ההליכים עד כה
1.הנאשם 1 (להלן, אם לא יצוין אחרת – הנאשם) הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של ביצוע עבודות בניה בלא היתר כשביצוע העבודה טעון היתר, לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). על פי עובדות כתב האישום, בביקורת שנערכה ביום 8.9.2011 נמצא כי הנאשמים ביצעו עבודות בניה ללא היתר, בכך שיצקו כלונסאות ומעליהן קורות קשר בשטח של כ- 144 מ"ר, כהכנה לבניית מבנה חדש. בכתב האישום צוין כי הנאשמים אחראים לעבודות, כמו כן צוין כי הנאשם הוא מי שהגיש את הבקשה להיתר והנאשם 2 בעל המקרקעין.
2.נאשם 2 הוא אביו של הנאשם, כתב האישום הוגש תחילה נגד הנאשם ולאחר מכן צורף אביו, נאשם 2. ביום 11.2.2014 נגזר דינו של נאשם 2 והוטל עליו קנס בסך 5000 ₪, בעקבות הסדר טיעון במסגרתו הודה נאשם 2 בעבירה. הסדר הטיעון המקל נומק על ידי ב"כ המאשימה בכך שניתן היתר למבנה ו"שהתקלה הציבורית תוקנה".
3.חשוב להביא את עיקרי הכרעת הדין בעניינו של הנאשם. מהכרעת הדין עולה כי הנאשם חתם על בקשה לקבלת היתר, אך בטרם התקבל היתר הוחל בביצוע עבודות הבניה. בשלב מסוים נערך תיקון בבקשת ההיתר, כאשר שמו של הנאשם הושמט ממנה והיא נערכה על שם הנאשם 2. בסופו של דבר התקבל היתר בניה על שם נאשם 2. עוד עולה מן הראיות כי החל מחודש אוגוסט 2008 ועד ליום 8.8.2011 שירת הנאשם כחייל בשירות חובה בדרום הארץ, כאשר בקשת ההיתר נחתמה בין התאריכים 4.8.2011 ל- 9.8.2011, במהלך חופשת השחרור. עוד ניתן לקבוע ממכלול הראיות כי מי שביצע את העבודות בפועל – היה אביו של הנאשם- הנאשם 2, ולמצער הוא זה שהיה הדומיננטי יותר בביצוע העבירה.
4.לאחר הרשעת הנאשם ביקש הסניגור להפנות את עניינו לשירות המבחן כדי לבחון ביטול הרשעתו בדין. המאשימה התנגדה לבקשה. בהחלטה מיום 30.12.2014 הוריתי על קבלת תסקיר שירות המבחן, שיבחן בין היתר את ביטול ההרשעה.
תסקיר שירות המבחן
5.שירות המבחן ערך תסקיר בעניינו של הנאשם. בתסקיר פירט את מצבו האישי והמשפחתי. צוין כי הנאשם בן למשפחה מלוכדת ובעלת ערכים ונורמות נורמטיביים; כי הנאשם סיים 12 שנות לימוד ולאחר מכן התגייס לשירות צבאי. תקופת השירות הייתה עבורו משמעותית, ובהערכות צוין כי המדובר בחייל רציני, בעל משמעת עצמית, מסור וממושמע. לאחר שחרורו עבד הנאשם בחברה מסחרית בה הוא מועסק עד היום, והתגלה כעובד חרוץ ונאמן שהצליח לזכות מספר פעמים בפרס העובד המצטיין.
שירות המבחן ציין כי הנאשם הציג מסמכים המעידים על כך שנרשם למבחני קבלה למשטרת ישראל, אולם התהליך הוקפא בשל העובדה כי מתנהל נגדו תיק פלילי. צוין כי הנאשם מביע חשש מתוצאות ההליך המשפטי ומהשפעתו על הליך גיוסו למשטרה בעתיד – עניין שהוא בעל חשיבות עבורו.
בתסקיר צוין כי הנאשם קיבל אחריות להתנהגותו מושא האישום, ובדיעבד מגלה מודעות ותובנה כי נהג בצורה בלתי אחראית. שירות המבחן אף פירט את נסיבות ביצוע העבירה שנמסרו מפי הנאשם, אשר תואמות בקווים כללים את הקביעות העובדתיות בהכרעת הדין.
לאור הפגיעה שיכולה להיות להתפתחותו האישית והמקצועית בעתיד, הומלץ על ביטול הרשעת הנאשם והטלת עונש חינוכי של שירות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות למשך שנה.
טענות הצדדים
6. בטיעוניו ציין ב"כ המאשימה כי הימנעות מהרשעה אינה מתאימה – לפי הגדרה – במקרה של עבירות על חוק התכנון והבניה. נטען כי אין מקום להטיל צווי מבחן משאין המדובר בעבירה חוזרת, ויש באי הרשעה כדי לשלוח מסר לא נכון. עוד נטען כי הנאשם לא הצביע כיצד הרשעה תשפיע על עתידו המקצועי, ומכל מקום נסיבות התיק הספציפי אינן מצדיקות ביטול ההרשעה, בין היתר בשל כך שהנאשם ניהל הליך הוכחות לאחר שכפר ולא קיבל אחריות על מעשיו. על כן – ביקש ב"כ המאשימה להשאיר את ההרשעה על כנה ולהטיל על הנאשם קנס בסך 5000 ₪, כפי שהוטל על הנאשם 2.
7.הסניגור החרה-החזיק אחר המלצות שירות המבחן כי יש לבטל את הרשעת הנאשם. לטענת הסניגור אין לזקוף את ניהול ההוכחות לחובת הנאשם, אשר ניסה להוכיח את חפותו ולא הצליח. צוין עוד כי הנאשם נקלע לעניין בעל כורחו, שכן בתקופת ביצוע העבודות היה בשירות צבאי. עוד צוין כי התקבל היתר בניה ובכך הוסרו המחדלים. למקרה ובית המשפט יותיר את ההרשעה על כנה, ביקש הסניגור שלא להטיל כלל קנס על הנאשם.
הימנעות מהרשעה – כללי
8.סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב -1982(להלן: חסד"פ), קובע כלהלן:
"הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, או לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להימנע מעבירה, כאמור בסעיף 72(ב) לחוק העונשין, בלא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".
9.סעיף 192 לחסד"פ מבטא את החריג לכלל לפיו מבצע עבירה יורשע בדין. פסיקת בית המשפט העליון חזרה וקבעה כי הימנעות מהרשעה הינה בגדר החריג שבחריגים, ותיעשה אך במקרים יוצאי דופן. בע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (פורסם בנבו, 23.7.2009) צוינו הדברים הבאים:
"הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב".
ראו גם: דנ"פ 8062/12 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ (פורסם בנבו, 2.4.2015); רע"פ 9118/12 פריגין נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.1.2013); ע"פ 1042/03, מצרפלס שותפות מוגבלת בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 721 (2003); רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.9.2006); רע"פ 1867/12 גולן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.3.2012); רע"פ 7720/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.11.2012)).
10.המבחנים הרלוונטיים לשאלת ביטול ההרשעה נקבעו עוד בהלכת כתב (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342-341 (להלן: הלכת כתב)), שם קבע בית המשפט העליון כך:
"הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים של ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...".
בהלכת כתב הוסיף כב' השופט לוין ומנה מספר קווים מנחים לדיון בשאלה אם להימנע מהרשעתו של נאשם ובהם: השאלה אם לחובתו עבר מכביד ואם קיים סיכון כי יחזור ויחטא בפלילים; הנסיבות בהן ביצע את מעשה העבירה; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; יחסו של הנאשם לעבירה ומידת נכונותו להכיר בפסול שבמעשיו; והשפעותיה של ההרשעה על הנאשם.
11.עוד יש לציין כי מיקומו של המסר היוצא מבית המשפט המגולם בתוצאה הסופית של ההליך הפלילי, לא נפקד ממכלול השיקולים ו"יש גם לשקול במבט רחב את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללו, ואת המסר החברתי שאי ההרשעה טומן בחובו בנסיבות העניין הספציפי" ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין (פורסם בנבו, 4.9.2007), פסקה 77 לפסק הדין.
הימנעות מהרשעה בעבירות תכנון ובניה
12.בטרם אדון במקרה לגופו, אתייחס לטענה שהועלתה על ידי ב"כ המאשימה לפיה, באופן עקרוני, הליך בגין עבירות על חוק התכנון והבניה, אינו יכול להסתיים באי-הרשעה. טענה זו יש לדחות מכל וכל.
13.אכן, אין להתעלם מחומרתן של עבירות על חוק התכנון והבניה. בית המשפט העליון חוזר ומדגיש את חומרתן של עבירות אלה, את פגיעתן בערכי התכנון ושלטון החוק ואת הצורך במיגור התופעה של הבניה הבלתי חוקית. ראו בין היתר, והרשימה רחוקה מלהיות ממצה: רע"פ 4544/13 ניסים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.10.2013); ע"פ 8915/08 מדר נ' עיריית נתיבות (פורסם בנבו, 3.12.2008); ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.6.2008); ע"פ 11000/07 פלוני נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד (פורסם בנבו, 1.1.2008); ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' נימר, פ"ד מא(4) 29 (1987)).
14.עם זאת, אין כל מקום לקביעה קטיגורית לפיה יש להוציא את העבירות על חוק התכנון והבניה מגדר העבירות שיש לשקול לגביהן הימנעות מהרשעה. שיקולים בדבר חומרת העבירה ומידת הפגיעה באינטרס הציבורי הם נתונים שצריכים להישקל במכלול השיקולים בדרך להכרעה אם להימנע מהרשעה במקרה כזה או אחר, אך אין בכוחם לחסום מראש את הדרך ליישום הכללים שנקבעו בפסיקה, ובהלכת כתב בפרט, על עבירות לפי חוק התכנון והבניה. אין כל טעם משפטי או מעשי אשר יש בו כדי להדיר – באופן קטיגורי – את העבירות הנ"ל מאפשרות הימנעות מהרשעה. מובן כי לצד השיקולים שבבסיסם האינטרס הציבורי יש לשקול את נתוניו של הנאשם העומד לדין במשקפי המבחנים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון. גם האינטרס הציבורי ומידת הפגיעה בו, נבחנים על רקע הנסיבות של המקרה הפרטני, שהרי עבירות על חוק התכנון והבניה הן במנעד רחב מאוד; החל מעבירות טכניות קלות ערך ועד לעבירות חמורות, הן בהיקף הבניה והן בפגיעה בערכים המוגנים.
15.ודוק: העבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, בה הורשע הנאשם, היא עבירה שלהרשעה בה, לא נדרש הוכחת יסוד נפשי, שכן היא מסוג העבירות של אחריות קפידה. בד"נ 12/81 ש' שפירא ושות' חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 645 (1982), ציין כב' השופט בייסקי בעמ' 667 את הדברים הבאים:
"כמו חברי המכובד השופט ברק, לה שותף גם הנשיא (לשעבר) לנדוי בסייג מסויים, גם אני בדעה כי ההוראה שבסעיף 204 לחוק יש בה כדי להטיל אחריות מוחלטת. הדבר עולה בעיקר מהוראותיו של סעיף 208 וההגנות המצומצמות המפורטות בו, המאפשרות הגנה למי שפעל ללא ידיעה וממילא ללא מחשבה פלילית. קביעת ההגנות האלה יש בה כדי להקהות העוקץ מרגש הצדק של כל משפטן לבל ייענש אדם על לא עוול בכפו ובלי שרבצה עליו אשמה מוסרית להתנהגות שפגעה באיסורו של החוק. ככל שהדעת אינה נוחה מעבירות מוחלטות, זהו כנראה שביל הזהב בו מנסה המחוקק לגבור על המציאות המחייבת לחימה בעבירות נפוצות, ואלה בהן אנו עוסקים הן כאלה, ויחד עם זאת לאפשר הגנה למי שיוכל להוכיח כי נעברה העבירה ללא ידיעתו ו/או כי נקט - אמצעים נאותים למניעת העבירה".
וראו גם: רע"פ 26/97, 608 לקס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 673 (1998).
16.על רקע מאפייניה של העבירה הנדונה, שהיא עבירה א-סדרתית, יש אף מקום להגמיש את הכללים שנקבעו בהלכת כתב, זאת בין היתר מאחר ובדרך כלל ביצוע עבירות אלה אינו כרוך באשם מוסרי. ברע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' דוד שבתאי (פורסם בנבו, 10.9.2013) (להלן: עניין שבתאי), פסקה 39, ציין כב' השופט פוגלמן דברים אלו:
"נראה כי גם ביישום ההלכה הנוהגת, כפי שנקבעה בעניין כתב ובפסיקה שצעדה בעקבותיו, בית המשפט אינו עוצם את עיניו למאפיינים המיוחדים של העבירות האסדרתיות, ואין מניעה לתת לנתון זה משקל באיזון הכולל. כפי שצוין, חומרת העבירה ונסיבות ביצועה הן שיקול שנלקח בחשבון באיזון שקבעה הפסיקה לבחינת שאלת ההימנעות מהרשעה בפלילים, בין האינטרס הציבורי שבהרשעה לבין נסיבותיו הפרטניות של הנאשם והנזק שייגרם לו כתוצאה מן ההרשעה. ככל שהעבירה שעבר הנאשם ונסיבות ביצועה הן ברף הנמוך, כך פוחת האינטרס הציבורי שבהרשעה. כפועל יוצא, ניתן להקל על הנטל המוטל על כתפי הנאשם להראות את עצמת הפגיעה שתיגרם לו כתוצאה מן ההרשעה כתנאי לאי הרשעתו בדין".
17.לטענת ב"כ המאשימה הכלים הננקטים בדרך כלל לצד הימנעות מהרשעה (כגון צו מבחן) מכוונים לנאשמים טעונים שיקום ולמניעת ביצוע עבירות בעתיד, מה שלא מתאים בדרך כלל לנאשמים בעבירות תכנון ובניה. לעניין זה התייחס בית המשפט העליון בעניין שבתאי וציין כי:
"בנוסף, צודק בית המשפט המחוזי בהערתו כי בעבירות מעין אלו, שאלת שיקום העבריין – כשיקול מרכזי שעליו עמדה הפסיקה ביחס לנושא ההימנעות מהרשעה – אינה רלוונטית. מכיוון שבמצב הדברים הרגיל מדובר בעבירות הנעברות על-ידי אנשים ללא מעורבות קודמת בפלילים, אין מדובר, ככלל, בסיטואציה של עבריין טעון שיקום".
אולם השיקול האמור, היווה דווקא שיקול להגמשת מבחני הלכת כתב ולא לקבלת העמדה ההפוכה.
18.אין לכחד. הצעידה במשעול ביטול ההרשעה בעבירות תכנון ובניה יכולה להיתקל בקשיים ונדרשים התאמות למטריה הנדונה. במה דברים אמורים? חלק מהכלים הניתנים במסגרת ההליך הפלילי בעבירות תכנון ובניה, הם ייחודיים למטריה, כגון האפשרות להטיל צווי הריסה, צווי איסור שימוש – וכלים אחרים הניתנים לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה. כידוע, הימנעות מהרשעה יכולה להיעשות כשבצדה צו מבחן, צו של"צ, פיצוי או התחייבות, ולכאורה לא ניתן להטיל צו הריסה לצד הקביעה של אי-הרשעה. אכן, קשיים אלה צריכים להישקל על רקע מכלול הנתונים, ככל שהם רלוונטיים למקרה הנדון (השוו: עניין שבתאי, פסקה 32 לפסק הדין). באופן כללי יש להידרש לשאלות מורכבות לגבי אופיים של אותם צווים המוטלים, האם הם חלק מהעונש? והאם ניתן להטילם גם במקרה בו לא הורשע הנאשם בדין? ניתן להניח כי שאלות אלה לא יתעוררו במלוא חריפותם אלא רק במקרים מועטים, שכן שיקול להימנעות מהרשעה יהיה, בין היתר, הסרת הפגיעה בערכים המוגנים, קרי סילוק או הכשרת הבניה הבלתי חוקית – והא בהא תליא. במקרה שלפנינו מצב הדברים הוא כי אין צורך להוציא צו הריסה או צווים אחרים להסרת תוצרי הבניה הבלתי חוקית, מאחר והתקבל היתר לבניה, כך שאין המקרה מעורר דיון בשאלות אלו.
האם יש לבטל את הרשעת הנאשם?
19.עתה נשוב לנסיבות המקרה שלפנינו, ונבחן אותו לאור הכללים הרלוונטיים.
20.עיון במכלול נסיבות המקרה מביאני למסקנה כי מקרה זה נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים ביטול הרשעת הנאשם.
21.אין מי שיחלוק על הפגיעה של עבירות התכנון והבניה במספר ערכים מוגנים, ועל כך עמדנו בפתח פסק הדין. עם זאת, אין להתעלם מהנסיבות הייחודיות של מקרה זה כפי שהן עולות בין היתר מהכרעת הדין. כתב האישום הוגש נגד הנאשם ואביו, לאחר שהוגשה בקשה להיתר חתומה על ידי הנאשם, ובטרם ניתן היתר בניה הוחל בביצוע עבודות בניה. המהלכים לקראת הכנת תכנית ההיתר בוצעו כאשר הנאשם היה בעיצומו של שירות חובה, והחתימה על הבקשה להיתר הייתה כאשר הנאשם היה בחופשת שחרור. זאת ועוד, מהלכי הכנת הבקשה והתחלת הבניה נעשו כאשר הנאשם היה בחור צעיר, שלא משופע באמצעים כלכליים וטרם גיבש את תפיסת עולמו. אכן, עולה מן הנתונים כי הבניה יועדה לנאשם, כפי שנהוג בחלקים מן החברה אליה משתייך, כלומר כי האב בונה ומכשיר בית עבור בנו בהגיעו לבגרות או אף לפני כן. אך דווקא מנוהג זה (שמתיישב עם הראיות שבפניי) ניתן להסיק כי האחריות לביצוע הבניה מוטלת בעיקר על נאשם 2, אשר חפץ להקים עבור בנו בית שישמש למגוריו בעתיד. הבניה בוצעה אפוא על ידי האב וניתן להניח כי אף במימונו – בשים לב לגילו הצעיר של הנאשם, ולכך שהיה בשירות חובה באותה עת. מכאן שעיקר האחריות לביצוע העבירה מוטל על האב-נאשם 2, ואילו מידת אחריותו של הנאשם היא מועטה ונובעת מחתימתו על בקשת ההיתר ומודעותו לעבודות המתבצעות (ויודגש – לאחר מכן תוקנה הבקשה כך שלא נכלל בה שמו של הנאשם). על רקע קביעות אלה, ולאור הנסיבות המיוחדות של מקרה זה, אין לומר כי האינטרס הציבורי אינו מאפשר הימנעות מהרשעת הנאשם, הכל כאשר ניתן היתר בניה בפרק זמן קצר יחסית והתקלה הציבורית תוקנה.
22.מידת אחריותו הפחותה של הנאשם לביצוע העבירה עולה גם מתסקיר שירות המבחן ומדברים שנמסרו על ידו שם, אשר תואמים את הקביעות בהכרעת הדין – והכל תוך שהנאשם מקבל אחריות להתנהגותו ולחלקו בביצוע העבירה. בפני שירות המבחן ציין הנאשם כי אביו היה בתהליך בניית בית חדש בשבילו במהלך השנה האחרונה לשירותו הצבאי.
23.כאמור, הנאשם הורשע בהכרעת דין מפורטת לאחר שניהל הליך ראיות. אין אני רואה בנסיבות המקרה, כי נקיטת מהלך זה יש בה להפוך את הקערה על פיה ולדחות את בקשת הנאשם לביטול הרשעתו רק מנימוק זה. ראשית, אין לזקוף לחובת הנאשם את הניסיון להוכיח חפותו נוכח אחריותו המועטה לביצוע העבירה. שנית, דווקא הליך הראיות הביא להבהרת התמונה בכל הקשור במידת אחריותו המועטה של הנאשם, ביחס לנאשם 2.
24.אשר לתנאי השני שיש לבחון, קרי פגיעה בשיקומו של הנאשם, ובמקרה שלפנינו הפגיעה בשאיפותיו האישיות ובעתידו התעסוקתי – דומה כי נתוניו של הנאשם תומכים בביטול ההרשעה. כידוע, בכדי להימנע מהרשעת נאשם יש להניח בפני בית המשפט תשתית לאפשרות של פגיעה חמורה בשיקומו אם יורשע. ברי "כי בבוא בית המשפט לבחון את הנזק העלול להיגרם לנאשם, יש להתייחס לנזק מוחשי-קונקרטי, ואין להידרש לאפשרויות תיאורטיות, על פיהן עלול להיגרם לנאשם נזק כלשהו בעתיד", ע"פ 8528/12 ציפורה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.3.2013). בשים לב לאופי העבירה, יש להתאים את המבחנים הקשורים בשיקום הנאשם, למטריה בה עסקינן. אך דומה כי במקרה זה, גם הכללים "הנוקשים" והלא מרוככים של הלכת כתב מצדיקים ביטול ההרשעה.
25.במקרה שלפנינו, עולה כי הנאשם החל בתהליך לגיוסו למשטרת ישראל ונרשם למבחני קבלה, אולם, לפי האמור בתסקיר, התהליך הוקפא בשל ניהול ההליך הפלילי בתיק זה. ודוק: במקרה שלפנינו אין המדובר ב"עוד" מקום תעסוקה שהרשעת הנאשם יכולה להשפיע על אפשרויות שילובו בו, אלא המדובר כאן ברצון הנאשם להתגייס למשטרה כחלק משאיפותיו האישיות ומגיבוש דרכו לעתיד. אפשרות הפגיעה בשאיפות אלה זו, מתיישבת עם החשש שהנאשם מביע מההליך המשפטי ומתוצאותיו. סבורני כי אין לחסום את הדרך או לפגוע בסיכויו של הנאשם לממש את שאיפותיו להתגייס למשטרה, מקום שמדובר בנאשם שזכה להערכת מפקדיו במהלך שירותו הצבאי ובמקום עיסוקו הנוכחי, ואשר רואה את השתלבותו בשורות משטרת ישראל כחלק ממימוש שאיפותיו.
26.זאת ועוד – הנאשם הוא בחור צעיר, בתחילת דרכו, עתידו לפניו והתמונה בעניינו מתיישבת היטב עם תיאורה של משפחתו כמשפחה נורמטיבית, אשר ביצוע העבירה הינו, כלשון התסקיר, "חריג ברפטואר" – הן של המשפחה והן של הנאשם עצמו.
סיכום
27.לאור כל האמור, אני מורה על ביטול הרשעת הנאשם בהתאם לסעיף 192א לחסד"פ, וקובע כי ההליכים בתיק זה יסתיימו מבלי שהנאשם יורשע בדין.
28.בהתאם להמלצת שירות המבחן, ניתן בזה צו המורה לנאשם לבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות, בתוך תקופה של שנה, החל מהיום. מובהר כי על הנאשם למלא אחר הצו והוא מוזהר בזאת כי אם לא ימלא אחרי הצו מכל בחינה שהיא, יהיה צפוי להרשעה ולעונש על העבירה שיוחסה לו בתיק זה.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.
המועד למתן פסק הדין הקבוע ליום 18.6.2015 – מבוטל.
ניתן היום, כ"א אייר תשע"ה, 10 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
