1. התובע, מר אדוניה ביינה, ביטח את רכבו ביטוח מקיף אצל הנתבעת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ.
ביום 19.8.12 נגנב הרכב ממגרש חנייה שליד בית החולים "מאיר" בכפר-סבא, מקום עבודתו של התובע.
הנתבעת דחתה את תביעתו של התובע על פי פוליסת הביטוח, מהטעם שעל פי עדות שמסר לחוקר מטעמה, הוא רשם את מספר הקוד הסודי על מדבקה שהדביק בחלק התחתון של ההגה, ובכך הפר את תנאי הפוליסה.
מדובר ב"התנאת מיגון" שברשימת הפוליסה, שצורפה לתצהירו של התובע, שם נאמר: "אי סגירת הרכב ואי נעילתו או השארת מפתחות הרכב בו, בכל עת שהרכב אינו מאוייש, או השארת מספר קוד הרכב ברכב או בצמוד למפתחות בכל מקום שהוא, יגרמו לדחיית התביעה במקרה של פריצת הרכב ו/או גניבתו".
התובע טוען כי החוקר הבין אותו שלא כהלכה, וכי הדברים שרשם מפיו בעניין הדבקת המספר הסודי בתוך הרכב אינם נכונים.
זה הוא לב המחלוקת שעמדה לבירור בתיק דנן.
2.התובע מסר בתצהירו כי הוא עובד ככוח עזר במחלקה פנימית בבית החולים. התובע גילה את דבר גניבת הרכב עם סיום עבודתו בשעות הצהריים, וסמוך לאחר מכן התלונן על כך במשטרה ומסר הודעה לסוכן הביטוח שלו.
התובע טוען שהחוקר מטעם הנתבעת הגיע לגבות את עדותו במהלך עבודתו, והוא נאלץ להפסיק את מסירת העדות ולחדשה לאחר מכן.
התובע טוען שכאשר הקריא לו החוקר את עדותו, והוא נוכח שנרשם בה כי הדביק את הקוד הסודי בחלק התחתון של ההגה, ביקש התובע מהחוקר לתקן את העדות והסביר שהתכוון למקום הקודן שנמצא ברכב, ולא לקוד הסודי. התובע טוען כי את הקוד הסודי הוא זכר בעל פה, וליתר ביטחון רשם אותו על פתק שהיה בארנקו, אך לא השאיר ברכב פתק שעליו רשום הקוד הסודי. לדבריו, החוקר השיב לו כי הוא רושם את תיקון העדות כפי שביקש.
התובע טוען כי הטעות, או אי ההבנה, נגרמה בשל הקושי שלו בעברית, בהיותו יליד אתיופיה, ובשל הלחץ שהיה נתון בו בעת מסירת עדותו, כיוון שנאלץ לעזוב את עבודתו.
התובע שולל את טענת הנתבעת בכתב ההגנה, כאילו חזר בו מהדברים הראשונים שמסר לחוקר, וכאילו המציא תירוצים בעקבות דבריו הראשונים: כי השאיר את מספר הקוד הסודי בתוך הרכב. התובע טוען כי החוקר לא הבין את דבריו באופן נכון וחוזר על טענתו, כי הוא זכר את מספר הקוד הסודי בעל פה ושמר אותו על פתק בארנקו, אך לא השאירו בתוך הרכב.
3.החוקר מטעם הנתבעת, מר אלון דולב, מוסר בתצהירו כי התובע מסר לו שהוא לא זכר בעל פה את מספר הקוד הסודי, ועל כן רשם אותו על מדבקה שהדביק על לוח המקשים שמתחת לגלגל ההגה.
משהסביר החוקר לתובע כי השארת מספר הקוד הסודי ברכב עומדת בניגוד לתנאי הפוליסה, חזר בו התובע מדבריו הקודמים, אך לא יכול היה להמציא את הפתק, אשר טען שנמצא בארנקו ובו רשום המספר הסודי, וזאת בטענה שאבד. כמו כן, התובע לא זכר בעל פה את המספר הסודי.
החוקר מוסר בתצהירו, כי דברי הודאתו הראשונים של התובע היו ספונטניים, והוא חזר בו מהם לאחר שעומת עם כך שהשארת המספר הסודי ברכב מנוגדת לתנאי הפוליסה.
4.לתצהירו של החוקר צורף טופס גביית הודעתו של התובע, שנגבתה ביום 3.9.12.
בכתב התביעה, ואף בעדותו בביהמ"ש, אישר התובע את חתימתו על מסמך גביית העדות.
בפתח עדותו מוסר התובע פרטים אודות תנועותיו במשך היום שבו נגנב הרכב וכיצד גילה את דבר הגניבה.
בהמשך לדברים אלה - "אני רוצה להצהיר כי ברכב השארתי מדבקה עם הקוד של הקודנית כי אני לא זוכר את הקוד בע"פ ולכן השארתי את הקוד בתוך הרכב מודבק ליד ההגה בחלק התחתון" (שורות 9 – 11 של דף העדות).
לאחר מכן מוסר התובע דברים אודות מצבו המכני של הרכב ואודות הטיפולים בו במוסך, וכן – כיצד הודיע לאשתו על גניבת הרכב.
בהמשך העדות, החל משורה 16 ועד סוף דף העדות, נאמר: "אני רוצה להסביר – לגבי
הקוד – אני לא השארתי קוד ברכב, אלא התכוונתי שהקודנית היתה מתחת לגלגל ההגה, והבנתי – רק כאשר החוקר הראה לי שאסור היה לי להשאיר קוד ברכב.
את הקוד רשמתי על פתק ושמתי בארנק. כיום אין לי את הפתק בארנק ואני זוכר בע"פ את הקוד. (כ)שהחוקר שאל מה הקוד, אין לי אפשרות להשיב לחוקר מה הקוד כי אני לא זוכר".
5.החוקר הקליט את גביית העדות. לאחר קבלת התביעה ביקש ב"כ הנתבעת ממשרד החקירות לקבל את ההקלטה, אך נמסר לו כי במהלך גביית העדות הסתיימה הסוללה ועל כן לא נשמרה ההקלטה.
בפתח דיון ההוכחות מסר ב"כ הנתבעת כי בעת שהמתינו לדיון מצא החוקר במחשב שלו את הקלטת השיחה של גביית העדות מהתובע, אשר סבר שלא נשמרה.
משנמצאה הקלטת השיחה, הציע ב"כ הנתבעת לשמוע את ההקלטה, אך ב"כ התובע התנגדה לשמיעת ההקלטה, שנמצאה רק בשלב ההוכחות, ועל כן לא הושמעה ההקלטה (ראו
בעמ' 2 – 3 וכן בעמ' 10 לפר').
ב"כ התובע טוענת בסיכומיה כי היתה זו רשלנות מצד הנתבעת, בכך שלא דרשה לחפש טוב יותר את ההקלטה, אשר נמסר לה שלא נשמרה. העובדה שלאחר כשנה וחצי נמצאה בכל זאת ההקלטה "האבודה" במחשבו של החוקר, מצביעה על כך שניתן היה בנקל למצוא אותה עם תחילת הטיפול בתיק ולמסרה לב"כ התובע בשלב המתאים, ולא לראשונה בדיון ההוכחות.
ב"כ התובע צודקת בטענות אלה, מההיבט של התנהלות דיונית, ועל כן קיבלתי את התנגדותה להשמעת ההקלטה שנמצאה רק ביום ההוכחות.
אין ספק שההקלטה – כתיעוד חי מזמן אמת – היא ראייה חשובה שעשוייה לתרום לבירור המחלוקת, אולם במקרה דנן היא לא היתה ראייה מכרעת. לו היתה ההקלטה ראייה יחידה ומכרעת לגבי גביית העדות על ידי החוקר, אפשר שלא היה מנוס מהתמודדות עם הבעיה הפרוצדוראלית באמצעות דחייה של מועד הדיון, פסיקת הוצאות כנגד הנתבעת, או בדומה.
אולם כיוון שניתן היה לברר את המחלוקת גם ללא ההקלטה, קיבלתי את התנגדותה של ב"כ התובע להשמעתה.
ב"כ התובע טוענת בסיכומיה לנדבך נוסף: כי בשל הכשל הפרוצדוראלי מצד הנתבעת, אין אף לזקוף לחובת התובע את התנגדותו להשמעת ההקלטה.
טיעון זה איני מקבלת, כיוון שאינו עומד במבחן ההיגיון. אני מסכימה עם טיעונו של ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי לו היתה גירסתו של התובע אמת, הרי היה שמח על כך שההקלטה נמצאה בסופו של דבר, ומצופה היה שהוא זה שיבקש לשמוע אותה, כיוון שיש בה המחשה "חיה" לקשיי השפה שלו ולאפשרות שהחוקר לא הבין נכונה את דבריו.
לפיכך קשה להשתחרר מהרושם שההתנגדות הנחרצת מצד התובע לשמיעת ההקלטה מצביעה דווקא על המסקנה הרציונאלית שלפי החזקה הידועה: כי לו הושמעה ההקלטה, היא לא היתה תומכת בגירסתו.
6.התובע העיד כי הוא נמצא בארץ 18 שנים ועובד בבית החולים 5 שנים.
הוא העיד כי פגישתו עם החוקר, על שני חלקיה, ארכה כ- 40 דקות. התובע אישר כי כל שנרשם במסמך ההודעה מפיו, הן פרטיו המלאים והן תיאורו בדבר גילוי גניבת הרכב והפעולות שנקט בעקבותיה – כל אלה נרשמו באופן נכון ומדוייק, וכי החוקר הבין את תשובותיו ורשם אותן כהלכה.
אם כך, שאל ב"כ הנתבעת, כיצד דווקא את הדברים אודות הדבקת מדבקה עם הקוד הסודי מתחת להגה, כי התובע לא זכר את המספר בעל פה; כיצד דווקא דברים אלה הבין החוקר באופן לא נכון?
התובע השיב: "זו טעות. הוא שאל אותי איפה התקנתי את הקודן ואמרתי לו: בנתניה, באזור תעשייה. אח"כ שאל אותי מה השם של המקום שהתקנתי ולא ידעתי את השם. אמרתי לו שהתקינו את זה של הקודן תחת ההגה.
ש. מה פירוש "זה של הקודן"?
ת. המספר" (בעמ' 4 לפר').
התובע טען שאמר לחוקר, שהקודן "דבוק" מתחת להגה, והחוקר רשם "מדבקה".
ב"כ הנתבעת שאל את התובע איך מתיישבים דבריו אלה עם דבריו בקטע הראשון שצוטט מהודעתו: כי אינו זוכר בעל פה את מספר הקוד, ולכן השאירו מודבק ליד ההגה בתוך הרכב.
התובע השיב כי החוקר שאל אותו היכן המספר של הקודנית, והתובע השיבו כי המספר מצוי בארנקו או בראשו, ואם שכח אותו – מצוי המספר בארנק.
התובע הכחיש תחילה כי לאחר דברי התיקון שמסר בסוף עדותו, הוא אמר לחוקר שאינו זוכר את המספר הסודי. אולם מייד חזר בו והודה כי ייתכן שהשיב לחוקר, שאינו זוכר את המספר, כיוון שחלפו כשבועיים מאז גניבת הרכב.
ב"כ הנתבעת עימת את התובע עם כך שלא היה ביכולתו להראות לחוקר את הפתק, אשר לטענתו שמר בארנקו, ובו היה רשום המספר הסודי. על כך השיב התובע כי ארנקו היה נעול בתוך הארון שלו בעבודה. ב"כ הנתבעת עימת את התובע עם הדברים שאמר לחוקר: "כיום אין לי את הפתק בארנק"; ועל כך השיב התובע: "לא יודע מה הוא כתב" (בעמ' 6 לפר').
אם אמנם היה לתובע, בארנקו, פתק שבו נרשם מספר הקוד הסודי – יכול היה בנקל להמציאו לחוקר.
ב"כ הנתבעת שאל את התובע אם ידע שעל פי הפוליסה אין להשאיר את המספר הסודי ברכב, או שגירסתו אודות הפתק עם המספר שנשמר בארנקו נמסרה רק לאחר שהחוקר העמיד אותו על כך. על כך השיב התובע: "אמרתי לו שלא השארתי את הקוד הסודי ברכב" (בעמ' 6 לפר').
התובע אישר שהחוקר הקריא לו את הודעתו, אך טען כי תוך כך הוא נקרא לשוב לעבודתו, ואז ביקש ממנו החוקר לחזור להמשך העדות, אך קודם לכן חתם התובע על דף העדות.
על גבי דף העדות מצוייה רק חתימה אחת של התובע.
לנוכח דבריו אלה ביקשתי מהתובע להתבונן בדף רישום העדות ולהצביע עד היכן היה מלא בעת שחתם בשוליו. בתשובה הצביע התובע על דף העדות במלואו (ראו בעמ' 7 לפר').
7.החוקר העיד כי הוא מקריא לנשאל את רישום עדותו, תוך כדי רישומה: "כשאני גובה עדות, אני כותב באותו קצב שאני משמיע לעד/ נחקר את מה שאני רושם. אני עוצר אחרי משפט ושואל האם זה נכון" (בעמ' 8 לפר').
החוקר אישר כי היתה הפסקה בגביית העדות, כיוון שהתובע נקרא לשוב לעבודתו וחזר לאחר כעשר דקות להשלמת עדותו. החוקר העיד כי שיחתם התנהלה באופן רגוע, וכי ברגע שהבין שהתובע נקרא לשוב למחלקתו בבית החולים, הוא הפסיק את גביית העדות ואמר לתובע כי ימתין עד שיוכל לשוב אליו, וכי "לא קרה כלום". על כן לא התרשם החוקר כי התובע היה לחוץ בשל הצורך לחזור לעבודתו באמצע גביית העדות.
החוקר העיד כי כשהתובע עזבו לעשר דקות על מנת לשוב לעבודתו, הוא טרם חתם על דף העדות, אלא רק לאחר שחזר והשלים את מסירת העדות.
החוקר התייחס לסימון "Z" שעשה לאורך הרבע האחרון של דף העדות, משורה 16 ועד סופו, בשורה 21. הוא לא זכר אם התווה סימן זה על הדף לפני שהתובע הפסיק את מסירת העדות למשך עשר דקות, או לאחר שחזר.
החוקר אמר בעניין הסימון "Z": "כשאני מתווה את הסימן Z משורה 16, באותו רגע מבחינתי סיימתי לגבות את הודעתו כי הוא הודה בפני.
בשלב זה, רציתי איזו "גמירות דעת", רציתי לראות אם הוא מבין שזה שאמר לי שהוא רשם את הקוד ברכב, זה מנוגד לפוליסה, ואז הפניתי אותו לסעיף הרלבנטי בפוליסה ושאלתי אותו האם הסוכן שלו הסביר לו שאסור להשאיר את מס' הקוד בתוך הרכב, כי התרשמתי שהוא לא מבין הכי טוב עברית" (בעמ' 9 לפר').
ב"כ התובע עימתה את החוקר עם כך שפתיחת הקטע שמתחיל בשורה 16 במילים: "אני רוצה להסביר", מצביעה על כך שהתובע ביקש, מיוזמתו, להסביר את דבריו הקודמים, ולא בשל כך שהחוקר העמיד אותו על כך שדברים אלה מנוגדים לאיסור להשאיר את המספר הסודי ברכב. החוקר השיב כי הראה לתובע את הפוליסה וקיבל את תגובתו, שאותה רשם כהסבר שהתובע מבקש למסור. עוד אמר: "בשורה 16 התחלתי לכתוב את הנימוק שהוא נתן לי לגבי הקוד, לאחר שהראיתי לו את הפוליסה וניסיתי להראות שהוא הבין זאת רק אחרי שהראיתי לו את הפוליסה והסברתי לו את האיסור" (בעמ' 10 לפר').
ב"כ התובע ציינה בפני החוקר כי הוא עצמו העיד על התרשמותו, שהתובע אינו מבין היטב עברית. על כן שאלה את החוקר אם אפשר שהתובע השיב לשאלותיו בעברית לקוייה או בלתי ברורה, וזה מקור אי ההבנה. החוקר שלל אפשרות זו, ושלל כי הבין את המילה "קודן", כאשר התובע אמר "קוד".
לנוכח הדגש ששמה ב"כ התובע על אפשרות של טעות או אי הבנה בשל קשייו של התובע בעברית, חזר ב"כ הנתבעת והציע, בשלב זה, לשמוע את הקלטת השיחה, אך ב"כ התובע לא הסכימה לכך. כפי שציינתי בסעיף 5 לעיל, אפשר ששמיעת ההקלטה יכלה לסייע בהתרשמות עד כמה היתה, או לא היתה, לתובע בעייה בהתבטאות בעברית, ומבחינה זו בהחלט "התבקשה" שמיעתה.
בעניין הסברו של התובע, כי הפתק עם המספר הסודי היה בארנקו, והארנק היה נעול בארון במקום עבודתו, העיד החוקר: "אני בטוח שהוא לא אמר לי שהארנק שלו בארון בעבודה, ולכן לא יכול לתת לי את הפתק מהארנק".
ב"כ התובע שאלה את החוקר: כאשר התובע אמר לו שפתק עם המספר הסודי מצוי בארנקו, מדוע לא ביקש ממנו החוקר להראות לו פתק זה. על כך השיב החוקר: "הוא לא אמר לי שהארנק שלו סגור בארון בתוך בית החולים" (בעמ' 11 לפר').
הדברים שהתובע אמר בהודעתו בהקשר זה היו: "כיום אין לי את הפתק בארנק, ואני זוכר בע"פ את הקוד" (ההדגשה שלי – י.ק). לנוכח הדברים הברורים: "כיום אין לי את הפתק בארנק", לא היתה אף תועלת בבקשה מהתובע להביא את הארנק.
8.עדותו של החוקר עשתה עלי רושם אמין, שלא כמו עדות התובע, ואני מעדיפה את עדותו של החוקר על פני עדות התובע.
איני מקבלת את טענת התובע, כאילו גביית העדות בשעות העבודה גרמה לו לחץ חריג, שכתוצאה ממנו מסר בעדותו דברים שלא כהווייתם.
איני מקבלת אף את טענתו של התובע, כי קשיים שלו בעברית גרמו לאי הבנה.
בעת שמיעת עדותו של התובע, התרשמתי כי הוא מבין בהחלט עברית שוטפת ומסוגל לבטא כהלכה את אשר ברצונו לומר.
כך עולה אף מדברי העדות שמסר התובע לחוקר: בחלק הראשון של עדותו תיאר התובע בשפה שוטפת את פרטי מעשיו ביום שבו נגנב הרכב, ולגבי כל הפרטים הללו אישר התובע בעדותו שהחוקר הבין אותו באופן נכון ורשם את דבריו באופן מדוייק. בהמשך ישיר לפרטים הללו מסר התובע כי השאיר את מספר הקוד ברכב, מודבק ליד ההגה, בחלק התחתון, וזאת כיוון שאינו זוכר בעל פה את המספר הסודי. אין זה סביר כי רק במשפט זה התבטא התובע באופן "בלתי נכון".
ב"כ התובע טוענת בסיכומיה כי דבריו של החוקר בדבר הצורך שחש ב"גמירות דעת" מצד התובע לגבי דבריו "המפלילים", מראים שהחוקר לא הקריא לתובע את עדותו, כפי שטען שעשה. טענה זו נסתרת מפיו של התובע עצמו, אשר אישר שהחוקר הקריא לו את העדות.
הדבר נאמר במפורש עוד בכתב התביעה, בסעיף 12 ז': "העדות הוקראה לתובע ע"י החוקר"... (התובע אישר דברים אלה בתצהיר שצורף לכתב התביעה).
גם בעדותו בביהמ"ש אישר התובע: "כן, הוא קרא לי ואני חתמתי" (בעמ' 7 לפר'). עוד טוענת ב"כ התובע כי אם אמנם רשם החוקר את דברי התובע כהוויתם - מה היה הצורך שלו לוודא את "גמירות הדעת"?
דווקא בעניין זה העיד החוקר בכנות כי לאחר שהתובע "הודה" - בעדותו השוטפת - כי השאיר את המספר הסודי בתוך הרכב; הודאה אשר צפוי שתגרום לאי תשלום תגמולי הביטוח בגין גניבת הרכב; הוא חש צורך לוודא כי התובע מבין את ההשלכה של הדברים שמסר, ועל כן עימת אותו עם כך שהשארת המספר הסודי ברכב מנוגדת לפוליסה.
החוקר צודק בדבריו כי לדידו, ברגע שהמבוטח הודה בהשארת המספר הסודי ברכב – "באותו רגע, מבחינתי, סיימתי לגבות את הודעתו כי הוא הודה בפני".
על כן יכול היה החוקר לסיים את מלאכתו, להשאיר ללא סיוג או הערה את הדברים הברורים שאמר התובע בשורות 9 – 11 של העדות, ולהשאיר ריק את המשך דף העדות, שעליו התווה את הסימון Z. החוקר נהג בהגינות כלפי התובע, בכך שלא הסתפק בתיעוד דבריו של התובע כ"מכונת רישום" בלבד, אלא יצר עמו "תקשורת אנושית" והעמיד אותו על ההשלכות שיכולות להיות לדברים שאמר. בעקבות כך ביקש התובע לתקן את הדברים הללו (תגובה טבעית, כשלעצמה), ואז רשם החוקר אף את דברי התיקון, בדיוק כלשונם.
מטבע הדברים, ביקש החוקר לאמת את העובדות שבגירסה המתקנת-מסבירה של התובע, דבר שניתן היה לעשות בנקל, לו זכר התובע בעל פה את המספר הסודי, או לו הציג לפני החוקר את הפתק שבארנקו, שבו רשום המספר (לשם כך יכול היה להביא את הארנק מארונו שבמקום העבודה).
לא נפל איפוא כל פגם בהתנהלותו של החוקר אל מול התובע, אלא ההיפך מכך. כאמור, עדות החוקר עשתה עלי רושם אמין.
אני מאמינה לחוקר כי רק לאחר שהעמיד את התובע על כך, שהשארת מספר הקוד הסודי ברכב מנוגדת להוראות הפוליסה; או-אז ביקש התובע לתקן את הדברים שמסר, וגם את דברי התיקון הללו רשם החוקר כלשונם.
דא עקא, הגירסה המתקנת של התובע לא עמדה במבחן. גירסה זו היתה שהוא זוכר בעל פה את המספר הסודי, ואם במקרה שכח אותו – יש בארנקו פתק שבו הוא רשום.
אולם התובע לא זכר בעל פה את המספר הסודי, ואף הפתק שבארנקו – "כיום אין לי".
הדברים שמסר התובע באופן ספונטני: כי הוא לא זכר בעל פה את המספר הסודי, ועל כן רשם אותו על מדבקה שהדביק בחלק התחתון של ההגה (על לוח המקשים שנועד להקשתו); דברים אלה אמינים בעיני יותר מאשר גירסתו המתוקנת של התובע, אשר לא היה בידו לאמת אף אחד משני פרטיה.
השארת המספר הסודי של הקוד בתוך הרכב מהווה הפרה של התנאת המיגון שבפוליסת הביטוח ושוללת את הכיסוי הביטוחי לאירוע של גניבת הרכב, כפי שפורט בסעיף 1 לעיל.
9.על כן אני דוחה את התביעה.
התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל; וכן יישא בהוצאות עדותו של החוקר, מר דולב, בסך 350 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.3.14 (מועד פסיקתן).
10.המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ה, 17 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.
