1.לפניי תביעה שטרית שהחלה כבקשה לביצוע 6 שיקים, על סך של 10,000 ₪ כל אחד (להלן: "השיקים"), במסגרת תיק הוצאה לפועל.
2.השיקים משוכים כולם מחשבון משותף לנתבעת ולבעלה, מר יוסי עופר (להלן: "יוסי"), ומועד פירעונם הנקוב: 5.9.10, 5.10.10, 5.11.10, 5.12.10, 5.1.11 ו- 5.2.11. על גבי השיקים מתנוססת חתימה אחת בלבד.
בבקשת הביצוע, היא כתב התביעה, פירט התובע את העובדות המשמשות עילה לבקשה כנגד הנתבעת : "בחתימת החייב ו/או בהרשאתו".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים:
3.אין חולק כי בין התובע ליוסי היכרות רבת שנים וכי בין השניים התקיימה מערכת יחסים עסקית.
4.בתצהיר התומך בהתנגדות טענה הנתבעת כי היא מעולם לא מסרה השיקים לתובע, לא חתמה עליהם ולא התחייבה בהם התחייבות כלשהי. לטענתה, התובע בחר לשרבב את שמה לסכסוך עסקי בינו לבין בעלה יוסי על אף שאינה מעורבת בסכסוך זה.
עוד הוסיפה וטענה כי התובע ידע כי העסק השייך לבעלה רשום על שמה רק באופן פורמלי, כי אינה מעורבת בעסקאות שנעשו בינו לבין בעלה, וכי אין לראות ברישום שמה על גבי השיקים משום הרשאה או הסכמה מצידה להתחייב באופן אישי בעסקאות אלו.
לטענתה, לא בכדי התובע מעולם לא פנה אליה, לא עדכן אותה ולא דרש ממנה לפרוע חיובים כלשהם הנוגעים לעסקאותיו עם בעלה.
5.התנגדות הנתבעת נתמכה אף בתצהיר בעלה, יוסי. בתמצית, טען יוסי כי בינו לבין התובע, העוסק בעמילות מכס באמצעות חברה בבעלותו, חב' "ליז שילוח בינלאומי בע"מ" (להלן: "חב' ליז"), התקיימו קשרים מסחריים. לימים, השקיע התובע כספים בחברה בבעלות יוסי וכן במספר עסקאות ומיזמים משותפים. לטענתו, התובע נהנה מהשבת מלוא הקרן ובתוספת רווח נאה, וכי לא נותר חייב לתובע דבר בגין ההשקעות. כנגד השקעות אלה מסר לתובע מראש שיקים אישיים לביטחון המשוכים מחשבונו ומחשבון רעייתו, הנתבעת, בסכום הזהה לסכום ההשקעה הכולל. נטען כי חלק מהשיקים ששימשו להשבת השקעותיו של התובע שולמו לפקודת התובע וחלק לפקודת החברה בבעלותו, חב' ליז, שכן יוסי ראה בהם כישות אחת.
על אף שכל כספי ההשקעה בתוספת ריבית והפרשי הצמדה סולקו, לא השיב התובע ליוסי את כל השיקים שהחזיק בהם, ובכלל זה שני שיקים שנמסרו לביטחון, ואף הציג לפירעון שני שיקים נוספים.
טוען יוסי כי פרע לתובע את ההלוואה בסך של 60,000 ₪ בגינה נמסרו השיקים מושא תיק זה. לטענתו, מבדיקה שערך עלה כי הוא שילם לתובע כספים ביתר וכי השיקים מושא התביעה מוחזקים בידי התובע בחוסר תום לב על אף שהחיוב העומד ביסודם נפרע, עובדה שאף אושרה ע"י התובע בתכתובות ביניהם.
עוד נטען כי מעבר לכספים ששולמו ביתר הרי שהתובע בהתנהלותו אף הסב נזקים ממוניים ובלתי ממוניים.
6.לאחר שניתנה לנתבעת רשות להתגונן נדונה התביעה בסדר דין מהיר.
7.בתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי ביום 5.9.10 נחתם בינו לבין יוסי הסכם הלוואה פרטית ב"היתר עסקא" (להלן : "הסכם ההלוואה"). לטענתו, מאחר והינו אדם מאמין הקפיד לבצע היתר עסקה מאחר וההלוואה היתה הלוואה פרטית ולא הלוואה שבסיסה עסקי.
טוען התובע כי על פי הסכם ההלוואה הלווה ליוסי סך של 60,000 ₪ כנגד 6 שיקים, ע"ס 10,000 ₪ כל אחד, שניתנו בחתימת הנתבעת. השיקים לא נפרעו, ואף לא שולמה לו מלוא הריבית בהתאם להסכם ההלוואה.
עוד טען התובע כי בין החברה בבעלותו, חב' ליז, לבין יוסי היו בעבר מספר עסקאות משותפות בתחום העסקי, עניין אשר נדון בבית המשפט ובו הגיעו הצדדים לפשרה. ואולם, החוב בתיק זה לא נכלל בהסכם הפשרה.
8.לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה העידו התובע, הנתבעת ויוסי. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
דיון והכרעה:
9.כאמור, עילת התביעה השטרית כנגד הנתבעת הינה בשני ראשים: האחד, כי הנתבעת חתמה על השיקים ולחילופין, כי החתימה נעשתה בהרשאתה.
מנגד, טענה הנתבעת להגנתה שתי טענות; האחת, כי לא חתמה על השיקים ולא נתנה הרשאה והשנייה, טענת פירעון.
בשלב ראשון, יש להכריע בשאלה האם הוכחה עילת התביעה השטרית כנגד הנתבעת, אם מכח חתימתה ואם מכח מתן הרשאה. רק במידה והתשובה לכך חיובית, יש להידרש לטענת ההגנה הנוספת של הנתבעת, לפיה השיקים נפרעו במסגרת מערכת היחסים העסקית בין התובע, או חברה מטעמו, לבין בעלה של הנתבעת.
10.באשר לנטל הראיה, מאחר והנתבעת הכחישה חתימתה על גבי השיקים, ומאחר והחתימה הינה חלק מעילת התביעה השטרית, על התובע הנטל להוכיח כי החתימה על גבי השיקים הינה חתימת הנתבעת. כך גם הנטל להוכיח קיומה של הרשאה מוטל על כתפי התובע. ואולם, ככל ויעמוד התובע בנטל ההוכחה המוטל עליו, הרי שהנטל להוכחת טענת הפרעון מוטל על הטוען אותה, קרי הנתבעת.
11.לאחר שבחנתי הראיות בפני ושקלתי טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים הנטל להוכיח עילת התביעה כנגד הנתבעת, אם מכח החתימה ואם מכח הרשאה, ומשכך, דין התביעה להידחות. להלן טעמיי.
12.בבקשת הביצוע, היא כתב התביעה, אחז התובע בשתי עילות תביעה שטריות חלופיות כנגד הנתבעת, חתימה ו/או הרשאה. כבר עתה יצוין כי גרסתו העמומה של התובע, בכתב התביעה ובמהלך חקירתו, באשר לעילה השטרית כנגד הנתבעת, מעלה תמיהות. אין מדובר בצד רחוק אשר קיבל לידיו שיק ואין לו דרך לדעת מי מבעלי החשבון המשותף, ששמם מתנוסס על השיק, הוא שחתום על השיק. אין חולק כי התובע ויוסי ניהלו מערכת יחסים עסקית במהלך שנים והחליפו ביניהם שיקים. מעבר לכך, לגרסת התובע השיקים נמסרו לידיו בביתם של הנתבעת ובעלה ובנוכחות שניהם.
13.מתחילת ההליך, וכבר בתצהיר התומך בהתנגדות, טענה הנתבעת כי לא חתמה על השיקים, לא מסרה אותם לתובע ולא התחייבה בהם התחייבות כלשהי. בדיון בהתנגדות העיד בעלה של הנתבעת באופן מפורש כי הוא זה שחתם על השיקים.
גרסתו העובדתית של התובע נפרשה לראשונה בתצהיר עדותו הראשית. תצהיר זה ניתן לאחר שגרסת הנתבעת ובעלה, באשר לזהות החותם על השיקים, כבר עמדה בפני התובע.
בתצהיר טען התובע באופן מפורש וברור כי ההלוואה ניתנה ליוסי וכי השיקים ניתנו בחתימתה של הנתבעת (סעיף 4 לתצהיר).
אמנם, התובע ניסה במהלך עדותו להפחית ממשמעות האמור בתצהירו לעניין זהות החותם והעיד כי : " ... החתימה שלו או שלה מבחינתי זה אותו דבר. כאשר אומרים חתימה לא הכוונה חתימה פיזית ביד אלא היא היתה שם כאשר היא נתנה את השיקים והשם שלה מתנוסס על השיק וכך גם ת.ז. שלה".
אלא, שלמחלוקת בדבר זהות החותם חשיבות מכרעת לביסוס העילה השטרית. או שהנתבעת חתמה על השיקים ויש לחייבה מכח חתימתה או שאדם אחר, במקרה זה בעלה, חתם על השיקים בהרשאתה של הנתבעת.
סבורני כי גרסתו העובדתית של התובע באשר לזהות החותם התקבעה בתצהיר עדותו הראשית ולפיה הנתבעת היא שחתמה על השיקים, הא ותו לא. אין בתצהיר כל טענה ו/או עובדה המבססת עילה לחתימה בהרשאה.
אין בידי לקבל טענת התובע בעדותו כי כוונתו לא היתה בהכרח לחתימה פיזית. כבר בכתב התביעה נעשתה הבחנה בין עילת התביעה מכח חתימה לעילת ההרשאה. אף בתצהיר ערך התובע הבחנה בין חתימת יוסי על הסכם ההלוואה לבין חתימת הנתבעת על גבי השיקים. חשוב מכך, מאחר ועניין החתימה עמד בחזית המחלוקת בין הצדדים מתחילת ההליך, ולאור גרסת הנתבעת בתצהיר לפיה לא חתמה על השיקים, ועדות יוסי כי הוא זה שחתם, היה על התובע לפרוש את מלוא גרסתו העובדתית בתצהיר המתייחסת למחלוקת בין הצדדים. התובע בחר לטעון בתצהיר כי הנתבעת היא שחתמה על השיקים.
14.ואולם, התובע לא הרים הנטל להוכיח כי השיקים נחתמו על ידי הנתבעת. מספר דרכי הוכחה עמדו בפני התובע על מנת להוכיח כי החתימה הינה חתימת הנתבעת, בעדות או בחוות דעת מומחה (ראה ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ. שאול רחמים בע"מ), והתובע לא עמד באף אחת מהן. מעדות התובע עולה כי אינו יודע מי חתם על השיקים וכי אינו מייחס לך כל משמעות: מבחינתו אין זה כלל משנה אם מדובר בחתימת הנתבעת או בעלה : "... החתימה שלו או שלה מבחינתי זה אותו דבר". גם חוות דעת מומחה לא הוגשה.
15.למעשה, עיון בסיכומי התובע מעלה כי התובע זנח את עילת התביעה כנגד הנתבעת מכח חתימתה ומיקד טענותיו אך ורק בסוגיה החתימה מכח הרשאה.
לאור גרסתו העובדתית של התובע בתצהיר, לפיה הנתבעת היא שחתמה על השיקים ולא אחר חתם בהרשאתה, ומאחר ולא הוכח כי החתימה על השיקים הינן חתימות הנתבעת ועילת תביעה זו אף נזנחה בסיכומי התובע, די בכך כדי להורות על דחיית התביעה.
16.מעבר לנדרש, סבורני כי התובע אף לא הוכיח כי יש לחייב הנתבעת בעילה שטרית של חתימה מכח הרשאה.
דרך המלך היא שחבות שטרית קמה רק מתוקף חתימה (סעיף 22(א) לפקודה). עם זאת, פקודת השטרות מכירה באפשרות לחיוב שטרי גם בהעדר חתימה פיזית.
התובע בסיכומיו עותר לחייב הנתבעת מכח סעיף 92(א) לפקודת השטרות הקובע לעניין "חתימה" : "מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהשראתו".
טענה לחתימה מכח הרשאה משמעה כי לא הנתבעת חתמה על השיקים אלא אדם אחר בהרשאתה. מדובר בטענה עובדתית שיש לטעון אותה ולבססה בראיות, ובכלל זה באשר לזהות החותם. אלא שכאמור לעיל גרסתו העובדתית של התובע בתצהיר הינה כי הנתבעת חתמה על השיקים ולא כי אדם אחר, בעלה, חתם בהרשאתה. למעשה, לא בתצהיר ולא בעדות טען התובע כי יוסי הוא שחתם על השיקים.
17.מעבר לכך, על התובע מוטל הנטל להוכיח את קיומה של ההרשאה. אמנם, מדובר בשיקים שנמשכו מחשבון משותף של בני זוג, כאשר שמה של הנתבעת מופיע על גבי השיק לצד שם בעלה. ואולם, כבר נקבע בפסיקה כי אין די בכך כדי להוכיח כוונה של שליחות.
בע"א (ת"א) 690/98 ציון צדקה ואח' נ. ד.ו.ד חברה לעבודות עפר בע"מ (פורסם בנבו) קבע בית המשפט לעניין זה: "בית משפט קמא היה ער לכך שהמערערת מס' 2 לא חתמה על השיק, אם כי המדובר היה בשיק שנמשך מחשבון משותף של המערערים ושמה בצד שמו של בעלה, המערער מס' 1, הופיע בפינה הימנית של השיק (...)
כשאנו מיישמים את הלכת רינסקי לענייננו, אנו רואים שיש לנו חותם על שיק, הוא המערער מס' 1, וכי החותם איננו מתכחש לחתימתו (...) העובדה ששם המערערת מופיע על גבי השיק, לא יכולה להעיד, אפילו כלפי צד ג', על גובה ההרשאה או על הרשאה בכלל לענין המסוים, מה גם ששני שמות משותפים על גבי טופס של שיק לא יכולים להעיד דווקא על הרשאה, אלא על פתיחת חשבון לצורכי נוחות או על הסדרים אחרים... אם לכך נוסיף את העובדה שפסק דין רינסקי לא בא לשנות לגמרי הלכות יסוד, במובן זה שבסיס פקודת השטרות עדיין נותר כשהיה, קרי: חיוב כל מי שחתם על שיק, כי אז נגיע למסקנה, שברגע שבית משפט, מבחינה עובדתית, קובע שיש חותם אחד על שיק, וכשאדם נוסף ששמו מופיע על השיק לא חתם עליו בשום צורה שהיא, אז זכות התביעה השטרית היא כלפי החותם בלבד ולא מעבר לכך. הלכת רינסקי לא באה להוסיף חייבים, היא באה למצוא חייב על פי השיק, כדי ליתן משמעות לעיסקה שנעשתה, בבחינת חוזים ושטרות לקיום ניתנו. לאור כל האמור לעיל, אנו מבטלים את פסק הדין של בית משפט קמא נגד המערערת מס' 2".
(ראה פסקי דין נוספים לעניין זה ע"א(חי) 1596/00 מוטעי שושנה נ. גל חברה לדלק בע"מ, ע"א 26292/04 איריס שלם נ. אם די אם סחר וקניות בע"מ").
אם כן, אין די בניהול חשבון משותף כדי לבסס שליחות בין בני הזוג ועל תובע, המבקש לחייב את בן הזוג שאינו חתום על השיק, להוכיח פוזיטיבית את קיום השליחות בין בן הזוג שאינו חתום, כשולח, לבין זה החתום על השיק, כשלוח. ודוק, יש לבסס קיומה של ההרשאה בראיות מספיקות ואין די בהשערות בלבד.
18.בענייננו, טענה הנתבעת כי בעלה עשה שימוש, בהרשאתה, בחשבון המשותף לצורך פעילותו העסקית. בסיכומיו טען התובע כי יש לראות בהרשאה זו לצורך פעילות עסקית גם ככזו החלה ספציפית על העניין בגינו נמסרו השיקים.
אלא, שטענה זו עומדת בניגוד מוחלט לגרסתו העובדתית של התובע, בתצהיר ובעדות, באשר לעסקת היסוד בגינה נמסרו השיקים. לאורך ההליך כולו ערך התובע הבחנה ברורה בין מערכת היחסים העסקית בינו לבין יוסי לבין ההלוואה, בגינה נמסרו השיקים, אשר היתה, לגרסתו, הלוואה פרטית ולא עסקית. התובע אף טען כי הקפיד לבצע "היתר עסקא" להלוואה מאחר ומדובר בהלוואה פרטית הכוללת ריבית ואל הלוואה על בסיס עסקי בה לא נדרש היתר כזה. התובע אף טען כי אין כל קשר בין ההתחשבנות העסקית בינו והחברה בבעלותו לבין יוסי מאחר ושיקים אלו אינם קשורים למערכת היחסים העסקית אלא ניתנו כנגד הלוואה פרטית.
זאת ועוד, עסקת היסוד בגינה נמסרו השיקים הינה הלוואה בין התובע ליוסי בלבד. התובע העיד כי יש רק לווה אחד בהתאם להסכם ההלוואה אך טען כי : "בעל ואישה מבחינתי הם אותה דמות". על אף שלטענת התובע נחתם הסכם ההלוואה בביתם של הנתבעת ובעלה לא החתים התובע את הנתבעת על ההסכם והעיד לעניין זה כי : "לא צריך להחתים אותה, הם כל הזמן היו יחד, היא היתה ברקע כל הזמן".
התובע טוען כי הנתבעת ידעה על ההלוואה ואולם, מעבר לכך כי גרסתו לעניין זה לא היתה גרסת אחידה הרי שממילא מדובר בעדות יחידה של בעל דין ללא כל חיזוק או תמיכה ראייתית.
אל מול גרסת התובע עומד הסכם ההלוואה בכתב ועדותה של הנתבעת לפיה : "לא ידעתי בכלל שהוא לקח ממנו הלוואה, אני יודעת שהם מכירים, שהם חולקים משרד, אני יודעת שהוא עמיל מכס שלו, לא ידעתי שהוא לקח ממנו הלוואה, אני זוכרת שהוא הגיע אלינו הביתה. אני לא ישבתי איתם כי אני לא נכנסת לעניינים שלו, אז אני לא יודעת שזה הלוואה, זה היה לי חדש", ובהמשך, " לגבי הדבר הזה שאתם מדברים הלוואות, אין לי מושג, פעם ראשונה ששמעתי זה כאשר פיני תבע אותי וזה היה בהפתעה מוחלטת".
הנתבעת אף ערכה הבחנה בין הרשאה לפעילות העסקית לבין הלוואות: "אני יודעת שבעלי משתמש בחשבון הזה המשותף לעסקאות ולא להלוואות". קרי, לטענת הנתבעת מדובר בחריגה מהרשאה.
עוד יש לציין כי בעלה של הנתבעת, יוסי, כלל לא נחקר במהלך עדותו על נסיבות מסירת השיקים ועל עניין ההרשאה.
19. זאת ועוד, אין חולק כי השיקים חוללו מסיבת "עבר זמנו". על פי הסכם ההלוואה מיום 5.9.10, ההלוואה ניתנה לחצי שנה בלבד, כנגד השיקים שמועדי פרעונם מיום 5.9.10 ועד ליום 5.2.11. קרי, השיק הראשון אמור היה להיפרע כבר במועד חתימת הסכם ההלוואה ויתר השיקים מדי חודש בחודשו במהלך חצי שנה.
על אף שההלוואה לא נפרעה, כטענת התובע, לא פעל התובע להפקיד את השיקים לפירעון אלא רק בחלוף כשנתיים ממועד פירעונם הנקוב. התובע העיד כי האריך את תקופת ההלוואה לבקשת יוסי, וכי לאחר מכן פנה ליוסי בדרישות לפרוע את ההלוואה ולכבד את השיקים. לגרסת התובע עצמו, בכל אותה תקופה לא פנה כלל לתובע. התנהגות התובע לאחר שנמסרו לידיו השיקים מלמדת אף היא כי התובע ראה ביוסי ולא בנתבעת כמי שחייב בפרעונם של השיקים.
20.לאור כל האמור לעיל, אין מקום לחייב הנתבעת על פי השיק, ולפיכך, התביעה כנגדה נדחית.
תיק ההוצאה לפועל שמספרו 1627149127 – ייסגר.
אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ח, 11 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.
