הסדרי ראיה בליל הסדר

לפנינו בקשת האב לקבוע את חלוקת זמני השהות של ילדי הצדדים בחגי ישראל ותגובת האם.

הבקשה והתגובה הוגשו בכתב, ובדיון האחרון שהתקיים לאחר מכן, הבהיר ביה"ד לבקשת האב שההחלטה תינתן על פי החומר שבתיק. 

הבקשה מתייחסת לכל חגי ישראל. האב מבקש לקבוע חלוקה שוויונית של ימי החג והמועד. האם מסכימה לחלוקה שוויונית עם הסתייגות בעניין לינה רצופה של הילדים אצל האב בימי חול המועד.

ליבת המחלוקת בין הצדדים היא בעניין שהיית הילדים בליל הסדר. האב דורש במפגיע שבכל שנה הילדים ישהו אצלו, על מנת שיוכל לקיים מצות עשה מהתורה 'והגדת לבנך', שלפי הבנתו היא מצוה מיוחדת המוטלת על האב לספר לילדיו את סיפור יציאת מצרים. האם מאידך, לדעת כמה פוסקים אינה מחויבת במצוה זו, ואף לדעת הפוסקים שהאם חייבת, יש סוברים שהחיוב אינו אלא מדרבנן, ואת אותו חיוב יכולה האם לקיים בביתה מקשר קודם שהיה לה. עוד טוען האב, שיש לו יתרון על פני האם מפני שהוא מחויב במצות חינוך הילדים, ומפני שהרמה הרוחנית בביתו גבוהה יותר. ביחס לבן טוען האב שיש להעדיפו מטעם נוסף, שמעיקר הדין הבן מגיל שש אצלו, ומסיבות שונות בתי הדין מותירים את המשמורת בידי האם, ויש לפצותו על כך בליל הסדר בכל שנה.

האם משיבה שאין לתת לאב יתרון בליל הסדר. לטענתה, לדעת הרבה פוסקים מצות סיפור יציאת מצרים אינה מהתורה. ואף לפוסקים שסוברים שהיא מהתורה, יש אומרים שהיא איננה מצוה עצמית אלא חלק ממצוות אכילת מצה. ואף לסוברים שהיא מצוה עצמית, יכול האב לקיימה עם אחרים ולאו דווקא עם ילדיו, שאין לאב חובה מוחלטת לספר לילדיו אלא דין קדימה בעלמא.

בסיפא של תגובתה, מבקשת האם מביה"ד לעיין שנית בהחלטתו בעניין הסדרי הקבלה וההחזרה של הילדים, ובענין לינת הבת בבית האב.

בקשה זו צריכה להיבחן בנפרד לאחר מתן החלטה בבקשה דנא.

האב טען כאמור שילדיו צריכים לשהות אצלו כל שנה בליל הסדר כדי שיוכל לקיים שתי מצוות חשובות ויסודיות להנחלת האמונה ועיקרי האמונה לילדי הצדדים, מצות 'והגדת לבנך' ומצות חינוך הילדים. האם השיבה לטענותיו, ושילבה בדבריה נימוקים הלכתיים.

לנוכח מרכזיותה של סוגיא זו, ו'קוצר המצע' בפסקי הדין שראו אור עד עתה, נרחיב את הדיון בהחלטה זו לכל הסוגיות ההלכתיות המסתעפות מהנדון שלפנינו. בחלקן נדון בהרחבה יתרה, ובחלקן בקצרה ובתמצית, לפי העניין ולנוכח קוצר הזמן.

וזה החלי:

1. מצוות סיפור יציאת מצרים

   הרי"ף (פסחים כ"ז ע"ב מדפיו) הרמב"ם (חו"מ פ"ו ה"א) והרא"ש (פסחים פ"י סי' ל"ז) פסקו כדעת רבא (פסחים ק"כ ע"א) שאכילת מצה בזמה"ז מהתורה. ומבואר בגמ' (שם קט"ז ע"ב) שלדעת רבא אף סיפור יציאת מצרים בזמה"ז מהתורה. וכ"כ הרמב"ם (עשין קנ"ז) והחינוך (מצוה כ"א) והסמ"ג (עשין מ"א). וכתבו האחרונים שמוני המצוות שהשמיטו מצוה זו, בוודאי לא פליגי על דין הגמ', אלא סבירא להו שמצות סיפור יציאת מצרים אינה מצוה בפני עצמה, אלא היא חלק ממצות מצה. וזאת מפני שלדעתם, למדים מהמדרש (פסחים קט"ו ע"ב): 'לחם עוני', שעונים עליו דברים הרבה, שמצות סיפור יציאת מצרים אינה מהתורה אלא כשיש מצה לפני המספר.

   סיפור יציאת מצרים לשיטת הרמב"ם

   והראשונים נחלקו בגדרה ובדרך קיומה של מצות סיפור יציאת מצרים. הרמב"ם (שם פ"ז ה"א) כתב:

   מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר, שנאמר: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" כמו שנאמר "זכור את יום השבת". ומנין שבליל חמשה עשר, תלמוד לומר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

   הרמב"ם מביא שני פסוקים: "זכור את היום" וכו' "והגדת לבנך" וכו'. בפשטות מדובר בשני חלקים של אותו מעשה מצוה, ההגדה היא הפעולה והזכירה היא התוצאה, מצוה להגיד את סיפור יציאת מצרים כדי לזוכרו. אולם מהקדמת הלימוד מהפסוק "זכור את היום" וכו' ללימוד מהפסוק "והגדת לבנך", ומהלימוד מ"זכור" דשבת, מוכח שמהפסוק "זכור" וכו' אנו למדים על מצות ההגדה בפה, ומהפסוק "והגדת" וכו' אנו למדים על זמן עשיית המצוה שהוא בליל חמשה עשר, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. 

   אולם, בספר המצוות שם כתב הרמב"ם:

   שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר... והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית' (ס"פ בא) "והגדת לבנך ביום ההוא" וכו'. ובא הפירוש (שם ומכיל') "והגדת לבנך", יכול מראש חדש, תלמוד לומר "ביום ההוא", אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר "בעבור זה", בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר מתחלת הלילה חייב אתה לספר. ולשון מכילתא (דרשב"י במדרש הגדול) מכלל שנאמר "כי ישאלך בנך" יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו, תלמוד לומר "והגדת לבנך", אף על פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין, תלמוד לומר "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", כלומר שהוא צוה לזכרו, כמו אמרו (עשה"ד ע' קנה) "זכור את יום השבת לקדשו".

    

   הרמב"ם בסה"מ משנה את סדר הלימוד מן הפסוקים. תחילה לומד מהפסוק "והגדת" וכו' שיש מצוה לספר ביציאת מצרים, ואחר כך לומד מהפסוק "זכור" וכו' שיש מצוה לספר גם כשאין לו בן וגם בינו לבין עצמו.  

   ובפשטות נראה שהרמב"ם סובר שאת עיקר מצות סיפור יציאת מצרים אפשר ללמוד מכל אחד מן הפסוקים, ובכל פסוק יש פרטים נוספים של המצוה שאין בפסוק השני, מהפסוק "והגדת" וכו' אנו למדים שזמן ההגדה הוא בליל חמשה עשר, ושמצוה להגיד גם בלי שהבן ישאל, ומהפסוק "זכור" וכו' וההשוואה למצות זכירת השבת, אנו למדים שגם מי שאין לו בן ומי שיושב בליל חמשה עשר לבדו חייב להגיד בפה את סיפור יציאת מצרים.   

   והחת"ס בתשובה (או"ח סי' ט"ו) התייחס להבדל בין דברי הרמב"ם בסה"מ לדבריו בהלכות, וכתב וז"ל: 

   ועיין במנין המצות להרמב"ם שבראש היד החזקה ושבספר שרשים מצוה קנ"ז שלא הביא רק לשון הקרא "והגדת לבנך", וברפ"ז מחמץ ומצה צירף לזה גם פסוק "זכור את היום".

   קשה להבין מדבריו הקצרים מדוע כתב שהלימוד לדעת הרמב"ם הוא מהפסוק "והגדת" וכו' ובהלכות צירף את הפסוק "זכור" וכו' ובסה"מ הביא רק את "והגדת" וכו', כאשר עינינו הרואות שבשני המקומות הביא את שני הפסוקים, ובהלכות הביא את הפסוק "זכור" וכו' כמקור עיקרי ללימוד. מכל מקום מבואר בדבריו שבהלכותיו למד הרמב"ם את מצות סיפור יציאת מצרים משני הפסוקים.  

   אולם, בפמ"ג (סי' תפ"ה, א"א ס"ק א') כתב: ועיין ר"מ ז"ל פרק ז' (הלכה א') לא הביא קרא דהגדת לבנך. ובוודאי לא נעלמה מעיניו ההלכה הבאה ברמב"ם שבה הובא הפסוק 'והגדת ובנך'. אלא שסבר שהלימוד מ'והגדת' אינו על עיקר המצוה אלא על דין נוסף במצוה.  

   הדרינן לדברי הרמב"ם שלמד את מצות סיפור יציאת מצרים ופרטיה מהפסוקים 'והגדת לבנך' ו'זכור את היום'. ויש לעיין האם לאחר שלמדנו שמצות סיפור יציאת מצרים נאמרה גם במי שיושב בליל חמשה עשר לבדו, יש מעלה בסיפור יציאת מצרים לבן עם ובלי שאלתו, לקיים מה שנאמר 'והגדת לבנך' 'וכי ישאלך בנך', או שאין מעלה בדבר.

   לכאורה הדבר מפורש בגמ' בפסחים (קט"ז ע"א). דאיתא במשנה שם:

   מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה... ולפי דעתו של הבן אביו מלמדו.  

   ובגמ' שם:

   ת"ר חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח שואלין זה לזה.

   במשנה ובגמ' נאמרו שלשה דינים: שמצות סיפור יציאת מצרים היא על ידי שאלה ותשובה; שבנך שנאמר בתורה, לאו דווקא, והוא הדין אחרים; שהשאלה אינה על מנת לקבל תשובה, שגם תלמידי חכמים שיודעים את התשובה שואלים זה לזה. וכ"פ הרמב"ם (חו"מ פ"ז ה"ג) ושו"ע (או"ח סי' תע"ג סעי' ז').

   עוד בענין סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה, בפירוש שמחת הרגל של החיד"א על ההגדה כתב שלומדים מ'לחם עוני' שעונים עליו דברים הרבה, ש'עונים' לשאלה. ובפירוש עמק ברכה (הגדה אות א') בשם הגר"ח (הובא בהגדת 'מתיבתא' (עמ' תי"ז)), כתב שהוא דבר עיקרי במצות סיפור יציאת מצרים.

   ובפשטות משמע מלשון המשנה שתפקידו של הבן הוא רק לשאול. ואם הבן אינו חכם כדי לשאול, האשה שואלת. ואדם שיושב לבדו, שואל את עצמו. אך כל זה הוא רק היכי תמצי כדי שהמגיד יקיים את מצוותו לספר את סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה, ולא כדי ללמד את הבן את סיפור יציאת מצרים, שהשאלה והתשובה הם עבור המספר ולא עבור השואל, שכל זה חלק ממצוותו של המספר שעל ידי ההגדה והסיפור יזכור את יציאת מצרים. וכן משמע בחינוך שם שכתב "ומה שאמר הכתוב "לבנך", דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה".

   אולם, ברמב"ם (שם ה"ב) מבואר שיש מצוה מיוחדת להודיע לבנים את סיפור יציאת מצרים, שכך כתב שם:

   מצוה להודיע לבנים אפילו לא שאלו, שנאמר "והגדת לבנך". לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד, אם היה קטן או טיפש אומר לו, בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה... ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרם ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו, הכל לפי דעתו של הבן.  

   מלשון הרמב"ם משמע שבנוסף למצות סיפור יציאת מצרים יש מצווה מיוחדת ללמד את הבנים את סיפור יציאת מצרים, על כן אמרו חכמים כנגד ארבעה בנים דברה תורה, שיש חיוב להסביר לכל אחד לפי דעתו והשגתו, ולא מצאנו חיוב כזה באשתו של המספר או באיש אחר ששואל 'מה נשתנה', שאין המספר חייב ללמדם אלא לספר את סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה.   

   כלומר שלמדים מהפסוקים שיש שני דינים נפרדים, דין שאלה שהוא עבור המספר, שיספר בדרך של שאלה ותשובה, אף כשהשואל יודע את התשובה, אף כשהוא יושב לבדו ושואל את עצמו. ודין ללמד את הבנים את סיפור יציאת מצרים לפי דעתם, אף כשאינם שואלים. ונראה שהרמב"ם למד דין זה מפשוטו של מקרא, 'והגדת לבנך', וממאי דאיתא במשנה אם אין דעת בבן אביו מלמדו, דאיזה ענין יש לאב ללמד את הבן, ישאל את עצמו או ישאלו אחר? אלא שיש דין נוסף שעל האב ללמד את בנו.   

   ועיין במאירי פסחים (קט"ז ע"א) שפירש את מה שנאמר במשנה אם אין דעת בבן אביו מלמדו, שאם אין דעת בבן, דהיינו שהוא אינו שם לב לשינויים בליל הסדר, צריך האב ללמדו. משמע נמי שבנוסף למצות סיפור יציאת מצרים, יש חיוב על האב ללמד את הבן שאינו שואל. ואם תמצא לומר שתפקידו של הבן בליל הסדר הוא לשאול, כמו האשה וכמו אדם אחר, אלא שיש לבן זכות קדימה לשאול, מדוע האב צריך ללמדו אם אינו שואל? על כרחך שיש לאב חיוב מיוחד ללמד את הבן את סיפור יציאת מצרים.   

   ומצאתי בספר שם יוסף על הרמב"ם שם שכתב שהרמב"ם כתב שני דינים בלימוד הבן. בבן שאינו מבין כ"כ, התורה מצוה על האב להודיע לו דברים שהוא יכול להבין. ובבן ששואל, התורה מצוה על האב להרחיב ולהסביר דברים עמוקים יותר. וזה ההבדל בין 'והיה כי ישאלך' ל'והגדת לבנך'. אולם בלשון הרמב"ם משמע שאין חיוב מיוחד בבן שיודע לשאול, אלא דין אחד כללי שעל האב ללמד לפי דעת הבן, ובן ששואל בדרך כלל דעתו יותר נכונה ללמוד.  

   מכל מקום מבואר שיש חיוב מפורש על האב ללמד את הבן את סיפור יציאת מצרים. אם כך לכאורה צודק האב בטענתו ויש להיעתר לבקשתו ולקבוע שבכל שנה בליל הסדר בנו יהיה אצלו.

    

   סיפור יציאת מצרים לבת

   באשר לבתו, הדבר יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים האם אב מצווה לספר לבתו את סיפור יציאת מצרים.

   האריך בזה מורנו הראש"ל שליט"א בספרו ילקוט יוסף (מועדים, פסח ח"ג סי' תע"ג סעי' ו'), והביא את מש"כ אביו מרן הראש"ל בספרו שו"ת חזו"ע (ח"א סי' כ"א) בשם ספר טירת כסף (פרשת בא דרוש ג') שמצות 'הגדת לבנך' היא לבן ולא לבת, כמו מצות 'למדתם אותם את בניכם' שהיא לבן ולא לבת (עי' קידושין כ"ט ע"ב). והשיב על דבריו, שמצוות סיפור יציאת מצרים שאני, שלדעת רוב הפוסקים נשים חייבות בה לכל הפחות מדרבנן כדלהלן, ומנין תדע האשה לספר את סיפור יציאת מצרים אם לא תלמד מאביה בקטנותה.

   וטעם זה קצת צ"ע, שצוותה תורה על האב לספר לבת כדי שתוכל לקיים מצוות סיפור יציאת מצרים - שלדעת רוה"פ היא אינה חייבת בה מהתורה.

   והביא ראיה שהאב מצווה לספר לבתו, מעדות מהרי"ל (הל' הגדה ט"ו ע"א) על חמיו רבי משה כץ, שלאחר ששאלה בתו מדוע הגביה את הקערה, דילג על 'מה נשתנה' והתחיל מיד לומר 'עבדים היינו וכו', ש'וכי ישאלך בנך', לאו דווקא בנך אלא הוא הדין בתך. וכן מוכח מערוה"ש (סי' תע"ג סעי' כ"א) שהביא את דין המשנה 'אם אין לו בן וכו', ובמקום 'אשתו שואלתו', כתב בתו שואלתו, ואם אין לו בת, אשתו שואלתו. ולמד מרן הראש"ל מדבריהם, שכשם ש'כי ישאלך בנך', לאו דווקא, כך 'והגדת לבנך', לאו דווקא, והוא הדין בתך.  

   ולפי מה שכתבתי לעיל, אין כ"כ ראיה, ש'וכי ישאלך בנך' הוא דין במצות סיפור יציאת מצרים שיהיה בדרך של שאלה ותשובה, ובדין זה לית מאן דפליג ש'בנך' לאו דווקא כמו שמפורש במשנה ובגמ' שם, 'והגדת לבנך' מאידך הוא דין של האב שמצווה ללמד את בנו את סיפור יציאת מצרים, ובזה שפיר יש לומר ש'בנך' דווקא.  

   אמנם בטירת כסף שם כתב שהאב אינו מצווה להשיב לשאלה של מי שאינו מחויב במצות סיפור יציאת מצרים. לכן, כשאשתו ובתו הגדולה שמחויבות בסיפור יציאת מצרים שואלות, חייב האב להשיב, וכשבתו הקטנה שאינה מחויבת בספור יציאת מצרים שואלת, האב אינו חייב להשיב. ולפי שיטתו שפיר יש להביא ראיה ממה שכתבו המהרי"ל והערוה"ש שהאב מצווה לספר סיפור יציאת מצרים לבתו.

   עוד בילקו"י שם הביא ראיה ממה שכתב המג"א (סי' תע"א ס"ק ז') דאין לתת מצה לקטנה בערב פסח כשם שאין לתת מצה לקטן. ובקטן, כתב תרוה"ד (סי' קכ"ה) וז"ל:  

   אם הגיע שיוכל להבין אין להאכילו מצה, דדרשינן "והגדת לבנך" כו' ובעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואם ימלא הבן כבר כריסו מן המצה האיך שייך לומר בעבור זה, כיון דאין המצה חידוש לקטן. 

   מבואר בתרוה"ד שאסרו לתת לקטן לאכול מצה בערב פסח כדי שאביו יוכל לקיים בו מצוות והגדת לבנך בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, וכתב המג"א שדין זה נאמר גם בבת. זו ראיה לכאורה ש'והגדת לבנך' לאו דווקא, והוא הדין בתך. ובנדון דידן יכול האב לתבוע שגם בתו תהיה אצלו בליל הסדר. 

   סיפור יציאת מצרים לשיטת הרא"ש

   אלא שדברי הרמב"ם שכתב שמצות סיפור יציאת מצרים כוללת חיוב ללמד את הבנים, אינם מוסכמים. דהנה ז"ל הרא"ש בתשובה (כלל כ"ד סי' ב'):

   וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה. הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דווקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לבד שזוכרין יציאת מצרים).

   והגר"י פרלא בחיבורו על סה"מ לרס"ג (עשה ל"ג) ביאר את דברי הרא"ש, וז"ל: 

   ומבואר מדבריו ז"ל דליכא מצוה בספור יצ"מ אלא ע"פ שאלת הבן, וכדכתיב "והי' כי ישאלך בנך" וגו'. ומבואר דס"ל דמאי דאמרינן בפרק ע"פ "חכם בנו שואלו וכו' ואם לאו הוא שואל את עצמו" עיין שם, מדרבנן בעלמא הוא, אבל מדאורייתא ודאי ליכא חיובא אלא להשיב על שאלת הבן. וכן מאי דתנן התם (קט"ז ע"א) אם אין דעת בבן אביו מלמדו וכו' אין זה אלא מדרבנן. וכן מה שאמרו במכילתא (סוף פ' בא) ובירושלמי (פרק ע"פ) ובסדר הגדה ארבעה בנים דברה תורה וכו' שאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגדת לבנך וגו', אין זה אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן. וכן מה שהביא הרמב"ם (בסה"מ עשין קנ"ז) מהמכילתא דתניא מכלל שנאמר "כי ישאלך בנך", יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו כו' ת"ל "והגדת לבנך" אף על פי שאינו שואלך עיין שם, צ"ל להרא"ש ז"ל דגם זה אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן, אבל מדאורייתא אין לנו אלא קרא כדכתיב "כי ישאלך בנך" וגו'... ובאמת שכדברי הרא"ש ז"ל נראה ממה שתיקנו כמה שינויים בליל פסח כדי שיכירו תינוקות וישאלו, וכן מאי דתנן וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה וכו', וכן מדתניא התם חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני ת"ח שיודעין הלכות הפסח שואלין זה לזה מה נשתנה וכו'... ואם איתא דמצות ספור יצ"מ היא מדאורייתא גם בלא שום שאלה כלל, הדבר תמוה למה לי כל זה.... אלא ודאי עיקר המצוה דאורייתא אינו אלא להשיב על שאלת הבן בלבד, אלא דמדרבנן איכא חיובא לספר יצ"מ גם בדליכא שאלה, אבל מכל מקום כעין דאורייתא הוא דתיקנו שיהא הסיפור דווקא ע"י שאלה ותשובה, ולזה הוא שתיקנו כל השינוים כדי שיכירם הבן וישאל, דעל ידי זה תהיה המצוה מדאורייתא. וכן נראה מפירש"י (פ' ראה) על קרא ד"למען תזכור" וגו' דעיקר הזכירה אינה אלא בקיום המעשים, דהיינו אכילת הפסח ומצה ומרורים, אלא שכשישאל הבן הוא שחייבתו תורה להגיד לו עיין שם. וכן נראה דעת המרדכי (פרק ערבי פסחים שם) בדיני הסדר שכתב ולפי שלפעמים אין תינוקות בשעת אכילת מצה ומרור שישאלו או שאין התינוקות פקחין לשאול לכך תקנו לעקור השולחן בעוד שבני הסעודה מסובין להתמיה התינוקות עכ"ל... אבל הדבר ברור דסבירא ליה להמרדכי כדעת רש"י והרא"ש ז"ל דכל סיפור יציאת מצרים שקודם אכילת מצה ומרור מדרבנן הוא ומדאורייתא ליכא מצוה אלא בשעת אכילת מצה ומרור כשישאל הבן טעם אכילתן יותר מבכל השנה. 

   כותב הגרי"פ שלדעת רש"י הרא"ש והמרדכי נאמרו שתי מצוות בליל הסדר, מצוות זכירת יציאת מצרים שאינה בפה אלא על ידי שמקיים את מצוות ליל הסדר נזכר בדבר, ומצוות סיפור יציאת מצרים לבנו בלבד ששואלו בשעת אכילת מצה ומרור על טעם אכילתם יותר מכל שנה. שאר הדינים אינם אלא מדרבנן. וכתב (שם ד"ה אמנם זה) שדעה זו שמצות סיפור יציאת מצרים אינה אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפני המספר, מוסכמת על הרמב"ן ורבים מן הראשונים (עי' פמ"ג או"ח סי' תפ"ה, מ"ז ס"ק א'). החידוש של רש"י הרא"ש והמרדכי הוא שלא די במצה ומרור, וצריך שהבן דווקא ישאל על טעם אכילתם, ובלא"ה אין האב מתחייב במצות סיפור יציאת מצרים מהתורה.

   וראיתי בפירוש שבח פסח על ההגדה (קדש אות ב' ד"ה אעפ"י) לר' ישמעאל הכהן בעל זרע אמת, שהביא את דברי הרא"ש, ותמה עליו מפסוק מפורש 'והגדת לבנך', וכתב שצריך לומר דהני מילי כשיש לו בן, ובאין לו בן סגי בזכירה במחשבה. ומאי דאיתא בגמ' באין לו בן אשתו שואלתו וכו', הוא מדרבנן בעלמא.   

   החולקים על שיטת הרא"ש

   אמנם, רבים הם הראשונים והאחרונים החולקים על רש"י והרא"ש וסוברים שמצות סיפור יציאת מצרים היא בפה דווקא, ואינה תלויה בשאלת הבן. דבריהם נסובו סביב קושית הרא"ש מדוע לא מברכים על מצות הגדה, וקושיא אחרת שהקשו האחרונים, במה שונה מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר ממצות זכירת יציאת מצרים בכל יום. להלן דבריהם:

   1. בפירוש אבודרהם על הגדה של פסח כתב בשם הרשב"א שהטעם שלא מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים הוא משום שיוצאים ידי חובת מצוה זו בדיבור אחד, ובשם הריא"ף כתב שיוצאים ידי חובת מצוה זו בהזכרת יציאת מצרים בקידוש של ליל פסח. וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב חמישי ח"ד) בשם רבנו פרץ. שני התירוצים הובאו באליה רבה (סי' תע"ג ס"ק ל"ד). ובברכת שיר למהרא"ל צינץ ובשמחת הרגל לחיד"א (עמ' 29), ביארו עפ"י תירוצו של הרי"ף את מה שנאמר בהגדה "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", שאת עיקר המצוה מקיים בקידוש היום, וסיפור יציאת מצרים שבהגדה הוא בבחינת מרבה, והרי זה משובח.

   2. ובספר מעשה נסים על הגדה של פסח לבעל הנתיבות, במבוא להגדה, תמה על הרשב"א, דאם כן מה נוסף בליל פסח יותר מכל יום שצריך לזכור את יציאת מצרים? וחילק באופן אחר, שמצות זכירת יציאת מצרים בכל יום היא בדיבור אחד, ומצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר היא "בסיפור מעליא כל מה שאירע מראש ועד סוף... וכן הלשון והגדת לבנך מורה המשכת הדיבור והסיפור". ולמד ק"ו מסיפור המגילה שצריך לשמוע את כולו, לסיפור יציאת מצרים שהוא עיקר האמונה, שצריך לספר את הסיפור כולו. ומסתימת דבריו משמע שמצות סיפור יציאת מצרים אינה תלויה בשאלת הבן, אלא הוא חיוב של המגיד, שעליו לאומרו בדרך של שאלה ותשובה כדאיתא בגמ' שם.

   3. בחיבור של המהר"ם שיק על תרי"ג מצוות (מצוה כ"א) כתב שאת מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום מקיימים בקיצור מופלג, ואילו מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר היא "שימשוך הדברים וירבה בסיפור מתחילה ועד סוף, וכמו שסידרו חז"ל לקבוע בליבנו שלא את אבותינו בלבד הוציא השם אלא את כל הדורות". ואף שכתב שמטרת אריכות הדברים היא לקבוע את הדברים בלבנו, לשון רבים, אין רצונו לומר שיש חובה על המספר לקבוע את הדברים בליבו ובליבו של בנו או אחר, דאם יש חיוב כזה היה עליו לכותבו במפורש, אלא התייחס לכל המצווים בלשון רבים, שכל אחד מהם מצווה להאריך בדברים כדי לקבעם בליבו.

   4. וכ"כ בשבח פסח שם בתירוץ השני על קושית האחרונים במה שונה מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר ממצות זכירת יציאת מצרים בכל יום, שבליל הסדר יש מצוה להאריך בפרטי סיפור יציאת מצרים, מה שאינו בשאר ימות השנה.

   5. ובספר מעשה ידי יוצר על ההגדה לגר"ש קלוגר (עמ' 11 באוצה"ח), יישב את קושיות המעשה נסים על הרשב"א, דסיפור יציאת מצרים בליל סדר שאני, שאין המגיד אומרו אלא כשמצה ומרור מונחים לפניו. ולא דמי סיפור יציאת מצרים שהמופת בו ברור ואפשר לאומרו בדיבור אחד, שהקב"ה הוציאנו ממצרים, למקרא מגילה, שהמופת בה נסתר, ואינו מובן למי שלא ישמע את הסיפור כולו.

   6. על קושית הרא"ש תירץ הגר"ש שני תירוצים: א. שלא מברכים על ההגדה שפותחים בה בגנות. ב. שההגדה היא על מצה ומרור שכבר מברכים עליהם, שהם עיקר, כמו שמברכים על לולב שהוא העיקר הגדול ומוציאים ידי חובה את שאר המינים, כך מברך על המצה והמרור ולא על ההגדה שהיא כמו מכשירי מצוה. כעי"ז כתב בשו"מ (רביעאה ח"ג סי' כ"ח ד"ה ובזה) בשם המהר"ץ חיות בשם החת"ס שלא מברכים על הגדה של פסח מפני שאינו גמר המצוה, דעיקר המצוה בליל הסדר היא מצות מצה. ועיי"ש שחלק ע"ד. אולם בשו"ת חסד לאברהם (תניינא סי' נ"ד), ובספר מעשה נסים שם ובספר שבחא דמרא על הגדה של פסח כתבו תירוץ זה.

   7. החת"ס בתשובה (או"ח סי' ט') הביא את דברי הפר"ח (או"ח סי' ס"ז) שכתב שמצות זכירת יציאת מצרים בכל יום היא באמירה בפה. ודחה את דבריו, וכתב:

      אבל הדבר אינו כמו שחשב הרב ז"ל אלא מ"ע דליל פסח הוא מוהגדת לבנך ובעי בוודאי הגדה בפה... ועכ"פ מחשבה וזכרון בעלמא לא מהני... דבכל המצות שאינם מוטלים על גוף האדם שלוחו כמותו... אבל מצוה שעל גופו כגון להניח תפילין וליקח לולב אי אפשר לשלוחו... ולפ"ז בכל מצות התלויים בדבור פה אי אפשר שיוציא אדם את חבירו י"ח דאין פיו כפיו... ע"כ אחז"ל שומע כעונה כיון ששומע ומכוון לדבריו שמיעת אזנו הוה כמוציא בשפתיו ממש וכאילו נעשית המצוה בגופו של זה... נמצא לפ"ז אמירת הגדה בליל פסח דנפקא מ"והגדת לבנך" שצריך אמירה בפה אינו יוצא י"ח אלא בשומע מבר חיובא, אבל למען תזכור דבכל יום ויום... דבזכירה בעלמא סגי ולא בעי אמירה בפה מן התורה... ונהי דנ"ל דלא סגי בהרהור בעלמא ביציאת מצרים אלא בשומע מן א' הקורא הענין אלא דלא בעי שיהיה הקורא בר חיובא בזה כיון שעיקר המצוה זכירה ולא קריאה. עכ"ל.

   8. וכ"כ פמ"ג (פתיחה להלכות קריאת שמע אות ד') באחד מתירוציו, שמצות זכירת יציאת מצרים שבכל יום היא בלב, ומצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר היא בפה, שנאמר 'והגדת לבנך'. וכתב שמהתורה סגי שיזכיר שהקב"ה הוציאנו ממצרים. ואילו באשל אברהם סי' תע"ט (ס"ק ב') הסתפק האם די בהזכרת נס היציאה או שצריך לומר ג' דברים פסח מצה ומרור מהתורה. ובסי' תפ"ה (ס"ק א') כתב שאין אומרים ג' דברים לחוד, אלא מוסיפים את טעם המצוה: פסח זה וכו' על שום מה, מצה זו וכו' מרור זה וכו'. וכתב הפמ"ג שכ"כ התוי"ט (פסחים פ"י מ"ה ד"ה כל) שלמדים מהפסוק: "ואמרתם זבח פסח" וכו', שצריך לומר את טעם מצות קרבן פסח, ומצה שהוקשה לפסח. וציין למש"כ הר"ן (פסחים כ"ה ע"ב מדפי הרי"ף), דאף אם לא אמר ג' דברים הנ"ל יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים, אלא שלא יצא כראוי. ולמש"כ התוס' (סוכה ג' ע"א), שמי שלא קיים מצוה כראוי כתקנת חכמים, לא קיים את המצוה מהתורה.

   9. וכ"כ בספר מעשה ידי יוצר שם בשם המאירי (פסחים קט"ז ע"א) שצריך לומר ג' דברים ולפרש את טעמם. ותמה על הרשב"א הנ"ל שכתב שסגי בדיבור אחד, דג' דברים וטעמם הם בודאי יותר מדיבור אחד. וכן משמע ממאי דאיתא בגמ' (פסחים קט"ו ע"ב) שמצה נקראת לחם עוני 'שעונים עליו דברים הרבה', ולא דיבור אחד בלבד.

   10. ובשו"ת מהר"ש לניאדו (חדשות סי' י"ט) ובשו"ת הרב"ז (ח"א סי' ו') ובשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' י') כתבו אף הם שסיפור יציאת מצרים בליל פסח הוא בפה. וכתבו שהרמב"ם למד דין זה מההיקש לזכור דשבת, דהתם הזכירה היא בפה. ודלא כאחרונים שכתבו שהלימוד הוא מ'והגדת לבנך'. 

   11. ולדעת פר"ח ומהר"ם שיק ונתיבות הנ"ל, מצות הזכרת יציאת מצרים בכל יום אינה במחשבה אלא בהזכרה בפה. וכ"כ שאגת אריה בתשובה (סי' י"ג), מלאכת שלמה ותוי"ט (ברכות פ"א מ"ה).

   12. ובפמ"ג (פתיחה להלכות קריאת שמע שם) תירץ באופן אחר, שמצות זכירת יציאת מצרים בכל יום היא רק מצוה בעלמא שנלמדת מיתור של המילה 'כל', בפסוק 'למען תזכור וכו' כל ימי חייך ימיך', ומצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר היא מצות עשה מפורשת.

   13. ובמשנת יעבץ (סי' י"ח) כתב שבכל השנה מזכירים את סיפור יציאת מצרים באמירה בעלמא, ובליל פסח מספרים את סיפור יציאת מצרים בסיוע מעשה המצוות בליל הסדר, אכילת מצה ומרור, שתיית ד' כוסות והסיבה. וכ"כ בקרית ספר (חו"מ פ"ז) שהחיוב להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים הוא חלק ממצות סיפור יציאת מצרים.

   14. בספר מועדים וזמנים (ח"ז סי' ק"פ) לגר"מ שטרנבוך כתב מסברא דנפשיה שהמספר את סיפור יציאת מצרים צריך להשמיע לאוזניו. וזה לעיכובא. וכתב שני טעמים: א. שטעם מצות סיפור יציאת מצרים הוא משום פרסומי ניסא, ק"ו ממצות ד' כוסות שהיא משום פרסומי ניסא. ומצינו במקרא מגילה שצריך המקריא להשמיע לאוזניו משום פרסומי ניסא. ב. שטעם מצות סיפור יציאת מצרים היא משום "והגדת לבנך", וצריך שישמע בנו. וגם כשהמגיד נמצא לבדו, צריך להשמיע לאוזניו שזה דרך סיפור שמשמיע לאוזניו בפיו. וכתב דהוא הדין שצריך לומר בשפה שמבין, דאל"כ לא חשיב סיפור. וכתב שזו צורת עשיית המצוה, שאחד מדבר ואחרים שומעים (וקדמו במנ"ח (מ' כ"א)), ויוצאים ידי"ח, ולא בעינן לדין שומע כעונה. והואיל וזו צורת המצוה, גם כשהמספר נמצא לבד, ישמיע לכה"פ לאוזניו.

   15. תירוצים נוספים על הקושיא מדוע לא מברכים על סיפור יציאת מצרים:

       בשבלי הלקט (סדר פסח סי' רי"ח ד"ה ברוך המקום), כתב שמצות הגדה של פסח טעונה ברכה, אלא שיוצאים בה ידי חובה בקריאת שמע (מובן של ערבית), שמברכים לפניה ולאחריה. במאירי (ברכות י"ב ע"ב), כתב שיוצאים ידי חובה בברכת אשר גאלנו אשר בסוף ההגדה. וכ"כ בשבלי הלקט שם, ועיי"ש מדוע מברכים בסוף ההגדה. באורחות חיים לרא"ש (ח"א סדר ליל פסח סי' י"ח) כתב שאין מברכים על ההגדה דאינה אלא סיפור דברים בעלמא. וכ"כ בחתן סופר (עמ' מא, 68 באוצה"ח) מד"ע. ועיי"ש שחילק בין סיפור יציאת מצרים לאמירת הלל וקריאת שמע שמברכים עליהם. עוד תירוץ בחתן סופר שם, על פי מש"כ התומים (סי' צ"ז ס"ק א') שאין מברכים על מצות צדקה שבאה לעולם על ידי פורענות של עוני, והוא הדין מצות סיפור יציאת מצרים שבאה לעולם על ידי עוני הדעת של ישראל שאלמלא הזכרת הניסים לא היו מברכים את הקב"ה. כעי"ז בספר חסד לאברהם שם, ובספר וילקט יוסף שבסוף ספר מקור הברכה. ובשמחת הרגל שם תירץ על פי מה שכתב בספר דבר משה בטעמא דהא דאין מברכים על ברכת המזון, שברכת המצוות היא כדי להראות שהמצוה נעשית לשם שמים, וברכת המזון גופא מוכיחה שהמברך מתכוון לשם שמים. וכך גם סיפור יציאת מצרים שמוכיח שהמספר מתכוון לשם שמים. עוד תירץ בוילקט יוסף שאין מברכים על קלקלתם של המצרים, שאין הקב"ה שמח במפלתם. בהגדה עם ליקוטי שפת אמת (עמ' נ"א, מדבריו בפסח שנת תר"ם) שגם אלמלא הציווי לספר היינו צריכים לספר ולהודות לקב"ה על הגאולה, ואין מברכים על מצוה שגם אלמלא צווינו בה היינו עושים אותה. ובחתן סופר שם ושם תירץ על פי הרמב"ן שאין מברכים על מצוות תמידיות, ומצות זכירת יציאת מצרים קיימת תמיד.  

        

        

       והנה כל הראשונים והאחרונים שכתבו שמקיימים מצות סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע של תפילת ערבית, בקידוש היום, או בהזכרת הנס בדיבור אחד או  באמירת ג' דברים פסח מצה ומרור ופירוש טעמם, פליגי על הרא"ש. שלדעתם זכירה והגדה בליל הסדר חד הם, ולדעת הרא"ש זכירה לחוד והגדה לחוד. זכירה אפילו במחשבה, והגדה בפה במענה לשאלת הבן. גם מרבית תירוצי האחרונים על הקושיות הנ"ל לא א"ש לדעת הרא"ש. 

       וכך משמע מדברי המהרי"ל (סדר ההגדה עמ' ק"ה סי' כ"ד) שהובאו ברמ"א (שם סי' תע"ג סעי' ז') להלכה בלשון זו: וכשהבן או האשה שואלת, אין צריך לומר 'מה נשתנה', אלא מתחיל 'עבדים'.  משמע, שמצות האב אינה תלויה בשאלת הבן, דאם היא תלויה בשאלת הבן, מדוע סגי בשאלת האשה, ולא בעינן דווקא שהבן ישאל כדי שאביו יקיים מצוה דאורייתא. אולם אין כאן כ"כ הכרח, דיש לומר שהמהרי"ל מיירי בתרי גווני. כאשר הבן נמצא, האב לא יתחיל בסיפור יציאת מצרים עד שהבן ישאל, כדי שהאב יקיים מצות עשה מהתורה, וכאשר הבן אינו נמצא, סגי בשאלת האשה, ומיד אחר כך יתחיל האב בסיפור יציאת מצרים.  

       ועל תירוץ הרא"ש קשה, אכתי מדוע אב שבנו שואלו אינו מברך על סיפור יציאת מצרים. כך הקשה בשבח פסח שם. ותירץ על פי מה שכתב הרשב"א בתשובה (סי' י"ח) לגבי מצות צדקה, שאין מברכים על מצוה שקיומה תלוי בעני המקבל, כך אין מברכים על מצות הגדה לבן השואל שקיומה תלוי בבן.

       עו"כ בשבח פסח שם, שדין הגמ' בפסחים (קט"ו ע"ב) שנפסק בשו"ע (או"ח סי' תע"ג סעי' ו') שעושים שינוי בליל הסדר כדי שהילדים יראו וישאלו, נלמד מהפסוק 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר', ד'לאמר' מיותר ללמד שמוטל על האב לזרזם לשאול. ועי' פנים יפות (שמות פ"י פס' ב') שלמד דין אחר מ'לאמר'. 

       ובשו"ת חתן סופר (סי' ע"ט עמ' 180 באוצה"ח) דחה תירוץ זה על פי מה שכתב החת"ס (או"ח סי' ס"ו) בטעמא דהא דמברכים ברכת אירוסין, על אף שהאירוסין תלויים בסכמת האשה, דלא דמי למה שכתב הרשב"א לגבי צדקה, שמצות צדקה היא מצוה שבין אדם לחברו, שחיובו של הנותן תלוי במקבל, שאם העני אינו מסכים לקבל העשיר אינו מצווה לתת, ומצות אירוסין היא מצוה שבין אדם למקום, שחיובו של האיש אינו תלוי בהסכמת האשה, שאף אם האשה אינה מסכימה, האיש צריך להמשיך להשתדל לקדש אשה, ושפיר דמי לברך ברכת אירוסין, ואם תסרב האשה, האיש אנוס, ומעלה הכתוב עליו כאילו עשאה. והוא הדין במצות הגדה, שהאב מצווה לספר לבן, ואם הבן אינו שואל, האב לא פטור מן המצוה, ושפיר דמי לברך עליה. ותירץ בע"א שעיקר המצוה היא לזכור את סיפור יציאת מצרים במחשבה בעלמא, ועל כך לא מברכים, והחיוב להשיב לבן הוא רק פרט במצוה, ולא תיקנו חכמים ברכה על כך.

       ואכתי יש לעיין האם לדעת הראשונים והאחרונים הנ"ל מצות סיפור יציאת מצרים אינה תלויה כלל בבן אלא במעשיו של האב המגיד, כפשטות דברי הגמ' בפסחים שם ש'וכי ישאלך בנך' לאו דווקא, והוא הדין שאלת אשתו ושאלת המגיד עצמו, שעיקר הדבר הוא שסיפור יציאת מצרים יעשה בדרך של שאלה ותשובה, או שס"ל כדעת הרמב"ם שבנוסף למצות סיפור יציאת מצרים יש מצוה ללמד את הבן כפי דעתו, ושני הדינים נלמדים מהפסוק 'והגדת לבנך', והראשונים והאחרונים דשו"ט בעיקר מצות סיפור יציאת מצרים, שמקיימה בדיבור פה לכל חד מנייהו כדאית ליה, מודים למש"כ הרמב"ם דאיכא נמי מצוה ללמד את הבן כפי דעתו, וכן נראה מדברי החת"ס שם שנו"נ בדברי הרמב"ם שם, ודו"ק.  

       ואין להקשות אם כן מדוע לא תירצו בפשטות שההבדל בין מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר למצות זכירת יציאת מצרים בכל יום הוא שבליל הסדר יש חיוב נוסף ללמד את הבן, שחיוב זה אינו לעיכובא, ולא מסתבר שההבדל בין המצוות הוא בדבר שאינו לעיכובא ולא בעיקר החיוב.

       לימוד סיפור יציאת מצרים לבן, גדרו

       והדרינן לדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב שהאב מצווה ללמד את בנו את סיפור יציאת מצרים. ופשוט, שהחיוב לספר לבן הוא חלק ממצות סיפור יציאת מצרים ואינו עומד בפני עצמו, ובוודאי שאינו מעכב את קיום המצוה, כמו שמוכח מדברי הראשונים והאחרונים שכתבו שמקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים בדיבור אחד או יותר ולא התנו את הדבר בכך שהאב יספר לבן. גם נראה שאב שלא סיפר לבן, קיים את מצות סיפור יציאת מצרים כתקנה. ולא דמי למי שלא אמר ג' דברים וכו' שכתב הר"ן שם שלא קיים את המצוה כתקנה, דהתם מפורש בגמ' שלא יצא ידי חובתו, ופירש הר"ן שדברי הגמ' אינם כפשוטם אלא שלא קיים מצוה כתקנה. ומשמע שמי שאמר ג' דברים אלו, אעפ"י שלא לימד לבן קיים את המצוה כתקנה.  

       ויש לעיין, מה גדר החיוב ללמד את הבן את סיפור יציאת מצרים לדעת הרמב"ם. ומצאתי בשו"ת חזו"ע למרן הראש"ל (ח"א סי' כ"א. הובא בילקוט יוסף שם סי' תע"ג סעי' ו'), שדן על חיוב האב ללמד את בתו את סיפור יציאת מצרים, והביא את דברי הרמב"ם שם, וכתב עליהם:

       ונראה, שכיון שאמרו חז"ל, חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפי' ת"ח שואלים זה לזה, אלמא דמ"ש והגדת "לבנך" לא דווקא הוא, אלא למצוה מן המובחר. וכן איתא במכילתא שהביאה הרמב"ם בספר המצות (מ"ע קנ"ז) "כי ישאלך בנך", יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו וכו', תלמוד לומר "והגדת לבנך" אע"פ שאינו שואלך, אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין, תלמוד לומר "זכור את היום הזה". גם בספר החינוך (מצוה כא) כתב, ומה שאמרה תורה "והגדת לבנך", לאו דוקא בנו אלא עם כל בריה. ע"ש. נמצא שאין השאלה של הבן מחייבת אלא למצוה מן המובחר, שע"י שהבן שואל כענין והאב משיב לו כהלכה, יהיה הענין נחרט בזכרונו יותר מסתם דרש ללא שואלו. א"כ אין הבדל בזה בין הבן לבין הבת, והם קודמים לשאלת אשתו או חבירו, שהם כבר גדולים ויודעים הכל.  

       ... ואפשר עוד, שאם הוא ת"ח ומספר למסובים ענין יצי"מ כיד ה' הטובה עליו, הוי כאילו סיפר לבניו, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות ת"ת (פ"א ה"ב). אף כאן מה שכתב "והגדת לבנך", לקדימה בעלמא.

       כותב מרן ששאלת הבן אינה חובה, ובן לאו דווקא אלא הוא הדין בת. וענין השאלה של הבן והבת הוא רק למצוה מן המובחר, שעל ידי השאלה הענין מתחדד יותר ומתקבע יותר בזכרונם. ומשמע מדבריו שלא שאלת הבן והבת בלבד אלא אף הלימוד לבן שאינו יודע לשאול, והקדמת שאלת הבן לשאלת האשה והחבר, הם מצוה מן המובחר. לפי שעיקר מצות סיפור יציאת מצרים היא להנחיל את הסיפור כמה שיותר, ופרטי המצוה, הם רק אמצעים להנחלת הסיפור.  

       והנה ז"ל הרמב"ם בהל' ת"ת שם:

       כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך", ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר "ושננתם לבניך", מפי השמועה למדו "בניך" אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין בנים, שנאמר "ויצאו בני הנביאים", אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו.

       ומן ההשוואה שעשה מרן למש"כ הרמב"ם בהלכות ת"ת מוכח טפי שדעתו שמצות סיפור יציאת מצרים היא להנחיל את הסיפור לדורות, ו"בנך" לאו דווקא אלא הוא הדין כל מי שמוכן לשמוע ולקבל, ומצוה מן המובחר להקדים את הבן והבת שחינוכם מוטל על האב, ואם אין לו בן ובת, מספר לאשה, וכן על זו הדרך הקרוב קרוב קודם.  

       כך משמע גם מדברי הראשונים והאחרונים הנ"ל שכל משאם ומתנם היה על עיקר מצות סיפור יציאת מצרים, ולא על לימוד הבן שאינו עיקר מעשה המצוה.

       שו"ר בפסק דין שניתן בביה"ד הרבני בירושלים, בהרכב הדיינים: הרב ח' ש' רוזנטל, ס' שרעבי, י' הייזלר (פורסם בפסקי הדין הרבניים חלק כ"א עמוד 260 ואילך) שכתבו שמצות סיפור יציאת מצרים היא חלק ממצות תלמוד תורה (עי' עמ' 266-267).

       סיכום עד כאן:

       מסקנת הדברים עד כה היא שנוכחותם של ילדי הצדדים בליל הסדר אצל האב, לדעת רש"י הרא"ש והמרדכי, תזכה את האב בקיום מצוה דאורייתא של סיפור יציאת מצרים בליל הסדר במידה והבן והבת יקדימו וישאלו. אולם דעה זו אינה מקובלת על רוב הפוסקים. והדעה החולקת היא דעת הרמב"ם, שהאב חייב מהתורה ללמד לבנו ולבתו גם אם הם אינם שואלים. אולם גם לדעתו, חובת האב ללמד את בנו ובתו אינה אלא מצוה מן המובחר, שעיקר הדבר הוא להנחיל את סיפור יציאת מצרים לכמה שיותר אנשים. ובנו ובתו של המספר קודמים לאחרים.

        

2. חובת האם לספר את סיפור יציאת מצרים וללמד את בנה

   עד כאן עסקנו במצוותו של האב לספר את סיפור יציאת מצרים. כעת נעסוק בשאלה האם גם האם מצווה לספר לילדיה את סיפור יציאת מצרים, ואם כן, האם חיוב זה הוא מהתורה או מתקנת חכמים.

   לתוצאת דיון זה יש משמעות רבה ביחס למסקנת פסק הדין, שכן בהורים גרושים עסקינן, שילדיהם חייבים בכבודם בשווה, כדאיתא בגמ' קידושין (ל"א ע"א) ונפסק בשו"ע (יו"ד סי' ר"מ סעי' י"ד).

   להלן עיקר השו"ט בפוסקים ומסקנת האחרונים להלכה.

   בחינוך שם כתב בפשטות שמצות סיפור יציאת מצרים נוהגת באנשים ונשים. ובמנ"ח שם כתב שהוא חידוש של החינוך, ולא משמע כן מהרמב"ם, שבהל' חו"מ כתב (שם פ"ו ה"י) שנשים חייבות במצה, ולא כתב שחייבת במצוות נוספות בליל הסדר. ובהל' ע"ז (פי"ב ה"ג) מנה מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים חייבות בהן, ולא הביא את מצות סיפור יציאת מצרים. ואין לומר שנשים חייבות מדאורייתא מפני שהיו באותו הנס, כדאיתא בגמ' בפסחים (ק"ח ע"ב) לגבי ד' כוסות, וברשב"ם שם כתב שהנס נעשה על ידן שבזכות נשים צדקניות וכו', וטעם זה שייך בכל מצוות הסדר ובכללן מצות סיפור יציאת מצרים, דהא כתבו התוס' שם שהחיוב מטעם זה אינו אלא מדרבנן. גם אין לומר שלומדים גזירה שווה "זכור" "זכור" מקידוש של שבת שנשים חייבות בו מהתורה, שגזירה שווה זו לא נזכרה בגמ', ואין אנו רשאים לגזור גזי"ש מדעתנו. וכתב שלדעת השאג"א (סי' י"ב) נשים אינן חייבות אף במצות זכירת יציאת מצרים, על אף שזו מצוה שנוהגת בכל יום, מפני שהיא אינה תמידית אלא מתחדשת לכמה שעות בכל יום.

   ובשו"ת שאילת יעקב (פראגר סי' י"ב) דקדק איפכא מהרמב"ם בסוף סה"מ שכתב שנשים חייבות בארבע עשרה מצוות עשה שהזמן גרמן, ובפרטן מנה שתים עשרה. דאפשר שאחת משתי המצוות שנשמטו היא מצות סיפור יציאת מצרים.  

   ובברכי יוסף (או"ח סי' תע"ג סעי' י"ד) האריך בעניין זה. תחילה הביא את תשובת בית דוד (סי' רנ"ו) שביאר את מה שכתב הרמ"א (או"ח ס' תע"ג סעי' ו') שאומרים את ההגדה בלשון שנשים מבינות, דאינו משום חיוב הנשים במצות סיפור יציאת מצרים אלא משום חיוב המגיד לספר לאחרים, דנשים אינן חייבות בסיפור יציאת מצרים, אעפ"י שהיו באותו הנס, ולא דמי לד' כוסות שנשים חייבות בהן מדרבנן מפני שהיו באותו הנס, שעיקר חיובן מדרבנן, ומצות סיפור יציאת מצרים עיקרה מן התורה, והתורה פטרה את הנשים ממצוה זו. והשווה למה שכתבו התוס' בפסחים (ק"ח ע"ב) לגבי מצות סוכה שנשים פטורות ממנה, אעפ"י שהיו באותו הנס לא חייבו אותן חכמים, לאחר שהתורה פטרתן.

   והוסיף טעם על פי מה שכתב הט"ז (או"ח סי' תקפ"ה ס"ק ה') שחכמים אינם יכולים לאסור דבר שהתורה התירה במפורש, כך אינם יכולים לחייב אשה במצות עשה שהזמן גרמא בנימוק שנשים היו באותו הנס, לאחר שהתורה פטרה אותן במפורש (ועי' מרדכי מגילה סי' תש"פ. ועי' גבורת ארי פרק מ"ח שהוסיף ביאור).

   אולם כתב שדין זה אינו מוסכם. שבתוס' מגילה (ד' ע"א) הקשו מדוע לומדים שנשים חייבות במצות מצה מכל שישנו באיסור אכילת חמץ ישנו במצות אכילת מצה, ולא לומדים מהטעם שנשים היו באותו הנס של יציאת מצרים? ותירצו שני תירוצים: א. שטעם זה מהני לחייב רק מדרבנן. ב. בשם רבנו יוסף איש ירושלים, דאלמלא היינו לומדים מכל שישנו וכו' לחייב, היינו לומדים מגזי"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות לפטור. ולפי התירוץ הראשון, כשם שהטעם שהן היו באותו הנס מהני לחייב נשים במצות מצה מדרבנן, אלמלא הלימוד מכל שישנו שמחייב מהתורה, כך הטעם שהן היו וכו' מהני לחייב נשים במצות סיפור יציאת מצרים מדרבנן. ודלא כתוס' בסוכה שם שכתבו שלא חייבו נשים מדרבנן במצות עשה שהתורה פטרתן מהטעם שהן היו וכו'. ולפי התירוץ השני של רבנו יוסף איש ירושלים, אלמלא הלימוד מט"ו ט"ו לפטור נשים ממצות מצה, היינו מחייבים נשים מהתורה מהטעם דהן היו וכו', גם אלמלא הלימוד מכל שישנו וכו'. ורק מחמת הלימוד מט"ו ט"ו לפטור, נדרשנו ללימוד מכל שישנו וכו' לחייב. ולדעתו, הטעם דהן היו וכו' הוא סברא דאורייתא שמחייבים על פיה.  

   וכתב שהמהר"ם מרוטנבורג בתשובה (סי' תע"ג) סובר כר"י איש ירושלים. שהקשה שם מדוע לומדים שנשים חייבות בקידוש בשבת מזכור ושמור, ולא לומדים מהטעם דהן היו באותו הנס של המן במדבר, משמע מהקושיא שניתן ללמוד חיוב דאורייתא בקידוש בשבת מהסברא דהן היו וכו', ללא מקור נוסף בכתוב, והוא הדין שניתן ללמוד חיוב דאורייתא בסיפור יציאת מצרים מסברא זו.  

   עוד האריך שם בדברי האחרונים שדנו בהאי סברא דהן היו וכו', ובמסקנת דבריו כתב שמדברי מרן השו"ע (שם סי' תע"ב סעי' י"ד) שכתב שנשים חייבות בכל המצוות באותו לילה, משמע שהן חייבות גם בסיפור יציאת מצרים מהתורה. ומסדר והצגת הדברים משמע שזו גם דעת עצמו להלכה.

   ועי' באה"ג (שם אות ג') שמקור דברי השו"ע שם הוא מהטור שם. ובב"י שם כתב שמקור דברי הטור הוא ממאי דאיתא בגמ' בפסחים (ק"ח ע"א) שנשים חייבות בד' כוסות שאף הן היו באותו הנס, ומסתבר שה"ה בכל מצוות הלילה. וכ"כ המג"א (שם ס"ק ט"ז) והמשנ"ב (שם ס"ק מ"ד) והעו"ש (ס"ק ט'). הדיון בפוסקים הוא האם חיוב נשים בסיפור יציאת מצרים מהטעם דהן היו וכו' הוא מהתורה או מדרבנן.

   ומדברי הפמ"ג (שם א"א סי' תע"ט ס"ק ב') משמע שמחלוקת הראשונים אם נשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מהתורה או מדרבנן לא הוכרעה. שכתב וז"ל: 

   ועיין תוספות מגילה ד' א' ד"ה שאף הן לתירוץ א' י"ל נשים בהגדה דרבנן, ולתירוץ ב' שם חייבת מן התורה, ונפקא מינה להוציא אחרים ידי חובתן, או ספק אם אמרה הגדה (שאינה צריכה לחזור מספק) וי"ל דהוה ספק ספיקא, שמא דרבנן, ואם תמצא לומר דין תורה שמא אמרה. 

   וכ"כ בשבח פסח (מגיד אות ג'), שחיוב נשים בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר מן התורה תלוי בשני תירוצי התוס' במגילה שם.

   אולם, בחיי אדם (ח"ב סי' ק"ל סעי' י"ב) ובביאור הלכה (סי' תע"ב סעי' ח' ד"ה שלא) ובמשנ"ב (סי' תע"ב ס"ק מ"ה) ובשו"ע הרב (שם סעי' כ"ה) פסקו שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מדרבנן. מאידך, באגרו"מ (ח"ה או"ח סי' כ') כתב שלדעת השו"ע נשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מן התורה.  

   ומורנו הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף (שם סי' תע"ג סעי' ד') הוסיף תוספת מרובה בסוגיא זו מדברי הפוסקים ראשונים גם אחרונים. והביא דברי הבה"ג (סי' י"א, הלכות פסח עמ' ק"פ) שכתב: ונשים אף על גב דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, לענין פסח מיחייבין בכל מילי כגברי. ומשמע שחייבות כגברי מדאורייתא בסיפור יציאת מצרים. וכתב שבשו"ת ירים משה (או"ח סי' י"ב לר"י קשטרו) ובספר מצות המלך (מצוה רל"ב) הוכיחו מדברי הרמב"ם בסה"מ שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מהתורה. שבסוף עשה רמ"ח, הביא את המצוות התמידיות שנוהגות בנשים וגברים, והזכיר את מצוה קנ"ז לספר את סיפור יציאת מצרים, ולא כתב שנשים אינן חייבות בה. וכן נראה בתשב"ץ (ח"א סי' ג'), שדעתו כדעת ר"י איש ירושלים בתוס'. מאידך מתוס' בסוכה (ל"ח ע"א) שכתבו שנשים חייבות בהלל בליל פסח כשם שחייבות בד' כוסות, ד"מסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל והגדה". משמע שחיובן בסיפור יציאת מצרים הוא מדרבנן, חלק מחיובן בד' כוסות. וכן דעת האו"ז (ח"ב ד' נ"ט ע"ג) כתירוץ א' בתוס' במגילה, שחיוב מן הטעם דהן היו וכו' אינו אלא מדרבנן. שיטה נוספת של המהר"ם שיק (על תרי"ג מצוות סי' כ"א אות ב') שנשים חייבות בסיפור יציאת מהתורה כחלק מחיובן באכילת מצה שהיא לחם עוני, שעונים עליו דברים הרבה. וכתב שלפי זה אין לדקדק מהרמב"ם שכתב שנשים חייבות באכילת מצה והשמיט את מצות סיפור יציאת מצרים, שס"ל שהן פטורות מן התורה, שחיובן במצות אכילת מצה כולל את מצות סיפור יציאת מצרים. וכ"כ בקהלות יעקב (ח"י סי' נ"ה), ובדגל ראובן לגר"י כץ (ח"א סי' ו'). והביא עוד אחרונים שצידדו לכאן ולכאן. שיש פוטרים נשים לגמרי ממצות סיפור יציאת מצרים, ויש מחייבים מהתורה או מדרבנן. וכתב בשם הגר"ח פלאג'י (מועד לכל חי סי' ד' אות כ') שאף הבית דוד שכתב שנשים פטורות, חזר בו במקום אחר.

   ביאורו של הקהילות יעקב הובא גם במכתב שכתב לגרי"ש אלישיב זצ"ל, הובא בקובץ תשובות (ח"א סי' נ"ב). והגרי"ש השיב לו שלפי דבריו כשהאשה אינה יכולה לקיים מצות אכילת מצה, תהיה פטורה מסיפור יציאת מצרים. והציע ביאור משלו, שבפסח מצרים נצטוו גם הנשים, דהיה קודם שנפטרו ממצוות עשה שהז"ג במעמד הר סיני, וחיובן בסיפור יציאת מצרים לא פסק גם לאחר מתן תורה.

   ולמעשה דעת מורנו הראש"ל בספרו שם שבגלל המחלוקת ראוי להחמיר לכתחילה שנשים לא יוציאו גברים ידי חובה בסיפור יציאת מצרים, אך העיקר לדינא שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים מהתורה. לכן בדיעבד, איש ששמע מאשה יצא מדין שומע כעונה. וכן הכרעת מרן הראש"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' ס"ה) בסיכום התשובה: גם הנשים חייבות בהגדה ובסיפור יציאת מצרים בליל פסח, מן התורה, ויכולות להוציא את האנשים ידי חובתם. עי' גם במש"כ בשו"ת חזון עובדיה (ח"א סי' ט' וכ') ובחזון עובדיה על חג הפסח (עמ' קמ"ט) ובשו"ת יביע אומר (ח"א, או"ח סי' כ"ח), ובמש"כ מורנו הראש"ל (שם עמ' של"ט ד"ה והעיקר לדינא).

   ועי' בפסק הדין של ביה"ד בירושלים (שם עמ' 263), שעל אף שהפסוקים 'והגדת לבנך' ו'זכור את היום הזה' נאמרו בלשון זכר, יש לומר שהאם חייבת, ככל מצות התורה שנכתבו בלשון זכר ונאמרו גם בנשים.  

    

   חובת האם ללמד את בנה את סיפור יציאת מצרים

   ויש לעיין, האם חיוב האשה במצות סיפור יציאת מצרים הוא כחיובו של האיש לכל דבר וענין, ובכללו גם מצוה ללמד את הבן לדעת הרמב"ם ולהשיב לבן השואל לדעת הרא"ש, או שאשה אינה מצוה לספר לאחרים אלא להגיד לעצמה. והנה, לפי מה שכתב המהר"ם שיק שחיוב האשה בסיפור יציאת מצרים הוא חלק מחיובה במצות אכילת מצה, שפיר יש לומר שהיא אינה חייבת לספר לאחרים. אולם, לפי הטעם שכתבו הראשונים והאחרונים, שנפסק להלכה בטוש"ע שם, שנשים חייבות כמו אנשים מפני שהן היו באותו הנס, אין מקום לחלק בין איש לאשה. שאין כאן לימוד מפסוק שנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים אלא סברא בעלמא שאין לחלק בין איש לאשה במצוה זו.  

   הדבר מוכרח גם לפי מה שכתבנו לעיל שמצות סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה הוא חלק מחובתו של המגיד, גם כשהוא יושב בינו ובין עצמו, ולדעת כמה אחרונים, אף החובה להאריך בדברים היא חלק מחובתו של המגיד, וענין הסיפור לבן נוסף על חיובים אלה, ולא מסתבר שהאשה תתחייב בכל חלקי המצוה, ותהיה פטורה מהחיוב ללמד את הבן את סיפור יציאת מצרים.  

   שו"ר שכ"כ מורנו הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף (שם עמ' שמ"א בהערה ד"ה אולם) מסברא דנפשיה, שהאם חייבת במצות 'והגדת לבנך' כמו האב.  

   אמנם בפסק הדין שם נכתב (עמ' 263):

   אבל עדיין אין מכאן ראיה שבמצוות סיפור "לבנך" האב והאם שווים, שהגם שהאב חייב בסיפור מצד "זכר" שחייב במצות סיפור, והאם חייבת מצד "נקבה" החייבת לשיטת החינוך במצוות סיפור, מכל מקום בסיפור לבן אין שניהם שווים, שכן מצות סיפור הרי מקיים גם אם מספר לחבירו או אפילו בינו לבין עצמו, ומצות הסיפור לבן יש בו גם את ה"מרכיב" של מצות חינוך למצוה המסויימת של סיפור יציאת מצרים והרי במצוות "חינוך למצוות" האב ודאי חייב ואילו האם להרבה שיטות ראשונים אינה חייבת.

   ובאמת לא ידעתי מנא להו 'להרכיב' את מצות חינוך במצות סיפור יציאת מצרים, ולקבוע גדר מיוחד לחלק מסוים במצוה שהוא מדין חינוך. והפשטות היא כדברי מרן הראש"ל שהבאתי לעיל, שהמצוה ללמד את הבן היא חלק ממצות סיפור יציאת מצרים שמטרתה להנחיל את הסיפור לכל אדם, עם קדימות לבנו ובתו של המגיד.

   אכן, בהמשך פסק הדין (עמ' 267) ניתן טעם להעדיף את מצות סיפור יציאת מצרים של האב: 

   וכיון שכן, אפילו אם יש לאשה מצוות סיפור יצ"מ, י"ל דזה הוא מצד מצות ת"ת של הדברים השייכים לה, אבל אין לה שום מצוה לספר - ללמד לבנה ואף לא לבתה, שהרי גם במצוות השייכות לנשים המצוה היא על האשה עצמה ללמוד אבל אין לה מצוה ללמד שזו מצוות האב, ואילו לאב יש דין של ללמד לבנו תורה, ובליל הפסח המצוה ללמד מעניני דיומא, לספר ביציאת מצרים.

   אולם, המעיין בפסק הדין יראה שלא נמצא מקור של ממש לחידוש זה. ואדרבא מדברי החת"ס (נמצא גם בפנים יפות שמות פ"י פס' ב') שהביא שם מבואר שיש חילוק בין מצות תלמוד תורה שאבי האב מצווה ללמד את נכדו למצות סיפור יציאת מצרים. אמנם, לעיל כתבתי בשם מרן הראש"ל שהשווה את המצוות לעניין המצוה המיוחדת בבנו שאינה אלא דין קדימות, אך בוודאי לא סבר שמצות סיפור יציאת מצרים היא חלק ממצות תלמוד תורה.

   טעם אחר לחלק בין אב לאם שנזכר בפסק הדין שם (עמ' 270):

   וכמו"כ נראה שאף אם קיים מצות והגדת לבן אחד עדיין חובתו לקיים ביתר הבנים ולפי המתבאר נראה שחיוב זה של האב על הבן אין אשה בכלל חיוב זה, שהרי מפורש "והגדת לבנך", דרק במצות עשה דזכור את היום הזה שהוא כלל המצוה דזכירת יצ"מ יתכן דנשים איכללו בה אם מדאורייתא ואם מדרבנן, אבל בחיוב נפרד מהיכי תיתי.

   טעם זה מבוסס על ההנחה שנאמרו שני חיובים בסיפור יציאת מצרים, אחד נלמד מ'זכור' והשני נלמד מ'והגדת'. והלימוד מ'והגדת' נאמר רק לאב. ומהיכי תיתי לומר שחיוב האם נאמר גם על החיוב הנלמד מ'והגדת'. ואנא אמינא איפכא מסתברא, מהיכי תיתי לומר שחיוב האם שנלמד מסברא דהן היו באותו הנס נאמר על חיוב אחד ולא נאמר על חיוב שני. ואם מלשון הכתוב נלמד, אדרבא הלימוד מ'זכור' משמע טפי דמיירי באיש, מדלא כתיב זכרי, ואילו 'והגדת', אלמלא המסורה שפיר דמי לקרוא בלשון ציווי לנקבה.

    

   ויש בפסק דין זה (עמ' 273-278) דעת מיעוט של הרב ס' שרעבי שסובר שאין יתרון לאב על האם בליל הסדר. אולם להלכה נפסק כדעת הרוב של הרב ח' ש' רוזנטל והרב י' הייזלר, שהבנים ישהו אצל האב.  

   אולם, דעתנו היא שלא ניתן להסיק כך על פי הנימוקים שנכתבו בפסק הדין.   

   סיכום עד כאן:

   מסקנת הדברים היא שהאב והאם חייבים במצות סיפור יציאת מצרים, ובכלל זה הסיפור לבן ולבת. אמנם, אצל האב החיוב הוא בוודאי מן התורה לרמב"ם כדאית ליה ולרא"ש כדאית ליה. ואצל האם, נחלקו הפוסקים להלכה, ודעת מרן הראש"ל שחיובה של האם הוא מהתורה.

    

3. סיפור יציאת מצרים על ידי שליח

   ואכתי יש לומר שאף כשהבן אצל האם, יכול האב לקיים מצות 'והגדת לבנך' על ידי שליח. והרחיבו בענין זה בכמה תשובות. עי' למורנו הראש"ל (שם עמ' שמ"ג-שמ"ז), אגב דיונו בדין שומע כעונה במצות סיפור יציאת מצרים, ציין למה שכתב בספר סדר פסח כהלכתו (לגרש"ז גרוסמן, ח"ב, פרק ו', דיני הגדה ס"ק ה', ובהע' 31), שהקשה על האחרונים שכתבו שבעל הבית קורא את ההגדה וכולם שומעים ויוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, דאיך השומע מקיים מצות סיפור יציאת מצרים בשמיעתו, דסיפור הוא בפיו לאחרים? והביא שכ"כ בעל הקהילות יעקב (ברכות סי' י"א אות ה') שבמקום שצריך אמירה לאחר לא מהני שומע כעונה, וכ"כ עוד אחרונים שבמקום שיש דין מיוחד באמירה, כגון בברכת כהנים דבעינן קול רם, לא מהני שומע כעונה? ותירץ שמצות סיפור יציאת מצרים מתקיימת גם באדם שיושב לבדו, שאין הסיפור לאחרים מעכב. ושב והקשה, איך בן שמתארח אצל אביו מקיים מצות 'והגדת לבנך' לילדיו בקריאת ההגדה של אביו? והציע תירוץ שהבן מקיים את מצוות 'והגדת לבנך' על ידי אביו שהוא שלוחו. אולם, במקום אחר (פ"ז ס"ק י', ובהע' 22) כתב בשם הגרי"ש אלישיב שכל אב מצווה לספר את סיפור יציאת מצרים לילדיו, ואינו יכול לצאת ידי חובה בסיפור של אביו, דלא מהני שליחות במצות 'והגדת לבנך', ולא דמי למצות 'ושננתם לבניך' דמהני על ידי שליח כדאיתא בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ד סעי' ד'), דמצות 'והגדת לבנך' היא מצוה שבגופו.

   אולם מורנו הראש"ל הכריח מדברי הפוסקים, וכ"כ אביו מרן הראש"ל, שבן שמתארח אצל אביו יוצא ידי חובת מצות 'והגדת ובנך' בסיפור יציאת מצרים של אביו מדין שומע כעונה, דנחשב האב כמו שהוא מספר במקום בנו, והנכד הוא כמו ששומע מאביו ממש.

   עוד בילקוט יוסף שם ציין למש"כ בשו"ת צל החכמה (ח"ו סי' ס"ז) ליישב את מנהג העולם שבן מתארח אצל אביו ויוצא ידי חובה בסיפור יציאת מצרים של אביו, על פי מה שכתבו האחרונים על פי רש"י בשבת (קל"ג ע"א) שאדם שנוכח בזמן שאדם אחר עושה דבר שיש לו נפק"מ עבורו, אעפ"י שלא מינה אותו לשלוחו ולא התכוון להיות שלוחו, הוא כשלוחו ועדיף מיניה, שאף מי שאינו בר חיובא, חשיב כמו שפועל עבור האדם שיש לו נפק"מ במעשיו. וכך גם האב פועל עבור בנו את מצות 'והגדת לבנך' לנכדיו, אעפ"י שהבן לא מינה את האב, והאב לא התכוון לכך. עו"כ על פי מש"כ הפמ"ג (פתיחה כוללת פ"ג סי' כ"ח) שהדין שמי שיצא מוציא הוא מדין ערבות ומדין שליחות, מדין ערבות הוא נחשב בר חיובא אעפ"י שיצא ידי"ח, ומדין שליחות הוא מוציא את חברו ידי"ח. וה"נ האב שמוציא את השומעים ידי"ח במצות סיפור יציאת מצרים הוא כשלוחם אעפ"י שלא התכוון לכך, ובשליחות זו פועל עבור בנו את מצות 'והגדת לבנך' לנכדיו.

   עו"כ בצל החכמה שם, שאין כאן גם ענין של מצוה בו יותר מבשלוחו, דהני מילי במצוה שנעשית ביחיד, אבל במצוה שנעשית ברבים, אדרבא יש בזה מעלה שאחד מוציא את הרבים ידי"ח, ומקיימים ברוב עם הדרת מלך.

   ולמעשה כתב (שם אות י"ז) שנכון שהבן יספר לילדיו סיפור ניסי יציאת מצרים כדי לקיים את מצות 'והגדת לבנך' בעצמו. וכ"כ מורנו הראש"ל שם בשם שו"ת אול"צ (ח"ג סי' ט"ו בהערות ד"ה כשמסובים) שישתדלו הורי הילדים לספר לילדיהם בעצמם את סיפור יציאת מצרים.  

   והנה כל הנדון של בעל צל החכמה הוא כיצד האב נעשה שלוחו של הבן לספר סיפור יציאת מצרים לילדיו, שבן שמינה את אביו שליח לספר סיפור יציאת מצרים לילדיו, בוודאי יוצא ידי חובה, וצ"ל דס"ל דלא הוי מצוה שבגופו, ולא ביאר מדוע. ומורנו הראש"ל (שם עמ' שמ"ז) הציע תירוץ שאין האב מצווה לספר לבנו דווקא, ויוצא ידי חובה כשמביא את בנו לשמוע את סיפור יציאת מצרים מאביו. ועיי"ש שכתב בשם כמה אחרונים, שבסיפור יציאת מצרים לא בעינן נמי לדין שומע כעונה, שזו צורת עשיית המצוה שאחד מספר ואחרים שומעים. אולם, טעם זה אינו מספיק ליישב את הקושיא היאך בן מקיים מצוות 'והגדת לבנך' על ידי סיפור יציאת מצרים של אביו.

   ומצאתי בספר חישוקי חמד (סנהדרין ס"ז ע"א) לגר"י זילברשטיין (חדב"נ דהגרי"ש אלישיב) שנקט בפשטות דאב יכול למנות שליח שיספר לילדיו את סיפור יציאת מצרים, ומקיים בזה והגדת לבנך. ולא התקשה בשאלה הרי זו מצוה שבגופו, ומעיון בדבריו מוסבר מדוע, שכתב שם: 

   והנה מסתבר שאם הבנים ישמעו את אביהם מספר בקלטת, יקיים בזה האב מצות עשה דאורייתא של והגדת לבנך, ואפילו אם נאמר שאינו נחשב כמספר עכשיו, מ"מ מסתבר שאין המצוה שהאב יספר יציאת מצרים, אלא שהבן ישמע, וכיון שהבן שומע את הסיפור בגרמת האב, מקיים האב מצוה זאת, אך למעשה יש לעיין שיתכן שיש מקום לגזור בכה"ג משום השמעת קול. והדעת נוטה שעדיף שימנה שליח שהוא יספר לבנו על יציאת מצרים.

   כלומר, שמצות 'והגדת לבנך', עיקרה שהבן ישמע, ולא שהאב ישמיע, לכן יכול למנות שליח להשמיע לבנו. ודמי למצות תלמוד תורה שהאב יכול לעשות שליח, שעיקרה 'ושננתם לבניך', שדברי תורה יהיו שנונים בפיהם.

   וכ"כ הרה"ג בנימין הלוי וואזנר בקובץ 'שערי הוראה' (תשס"ה, עמ' פ"ז-צ"ד) בפשטות, דהאב הוא שליח הבן לספר לנכדיו את סיפור יציאת מצרים. ועל אף שמצוה בו יותר מבשלוחו, במקום שיש ענין של כיבוד אב שיושב בראש שולחן הסדר ומספר את סיפור יציאת מצרים, עדיפה המצוה בשלוחו. ועוד האריך שם בביאור הלכה זו ושו"ט בחידושו של צל החכמה, והעמיק יסודו.  

   וכ"כ בתשובות והנהגות לגר"מ שטרנבוך (ח"ב סי' רל"ו), וז"ל:

   ומיהו אפשר שלמצות האב "והגדת לבנך" מועיל שליחות ולא נקרא מצוה שבגופו, ואז א"ש שמכבדים הסבא שיגיד ויספר והוא שלוחו של ההורים, וכ"ש שבו יש חכמה וזקנה ועדיף טפי, ודומה לשחיטת פסח ולמילה שמועיל שליחות שהעיקר שהפסח נשחט או במילה שהבן נימול, גם כאן העיקר שהבן ישמע הסיפור ואינו הלכה שהאב בגופו יספר.

   ...אמנם מצוה בו יותר מבשלוחו ונכון גם לאב להשתתף בליל סדר, ולומר איזה דברי תורה בשבח הבורא ית"ש ונפלאותיו והשגחתו הפרטית.

   וכ"כ במקו"א (ח"ד סי' ק"ב) בתוספת נופך: 

   ובעיקר מצות סיפור יציאת מצרים יש לתמוה על המנהג שבנים נשואים מתארחים בליל הסדר אצל ההורים או אצל החותן, ביחד עם בניהם הם, ונמצא שהסבא מנהל את הסדר והם שותקים רוב הזמן, ולכאורה מבטלין המ"ע דאורייתא שאב יספר לבנו, והדבר תימה רבתי. והיה אפ"ל דהרי מצינו במצות מילה ותלמוד תורה דהאב מצווה על בנו, ויכול לשכור אחר למולו וללמד את בנו ויוצא בכך גם לכתחילה, והכא נמי במצות סיפור סיפור יצי"מ שעיקרה שהבן ישמע וידע ענין יצי"מ, הרי הסבא הוא שליח של האב שהרי למטרה זו הגיע אליו לחג... והגדה דליל פסח גדר המצוה הוא כמש"כ "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר", שמצוה לספר לו שידע ויוכל לאמר ג"כ, וזה אינו מצוה שבגופו דווקא ע"כ שפיר מהני שליחות בזה. ואף שמצוה בו יותר מבשלוחו, כבר כתבו האחרונים דהיינו דוקא באופן שע"י השליחות נראה כזלזול בהמצוה, אבל דרך כיבוד מותר, עיין פלתי (יו"ד כ"ח) במצות כיסוי דאף שמוטלת על השוחט יכול לכבד אחר, וה"נ כשמכבד אביו או חותנו והם שלוחיו אין בזה זלזול להמצוה. מיהו למעשה אין דעתי נוחה בכך... 

    

   והנה מה שכתב שמצות 'והגדת לבנך' אינה מצוה שבגופו נסתר לכאורה מדבריו המפורשים של מרנא החת"ס בתשובה שהובאה לעיל (ח"א סי' ט"ו), שכתב וז"ל:

   והענין בזה הוא כך דבכל המצות שאינם מוטלים על גוף האדם שלוחו כמותו ואין צריך לעמוד על גביו כלל, ומש"ה מ"ע שציוה הקדוש ברוך הוא למול בנו שעיקר המצוה שיהיה הבן נימול ומוטל על האב שלוחו כמותו ואפילו האב במצולות הים ומ"ע של שחיטת קדשים שמוטל על הבעלים שיהיו קדשיהם נשחטים או שיהיה כרי מופרש ממתנות כהונה וכל כיוצא בזה הוה שלוחו כמותו ושלא בפניו, אבל מצוה שעל גופו כגון להניח תפילין וליקח לולב אי אפשר לשלוחו שיניח על ידו של עצמו או ליטול לולב בידו ויוציא רבים י"ח זה א"א... ולפ"ז בכל מצות התלויים בדבור פה אי אפשר שיוציא אדם את חבירו י"ח דאין פיו כפיו... ע"כ אחז"ל שומע כעונה כיון ששומע ומכוון לדבריו שמיעת אזנו הוה כמוציא בשפתיו ממש וכאלו נעשית המצוה בגופו של זה... נמצא לפ"ז אמירת הגדה בליל פסח דנפקא מוהגדת לבנך שצריך אמירה בפה אינו יוצא י"ח אלא בשומע מבר חיובא.

    

   וזו ככל הנראה היתה דעתו של הגרי"ש אלישיב שסבר שמצות 'והגדת לבנך' היא מצוה שבגופו. והגר"מ שטרנבוך סבר ששתי מצוות כלולות בציווי 'והגדת לבנך', מצוה על המספר להגיד, ומצוה על אב להגיד לבנו. המצוה על המספר להגיד היא מצוה שבגופו ובשפתיו. המצוה על האב להגיד לבן אינה מצוה שבגופו, אלא כמצות תלמוד תורה שעיקרה שהבן ילמד וידע, דשפיר דמי לקיימה על ידי שליח. ובאמת זה דוחק. שאותו ציווי שנלמד מ'והגדת' יתפרש בתרי גווני, ביחס למגיד עצמו, הציווי הוא לעשות מעשה בגופו ולספר את סיפור יציאת מצרים, וביחס לבנו של המגיד, הציווי הוא שהאב יעשה את מה שנדרש כדי שבנו ידע את סיפור יציאת מצרים.

   ולמעשה דין זה לא הוכרע. ומדברי מרן הראש"ל הנ"ל שיישב את המנהג שהאב מספר את סיפור יציאת מצרים בדרך אחרת, שהוא מדין שומע כעונה ממש, וכאילו הבן ששומע מאביו עונה ומספר לנכד את סיפור יציאת מצרים, משמע דלא סבירא ליה את חידושו של הצל החכמה שם. אולם, ייתכן שמרן פליג רק על מה שחידש הצל החכמה שהאב הוא שליח דממילא של הבן לספר לנכדים, ומודה בבן שמינה את האב או אדם אחר במפורש לשלוחו למצות 'והגדת לבנך', דמהני שליחותו.

   אולם, גם לדעת הפוסקים הללו, אכתי יטען האב שרצונו לקיים את המצוה בעצמו, דמצוה בו יותר מבשלוחו. ולא דמי לנדון דידהו שהבן מתארח אצל אביו ומכבדו לספר את סיפור יציאת מצרים כמנהג ישראל, בפני כל בני המשפחה, שיש כאן ענין של ברוב עם וכו' כאמור. גם אלמלא סברת הפוסקים הנ"ל, לא מצאנו שכופים על אדם לקיים מצוה באמצעות שליח, כאשר הוא רוצה לקיימה בעצמו.

   סיכום עד כאן:

   סיכומם של דברים הוא, שלאב יש יתרון על פני האם בקיום מצות 'והגדת לבנך', שחיובו מהתורה לדברי הכל, וחיובה של האם שנוי במחלוקת. ולכאורה יכול האב לדרוש לקיימה בעצמו. ולא מבעיא לדעת הפוסקים שסוברים שמצות 'והגדת לבנך' היא מצוה שבגופו שאי אפשר לעשותה על ידי שליח, אלא אף לדעת הפוסקים שסוברים שמצות 'והגדת לבנך' אינה מצוה שבגופו, ושפיר דמי לעשותה על ידי שליח, יכול האב לדרוש לקיימה בעצמו.

    

4. חובתו של בן לסייע לאביו לקיים מצות 'והגדת לבנך'

   הנה אף אם נניח שהאב חייב במצות 'והגדת לבנך', והיא מצוה שבגופו שאי אפשר לעשותה על ידי שליח, מנא לן שהבן הקטן שאינו חייב במצוות צריך לשהות אצל אביו בליל הסדר כדי שהאב יקיים את מצוותו כהלכתה. הרי קטן פטור ממצוות, ואיזה עניין יש לו במצות 'והגדת לבנך' של אביו.   

   אמנם כן, מצאנו בראשונים שאדם שאינו מצוה צריך לסייע לאדם שמצוה לקיים את מצותו.

   כך כתב הר"ן (קידושין ט"ז ע"ב מדפי הרי"ף) בביאור דברי הגמ' (שם מ"א ע"א) באשה שמתקדשת שמצוה בה יותר מבשלוחה, וז"ל: דאע"ג דאשה אינה מצוה בפריה ורביה מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו. ושנה יסוד זה בתשובה (סי' ל"ב), שם דן במחלוקת רבותיו רבי דן והריטב"א באשה שנדרה ואסרה על עצמה כל קידושין. וכתב שכל רבותיו מודים שאין על אשה מצוה מפורשת מהתורה להתקדש אלא מצוה קלה לסייע לאיש, שדומה למצוה שנלמדת מדרש חכמים.

   אולם בחידושי א"ש (קידושין שם) חלק על הר"ן וכתב וז"ל: לא אשכחן עיקר לסיוע זה בשום מקום. ותימה כי קא טענה דבעיא מרא לידה וכו', אמאי לא קאמר משום דמסייע עדיף טפי. 

   ובערוה"ש (אה"ע סי' ל"ו סעי' ב') מוסיף ביאור ומיישב את קושית החידושי א"ש, וז"ל: 

   ...יש מצוה יותר בה מבשלוחה ואף על גב דאשה אינה מצווה על פו"ר מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו (ר"ן רפ"ב) דכבר בארנו בסי' א' סעי' ו' דאף מי שאינו מצווה על פו"ר מ"מ כשמקיים מצוה קעבד דזה הוא רצון הקדוש ברוך הוא להרבות בישוב עולמו כמ"ש שם סעי' ד' ועל כלל הנשים פשיטא שיש מצוה דא"א לקיים המצוה בלעדן (ומיושב קושיית האנ"ש שם) אלא דאין זה מצוה המוטלת על הפרט. 

   כלומר שזהו חיוב כללי לסייע למי שרוצה לעשות את רצון השם, ואין כאן חיוב פרטי על כל אשה לעשות מעשה ולהמציא את עצמה לאיש שיקדשה.

   ובברכ"י (או"ח סי' שמ"א אות ו') הביא את תשובת המהרי"ט (אה"ע סי' ט"ז) שכתב שאשה אוננת לא תחלוץ מפני שאונן פטור מכל המצוות, וחליצה היא מצוה. והקשה, שחליצה היא מצוה עבור החולץ ולא עבור הנחלצת. ואף שכתב הר"ן שהאשה מצווה לסייע לאיש לקדשה, ומסתבר שהוא הדין יבמה מצווה לסייע ליבם לחלוץ לה, זו אינה מצוה שאסורה לאונן, וביאר: דהגם דבסיועה יש לה מצוה כנטפל לעושה מצוה, הרי המצוה אינה מוטלת עליה. 

   וכ"כ בשו"ת רב"ז (ח"ב סי' ל"ג) על דברי הר"ן: 

   ובהגהות אי"ל בגליון תשובת הר"ן שם, כתב וז"ל: נ"ל שהמצוה היא זאת, שבלתה לא יוכל האיש לעשות מצותו בקיום המין, וגם כי אפשר באחרת, מכל מקום סתמא בעי גברא אתתא, וכל הקודמת לסייעו מצוה קא עבדא, עכ"ל (וכבר שנו חכמים בלשון המשנה מכות ה' ב' דהקב"ה משלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה).

   כעי"ז כתב במגיהה על המשל"מ (הל' אישות פ"ה ה"א), שהביא את דברי הר"ן וכתב שחובת האשה לסייע לאיש היא בבחינת הכשר מצוה.

   אולם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סי' ט"ז פרק י"ב) כתב וז"ל: 

   אבל לפימ"ש י"ל שכוונת הר"ן היא שמקיימת בזה המצוה של לשבת יצרה, שכוונת העשה היא לסייע ולהשתדל שהעולם יהא מיושב, ולכך כותב הר"ן שפיר שיש לה בכאן מצוה במה שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו, ואף על גב דלא אשכחן עיקר לזה, בשום מקום שהסיוע נחשב למצוה בפ"ע, והיינו משום דבכאן איכא עשה ומצוה מיוחדת לסיוע, והיינו העשה דלשבת יצרה.

   ופליג על האחרונים בדעת הר"ן. גם דברי הר"ן בתשובה שהאריך בביאור הדבר ולא הזכיר אף לא ברמז מצוה מדברי קבלה "לא תהו בראה לשבת יצרה" שהובאה בגמ' בכמה דוכתי, לא מתיישבים עם דבריו. גם מרן הראש"ל (ח"ג אה"ע סי' כ' אות ל"ג) נקט בפשטות שלדעת הר"ן אשה אינה צריכה להינשא כדי לקיים מצווה מדברי קבלה של לשבת יצרה.  

   ביאור נוסף בדבריו של הר"ן, מצאתי בשו"ת להורות נתן (חלק ב' סי' צ' אות ו' ז') שאשה חייבת לסייע לאיש מדין ערבות, ואף שבעלמא נשים פטורות מערבות, היינו משום שהן משועבדות לבעליהן, ובמצות קידושין אדרבא, רצון בעליהן שיסייעו להם מדין ערבות לקיים את המצוה.   

   דברי הר"ן הובאו להלכה בח"מ (סי' ל"ו ס"ק ב') ללא חולק.  

   ויש לעיין האם גם קטן וקטנה צריכים לסייע לאביהם לקיים בהם מצות והגדת לבנך, או שקטנים שאני. הנה לפי ביאור הלהורות נתן, פשוט שקטנים שאינם בכלל ערבות במצוות שהם אינם חייבים בהם מדין חינוך, כמו מצות 'והגדת לבנך' שהיא מצוה של האב, אינם צריכים לסייע לגדול לקיים את מצותו. גם לפי ביאור הציץ אליעזר, לא חידש הר"ן חיוב שלא כתוב בגמ' ובראשונים. ומהיכי תיתי לחייב קטן לסייע לגדול בקיום המצוה. ולפי ביאור האחרונים שאין על האשה חובה לסייע לאיש, אלא אם היא נטפלת לאיש שעושה מצוה, היא שותפה למצוה, בבחינת מכשירי מצוה, יש לדון האם גם בקטן נאמר דין זה, שעליו להיטפל לעושה מצוה מדין חינוך, או שלא נאמר דין זה בקטן.

   ומצאתי למרן הראש"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ט, או"ח סי' כ"ו אות ב') שדן במצות חינוך, האם היא מוטלת על האב או על הבן, והביא את שיטות הראשונים והאחרונים בענין. וכתב בשם שו"ת לב אברהם (סי' מ"ו ו-ס"א) שאף לסוברים שקטן אינו חייב במצות חינוך, יש לו חיוב לסייע לאביו לקיים את המצוה, דומיא דמש"כ הר"ן (קידושין ט"ז ע"א מדפי הרי"ף) שם באשה שיש לה חיוב לסייע לאיש בקיום המצוה.  

   אולם יש לחלק, דמרן מיירי במצוה של האב לחנך את בנו, שמוטל על הבן לסייע בידי האב לקיים את חובתו (ולהלן הארכנו בזה), ואין מזה ראיה לנדון דידן שהבן נדרש לסייע לאב במצות 'והגדת לבנך' שהיא מצוה שלו, ומנא לן שקטן חייב מדין חינוך גם בסיוע זה להיטפל לעושה מצוה, ולהיות מכשיר למצוה.   

   אמנם, מצאנו בפוסקים שאב חייב לחנך ולהרגיל את בנו אף במצוות שאינם חובה אלא רשות, כגון עירובי תחומין, שמחת חתן וכלה, ניחום אבלים, והכנסת אורחים. וה"ה לכאורה שהאב חייב לחנך את בנו להיטפל לעושה מצוה ולסייע להם. אולם, הני מילי באופן שהדין פשוט וברור ואין עליו עוררין. אך בנדון דידן, לדעת פוסקים רבים מצות 'והגדת לבנך' שווה אצל האב והאם, ואף אצל האב אין מדובר בחיוב גמור אלא במצוה מן המובחר ללמד את בנו דווקא, ואף את אותה מצוה, לדעת הרבה פוסקים יכול האב לקיים מצוה זו על ידי שליח, ואף כתבו שזה מנהג העולם.

   זאת ועוד, שהאם לא דורשת מהאב להימנע מחינוך בנו ובתו לסייע בידו לקיים מצות "והגדת לבנך", אלא עושה כן בכל שנה שניה, ולא בכל שנה כדרישתו. וחינוך למצוה שהיא רשות נועד כדי להרגיל את הבן במצוה, והרגל זה, אין הכרח שיתקיים כל שנה. בפרט, שלאחר שהבן והבת יגדלו, סביר שירצו לחלוק את חגי ישראל בין האב לאם כפי שעושים כל הילדים להורים גרושים, אם כך מה הטעם להרגיל את הילדים לדבר שלא יהיה לו קיום כשיגדלו.

   סיכומם של דברים הוא, שילדי הצדדים אינם מחויבים לסייע לאביהם לקיים מצות "והגדת לבנך" בכל שנה ושנה בעצמו, שלא על ידי שליח.   

    

5. חובתו של הבן לסייע לאביו לקיים מצות חינוך

   אולם, אף אם לפי הדין אין עילה לחייב את ילדי הצדדים לסייע לאב לקיים את מצות 'והגדת לבנך', יש לכאורה עילה לחייב את ילדי הצדדים לשהות עם האב בחג הפסח ובשאר חגי ישראל כדי שיהיה סיפק בידו לקיים את מצות חינוך, ולחנכם לקיים את מצוות החג.

   ולכאורה נדון זה תלוי במחלוקת הראשונים בסוגיא בנזיר (כ"ט ע"א), ומחלוקת המג"א (סי' שמ"ג ס"ק א') והשו"ע הרב (שם סעי' ד') והחקרי לב (או"ח סי' ע"ו), האם אם חייבת במצות חינוך, ובמחלוקת רש"י ותוס' האם מצות חינוך חלה על האב והאם (לסוברים כן), והבן הוא רק חפצא של מצוה, או שאף הבן מצוה לקיים מצוות מדין חינוך, ומעשה המצוה הוא גם שלו. הדעות השונות הובאו בפסק הדין שם בהרחבה בדעת הרוב ובדעת המיעוט. והרוצה להחכים יעיין בתשובת מרן הראש"ל (יביע אומר שם), שהביא את דעות הראשונים והאחרונים בפירוט.

   וביחס לבתם של הצדדים, רבים הם הסוברים שאב כלל איננו מצווה בחינוך בתו למצוות, אולם העיקר להלכה שמצות חינוך נאמרה גם ביחס לבת.

   אמנם, במציאות החיים בימינו שרוב הבנים נשארים אצל האם גם לאחר גיל שש, ולא חיישינן לטענת האב שרצונו לחנכם וללמדם תורה, שעיקר החינוך הוא במוסדות החינוך על ידי המלמדים שהם שליחיו של האב. אולם, ביחס למצות 'והגדת לבנך' שבכל בתי ישראל מתקיימת בבית פנימה, ההלכה לא זזה ממקומה, והאב רשאי לדרוש שבנו יהיה אצלו בביתו. כך כתבו בפסק הדין של ביה"ד בירושלים (חכ"א שם עמ' 263):

   וכיון דנקטינן להלכה שהבן אצל אביו משום מצות חינוך, והגם שבבתי הדין פסקינן בהרבה מקרים שהבן אצל אמו, הטעם לכך הוא שבזה"ז עיקר החינוך הוא במוסדות החינוך ואין נ"מ אם הבן אצל האב או אצל האם, מכל מקום משנה לא זזה ממקומה, וההלכה היא שהבן אצל אביו מטעם חינוך, "ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים" (לשון הראב"ד פכ"א מאישות הי"ז), ולפיכך בדברים שעיקר החינוך בבית ולא במוסדות החינוך בוודאי שמצות חינוך קובעת שיהיה אצל האב ולא אצל האם.

   אולם, כל זאת בהנחה שאין לילדי הצדדים התנגדות לדרישת האב שישהו אצלו כל שנה בחגי ישראל. אולם, כאשר הילדים מתנגדים לשהות אצל האב כל שנה בליל סדר ובשאר חגי ישראל, ביה"ד לא יכפה עליהם לעשות כן, שכל ענייני שהיית הילדים אצל האב והאם הוא למענם ולטובתם, ואין לכפותם על כך. כך מבואר בתשובת מהר"ם פאדוה (סי' נ"ג), ונפסק ברמ"א (אה"ע סי' פ"ב סעי' ז') ובנו"כ שם, שאף שלפי הדין בת אצל אמה לעולם, לא כופים על הבת להיות אצל האם, ומשמע מדברי המהר"ם פאדוה שם, שאף במקום שנראה לביה"ד שטובתה של הבת להיות אצל האם, אין כופים עליה להיות שם, שכתב וז"ל: 

   גם המדקדק שם פרק הנושא ברש"י יכול להפך בזכות כמר יודא זה וז"ל ובת הניזונת מן האחים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם עכ"ל. משמע שאם היתומה תרצה להיות אצל האם שאין כופין אותה האחים, אבל ג"כ אם היא בבית האחים ותרצה לשבת אתם אין כופין על ההפך להוציאה מביתה להשימה אצל האם, כי טובתם נדרוש ורעתם לא נדרוש. 

   ואף שבנדון דהמהר"ם פאדוה שם, דעת בית הדין היתה שטוב לבת שתהיה עם אחיה, מדקדוק לשון רש"י משמע שגם אלמלא כן ביה"ד לא היה כופה על הבת להיות עם אמה, שלא אמרו חכמים שהבת אצל האם אלא לטובתה.  

   ואין לענין זה הבדל בין בת גדולה לבת קטנה, כדמוכח מהמהר"ם פאדוה שם ששו"ט אם יכולים קרובי האם להתנגד לכך שהבת תהיה אצל אחיה מהאב משום חשש רציחה, כדאיתא בגמ' בכתובות (ק"ב ע"ב). וכתב שבבת גדולה לא חיישינן להכי, ולאו היינו גדולה ממש בת י"ב אלא גדולה בדעת כבת שש כבת שבע. משמע לענין הדין שכתב שאין כופים על הבת להיות אצל האם, אף בת קטנה פחות מבת שש ובת שבע, כמו בנדון דידיה שאחת הבנות היתה קטנה ממש, אין כופים עליה להיות אצל האם. ועי' בפסקי דין הרבניים (ח"ג עמ' 358) מש"כ בעניין זה.

   וה"ה וכ"ש שלא כופים על הבת להיות אצל האב, כמש"כ בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' ס"ב):

   וכ"ש הכא בנ"ד שהבנות אומרות שהן מצטערות בבית אביהן דנשוי לאשה אחרת ורוצות לחזור לבית אמן, דפשיטא שאין כח באביהן להחזיק בהן בעל כרחן וכמו שכתב הר"ן ז"ל ואין כופין אותה האחים לדור אצלם וה"ה דאב ג"כ אינו כופה אותה. 

   אולם אכתי יש לעיין בזה, דבנדון דידן אין מדובר רק ברצון של האב לשהות עם ילדיו, אלא בדרישה לקיים מצוה מהתורה ללמד לבניו את סיפור יציאת מצרים, ומצוה מדרבנן לחנך את ילדיו לקיום מצוות החג. 

   דהנה בבן שמסרב לבא לאביו פסק מרן השו"ע (שם ס"ז) שהאב יכול לומר אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות. וכתב הח"מ (שם ס"ק ט'):

   לא אתן לו מזונו'. יש לדקדק דמשמע אם האם מוחלת לו המזונו' תוכל להחזיק בנה אצלה על כרחו, וזה הוא נגד המושכל, למה תוכל לכופו והיא אין לה שייכות לבן והוא מצוה עליו בכמה דברים בפרט ללמדו תורה, ויש ליישב בדוחק, כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים.  

   וכ"כ הב"ש (שם ס"ק ח') דאם האם מוחלת על המזונות, האב אינו יכול לכפות את הבן להיות אצלו, על אף שהאב מצווה על הבן בכמה דברים וללמדו תורה.  

   ובפסקי הדין יש אריכות בעניין זה. נציין לכמה פסקי דין חשובים שדנו ביסוד דין זה.

   בפסק דין שניתן בביה"ד הרבני תל אביב, בהרכב הדיינים הרב מ' שלזינגר, הרב ש' י' הלוי, הרב י' וילנסקי (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ב עמ' 300-303) נכתב שפטור האב ממזונות ילד שמסרב לבא אצלו אינו דין פטור מחיוב מזונות אלא הוא אמצעי לכפות על הבן לבא אצל אביו ולהתחנך אצלו, כדאיתא בגמ' בכתובות (נ' ע"א): מכאן ואילך יורד עמו לחייו. והביאו את דעת המבי"ט בתשובה (ח"א סי' קס"ה) שכתב שהאב יכול לכפות על בנו לבא ולהתחנך אצלו בכל האמצעים, ובזה פליגי עליה הח"מ והב"ש ורוב האחרונים וס"ל שהאב יכול למנוע ממנו מזונות, ותו לא.  

   עוד דעות האחרונים בענין כפיית הבן להיות אצל אביו, בפסק דין שניתן בביה"ד תל אביב בהרכב הדיינים הרב א' גודלשמידט, הרב ש' ש' קרליץ, הרב י' בבליקי (פורסם בפסקי הדין הרבניים ח"א עמ' 55 ואילך), וכתבו שמחלוקת הפוסקים היא בבן קטן, שבבן גדול המבי"ט מודה לשאר האחרונים דאין האב כופה עליו להיות אצלו.    

   בפסק דין שניתן בביה"ד הרבני הגדול, בהרכב הדיינים הרב א' שפירא, הרב ש' דיכובסקי, הרב ש' בן שמעון (פורסם בפסקי דין רבניים ח"כ עמ' 1 ואילך), הובאו שתי דעות עיקריות בביאור דין זה. דעת הגר"א שפירא שזהו דין בדיני צדקה, שאב חייב לזון את בנו מגיל שש ואילך מדין צדקה, ויכול האב לומר יבוא בני אצלי ואזון אותו על שולחני, דאין האב פטור ממזונות בנו, אף אם הוא מחציף כנגדו ומסרב לקבל חינוך מאביו, דאין לזה שום מקור בפוסקים. דעת הגר"ש דיכובסקי שהוא דין בדיני מזונות הילד שיסודם בתקנת אושא, שלא תיקנו מזונות לבן מרדן, שחיוב מזונות קשור במצות האב לחנך את בנו, והיות ולא חל חיוב מעיקר הדין מתקנת אושא, לא חל חיוב מדין צדקה באב אמיד, שבוודאי לא עדיף מהחיוב שנתקן באושא.

   ובפסק דין שניתן בביה"ד הרבני הגדול בהרכב הדיינים הרב א' י' וולדנברג, מרן הראש"ל, הרב י' קוליץ (פורסם בשו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' מ"ד, ובשו"ת יבי"א ח"ח אה"ע סי' כ"ב), כתב הגרא"י וולדנברג שדין זה הוא חלק מדין נרחב יותר, שתיקנו חכמים שבת אצל אמה לעולם ובן אצל אמו עד גיל שש, אף שלפי שורת הדין מקומם בבית אביהם, מפני שסברו שזו טובתם. אולם, כאשר הבן והבת אינם באים אל האב ומפקיעים את זכיותיו כאב לחנך ולגדל ולהנות מילדיו, ותו לנהוג בהם כאב, פקעה התקנה, ויכול האב לומר איני חייב לזונם בבית אימם. ודו"ק שם אות ה' שזה עיקר הדבר, שחזר הדין לעיקרו שהבן והבת צריכים להיות אצל האב, והוא אינו חייב להוליך להם מזונות לבית אימם, ואין זה עונש או קנס על הבן והבת, אלא פטור מעיקר הדין. והאריך להוכיח שם שגם בת שהיא אצל אמה לעולם, אם מנתקת קשר עם אביה, ומונעת ממנו את זכויותיו כאב, רשאי האב למנוע ממנה את מזונותיה.  

   ובפסק דין שניתן בביה"ד בירושלים בהרכב הדיינים הרב א' שפירא, הרב מ' אליהו, הרב י' בבליקי (פורסם בפסקי דין רבניים ח"ז עמ' 10 ואילך), כתב הגר"מ אליהו שעיקר הטעם שאב חייב במזונות ילדיו מגיל שש ואילך הוא שלא יהיה אכזרי לבניו כעורב. ואב שמציע לבנו לבא אצלו ולקבל מזונות על שלחנו, והבן מסרב שלא מן הדין, אינו אכזר כלל, ואין עילה בדין לחייב במזונות בנו.

   והנה נחלקו חשובי הדיינים האם מניעת מזונות הוא אמצעי שיש ביד האב לכפות על הבן והבת לבא ולהתחנך תחת ידו או שהוא אמצעי למימוש זכויותיו כאב, או שאין כאן ענין של מימוש זכויות אלא פטור של האב מהחובה לזון את ילדיו שאינם נמצאים אצלו, או פטור של אב שאינו אכזרי ממזונות ילדיו.

   מכל מקום, לית מאן דפליג, שבן ובת שאינם נמצאים אצל האב על פי החלטת ביה"ד אינם מפסידים את מזונותיהם, אלא אם כן עושים כן על דעת עצמם.

   כמו כן, נראה שלכל הדעות, הילדים אינם משועבדים לחובותיו של האב לפי ההלכה, אלא שלאב יש זכות להיפטר ממזונותיהם כשהם אצל אימם או בכלל, בטענה דבכה"ג לא חייבוהו חכמים במזונותיהם. גם לסוברים שמניעת מזונות הוא אמצעי לכפות על הבן והבת את חינוך האב למצוות, אכתי יש לחלק בין כפיה לצורך חינוך הבן והבת לכפיה לצורך קיום מצוותיו של האב, שאין לבן ולבת עניין בקיומם.

   כמו כן, נראה שלכל הדעות לא ניתן לכפות על הבן והבת חינוך למצוות אלא באמצעות מניעת מזונות, ומעט פוסקים סוברים שבן קטן, האב רשאי לכפותו בכל דרך, ואין הלכה כמותם. ואף מניעת מזונות, לרוב הדעות שהובאו לעיל, איננו פטור מוחלט מן המזונות, אלא אפשרות להציע לילדים לקבל את המזונות בבית האב.

   ונפק"מ באופן שהבן והבת אינם מסרבים להתחנך על ידי האב, אלא מסרבים להימצא אצלו בכל שנה בליל הסדר, שלרוב הדעות שהובאו לעיל, האב אינו רשאי למנוע את מזונותיהם אלא בזמן שהם אינם אצלו, ולחלק מן הדעות לכאורה האב רשאי למנוע את מזונותיהם. אלא שגם זה דבר שאין הדעת סובלתו, שהאב יהיה רשאי להעניש את הילדים ולמנוע את מזונותיהם לפרק זמן משמעותי מפני שלא אפשרו לו לחנכם למצוות חג הפסח בכל שנה, וקיימו את המצוות בבית האם כדת וכדין. ענישה זו לא תשיג כל תוצאה חינוכית ודתית ותפגע עוד יותר בקשר בין האב לילדיו.  

   וכמו כן נראה שביה"ד ששוקל את טובתם של הילדים רשאי לקבוע שאין בסירובם לשהות עם האב בליל הסדר בכל שנה עילה להפסד מזונות, אף אם לפי שורת הדין יש לאב עדיפות על האם במצות חינוך, אם ביה"ד סבור שעמידה על קוצו של יוד ומתן היתר לענישה כנגד הילדים יגרמו לנזק חמור ליחסיהם עם האב, שעולה בוודאי על התועלת שבהשתתפות כפויה בליל הסדר עם האב.

6. סיכום ומסקנה

    

   נדרשנו לדון בבקשת האב להורות לבנו ובתו להשתתף עמו בכל שנה בליל הסדר. החלק הארי של פסק דין זה עוסק בדיניה ובגדרה של מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר. חלק אחר, מהותי לא פחות, עוסק בשאלה האם ועד כמה ניתן לדרוש מילדים לסייע בידי הוריהם לקיים מצוות שנוגעות אליהם.

   מסקנת הדברים היא, שאין לחייב את הבן והבת להשתתף עם האב בכל שנה בליל הסדר, אלא אם כן קיים רצון מצידם, כאשר ידוע לביה"ד כי כפיית הסדר זה על האם לא יגרום נזק ליחסי הילדים עם האב.

   בנסיבות מקרה זה, שקיים עימות בין ההורים שלא שקט לאחר גירושיהם, וכדי לא להכניס את הילדים בתווך והעמדתם במבחן נאמנויות וכדי להימנע מכך ולטובתם של הילדים מול כל הצדדים ההלכתיים שהוזכרו לעיל, שמהם עולה שמדובר לכל היותר במצוה מן המובחר שכלל לא ברור שלאב יש יתרון בה על האם, ושלדעת הרבה פוסקים ניתן לקיימה על ידי שליח, מחליט ביה"ד כאמור על שהיית הילדים באופן שיוויוני גם בלילות הסדר.

   טעם נוסף שלא להיעתר לבקשת האב, היא התרשמות ביה"ד במשך ההליכים, שהאב לא היה מהמדקדקים לקיים מצוה לשמוע בקול חכמים ולגרש את אשתו, ולכן נראה יותר שמניעיו של האב אינם 'למען שמו באהבה' אלא 'קרדום לחפור בו'.

    

   לאור האמור ביה"ד מחליט לדחות את בקשת האב ולהורות על חלוקה שווה של זמני השהות בליל הסדר בין האב והאם, שנה אחר שנה – כנהוג אצל רובם המוחלט של ההורים הגרושים.

   לעת חיתום, היו לעיני נימוקיו הנפלאים של חבר ביה"ד הגדול הגר"ש שפירא בפסק דין מקיף שניתן בתיק ביה"ד הגדול מס' 1161709/2, שעסק בדיניה וגדריה של מצות 'והגדת לבנך'. כדרכו בקודש, לא הניח גדול וקטן, ממקור הדין בחז"ל ועד דברי הראשונים והאחרונים, שלא דן בדבריהם בעיון נמרץ. עיינתי גם בנימוקיו של הגר"א איגרא, שהצטרף אליו הגר"צ לוז, וכולם יחד ענו ואמרו, שנכון להורות על חלוקה שווה, שנה אחר שנה, של זמני השהות של הילדים בליל הסדר.

   לנוכח קוצר הזמן, לא היה סיפק בידנו לעיין בעיון ראוי בנימוקיהם המאלפים, ולהשוותם אחד לאחד לתוכן פסק דין זה, ובאלו מקומות שנטיתי מדרכם, לשאת ולתת בדבריהם כדרכה של תורה. והסתפקתי בסקירת הדברים.  

   ותיתי לי, שבכלל דבריהם דברי במרבית הסוגיות ההלכתיות שנדונו בפסק דין זה.

    

   לאור כל האמור ביה"ד פוסק:

    

   • בשנת תשפ"ב ישהו ילדי הצדדים בסדר פסח אצל האב.

   • בשנת תשפ"ג ישהו ילדי הצדדים בסדר פסח אצל האם.

   • בשנים הבאות ישהו ילדי הצדדים על פי מתכונת זו. שנה אצל האב ושנה אצל האם.

   • ביה"ד מאמץ את הסכמת הצדדים שזמני השהות בחגי ומועדי ישראל יהיו שוויוניים, כדלהלן:

     בחג השבועות תשפ"ב יהיו הילדים אצל האם.

     בחג הסוכות תשפ"ג, ביום טוב ראשון, הילדים ישהו אצל האב, וביום טוב שני, ישהו אצל האם.

     בחג חנוכה תשפ"ג, מחצית ראשונה אצל האם, מחצית שניה אצל האב.

     בחג פורים תשפ"ג ישהו הילדים אצל האם. בפעם הבאה שיחולו המועדים הנ"ל, יתהפכו זמני השהות.

     בימי חופשה עקב מועדים שונים, כגון: ל"ג בעומר, יום העצמאות, השנה שנת תשפ"ב ישהו הילדים אצל האם, ובשנה הבאה אצל האב.

   • חלוקת זמני השהות בימי חג הסוכות וחג הפסח יהיו באופן הבא:

     בחג הפסח: הילדים ישארו אצל ההורה ששהו אצלו בסדר פסח עד יום שלישי של חוה"מ בשעות הצהריים, אז יעברו לרשותו של ההורה השני, עד תום ימי החג.

     בחג הסוכות: הילדים ישארו אצל ההורה ששהו אצלו ביום טוב ראשון של סוכות על יום רביעי של חוה"מ סוכות בצהריים, אז יעברו לרשותו של ההורה השני, עד תום ימי החג.

      

     החלטה בבקשת האם לקבוע זמן ומקום להשבת הילדים ביום שבו לא מתקיימים לימודים תינתן לאחר שמיעת תגובת האב עד יום ב' 11/04/2022 בשעה 14:00.

      

      

     פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

      

     ניתן ביום ה' בניסן התשפ"ב (06/04/2022).

      

     הרב מיכאל צדוק - אב"ד הרב עידו שחר הרב אלימלך וסרמן

     עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה