- לפניי בקשת חייב בטענת פרעתי. החייב טוען, כי פרע את החוב מושא תיק ההוצאה, ומשכך קיימת עילה להביא לסגירת התיק. לחלופין, יש לסגור את התיק מחמת שיהוי בנקיטת הליכי הוצאה לפועל.
העובדות הצריכות להליך
- תיק ההוצאה לפועל נפתח בתאריך 15.7.2007 לביצוע פסק דין שניתן בבית משפט השלום בירושלים בתאריך 23.12.1990 ושמכוחו חויב החייב לשלם לזוכה סך 2,568 ש"ח.
בקשת החייב לביטול פסק הדין נדחתה בהחלטה שניתנה כחצי שנה מאוחר יותר.
- הזוכה אשר יוצג בתחילת הדרך באמצעות רעייתו עו"ד א.ע, עתר לביצוע מסירה אישית של האזהרה לידי החייב. בוצעה מסירה חלקית של האזהרה בחודש ינואר 2008.
- מחודש פבר' 2008 עד לחודש יולי 2011 לא בוצעה כל פעילות בתיק ההוצל"פ. במהלך חודשים אוק' 2011 עד דצמ' 2011 בוצעו מס' פעולות גבייה מצומצמות בידי ב"כ הזוכה דאז - עו"ד גיל אפרתי. מחודש דצמ' 2011 עד לחודש מאי 2015 לא בוצעו הליכים כלשהם בתיק. בסוף חודש אפריל 2015 עבר ייצוג הזוכה בתיק לידי עו"ד אסף דגני, אשר החל מאותו מועד, ביצע מס' לא מבוטל של פעולות גבייה ולרבות קבלת צו עיכוב יציאת החייב מן הארץ.
- בתאריך 11.1.2016 עודכנה בתיק "מסירה מלאה" של האזהרה ובתאריך 3.2.2016 הגיש החייב בקשה בטענת פרעתי ובמסגרתה עתר לסגירת התיק.
- הואיל והזוכה התנגד לבקשה, בתאריך 8.11.2016 התקיים לפניי דיון, במהלכו העיד החייב ואחיו - מר ש.ש. אף הזוכה העיד באותו דיון.
- כאמור, סכום פסק הדין מושא תיק ההוצל"פ עמד על סך 2,568 ש"ח.
נכון לכתיבת החלטה זו, החוב בתיק עומד על סך 52,454 ש"ח.
טענות החייב
- במסגרת הבקשה (והתצהיר) בטענת פרעתי, החייב טען שלוש טענות עיקריות.
הראשונה, כי פרע את חובו כלפי הזוכה. כתמך לטענה זו, צורף תצהירו של מר ש.ש., אחיו של החייב, אשר טען, כי נכח במועד הפגישה שנערכה בשנת 1991, בה העניק החייב לזוכה סך 2,800 ש"ח. סכום זה היווה את מלוא סכום פסק הדין.
טענה שנייה אותה טען החייב, היא כי בקשת הביצוע לקתה בשיהוי חמור וקיצוני, ומשכך מושתק הזוכה היום לבוא ולתבוע את כספו מאת החייב. הזוכה "ישן על זכויותיו" משך עשרות שנים, ועל-כן הוא מנוע היום לבצע את החיוב באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.
טענתו השלישית של החייב קשורה לטענה השנייה, במסגרתה טען החייב, כי לא היה מודע כלל לקיומו של תיק ההוצאה לפועל עד ראשית שנת 2016.
- בתגובה לבקשה בטענת פרעתי, ב"כ הזוכה הכחיש כל פרט בבקשה.
לעניין פירעון החוב, נטען בתגובה, כי עובדה זו מוכחשת באופן גורף וצוין, כי החייב לא המציא אסמכתה מתאימה להוכחת טענת פירעון כלשהי.
לעניין טענת השיהוי, נטען בתגובה, כי הזוכה פעל משך השנים, ללא לאות, לאתר את החייב, אשר התגורר בחו"ל. ממילא, אין בקשת הביצוע מתיישנת לאור הוראותיו של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.
בתגובה הושם דגש מיוחד ביחס למועד ידיעת החייב אודות תיק ההוצל"פ. כאמור, הזוכה טען, כי החייב שהה בחו"ל, ולכן לא בוצעה מסירה מלאה של האזהרה (בפועל לידיו) אלא מסירה חלקית בלבד (תחליף מסירה). מכל מקום, לכל המאוחר, ידע החייב אודות תיק ההוצאה לפועל בחודש אוגוסט 2015.
יצוין, כי תגובת הזוכה לא נתמכה בתצהיר מטעמו. התצהיר שצורף לתגובה היה מטעם באת כוחו של הזוכה - עו"ד פולינה יעקובוב ועסק בעיקר בנושא מועד מסירת האזהרה לידי החייב.
מהלך הדיון וסיכומי הצדדים
- בתאריך 8/11/2016 התקיים לפניי דיון. במהלך הדיון נחקר החייב ואחיו מר ש.ש. ולאחר מכן נחקר הזוכה.
- החייב הציג גרסה לפיה, שילם את החוב לזוכה וזאת לאחר שבקשתו לביטול פסק הדין נדחתה. לטענת החייב, הוא תיאם פגישה עם הזוכה בשכונת רחביה שבירושלים, בסמוך לסניף הבנק "אמריקאי ישראלי" שהיה סניף הבנק של מוסך החייב.
החייב הוסיף וטען, כי הוא שילם לזוכה סך של כ-2,800 ₪ והתשלום בוצע במזומן.
- לכשנשאל החייב האם ברשותו אסמכתה להוכחת התשלום, השיב החייב, כי לאחר ביצוע התשלום, חתם הזוכה על "פתק" ומסרו לידיו, אולם מאחר ועברו 25 שנה ממועד ביצוע התשלום, מסמך זה אבד ואין ביכולתו להציגו. החייב טען כי הוא נהג לשלם את תשלומיו במזומן.
- במהלך החקירה, הדגיש החייב, כי מאז שנת 1991 הוא לא קיבל שום מכתב או פניה בנושא החוב, הוא לא ידע כלל על קיומו של תיק ההוצאה לפועל וזאת עד שנת 2016 שבה בוצעה המסירה לידי בת אחיו. לשאלת ב"כ הזוכה, האם החייב שהה בחו"ל במועד כלשהו, השיב החייב באופן נמרץ, כי הוא אף פעם לא יצא מתחומיה של מדינת ישראל.
- אחיו של החייב, מר ש.ש. העיד, כי הוא נפגש יחד עם הזוכה והחייב בשכונת רחביה שבירושלים בסמוך לסניף הבנק "הבינלאומי הראשון". בשלב זה של החקירה, תיקן החייב את העד והעיר, כי מדובר בבנק אחר "בנק אמריקאי" העד ש.ש. שינה את גרסתו ואמר, כי הוא התבלבל בין שמות הבנקים.
- בחקירתו, הציג החייב גרסה לפיה "משך" מתוך סניף הבנק סכום כסף במזומן והוא מסר לידי הזוכה סך של 2,800 ₪. אחיו, מר ש.ש. טען שהוא ראה ש"הם רשמו על פתק נייר שהוא קיבל את הכסף במזומן". מר ש.ש. השיב לב"כ הזוכה, כי התשלום בוצע בשנת 2001 אולם בחקירה חוזרת הוא תיקן גרסה זו וטען, כי התשלום בוצע ב-1991, שוב, מחמת בלבול שפקד אותו.
- מר ש.ש. הקפיד לציין בחקירתו, כי קשריו המשפחתיים עם אחיו אינם מן המשופרים. כך נטען:
"הפסקתי לדבר עם מנחם אני לא חבר טוב שלו, רבנו ויש הרבה דברים. אני לא מסתובב עם מנחם אני עזרתי, לא קשור אליו, מנחם המשיך לעבוד אחרי".
- למרבה הפליאה, אף על-פי שבמסגרת הבקשה בטענת "פרעתי" הציג החייב גרסה עובדתית סדורה, לפיה פרע את חובו כלפי הזוכה, הזוכה לא מצא לנכון לצרף לתגובתו תצהיר. בדיון עצמו עתר בא-כוח הזוכה שזה ייחקר בכל זאת "כדי להגיע לחקר האמת". נעתרתי לבקשה זו.
- הזוכה נחקר והכחיש מכל וכל את גרסת החייב ואחיו, לפיה השלושה נפגשו בסמוך לסניף הבנק הבינלאומי, או בסמוך לסניף הבנק האמריקאי, או בכל מקום אחר.
הזוכה טען, כי "לא היה ולא נברא" והדגיש, כי מיד לאחר קבלת פסק הדין הוא ניסה לגבות את הכסף וכך עשה משך כל השנים.
- בהקשר זה, חשוב לציין שהזוכה טען בחקירתו, שפעל באמצעות שלושה עורכי דין שונים לגבות את החוב, אולם שלושתם כשלו באיתור החייב.
- עובדה מעניינת שעלתה לראשונה במהלך הדיון היא, שאליבא דזוכה, כבר נפתח תיק הוצאה לפועל בגין החוב באמצעות עו"ד שייצגו בעבר – עו"ד רוזן.
הזוכה טען, כי מאחר ולא ניתן היה לאתר את החייב, תיק ההוצאה לפועל שנפתח עובר לתיק דנן, נסגר.
- באשר לטענת שיהוי, העיד הזוכה, כי:
"יכול להיות שיש שיהוי של כמה שנים, לא הצלחנו למצוא אותו, עלה לי יותר כסף ממה שהוא חייב לי לנסות לאתר אותו, שילמתי יותר כסף לנסות לאתר את הבנאדם הזה ממה שהחוב שלו. הייתי פעם במוסך לפני פסה"ד, דיברתי איתו בטלפון. אני לא זוכר למה לא עשיתי לו המצאה במוסך, אני חושב שהמוסך היה קיים".
- יוער, כי אף על פי שהזוכה נמנע מלתמוך כתב תגובתו לבקשת החייב טענת פרעתי בתצהיר, הוגש תצהיר מטעם באת כוחו – עו"ד פ' יעקובוב. בעיצומו של דיון, החליטו ב"כ החייב "למשוך" את תצהירה מן התיק, ולוותר על עדותה.
- לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומיהם. ב"כ החייב הדגיש בסיכומיו את טענת השיהוי הכבד בו לקה הזוכה בניהול תיק ההוצל"פ.
לעומת זאת, ב"כ הזוכה ציינה, כי לשיטתה החייב לא עמד בנטל הראיה הרובץ לפתחו, תוך הדגשה, כי עדותו ועדות אחיו נגועה בסתירות מהותיות, ומשכך אין ליתן אמון בגרסת החייב בדבר פירעון החוב.
הכרעה ונימוקיה
- לאחר ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה, כי דינה של בקשת החייב בטענת פרעתי להתקבל וזאת בשל השיהוי הכבד והחמור בו לקה הזוכה בניהול תיק הוצאה לפועל זה.
השיהוי בתיק זה בא לידי ביטוי הן בהגשת בקשת הביצוע בחלוף כ-16 שנים ממועד מתן פסק הדין והן בשיהוי ניכר בעצם ניהול תיק ההוצאה לפועל לאחר פתיחתו. כמו כן, בנסיבות התיק, מצאתי, כי השהיית ההליכים מצד הזוכה מעבירה על שכמו של הזוכה את נטל הראיה שהחוב לא סולק, ובכך לא עמד הזוכה.
להלן יפורטו נימוקיי.
שיהוי והשלכותיו
- אין עורר, כי פסק הדין מושא תיק ההוצאה לפועל ניתן בחודש דצמבר 1990. תיק ההוצאה לפועל נפתח בחודש יולי 2007, היינו לאחר כ 17 שנים.לאחר פתיחת התיק, הוגשו מס' בקשות לביצוע תחליף המצאה לחייב. מחודש יולי 2007 עד לחודש ינואר 2008 נעשו ניסיונות לאתר את החייב ובוצעה מסירה חלקית של האזהרה בחודש ינואר 2008.
מחודש פברואר 2008 עד לחודש יולי 2011, היינו משך 3 שנים ו 9 חודשים, לא נעשה בתיק דבר.
מחודש דצמבר 2011 עד לחודש מאי 2015, היינו משך 3 וחצי שנים, לא נעשה בתיק דבר.
- עיון בתיק מעלה אפוא תמונת מצב לפיה, משך עשרות שנים, הזוכה נמנע מלהגיש בקשת ביצוע לשם גביית חובו. לאחר מכן, ניהול התיק גופו לקה בשיהוי, שכן תקופות זמן ניכרות לא בוצעו בתיק כל פעולות גבייה וכן לא בוצעה מסירת אזהרה מלאה לידי החייב.
- הלכה שורשית, עקבית ומוטמעת קובעת, כי שומה על זוכה לנהל את הליכי ההוצאה לפועל כלפי החייב בתום לב ובהגינות, לשם מימושו של פסק דין באמצעות הליכי הוצאה לפועל.
חובת תום הלב בניהול תיק הוצאה לפועל, מחייבת נקיטת הליכים יזומה מטעם הזוכה בתוך תקופת זמן סבירה ממועד קבלת פסק הדין והיא אף משתרעת על נקיטת הליכים במסגרת תיק ההוצאה לפועל גופו.
נקבע, כי תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש "תכנית חיסכון לזוכה" אשר תמתין לזוכה, פרק זמן ממושך, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית.
(לתחולת דוקטרינת השיהוי על הליכי הוצאה לפועל, ראו: ע"א (ת"א) עיריית תל-אביב נ' מור תמר (פורסם בנבו, 24.1.2006), ע"א (ת"א) 1191/05 אגוזי נועם נ' בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א (פורסם בנבו(,13.3.2007), רע"א (חי'( 19619-06-16 עדוי עזרי נ' אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ (פורסם בנבו, 21.8.2016)).
- עם זאת, מאחר וקבלת טענת שיהוי היא בגדר צעד דרסטי כלפי מי שאוחז כדין בפסק דין, נקבע, כי בחינת שיהוי ותוצאותיה כפופה לשני תנאים מרכזיים.
האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות, והשני, האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי.
בע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פורסם בנבו, 1.2.2006), נקבע, כי :
"היו שמנו תנאי חלופי נוסף, והוא האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום-לבו של התובע (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, בעמ' 446 (2003) וההפניות שם). מכל מקום, גם בהתקיימם של תנאים אלו, לבית המשפט שיקול-דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לאלמנט השיהוי במקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זאת, שוקל בית המשפט, על דרך של איזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה, אותם מבקשים הנתבעים לדחות מחמת שיהוי".
- ומן הכלל אל הפרט. אין חולק, כי בענייננו, תיק ההוצאה לפועל נפתח באיחור של כ - 17 שנים ואף במהלך קיומו היו שנים רבות בהן לא נעשה דבר לשם גביית החוב.
- מסכת נתונים זו, מלמדת כי פעולות הזוכה טרם פתיחת תיק ההוצאה לפועל ופעולותיו לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל לוקות בשיהוי כבד וחמור מצידו.
- לשיטתי, זוכה אשר מעכב את פתיחתו של תיק ההוצאה לפועל משך עשרות שנים, מוכיח בהתנהגותו זו, כי ויתר או מחל על חובו כלפי החייב, או למצער, שוויתר על יכולתו המעשית לגבות את החוב באופן יעיל.
כלומר, לא נדרשת הוכחה חד משמעית שהזוכה ויתר על החוב, אלא יש להסיק מהתנהגותו כי סבר שאין בידו עוד אפשרות לגבותו מאת החייב.
תמך למסקנה זו, מצאתי בעש"א (ת"א) 1972/08 פרי נ' קשלס (פורסם בנבו, 14.3.10), שם בסעיף מס' 28 בעמוד 5 נקבע, כי על זוכה המשתהה בנקיטת הליכי הוצל"פ לספק הסבר סביר ומוצדק לשיהוי ובדלית הסבר כגון זה, הדבר ייחשב כחוסר תום לב מצד הזוכה.
לא מצאתי בטענות הזוכה שלפניי הסבר מניח את הדעת, או הסבר משכנע אחר, להימנעות מנקיטת הליכי הוצל"פ משך שנים.
אוסיף ואומר, כי טענת הזוכה לפיה החייב לא נמצא, נטענה בעלמא וללא כל תמך ראייתי. אף הטענה שהובאה במסגרת כתבי הטענות לפיה החייב שהה בחו"ל, לא הוכחה והחייב העיד בעניין זה כי מעולם לא יצא מתחומי המדינה.
גרסת החייב בסוגיה זו לא נסתרה.
- מעבר לכך, עצם השיהוי הסובייקטיבי והחמור מצד הזוכה הן טרם פתיחת התיק והן לאחריו, גרמו לנזק ראייתי ממשי לחייב באופן שנמנע ממנו להוכיח את טענותיו.
ובמה דברים אמורים:
הן החייב והן אחיו טענו בעדותם, כי לאחר ביצוע התשלום לידי הזוכה נחתם "פתק" בו אישר הזוכה קבלת סכום החוב במזומן לידיו .
החייב טען, כי ה"פתק" , כבר אינו ברשותו והוא העיד לעניין זה, כי:
"הוא הביא לי פתק שקיבל ממני ושהכל בסדר, היום הפתק הזה כבר לא קיים, עברו 25 שנים, שמתי את הפתק במסמכים של המוסך, הזדכיתי על זה באמצעות המס, שמתי את זה בתיק והיום כבר לא קיימים. אחרי 7 שנים סגרתי את המוסך ולא הייתי צריך לשמור מסמכים, אין לי אפשרות להוכיח דבר כזה ...".
- בפי החייב נשמעת אפוא, טענת גרימת נזק ראייתי, שבגינה הורע מצבו להוכחת העדר חבותו כלפי הזוכה.
בהקשר זה, אציין, כי אף על פי, שעדות החייב ואחיו לקתה במספר לא מבוטל של סתירות, כפי שהדגיש ב"כ הזוכה המלומד, לא מצאתי, כי יש לבטל לחלוטין את עדותם, שכן איני סבור שגרסתם קרסה בשל אותן סתירות.
יתר על כן, בעניין אי שמירת "הפתק" עדות החייב הותירה בי רושם אמין.
- לכן, אני סבור, כי יש מן ההצדק בטענת החייב, לפיה אילו תיק ההוצאה לפועל היה נפתח מספר שנים בודדות לאחר מועד הינתן פסק הדין, יכול היה החייב להציג ראיה לפיה החוב סולק. מאחר והתיק נפתח לאחר שהחייב סגר את המוסך שלו, נגרם לחייב נזק ראייתי להוכחת טענתו.
להרחבה בסוגיה זו, ראו פסק דינו של כבוד השופט מ' דרורי (סעיפים 210-264) בת"א (י-ם) 1131/95 יהודה אליהו נ' עוזי ישראל – פור (פורסם בנבו, 31.12.2010).
גרסת הזוכה לעניין השיהוי
- לעניין השיהוי טען הזוכה, כי השתהה בביצוע הליכי ההוצאה לפועל משום שלא עלה בידו, או בידי באי כוחו לאתר את החייב. הזוכה טען, כי "ניסינו לגבות את הכסף ... לא הצלחנו להשיג אותו, האדם הזה מתחמק ...".
- בפרשת אהובה וינברג המוזכרת לעיל (ע"א 2576/03) ) הוסיפה כבוד השופטת ארבל, כי נכון אף לבחון האם השיהוי נגרם עקב חוסר תום לבו של התובע )"זוכה" בענייננו) כתנאי שלישי, לשם קבלת טענת שיהוי.
- האם במקרה שלפנינו השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של הזוכה? לאחר חשיבה ושקילה, אני סבור, כי ניתן להשיב על שאלה זו בחיוב. להלן אסביר עמדתי.
ראשית, איני מבין מדוע הזוכה, שלכל אורך השנים יוצג באמצעות מספר עורכי דין, התמקד דווקא בטענה לפיה "יש לאתר את החייב" לשם גביית החוב. פתיחת תיק ההוצאה לפועל במועדו אינה רלוונטית לשאלה אם החייב "מתחמק" אם לאו. גם לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, ניתן היה לבצע הליכים נגד החייב ללא המצאת מסירה מלאה, אולם פעולות הגבייה הוזנחו.
- שנית וחשוב מכך. הזוכה הודה, כי ידע שהחייב מכונאי ובבעלותו מוסך. לעניין זה הוא העיד:
"הייתי פעם במוסך לפני פסה"ד, דיברתי איתו בטלפון. אני לא זוכר למה לא עשיתי לו המצאה במוסך, אני חושב שהמוסך היה קיים". יובהר, כי בכותרת פסק הדין משנת 1990 נקבע כי שם הנתבע הוא "מוסך ט'- (שם החייב ע.א.)".
הנה כי כן, אילו הזוכה היה נוקט בפעולה פשוטה של פתיחת תיק ההוצאה לפועל במועד סביר ממועד הינתן פסק הדין, יכול היה הזוכה להמציא את האזהרה לידי החייב בבית עסקו – המוסך שבאותן שנים רלוונטית היה עסק פעיל בו שהה החייב באורח תדיר.
- משלא נעשה כן, יש לזקוף לחובת הזוכה חוסר תום לב, הבא לידי ביטוי בהזנחת הטיפול בתיק ובגרימת שיהוי.
טענת התיק "ההיסטורי"
- תמך נוסף למסקנה האמורה לעיל, מוצאים אנו בטענת הזוכה בדבר קיום ערטילאי של תיק הוצאה לפועל היסטורי שנפתח ונסגר.
בפתח הדיון, טען ב"כ הזוכה לראשונה, כי סמוך למועד הדיון הגיע לידיו "מידע" לפיו:
"כבר בשנת 1991 נפתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, יש בקשת ביצוע. התיק שנפתח בשנת 2007 הוא תיק מהסבה, התיק נפתח בשנת 1991. אנו רואים שמדובר באותו חוב".
- אומר ואציין, כי איני מבין על שום מה קבע ב"כ הזוכה המלומד, כי אכן קיים תיק משנת 1991 ותיק דנן הוא למעשה "תיק מהסבה". טענה זו נטענה בעלמא וללא כל תמך ראייתי, בטח ובטח, שהטענה אינה מבוססת על מידע מתוך מחשב ההוצאה לפועל.
- אמנם הוצגה "בקשה לביצוע" מתאריך 20.8.1991, אולם לא מצאתי באותו מסמך ביטוי ממשי לכך שאכן הוגשה אותה בקשת ביצוע ללשכת ההוצאה לפועל בשנת 1991.
- טענת התיק ההיסטורי, נזנחה על ידי ב"כ הזוכה בסיכומיו והדבר אומר דרשני. אילו אכן קיים תיק הוצל"פ שנפתח בשנת 1991, יש לחקור בדבר ובמיוחד לבחון גורל סגירתו, או למצער, גורל ביעורו.
עובדות מסקרנות אלו הן בידיעתו הבלעדית של הזוכה ויש לשאול: אם אכן הוגשה בקשת ביצוע בשנת 1991 כלום לא יעלה על הדעת שתיק זה נסגר (ובוער) מחמת האפשרות שמא החייב פרע את חובו?
כאמור, הזוכה זנח את טענתו זו בסיכומיו ואני סבור שגם בהתנהגות זו קיים טעם לפגם המלמדת על מידה של חוסר תום לב בניהול תיק ההוצאה לפועל בידי הזוכה.
ויודגש, מדובר בחוסר תום לב דיוני אשר בעטיו נגרם לחייב נזק ראייתי. פן נוסף לחוסר תום לבו הדיוני של הזוכה הוא העובדה שהזוכה לא מסר גרסה ברורה ואחידה אודות קיום התיק ההיסטורי.
נטל הראיה
- הנחת המוצא המוסכמת על הכל היא, שעל החייב מוטל נטל השכנוע להוכחת טענת פירעון. נטל זה קבוע ומוטל תמיד על החייב, ואיננו עובר לעולם אל הזוכה מכיוון שרואים את החייב כאילו הוא המוציא מחברו (דוד בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות מהדורה שביעית בעמוד (269.
- אולם, ישנם מצבים בהם נטל הראיה, יעבור לכתפי הזוכה, במיוחד כאשר עובדה מהותית כלשהי, נמצאת דווקא בידיעתו של הזוכה, והעברת הנטל מתרחשת לאחר שהחייב הביא לכאורה לתמיכת גרסתו (דוד בר-אופיר, שם בעמוד 269).
- טרם תבורר טענת נטל הבאת הראיה, יש להתעכב על הערכת הראיות בתיק.
כאמור, בעוד שהחייב הגיש תצהיר מטעמו וכן מטעם אחיו נמנע הזוכה מלחשוף גרסתו עובדתית עד למועד הדיון. עובדה זו עומדת לו לרועץ.
- ב"כ הזוכה הדגיש בסיכומיו את הסתירות שאפיינו את עדויות החייב ואחיו.
אכן, קיימות סתירות בין דברים שונים שאמר החייב לעומת אחיו. ואולם, הרושם שהשניים הותירו בי לא הביאני לכלל מסקנה, כי הסתירות בעדויותיהם נבעו מתיאום גרסאות ובניסיון להצמיח טענת פירעון יש מאין.
יוטעם, כי אין מדובר בעדויות הנקיות מכלל ספק, אולם, את הסתירות שבין השניים ניתן ליישב על רקע העובדה, כי מדובר באירוע (הפגישה ברחביה) שנערך לפני כ-25 שנים.
- כך או אחרת, הואיל ובתיק זה לקה הזוכה בשיהוי קיצוני וחמור כאמור וכמוסבר, אני סבור שנכון להעביר על שכמו של הזוכה את הנטל להראות שהחוב לא סולק וזאת בהתאם להלכה שנקבעה בהמ' 22/72 נדב נ' נדב (פורסם בנבו, 26.3.1972).
- האם עמד הזוכה בנטל כלשהו לפיו החוב לא סולק? אני סבור כי התשובה לכך שלילית.
ראשית אסייג, כי להבנתי, כי לא רובץ לפתחו של הזוכה נטל עיקרי ברמת שכנוע גבוהה להוכיח כי לא קיבל לידי את סכום פסק הדין.
עם זאת, במקרה שלפניי, הזוכה הסתפק באמירה כללית לפי לא קיבל את סכום פסק הדין. העובדה שלא מצאתי בטענות הזוכה, או בעדותו הסבר מניח את הדעת לשיהוי המאפיין את תיק ההוצאה לפועל מחזקת דווקא את העובדה שאין בידי הזוכה כל אפשרות להביא ראיה לכך שלא קיבל את סכום פסק הדין במועד כלשהו כנטען על ידי החייבים.
לשון אחר, הואיל והזוכה נמנע מנקיטת הליכי הוצל"פ במשך עשרות שנים, התנהגות זו מבססת את טענות החייב לפיה החוב סולק.
כבוד השופטת י' שטופמן קבעה לעניין זה בע"א (ת"א) 3393/05 יובל אברהם נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (פורסם בנבו, 27.6.2007) את הדברים הבאים, היפים לענייננו:
"הלכה זו, אשר אדניה מבוססים על פסיקת בית המשפט העליון בענין המ' 22/72 נדב נ' נדב פ"ד(1) 603, ראויה ונכונה גם לענייננו.
כאמור, בענייננו, נמנע הבנק מנקיטת הליכי הוצל"פ במשך שנים רבות, בנסיבות התומכות, לכאורה, בעמדת המערער, לפיה נכרת הסדר בינו ובין ב"כ המשיב דאז, עו"ד אלחנני ז"ל, בדבר פרעון החוב, באמצעות העברת מניות חברת אוגדן".
- העדר הצגת גרסה משמעותית מצד הזוכה לפיה החוב לא סולק תומכת לכאורה בגרסת החייב. לכן, יש לקבוע שהזוכה לא עמד בנטל המשני שהועבר לפתחו בדבר העדר פירעון החוב.
סיכום הדברים
- מכל האמור והמובא לעיל מצאתי, כי בתיק דנן יש לקבל את טענת השיהוי שהעלה החייב. מדובר בשיהוי קיצוני וחמור היורד לשורש ההליך והמצדיק קבלת טענות החייב בדבר פירעון החוב. מסקנה זו נובעת גם מהנזק הראייתי שנגרם לחייב כתוצאה מהתנהגות הזוכה.
- תוצאת השיהוי בתיק הובילה להעברת נטל הראיה לפתחו של הזוכה. הזוכה כשל בעמידה בנטל זה כמוסבר. לכן, יש לקבל את טענות החייב על פני טענות הזוכה.
- לפיכך, הבקשה בטענת פרעתי מתקבלת.
אני מורה על השבת העירבון לידי החייב ועל סגירת התיק.
הזוכה יישא בהוצאות החייב סך 2,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום.
ההחלטה ניתנה היום, כ"ח בכסלו התשע"ז, 28/12/2016, בהעדר.
_____________________
ערן אביטל
רשם ההוצאה לפועל