצגה לגביה כל ראיה. ממילא, אף אם אחרת, הרי שדומה שהתוצאה היא שהנתבעת 1 הציגה כלפי התובעים מצג שווא שלפיו היא מוסמכת לכרות עימם את הסכם השכירות בשם בעלה, והתוצאה בכל הנוגע לזכאות התובעים לפיצוי ממנה נוכח מצג שווא זה תהא אותה התוצאה (ראו גם, סעיף 6(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, שלפיו מקום שבו לא ידע הצד השלישי כי שלוח פועל ללא הרשאה, רשאי הוא "לראות את השלוח [הנתבעת 1 – א.ו.] כבעל דברו").
ב.האם הנתבעים ביטלו את ההסכם כדין?
14.משנמצא כי בין הצדדים נכרת הסכם שכירות מחייב, יש להידרש לשאלה האם הודעת הנתבעים על ביטול ההסכם ניתנה כדין. ככל שלא כך הוא הדבר, הרי שהנתבעים הפרו את ההסכם. דעתי היא כי לא הייתה עילה לביטול ההסכם על-ידי הנתבעים.
15.הנתבעים טענו לקיומן של עילות שונות לביטול ההסכם, מלבד עברו הפלילי של התובע 1. בכל אלו לא מצאתי ממש, והתרשמותי היא שהעילה העיקרית לרצון הנתבעים להתנער מן ההסכם היא הגילוי בדבר עברו הפלילי של התובע 1.
16.אחד הטעמים לביטול ההסכם, לגרסת הנתבעים, הוא שהתובע 1 הציג שמות שונים באשר לזהותו (יצוין כי התובע 1 הודה בדיון שהוא אכן החליף את שמו הפרטי, וכי מדובר בשינוי קל בשמו). לא מצאתי כי הדבר היווה עילה לביטול ההסכם. ראשית, הנתבעת 1 הודתה כי תעודות מזהות של התובעים הוצגו בפניה קודם לכריתת ההסכם (עמ' 5 שורה 1 לפרוטוקול). בניגוד לטענת התובעת במהלך הדיון שלפיה אין התאמה בין השם של התובע 1 בתעודה המזהה לבין שמו על גבי ההמחאות שניתנו לה (עמ' 5 שורה 2-1 לפרוטוקול), בחינתם של אלו מלמדת שיש התאמה כזו. השם שמופיע בשניהם הוא שמו של התובע 1 לפני שינויו (מוצג ת/2). זהו השם שבו גם נודע התובע 1 בציבור כמי שביצע את העבירות בצעירותו, כך שכל טענה בדבר ניסיון להסתיר זהות זו מן הנתבעים קודם לכריתת הסכם השכירות, דינה להידחות. אכן, בשטר החוב מופיע שם אחר במקום שמו של התובע 1 (ולמעשה, רשום בשטר החוב שם פרטי החוזר והדומה לשם משפחתו, נספח 6 לכתב התביעה). אלא שאין זה ברור מה הנסיבות שהובילו לרישום זה, והאם אין מדובר בטעות גרידא. ממילא, לא נראה שבשטר החוב ניסה התובע 1 להסתיר את שמו האמיתי, שעה שכאמור, הוא מסר לנתבעת 1 תעודה מזהה קודם לכריתת ההסכם. שנית, לא הועלתה על-ידי הנתבעת 1 כל גרסה ברורה שהיא לגילוי זהויות שונות של התובע 1 לאחר כריתת ההסכם. כל המסמכים שעליהם הצביעה הנתבעת 1 בהקשר זה נמסרו לה קודם או במהלך כריתת ההסכם. על כן, ממילא, אין הדבר יכול להוות עילה לביטול ההסכם לאחר כריתתו.
טעם נוסף לביטול ההסכם על-ידי הנתבעים הוא שלדעתם פרטי עיסוקו של התובע וכתובת עבודתו היו לא אמיתיים, וכי הנתבעת 1 לא הצליחה ליצור קשר עם מקום העבודה של התובע ולא מצאה אסמכתא על קיומו. התובע 1, מנגד, הציג בדיון את תעודת ההתאגדות של מקום עבודתו (מוצג ת/1). הנסיבות שבהן לא הצליחה הנתבעת 1 ליצור קשר עם מקום עבודתו של התובע 1 לא פורטו על-ידיה באופן ברור, ופשיטא שאין הדבר מצביע דווקא על כך שהתובע 1 לא מסר פרטים נכונים בעניין זה. זאת ועוד, את הבירורים בדבר מקום עבודתו של התובע 1 יכולים היו הנתבעים לבצע קודם לכריתת ההסכם, ואין זה ברור מדוע בירורים אלו נעשו, לגרסתם, אך לאחריו.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי התברר להם שאֵם התובעת 2 אינה מתגוררת בכתובת שנמסרה להם אלא בישוב אחר. ראשית, נראה שמקום מגוריה של אֵם התובעת 2 אינו פרט כה מהותי. שנית, מקובל עלי ההסבר שנתנה התובעת 2 בדיון שלפיו הפרטים שניתנו לגבי מקום מגורי אִמה הם נכונים. שלישית, ייתכן גם כי כפי שטענו התובעים, הנתבעת שגתה בקריאת תעודת הזהות של אֵם התובעת 2, וסברה לחשוב שמקום הנפקת התעודה הוא מקום מגוריה. רביעית, ממילא לא ברור מה האינטרס של אֵם התובעת 2 להסתיר את מקום מגוריה או למסור פרטים שאינם נכונים בהקשר זה.
17.המסקנה מן האמור לעיל היא שהטעם האמיתי לרצון הנתבעים להתנער מההסכם היה הגילוי בדבר עברו הפלילי החמוּר של התובע 1. אומנם, במהלך הדיון טענה הנתבעת 1 כי לא זה היה הטעם לביטול ההסכם (עמ' 3 שורה 27 לפרוטוקול). אולם, נימוק זה להתנערות מההסכם עולה היטב מכתב ההגנה (ראו, סעיפים 3 ו-5 לכתב ההגנה), ולאור העובדה שיתר הטעמים שהובאו לביטול ההסכם אינם משכנעים, נראה שזהו הבסיס האמיתי לרצון הנתבעים שלא להשכיר את דירתם לתובעים.
ג.האם היתה מוטלת על התובעים חובת גילוי כלפי הנתבעים בדבר עברו הפלילי של התובע 1?
18.האם היו רשאים הנתבעים להודיע על ביטול ההסכם לאור גילויים על עברו הפלילי של התובע 1? רצונם של הנתבעים לבטל את הסכם השכירות נשען, למעשה, על טענה לקיומה של הטעיה במחדל מצידם של התובעים (סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים)). האם התובעים הטעו את הנתבעים בכך שהפרו חובת גילוי החלה עליהם לדווח על עברו הפלילי של התובע 1? לטעמי, התשובה לשאלה זו היא שלילית.
19.בהיעדרו של דין ספציפי המטיל חובת גילוי על צד למשא ומתן, היקפה של חובת הגילוי תלוי בנוהג בין הצדדים ובנסיבות העניין, והוא עשוי להשתנות בהתאם למאפייניה הספציפיים של העסקה ועובדות המקרה (ראו, ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פיסקה 14 (6.6.2011)). כפי שנפסק, "באים כאן לידי ביטוי שני אינטרסים נוגדים: הרצון להטיל על הצדדים לחוזה נורמות התנהגות מוסריות... מול המציאות העסקית, אשר איננה מאפשרת לצדדים לחוזה לגלות זה לזה את הכול" (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 540 (1986)). משכך, אף שבנסיבות מסוימות יש להכיר בחובת גילוי המוטלת על צד למשא ומתן לגלות לצד האחר פרטים מהותיים אשר עשויים להשפיע על החלטתו של הצד האחר להתקשר בעסקה, שומה לזכור כי דיני החוזים "אינם מטילים על צד למשא ומתן נטל אלטרואיסטי גורף לגלות לצד שכנגד כל נתון אף אם בכך הוא פועל כנגד האינטרסים שלו עצמו" (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פיסקה 10 (14.8.2008)).
20.לטעמי, אין מקום לקבוע כי על צד המעוניין לשכור דירת מגורים מוטלת חובה לגלות מיוזמתו למשכיר את עברו הפלילי. מספר טעמים לדבר. ראשית, ספק רב אם השוכר צריך להניח שעברו הפלילי הוא רלוונטי בעיני המשכיר. בשכירות לצרכי מגורים קיימות תכונות שונות של שוכר אשר מטבע הדברים הן מהותיות למשכיר. בין אלו ניתן למנות, למשל, את חוסנו הכלכלי של השוכר (כך שיוכל לעמוד בתשלום דמי השכירות), אופיו כשוכר שישמור על הנכס כראוי במהלך השכירות, והערכת הסיכוי שהשוכר יעמוד בחובתו לפנות את המושכר בסוף תקופת השכירות. ככלל, וכל עוד המשכיר אינו מודיע לשוכר אחרת, נראה שהשוכר יכול להניח שעברו הפלילי אינו רלוונטי למאפייניה של עסקת שכירות לצרכי מגורים (השוו, ת"א (שלום נצ') 3981/98 עמר נ' קבוץ מרחביה - אגודה שיתופית בע"מ, פיסקאות 4-3 (17.4.2005) (להלן – עניין עמר)).
21.שנית, לטעמי קיים אינטרס ציבורי כי גם אדם שלו עבר פלילי יוכל למצוא קורת גג לו ולבני משפחתו. הטלת נטל על שוכר פוטנציאלי לגלות מיוזמתו, אף אם לא נשאל על כך, כי יש לו עבר פלילי, תכביד עד מאוד על יכולתו לשכור דירת מגורים. הטלת נטל כזה אף תפגע ביכולתם של עבריינים להשתקם ולחזור למוטב לאחר שסיימו לרצות את עונשם. זאת ועוד, הטלת נטל מסוג זה אף פוגעת בפרטיותו של העבריין, אשר מטבע הדברים אינו מעוניין לחשוף את עברו שוב ושוב בכל אשר ילך (השוו, ע"א 8189/11 דיין נ' מפעל הפיס, פיסקה 34 (21.2.2013) (להלן – עניין דיין)). עמד על כך בית המשפט המחוזי בת"א (מחוזי חי') 817/07 רקפת כפר קהילתי אגודה שיתופית להתיישבות נ' הרינג, פיסקה 43 (18.10.2009, השופט ר' סוקול), בעניין אשר עסק בקבלתו של אדם לישוב קהילתי:
"כך גם איני סבור כי מועמד שכלל אינו נשאל על עבר פלילי צריך מיזמתו למסור מידע שכזה. עברו הפלילי של אדם אינו צריך ללוותו לכל אשר יפנה. לחברה אינטרס חשוב בשיקום של עבריינים וקבלתם לקהילה. אין לצפות כי אדם ימסור מידע על עברו הפלילי, אלא מקום שהמידע רלבנטי להתקשרות או שקיימת חובה למסירה. כך למשל כאשר העבר הפלילי רלבנטי לקבלת החלטה של רשות ציבורית (כמו לעניין זכאות לתעודת עולה) הסתרת המידע או מתן מידע חלקי לגביו מהווה הפרה של חובת הגילוי (ראה למשל בג"צ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690 (1998)). עם זאת מקום שבו העבר הפלילי אינו קריטריון רלבנטי, אין חובה למסרו".
22.יודגש, כי אין כוונתי לומר שמשכיר חייב להשכיר דירה שבבעלותו לשוכר בעל עבר פלילי. שאלה נפרדת ומורכבת היא, האם משכיר (פרטי, שאינו עוסק בהשכרת דירות) רשאי להחזיק בעמדה כי אין הוא מעוניין להשכיר את דירתו שלו לאדם כזה או אחר שאינו לרוחו, לרבות לאדם בעל עבר פלילי (השוו, אהרן ברק "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי" ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי 163, 202-201 (יצחק זמיר עורך, 1993)). שאלה נוספת שאינה פשוטה היא, האם מקום שבו שוכר פוטנציאלי נשאל על עברו הפלילי, הוא חייב למסור מידע מלא ושלם בעניין זה, והאם רשאי הוא להשמיט מתשובתו, למשל, עבירות נושנות או עבר פלילי שאין לו כל השפעה שהיא על החלטתו של המשכיר להתקשר בהסכם (השוו, סעיפים 19 ו-20 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981; וראו גם את הדיון בעניין דיין, פיסקאות 37-35 לפסק-הדין). אלו הן סוגיות מורכבות, אולם אין צורך להידרש להן בענייננו. לענייננו די שנאמר, כי מקום שבו משכיר אינו מבקש לקבל מידע זה משוכר פוטנציאלי עימו הוא בא במשא ומתן, אין מקום להטיל על הצד שכנגד נטל פוזיטיבי לגלותו מיוזמתו. על כן, התובעים לא הפרו חובת גילוי החלה עליהם, ולא הטעו את הנתבעים.
23.בשולי הדברים אוסיף, כי גם אין מקום לראות את הגילוי בדבר עברו הפלילי של התובע 1 כ"טעות" המצדיקה את ביטול ההסכם (סעיף 14 לחוק החוזים; וראו, עניין עמר, פיסקה 21). לא ניתן לקבוע כי התובעים ידעו או היו יכולים לדעת על הטעות או ידעו שאילולא הטעות לא היו כורתים הנתבעים את ההסכם (סעיף 14(א) לחוק). כאמור, הנתבעים הודו כי קודם לכריתת ההסכם קיבלו לידיהם תעודה מזהה של התובע 1 (שבה מופיע שמו טרם שינויו). התובעים היו יכולים להניח שכל בדיקה או חיפוש לגביהם באמצעות רשת האינטרנט תעשה טרם כריתת ההסכם. מכאן, שלכל היותר ייתכן שנפלה בידי הנתבעים טעות שאינה ידועה לצד שכנגד בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק, ובהתאם לזו, ביטול ההסכם נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, תוך ש"רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה" (שם). על כן, גם בהתבסס על טענה לטעות מצד הנתבעים, ממילא התוצאה של חיוב הנתבעים בפיצוי לטובת התובעים היא אותה התוצאה.
24.זאת ועוד, יש ליתן משקל לכך שאת אותם בירורים לגבי עברו של התובע 1 (למשל, על-ידי חיפוש אחר שמו ברשת האינטרנט), היו יכולים הנתבעים לעשות בקלות טרם נכרת ההסכם. אין כל סיבה נראית לעין מדוע בירור זה נעשה אך לאחר מכן. גם בשל כך, אין לקבוע שהתובעים הטעו את הנתבעים.
25.המסקנה היא שלא הייתה לנתבעים זכות להודיע על ביטול ההסכם. בכך שהודיעו הם על ביטול ההסכם שלא כדין, הרי שהם הפרו את ההסכם שכרתו. משכך, התובעים זכאים לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם בעקבות ההפרה.
ד.שיעור הפיצויים
26.התובעים העריכו בכתב התביעה את הנזק שנגרם להם בעקבות הפרת הסכם השכירות בסכום של 47,000 ש"ח. חלק הארי בנזק הנטען מבוסס על טענת התובעים כי בעקבות התנערות הנתבעים מהסכם השכירות, הם נאלצו לשכור דירה אחרת בתנאים הגרועים מאלו שנקבעו בהסכם השכירות עם הנתבעים ועבור דמי שכירות גבוהים יותר. לשאלת בית המשפט שמא ייקור זה במחיר השכירות נבע מאיכותה הטובה יותר של הדירה החלופית, השיבו התובעים כי לא כך הוא הדבר, וכי למעשה, הדירה החלופית ששכרו הייתה קטנה מזו של הנתבעים. לטענתם, ההרעה בתנאי השכירות נבעה מהקירבה שנוצרה לתחילת שנת הלימודים, תקופה שבה עולה הביקוש לדירות להשכרה (עמ' 2 שורה 29 – עמ' 3 שורה 3 לפרוטוקול; עמ' 5 שורות 20-17 לפרוטוקול). לטענת התובעים, דמי השכירות שהם משלמים כיום יקרים ב-1,000 ש"ח לחודש מאלו שסוכמו עם הנתבעים (פער אותו הם הכפילו ב-24 חודשים, תקופת השכירות של הדירה החלופית). התובעים מוסיפים כי לשם שכירת הדירה החלופית נאלצים הם לשלם עבור המצאת ערבות בנקאית, דרישה שלא הייתה קיימת בהסכם השכירות עם הנתבעים (ועלותה של זו למשך שנתיים היא לטענתם 5,650 ש"ח). כמו כן, לדברי התובעים היה עליהם לשלם דמי תיווך הגבוהים ב-4,530 ש"ח מאלו ששילמו בקשר לדירת הנתבעים. על אלו הוסיפו התובעים בכתב התביעה סכום של 12,820 ש"ח בגין עוגמת נפש, פגיעה באיכות חייהם עקב המגורים אצל קרובי משפחה, הפסד זמן, טרחה ועלויות משפטיות. נוכח מגבלת הסמכות של בית המשפט לתביעות קטנות, העמידו התובעים את תביעתם על סך של 33,500 ש"ח.
27.אכן, התובעים זכאים לפיצוי עבור נזקם. עם זאת, דעתי היא שהתובעים העריכו את נזקיהם ביתר. אם נביט בנזק הנטען על-ידי התובעים "ממעוף הציפור", הרי שלשיטתם נגרם להם נזק השווה ערך לכמעט חצי שנת שכירות של דירת הנתבעים. אף שהתרשמתי כי אכן, התובעים נקלעו ללחץ זמנים ולדחיפות למציאת דירה חלופית טרם תחילת שנת הלימודים, הרי שבסופו של יום, למן כריתת החוזה עם הנתבעים ועד להתנערותם של הנתבעים ממנו חלף זמן לא רב. הטענה שלפיה הנזק שנגרם לתובעים בשל התנערות מהסכם שכירות זמן קצר לאחר כריתתו היא שוות ערך לכחצי שנת שכירות אינה סבירה בעיני. לעניין זה יש גם לקחת בחשבון כי אין זה ברור האם התובעים עשו כל שביכולתם על מנת להקטין את נזקם לאחר הפרת ההסכם ולאתר דירה שתהיה שוות ערך בהוצאות הכרוכות בשכירתה לזו של הנתבעים.
28.באומדן סביר יותר של הנזקים שנגרמו לתובעים, דעתי היא כי יש לפצותם עבור הפער בין דמי השכירות של דירת הנתבעים לבין אלו של הדירה החלופית שמצאו למשך שנה בלבד. במשך שנה זו, יכולים התובעים לפעול למציאת דירה אחרת שוות ערך לזו של הנתבעים, אם יחפצו בכך. היינו, אומדן סביר של ראש נזק זה הוא בסך 12,000 ש"ח (1,000 ש"ח כפול 12 חודשים). כמובן, שיתלוו לכך עלויות הכרוכות במעבר דירה נוסף, ואדרש לאומדן עלויות אלו בהמשך.
פער סביר בעלויות התיווך שנשאו בהן התובעים יש לאמוד כשווה ערך לפער בין דמי השכירות בין דירת הנתבעים לבין הדירה החלופית למשך חודש אחד בלבד. זאת, שכן ברגיל גובים מתווכים תיווך בגובה של חודש שכירות אחד (ואעיר, כי לא נעלמה ממני העובדה שהמתווך של דירת הנתבעים גבה, כנראה, דמי תיווך נמוכים מהמקובל (נספח 8 לכתב התביעה), אלא שבאומדן זה לקחתי בחשבון את העובדה שניתן למצוא דירה להשכרה גם שלא באמצעות מתווך). היינו, את ראש נזק זה אני אומד בסכום של 1,000 ש"ח, ובתוספת מע"מ – 1,170 ש"ח. את עלות הערבות הבנקאית שנדרשה לשם שכירת הדירה החלופית, יש לאמוד גם כן למשך שנה, היינו, בסך 2,825 ש"ח (מחצית מהסכום שנתבע על-ידי התובעים בגין רכיב זה). בסך הכל, לטעמי יש לאמוד את הנזק לתובעים בסכום של 15,995 ש"ח.
אם מוסיפים לסכום זה פיצוי על דרך האומדנה בגין עוגמת הנפש, הטרחה וההיטלטלות בין מקומות מגורים ועלויות מעבר דירה בעוד כשנה, דעתי היא כי על הנתבעים לפצות את התובעים בסכום כולל של 18,000 ש"ח.
29.סוף דבר, הנתבעים גילו לאחר כריתת הסכם השכירות כי לתובע 1 יש עבר פלילי. גילוי זה אינו מצדיק את התנערותם מההסכם. אכן, עברו הפלילי של התובע 1 הוא חמוּר. על כך אין חולק. אולם, גם הסכמים עם אדם שהורשע בפלילים יש לכבד.
30.אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שעל הנתבעים לפצות את התובעים בסכום של 18,000 ש"ח. על סכום זה יתווספו הוצאות משפט בסכום של 500 ש"ח. סכומים אלו ישולמו תוך 30 ימים מהיום, אחרת ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום פסק-הדין ועד יום התשלום בפועל.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.
פסק-הדין ניתן לפרסום ללא שמות בעלי הדין.
ניתן היום, ו' תשרי תשע"ז, 08 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.
