פלוני נ' אלמונית

ההליך

1. בפניי תובענה רכושית של בעל כנגד אשתו, תוך שאיש מן הצדדים אינו חולק כי רכושם של הצדדים צריך להוראות בדבר דרך איזונו, כשם שאיש מהם אינו חולק כי עת הוגשה התובענה לא חפץ התובע להתגרש ולהפקיע את הנישואין.

    

   מועד הקרע

2. הצדדים נישאו ביום 28.09.94, לימים התגרשו, ומשהגישה הנתבעת בקשה לצו הגנה (הליך ראשון בסדרת תביעות שבין הצדדים), ביום 25.12.13 והתובענה הרכושית הוגשה על-ידי התובע ביום 01.01.14 (תמ"ש 1143-01-14), אזי יש לראות את יום הקרע שבין הצדדים כיום 01.01.14, מועד שהוא מוסכם גם על הנתבעת והסמוך גם לעזיבת הנתבעת את דירתם השכורה של הצדדים.

    

   המחלוקות

3. למעשה, אין הצדדים חלוקים בשאלת הצורך במינוי מומחה כלכלי לשם בירור מלוא היקף זכויותיהם וחובותיהם ביום הקרע אגב חלוקתם בשווה.

4. המחלוקת שבין הצדדים מצויה בחמישה תחומים, כדלהלן:

   • האם מוטל על הנתבע נטל לפרוע מחלקו בדירת מגורים שנרכשה, חוב הרובץ על הדירה ומשקף את מחיר הקרקע ומימון נוסף משלים (משכנתא) לרכישת הדירה, חובות שהתובע תיאר אותם כ"פיקטיביים".

   • האם החוב הרובץ על רכבה של הנתבעת הוא דורש גם הוא חלוקה חלקה שמא שוב, כגרסת התובע, חוב "פיקטיבי" בפנינו.

   • האם חב התובע בחוב בסך 680,000 ₪ ששולמו, על פי הנטען, על ידי התובעת עבור רכישת הדירה לאחר מועד הקרע. ואגב ניהול הליכים.

   • הזכאי התובע לפיצוי, בשל הבדלי כושר ההשתכרות בינו לבין התובעת.

      

     טענות התובע, בתמצית

5. הנתבע טען כי אף שנכס המגורים נרכש במסגרת קבוצת רכישה שהנתבעת נמנית על מנהליה של יזמת הקבוצה, לא הוכח קיום חוב על הקרקע ולמעשה, ניתנה הקרקע, לשיטתו, לנתבעת, במתנה או כבונוס.

    

6. הנתבע הפנה לפרוטוקול, לאמירת הנתבעת ולפיה הדירה היא של שני הצדדים.

    

7. בנוסף טען הנתבע, כי גם קיום חוב בסך 680,000 ₪ בגין הדירה ולא הוכח, כי סך שנמסר כערבות בנקאית שניתנה על ידי בנק ....., בהסתמך על הלוואה שנטל אחי הנתבעת הוא ששימש ומשמש לפירעון החוב.

    

8. התובע הוסיף וטען, כי את הדירה יש לאזן כשוויה ביום מימושה ולכל היותר זכאית התובעת להשבת מחצית תשלומי משכנתא שפרעה מיום הקרע ואילך.

    

9. הנתבע הוסיף וטען, כי למרות שיש לראות בו בעלים של מחצית רכב הנתבעת, לא הוכח קיום חוב כלשהו באשר לרכב. מאידך, טען הנתבע כי אף שרכבו (מסוג XXX) הוא בגדר רכוש משותף, יש לנכות תשלומי הלוואה שנפרעה על ידו בגין רכבו, מיום הקרע ואילך.

    

10. התובע טען, כי משהחליטה הנתבעת לעזוב את דירתם השכורה של הצדדים בה נותר הוא להתגורר, עד שעזב לבית אחותו, דירה יקרה ששכירתה התאפשרה בזכות הכנסות הנתבעת, על הנתבעת לשאת לבדה בכל החיובים לבעלת הדירה.

     

11. התובע טען שיש ליתן הדעת גם באשר לחלוקת התכולה. לשיטתו, נטלה הנתבעת את מרביתה. הוסיף התובע וטען, כי משניתן פסק דין בתביעת הנתבעת למזונות, בה נכללו הוצאות אחזקת הדירה, אין לחייבו בדבר וממילא שילם הוא עצמו רב מכפי ששילמה הנתבעת, להוצאות אחזקת הדירה.

     

12. התובע טען, כי משהעלימה הנתבעת כספים טרם מועד הקרע, אין הוא חייב בהלוואות או בפרעונות כלפי בנק XXX בו התנהל חשבונם של הצדדים ויש לחלוק את הכספים שהעלימה הנתבעת.

     

13. התובע טען, כי לנתבעת מוניטין ועודף יכולת השתכרות על פניו ויש לכן להעדיפו העדפה מתקנת, שעה שהיא מרוויחה כ-פי 4 מנו והוא עצמו היה "בן הזוג הביתי".

     

14. משכך, גזר הנתבע בלא הסבר ספציפי לחישוב האחוזים, כי יש למסור לו 70% מרכוש הצדדים.

     

    טענות הנתבעת, בתמצית

15. הנתבעת טענה כי ניחא שבריאותה רופפת ויש לזאת השלכה על הוצאותיה לעתיד ויכולת עבודתה, הרי התובע אינו אלא בזבזן ועצל, שלא רק שלא נתן מאום לרכישת הדירה, אלא עוד הכביד על רכישתה, תוך שאינו תורם מאומה.

     

16. הנתבעת טענה, כי יש לראות את התובע כבעלי ..( עסק ) השייך לאביו.

     

17. הנתבעת טענה כי עזבה את הדירה מכוח צו מניעה, אשר פקע ואפשר ניתן כנגד התובע ובגין התנהגותו.

     

18. הנתבעת הוסיפה וטענה כי החוב עבור הקרקע, ששיעורו למעלה מ-1,500,000 ₪ מעולם לא שולם, הנתבע לא חתם על הסכם השיתוף עם הקבוצה והטעם היחיד בגינו נדרש הנתבע לחתום על משכנתאות לא היה אלא דרישת הבנק, בהיותו בן זוג ולא רוכש, לאמור, אקט פורמאלי גרידא.

     

19. סך הכל עבור בניית הדירה, ניטלו משכנתאות בגובה כמעט 2,500,000 ₪. המשכנתאות ניטלו בחודש פברואר 2011 ובאוגוסט 2013. התובע לא פרע דבר על חשבון המשכנתאות, להבדיל מן הנתבעת.

     

20. בכוונת מכוון, כך הנתבעת, משך הנתבע ללא הרף סכומי עתק מן החשבון המשותף ואפילו בחודש הקרע נטל כ-28,000 ₪. כפועל יוצא, על מנת לכסות את משיכות הנתבע בעיקר, קיימת בחשבון הבנק ב-XXX הלוואה משותפת בסך 180,000 ₪, בה צריך הנתבע לשאת ולהשיב לנתבעת פיצויי פיטורין שלה, שכיסו הלוואה זו והופקדו בחשבון המשותף.

     

21. התנהלות התובע מצדיקה לקרוא על הצדדים העדר שותפות, שותפות מוחלשת ולא שיתוף מלא, או לפחות מצדיקה התנהלותו חלוקה שלא בשווה לטובת הנתבעת.

     

22. הוסיפה הנתבעת וטענה כי, הזכויות לרכישה, להבדיל מן המשכנתא רשומות רק על שם הנתבעת ובסרבו להשתתף בדרישת הגדלת ההון שניפקה קבוצת הרכישה בפברואר 2014 בסך 675,000 ₪ נוספים, הטיל למעשה התובע על הנתבעת את הצורך להציל את שווי הדירה בפרוייקט וליטול ערבות בנקאית מאחיה ולפרוע אט-אט את ההלוואה שאפשרה את הערבות: התנהלות זו למעשה יוצרת מועד להפסקת השיתוף וכל שבח שלאחר פעולה זו אינו משותף לנתבע.

     

23. הנתבעת דחתה מכל וכל את גרסת הנתבע ולפיה כביכול קיבלה היא את הדירה ו/או הקרקע ו/או רכב במתנה.

     

24. הנתבעת דחתה מכל וכל את טענות הנתבע ולפיהן דרישת הגבלת ההון פיקטיבית היתה.

     

25. לבסוף טענה הנתבעת, כי במכלול בוודאי אין היא חבה לתובע דבר לעניין נכסי עתודה כלכלית.

     

    דיון והכרעה

26. בפתח דבר אומר, כי להתרשמותי לא בכדי לא מיהר התובע להתגרש מן הנתבעת ואף עמל וטרח לגייס את בנם הקטין והקטן של הצדדים, לנסות ולדרוש מן הנתבעת להמשיך ולחיות עימו והרחיק עשות כדי השחרת הנתבעת וניסיון לגרום לניכור הורי. תועלת כלכלית עתירה נדמתה לה לתובע מחייו עם הנתבעת.

     

27. אכן וכפי שטוענת הנתבעת נוצר רושם ולפיו הכיר התובע היטב את חולשותיה הרגשיות והפיזיות של הנתבעת וזו האחרונה, שכירה בכירה באחת מחברות ה...... המובילות בישראל, אכן שימשה לו כמקור פרנסה ואפשרות שלא להתאמץ במיוחד מקור שלא במהרה ינתק הימנו.

     

28. האזנתי היטב לעדות אבי התובע וזה שכנע אותי בשנים: ראשית, כי התובע רשאי להציג עצמו בפני כל העולם כבעל ( העסק) ...... של אביו או כבכיר בו, אך יחסי השנים, אולי לאור אופיו של התובע, מורכבים כדי כך שהתובע אינו אלא כפי שהוא מציג עצמו עובד ב..... ואין בכוונת האב לעשות יותר מכפי שעשה לאמור ליתן לתובע משכורת.

    שנית, כי אותו אופי מורכב של התובע עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעת כי התובע אכן חי במידה ניכרת על חשבון הצלחותיה בעבודתה ולא תמיד קל לחיות עימו או לעבוד עימו.

     

29. הנתבעת שימשה כבכירה באותה קבוצת חברות ......אשר .... את הדירה, לקתה לימים ב (מחלה) שאינה פשוטה ואינה צפויה לחלוף, עזבה עבודתה בחברה ונטלה את זכויותיה הסוציאליות הפקידה אותן בחשבון הצדדים ולימים שבה לעבוד בחברה.

     

30. כפועל יוצא מעבודתה, ועוד בטרם האתנחתא שעשתה בעבודתה בחברה, הצטרפה הנתבעת לקבוצת רכישה וחתמה אכן לבדה על הסכם. הסכם זה הניב בעלות בדירה יקרה מאוד במגדלים יקרים בת"א.

     

31. אמור מעתה, כי ללא עבודת הנתבעת ומעמדה, למעשה איש לא היה נותן לנתבעת להירשם ללא תשלום של ממש למעשה עד שלב מתקדם של הפרויקט, תשלום שרובו לא נפרע עד היום.

     

32. ואכן אין עורר, כי הנתבע לא נקף אצבע לטובת רכישת אותה דירה. אך גם איש אינו צריך לערור על כך, כי עסקינן בכוונה לרכוש דירת מגורים משותפת שפדיונה ישמש אולי בעתיד לקניית בית מגורים אחר.

     

33. הבנה זו שתיארתי לעניין טיב הדירה הופכת את הדירה לכזו שהיא "דירת מגורים" במובנו של מושג זה בפסיקת ביהמ"ש (וראה בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פמ"מ)) ולא בכדי השיבה הנתבעת בעמוד 255 לפרוטוקול, כי היא רואה בדירה בבחינת נכס משותף.

     

34. אלא שהתובע לא התכוון להסתפק במחצית המליונים שתניב הדירה, דירה שערכה עלה ועלה מאז שנת 2010 עת התחייבה הנתבעת לרוכשה והוא חפץ לקבל 70% מן הדירה תוך שאת עלות הרכישה תפרע הנתבעת לבדה. והרי אמרתי כי איש מורכב הוא התובע.

     

35. כבר בעבר כתבתי (וראה תמ"ש 45938-05-12 ג' נ' ג' (פמ"מ)) כי ובהסתמך גם על דברי כב' הנשיאה בייניש (כתוארה דאז) בבג"צ 5918/07 פלונית נ' בד"ר (פמ"מ)) וכך:

     

    "תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת עם כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל עקרון – תום הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה על בעלי- הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שין צדדים "יריבים" (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך 1993) (להלן: ברק-פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – 23) ב' 550 חידושים, תהליכים, ומגמות 73 ואילך (תשס"ז)). על בעלי – הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (טרם פורסם, 15.1.2007) פס' 4 והאסמכתאות המובאות שם)...

    ככלל, התפיסה הנמחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בצפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל – דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת – מידה אובייקטיבית – הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת – המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי- כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה".

    167. כאמור, לא נסתר מעיני, בעניינו, הספק המתעורר באשר לדרך בה פעם הנתבע ובאשר לשאלה האם נהג כפי חובותיו הדיוניות; ביושר, תום לב ובהגינות דיונית. מהמתואר לעיל, נראה כי התנהלותו של הנתבע חסרה מידת סבירות והגינות עד כי יש בה כדי להשליך על המסקנה כי ייתכן ונעשה שימוש לרעה בהליכי משפט".

     

36. סבור אני, כי צד להליכים בדיני משפחה נזקק הוא למדרגה גבוהה מתום לב, לאמור נזקק הוא להגינות (וראה בע"מ 59395/04).

     

37. אקים את המאוחר ואומר, כי אין שום הגינות בדרישות התובע לקבל יותר מחצית שווי הדירה. דרישות אלו כמו גם התנהלות התובע אגב הפירוד והרכישה לקו גם לקו בחוסר הגינות בולט ובעניין הקטין כדי נסיון לסחיטה ריגשית הגיעו.

     

    היש עלות לדירה שמו חוב פיקטיבי בפנינו

38. קובע סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט כך:

    "1(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.

    (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

    בראי חוק זה יש גם לצפות בסוגיה שבפנינו.

     

39. אין מחלוקת כי בראי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג המאפשר לביהמ"ש חלוקה שלא בשווה בין בני זוג. עשויה על נקלה התנהגות בן זוג שלא נקף אצבע לשם צבירת הנכס, אשר מימון הביניים הנדרש לאחר הקרע בא מבן הזוג, אשר ההזדמנות העסקית נוצרה מפרי כשרון בן הזוג ועוד להיתפס ככזו שאינה מקנה לבן הזוג "המרוויח" מן התוצאה את האפשרות להתעלם משווי ההוצאה הדרושה להשגת הדירה בין אם זו שולמה, כולה או חלקה, בין אם לאו.

    שיקול זה עשוי גם הוא להוות שיקול אותו שוקל ביהמ"ש בין שיקולי הצדק הנזכרים בחוק.

     

40. אלא שאמירה זו היא גם תיאורטית גרידא שעה שנחה דעתי כי יש ליתן אמון בנתבעת, במעסיקה ובאורגנים השונים שסביב החברה ושעדותם נשמעה במובן זה שבצד הכרה בחובות שעדין רובצים על הדירה אין בדעתי לראות בנתבעת כמי שהרוויחה דירה כבונוס, רכב כבונוס ועוד.

     

41. אין אני מוכן לסבור כפי שחפץ הנתבע ששתי חברות, ריבוי משקיעים בקבוצת רכישה, קבוצת יזום המעורבת בפרויקטים רבים, שותפים זרים וכו' כל אלו בין חברו והונו אחד את השני ואף את רשויות המס והכל כדי ליתן לסמנכ"לית שכבר פוטרה ואח"כ הושבה לעבודה, דירה או חלק משמעותי בדירה, במתנה.

     

42. אין בדברים היגיון כלכלי, לנותן כביכול נשקף סיכון עתק בלתי סביר של מרמה כלפי שותפיו, רשויות המס הוא עשוי היה, לו היה נוהג כסברת התובע להיתפס כרושם רישום כוזב במסמכי תאגיד וכ"כ למה לו?

     

43. סבור אני, כי טענת התובע ולפיה חברו כל הללו ליתן לנתבעת דירה במתנה אינה הגיונית, לא הוכחה, אינה עומדת במבחן הראיות וכל מקורה בעזות מצח דיונית ואסביר.

     

44. אין מחלוקת כי על פי הסכם הרכישה שנחתם עוד ביום 30.06.10 התחייבה הנתבעת לפרוע סך העולה על מליון וחצי ₪ בעבור הדירה (ת/3). ואין בנמצא שום מסמך או הצהרה המפטירה את התובעת מהתחייבותה זו.

     

45. אין מחלוקת כי גם התובע אינו טוען כי עלות הבניה חינם היא או כי אין להשיב לנתבעת פירעונות משכנתא שביצעה בגין עלות הבניה.

     

46. אין ספק, כי באמצעות אחיה, העמידה הנתבעת השלמת הון לשם השלמת רכישת הדירה בסך 675,000 ₪ (וראה למשל סעיף 75 לתצהיר הנתבעת על נספחיו) ועשתה זאת בחודש פברואר 2014 לאמור לאחר הקרע שנפל בין הצדדים. לטענה, כי הערבות נלקחה מטעמים אחרים לא נמצאים כל סימוכין.

     

47. אמור מעתה, כי אין כל אפשרות לסבור שהדירה ניתנה לנתבעת במתנה ע"י מעסיקה וללא עלות. זו (ראה סעיף 3 לסיכומיו) הסיבה שהתובע התרכז (ראה סעיף 3 לסיכומיו) בטיעון ולפיו לא הוכח קיומו של חוב בגין הקרקע עליה נבנתה הדירה.

     

48. אכן צודקת הנתבעת, כי הנטל להוכיח את "המתנה" על התובע רובץ וזה לא הורם אלא שבחומר הראיות יש רב מזה.

     

49. מעמ' 16 לסיכומיה טוענת הנתבעת ובדין כך:

     

    "התובע מתעלם מרשימת החייבים שהציג עד התביעה – רו"ח XXX הכוללת את הנתבעת כנושאת חוב של 300,000 דולר. נספח ג' לסיכומים (סומן כנספח 13 למוצגי התביעה שהוגשו לביהמ"ש אך נסרקו ללא הסימון).

    88. התובע הזמין פעמיים את העד XXX לדוכן העדים. העד התבקש ע"י ב"כ התובע להמציא מסמכים ובין היתר את דו"ח החייבים בעיסקות הרכישה הנמצא בחברה.

     

    89. מסיבות בלתי מובנות לא הציג ב"כ התובע כמוצג לבית המשפט את נספח ג' שהיה ברשותו (הוא קיבל אותו לפני הדיון), הגם שמדובר היה בראיה חשובה ביותר לפחות לפי דברי ב"כ התובע. מה גם שב"כ התובע ידע כי לא המציא מסמכים אלה לב"כ הנתבעת כפי שהיה אמול לעשות.

    90.  רק בחקירה הנגדית של רו"ח XXX עלה בידי ב"כ הנתבעת לקבל את המסמך לידיו ולהציגו בפני בית המשפט. ראה פרוט' 20/10/14 עמ' 14 שורה 25:

    עו"ד ולנר: "... ומשום מה הוא לא ביקש ממך להציג את דו"ח החיובים, לא רק שלה אלא של כולם".

    תשובה: כן.

    שאלה: האם אתה מזהה את זה כדו"ח החיובים של כולם? אני מחקתי כאן את השמות של כולם.

    תשובה: כן אני מחקתי.

    ...

    עו"ד ולנר (לעו"ד טמיר): זה המסמך שאתה הזמנת אותו לבית המשפט, רק לא הגשת אותו משום מה.

    עו"ד טמיר: באמת.

    עו"ד ולנר: כן.

    עו"ד טמיר: טוב. כן.

    91. למה הסתיר עו"ד טמיר את קיומו של נספח ג' מעיני בית המשפט למרות שהזמין אותו באמצעות העד שלו?

    התשובה ברורה – ברשימה מתנוסס חוב של 300,000 דולר של הנתבעת לחברת XXXX בע"מ; החוב המפורש שעל גבי מסמך זה מעיד ללא צל של ספק כי הנתבעת חייבת את החוב המקורי של רכישת המגרש ומעולם הופטרה מחוב זה.

    המסמך מעיד כי הנתבעת אינה "בת יחידה" ברשימת החייבים.

    92. יצוין כי הסתרת קיום המסמך מהווה התנהלות חסרת תום לב עד כדי פגיעה בהליכי המשפט. ידוע היה כי ב"כ התובע הזמין לעדות עדים של החברה בה הועסקה התובעת כאשר הוא מקפיד על כך שב"כ הנתבעת ימנע מקשר ישיר לעדים אלה בהיותם עדי התובע; ב"כ התובע אף מנע מב"כ הנתבעת לעיין במסמכים לפני הדיון; עובדות אלה אפשרו העלמת מסמכים חשובים למשפט עצמו, בדרך לא נאותה ותוך שיבוש ההליך המשפטי הנאות.

    93. יצוין כי על הסתרת מסמכים מביהמ"ש ע"י התובע שהזמין אותם, מתח ביהמ"ש בקורת חריפה בפרוט' 20/10/14 עמ' 24 שורה 26: "לא היית יכול לקבל את המסמכים אליך ולא להציג אותם אליי. זה העניין. אדוני ימשיך."

    מתוך קטעי עניינים ומילים מנסה התובע לארוג תוכנית קונספירטיבית בה שותפים לבד הנתבעת גם מנהלי ועובדי החברה.

    94. מקטעי עניינים מנסה התובע לארוג מסכת של קונספירציה לפיה הנתבעת קיבלה לכיסה 300,000 דולר (ולמעשה 1,500,000 ₪ נכון למועד הקרע) מבלי שהיה לכך זכר בשום מקום.

    הנתבעת אינה "בת יחידה" והמוכרת טרם גבתה את תשלום תמורת הקרקע מהנתבעת ומקונים אהלים בהתאם לרשימה שהומצאה על ידי עדי התובע שהוזמנו והעידו כי קיימת לשימת חייבים שהם קונים במסגרת הפרויקט שטרם שילמו את מחיר הקרקע ותשלומי חובה אחרים. (ראה נספח ג' לסיכומים שהוגש כמוצג לתיק ביהמ"ש שעל ידי עדי התובע למעשה).

    95. התובע מנסה לעשות מטעמים מנספח ב' לסיכומים – טבלת החיובים ו"מפקפק" באמינותה או באוטנטיות שלה:

    א.הטבלה, נספח ב' הוגשה על ידיה תובע עצמו כחלק מראיותיו וצורפה לתצהיר עדותו הראשית כנספח 14.

    ב.הטבלה, נספח ג', צורפה לכתב ההגנה בתמ"ש-1143-01-14 במטרה להראות את גובה החוב נכון למועד הקרה. היא קיבלה חישוב זה מסמנכ"ל הכספים לפי עדותה.

    ג.בתצהיר עדותה הראשי התובעת התבססה על הטבלה נספח ב' והפנתה למוצג נספח 14 שבתצהיר התובע. ראה סעיף 75 לתצהיר עדות ראשית של התובעת.

    96. התובע טופל על הנתבעת את "האשמה" או ה"חובה" בכך שלא חקרה את סמנכ"ל הכספים בקשר לאותה טבלת חיובים – נספח ב'; אם פקפק התובע באמיתות הטבלה או באוטנטיות שלה מדוע לא חקר הוא את סמנכ"ל הכספים או את מי ממנהלי החברה או עובדיה – הרי אלה עדים שלו... הרי הוא חקר אותם על כל פרט לא רלוונטי שרק ניתן להעלות על הדעת למעט על טבלת החיובים שהתובע עצמו הגישה במסגרת תצהירו.

    רק את הנתבעת שאל ב"כ התובע לגבי הטבלה והיא ענתה לשאלה ללא כל היסוס.

    יצוין כי ב"כ התובע הקפיד לציין שהוא מזמין את מנהלי החברה ועובדיה כעדיו הוא ואף מנע מב"כ הנתבעת לקבל מסמכים ומוצגים שהעבירו לידיו לפני הדיון לפי בקשותיו. ב"כ התובע קיבל מעדיו (סמנכ"ל הכספים – עד התובע), את כל המסמכים הנוגעים למשפט ויכול היה לחקור על כל מסמך.

    יתרה מכן, ביהמ"ש לא הגביל את ב"כ התובע בחקירותיו את עדיו הוא. כך שהחקירה אופיינה כחקירה נגדית יותר מאשר חקירה ראשית.

    יצוין כי ב"כ הנתבעת הביע תרעומת חוזרת ונשנית על אי הגשת המסמכים שניתנו בידי ב"כ התובע, לא לפני הדיון ולא לאחריו (ראה בין היתר פרוט' 18/2/15 עמ' 120).

    97. מה רע מוצא ב"כ התובע בטבלת החיובים – נספח ב'? האם אינה הגיונית? האם אינה תואמת את רמת החיובים בשוק? האם אינה תואמת את רמת החיובים הנקובה מפורשות בהסכם המכר?

    98. ונניח שטבלת החיובים לא היתה מוצגת? האם בכך "הוכיח" התובע כי אין כבר חוב הנובע מעסקת הרכישה? האם בדרך של שלילת מוצג יכול התובע לכפור בחוב הנובע מעסקת רכישה?

    99. יתרה מזאת עד התביעה, מר XXX נשאל ע"י ב"כ התובע מה גובה החוב?

    בפרוט' 19/10/14 עמ' 48 שורה 9:

    "אני יכול להביא לך חוב מסודר לדירה. מופיע גם בכל הספרים. רו"ח נמצא כאן. לי אין כרגע בשלוף. לפי דעתי זה עומד על סך של 400,000 דולר עט המס רכישה. בערך."

    יצוין כי העד הינו עד התביעה ואילו היה סקרן ב"כ התובע לבדוק נקודה זאת היה מבקש את העד להמציא את טבלת החיובים. ב"כ התובע ביקש ואף דרש מעדים אחרים להמציא מסמכים בהם חפץ אף לישיבה הבאה. אלא שב"כ התובע כנראה חפץ להשאיר נקודה זאת עמומה לנוכח טבלת החיובים – נספח ב'.

    100.יתרה מכך, גם אם נניח שטבלת החיובים אינה מדויקת – הרי המומחה של בית המשפט יוכל לבדוק אותה ולהתאים אותה בהתאם לנתונים ולחישובים שיערוך בהתאם לריבית הנקובה בהסכם הרכישה מול הרבית הנתבעת על ידי החברה המוכרת.

    התובע מתעלם מעדותו המפורשת של עד התביעה – מר XXX אשר מסביר החוב של הנתבעת כלפי המוכרת – XXXXX בע"מ.

    101. בפרוט' 19/10/14 עמ' 44 שורה 20, מסביר עד התביעה, XXXXX את השתלשלות החוב:

    "לא, לא שולמה התמורה ומופיע בספרי החברה כחייבים לפרויקט, יש 16 מליון ₪ אולי יותר חיובים שעדיין לא סולקו גם של רוכשים נוספים, ביניהם גט מקורבים לחברה וגם אנשים שונים... הרי הדירה לא בורחת, היא שלנו, רשומה על שם XXX, לא יכולים למכור אותה או לקנות אותה. זו קבוצת רכישה שלא עשתה עסקת קומבינציה, אלא הקרקע היא בבעלותנו ולכן הדירות הן בטחונות."

    "הקרקע היא בבעלות XXXX, הדירה היא של החברה, על הדירה לא שולם שקל. הנתבעת חייבת את הכסף עבור הקרקע וגם לקחו מימון לבנייה, גם שקל לבניה לא הביאו. זאת אומרת, מחר אני יכול למחוק את הערת האזהרה, שתדע לך ולמכור את הדירה".

    עדות זאת מאומתת ע"י נספח ג' לסיכומים שהוגש כאמור ע"י העד XXXX.

    102.הדברים הנ"ל מהווים בטון יצוק לחוב קיים של הנתבעת כלפי המוכרת:

    א. מדובר בעדות של מנכ"ל המוכרת שלא נסתרה בחקירת ב"כ התובע שאף לא ניסה לסתור אותה או להגיד לעד שאינו דובר אמת או שהוא חלילה דובר שקר, או להגיד לעד שאינו זוכר או לא מדייק או אפילו לא לעמת אותו מול טענת הקונספירציה או כל טענה מסתורית אחרת אליה הוא מכוון.

    ב. יש לזכור כי העד הוזמן על ידי התובע, הינו עד תביעה לכל דבר וראיותיו ואמרותיו הינן ראיות התובע להלכה ולמעשה, מה גם שלא נטען שאינו אומר אמת אפילו לא ברמז.

    ג. יצוין כי במקרים אחרים עימת ב"כ התובע את גירסתו מול גירסת העד אף שהיתה נוגדת את עמדת העד בעדותו (ראה עדות XXXX פרוט' 20/10/14) – במקרה של עדות XXX, התקבלה עדותו בשקט, בהבנה ונראה היה כי גם ב"כ התובע השתכנע או הבין שאין טעם להתמודד עם גירסה כה אמינה וכנה... אלא שהוא שינה עמדתו בסיכומיו כפי שאנו נוכחים לראות.

    ב"כ התובע מתעלם לחלוטין מעדותו של הבעלים השותף ויו"ר הדירקטוריון מר  XXX המעיד ומסביר מדוע לא תתכן הענקת משכורת בצורה של "דירה" לעובד בחברה.

    111. בפרוט' 18.2.15 עמ' 114 שורה 12 מסביר העד מר XXX מדוע זה לא יכול לקרות:

    "מכיוון שבפרוייקט XXXX אנחנו לא שותפים לבד, יש לנו עוד שותפים חיצוניים שלא קשורים לחברה והם צריכים לאשר, השותף שלנו, שהוא שותף של 25%, מכיר כל עיסקה ועיסקה שנעשית בדירות... אז ברור שאף אחד לא היה מסכים, חיצונית, שיגלמו למישהו משכורת בהטבת דירה".

    בשורה 23: "... גם להגיד לך עוד יותר למה דבר כזה; לפי דעתי, לא יכול לקרות; לא לנתבעת ולא לגבי אף אחר מכיוון שיש גם את רשויות מס שבח".

    "כב' השופט: בגלל זה אמרתי לאדוני שזו לא בדיחה".

    112.אומר העד: "מאיפה שילמתי? מה פתאום שאני אשלם לה את הדירה? למה שאני אשלם לה את זה!".

    113.בפרוט' 8.2.15: בעמ' 147 שורה 18 מפנה מר XXX למסמך שבנספח ג' לסיכומים שהוא רשימת החייבים שxxxx נמנית עליהם. ואומר:

    עמוד 149 שורה 26: "המסמך הזה המופיע בתור ב 1 שסימנת את הנתבעת בצהוב מתון ארבעה מימין, יש פה שלושים חייבים, פרט לנתבעת.

    בעמוד 150 שורה 15: "אז רק בארבעת הבניינים יש שלושים חייבים בלי 1 ו-2. אז היא אחת מהחייבים".

    בשורה 24 מסביר העד כי יתר החייבים מחוקים מצנעת הפרט.

    בעמוד 151 שורה 14: "לא ידוע לי על אף פטור של תשלום של אנשים." לשאלה אם הוא מכיר את החייבים ענה העד בחיוב, למרות שהם מחוקים.

    114.מר XXX בעדותו אף הוא לא מבין מהיכן המסקנה כי הנתבעת פטורה מלשלם את סכום המכר.

    בפרוט' 18.2.15 עמוד 167 שורה 13: "מה זאת אומרת? זה הסכום שהיא צריכה לשלם בגין הקרקע מה זאת אומרת ההלוואה!"

    בשורה 25 באותו עמוד מתייחס העד שוב לרשימת החיובים – נספח ג' ואומר: "יש פה רשימה שאתה ראית של אנשים לא זו התנהלות רגילה".

    בעמוד 168 שורה 16 אומר העד XXX: "הדירה עוד לא נמסרה. התחשבנות כמו עם הרבה לקוחות, נעשית עם מסירת הדירה."

    בעמוד 169 שורה 1 עונה העד לשאלת השופט כי במקרה של הנכס מדובר בקונה של הנכס ויש להתייחס אליה כקונה.

    בעמוד 171 שורה 18 עונה העד לשאלת השופט לגבי אפשרות של הפטר החוב בעתיד או מחיקתו בטענת התובע: "מבחינה מעשית זה לא קורה אצלנו. לא אפשרי. אין כזה".

    "כב' השופט: אבל זה בדיוק מה שאומר עו"ד טמיר..."

    "ת. אני אומר לך, בפועל זה לא קורה. יש חוב. לפני שמקבלים את המפתח לדירה צריכים לסלק את החוב לדירה".

    התובע אף תוקף את מכתב עו"ד XXX נספח ד' לסיכומים שאותו הוא עצמו הגיש במסגרת תצהירו כנספח 13 ושאף הוגש ביוזמת ב"כ התובע וללא התנגדותו.

    115.לא מובן מהיכן שואב ב"כ התובע את "ההערות" וה"ביקורת" על מכתבו הפשוט של עו"ד XXXX המסביר את היווצרות החוב בגין עיסקת רכישת המגרש וכן החוב בגין הגדלת ההון העצמי.

    116. אילו רצה ב"כ התובע "להתווכח" עם עו"ד XXXהיה מזמנו לחקירה על מכתבו (שהוגש כראיה בתיק) ; אלא שנראה כי נוח היה לב"כ התובע להתמודד עם צילו של עו"ד XXXX ולא עם עו"ד XXXX עצמו; המכתב הוגש על ידי התובע הן בתצהירו והן הוגש לתיק ביהמ"ש ואם לא רצה להגישו – לא היה מגיש אותו או מתנגד להגשתו.

    אין לצד לדיון הפריבילגיה, גם להגיש מסמך, וגם להתנגד לתוכנו.

    במסגרת טענות הקונספירציה מעלה התובע טענה באילו דרישת הגדלת החוב אף היא היתה קונפירטיבית – כולה "המצאה" של הנתבעת ועובדי החברה.

    117.במהלך חקירה ארוכה חסרת רלוונטיות ומייגעת של העד XXX, ניסה כב' ביהמ"ש להבין, מה מטרת החקירה ולאן הרוח נושבת. משהובן כי אין המטרה לחקור בעניין עיסקת רכישת המגרש כלל וכלל ניסה כב' השופט לתמצת את החקירה לכיוון אליו הובן ששואף להגיע ב"כ התובע – מכתב הדרישה מיום 27/02/14 – נספח ט' לסיכומים שנשלח לנתבעת בדרישה להגדלת ההון העצי בסך של 674,000 ₪.

    118. בפרוט' 20/10/14 עמ' 35 ממקד ביהמ"ש את השאלות לעד:

    כב' השופט: "... ולכן השאלה האם מכתב הדרישה הזה לא בא ונשלח בגלל שהתחיל להיות איזשהו "מתח מאוד מאוד בולט ביחסים ביניהם?"

    תשובה: אנחנו הוצאנו את מכתבי הדרישה לכל השותפים בפרויקט ברגע שעדכנו את הניקוד.

    כב' השופט: באותו זמן?

    תשובה: כן!"

    עו"ד טמיר: כל המכתבים לכולם?

    תשובה: כן

    שאלה: נשלחו ב27/2/14

    תשובה: למיטב זכרוני. אני יכול לבדוק זאת.

    119.בפרוט' 20/10/14 עמ' 38 מסביר העד כיצד נותרה יתרה לגמר של כ-600,000 ₪ שבגללה נאלצה הנתבעת להוסיף סכום להון העצמי. כב' השופטת מעיר בשורה 27: "גם אם אני אנצל את כל המסגרת שאישר בנק אגוד אשאר בשורט של 600 אלף ₪ ".

    והעד מסביר: "זו בדיוק מהות המכתב הזה ששלחתי".

    120.בעמ' 40 מעמת ב"כ התובע את העד עם גירסתו לפיה מכתב הדרישה נשלח מוקדם יותר מהנחוץ ללחוץ על התובע. בשורה 13 – העד שולל לחלוטין גירסה זאת. כמו כן העד לא מסכים שהבנק לא היה זקוק לדרישת הגדלת ההון העצמי.

    121.במסגרת החקירה הנגדית מפרט העד כיצד כול השותפים (כ200) היו זקוקים להגדלת המסגרת".

     

50. אמור מעתה, בין על דרך האלימינציה ובין פוזיטיבית קיים גם מצע עובדתי מוצק ע"מ לסבור כי טענת "קרקע במתנה" של התובע – בדיה היא.

     

51. אין בדעתי להסתפק בכך אלא אוסיף ואסביר מדוע טענות התובע לעניין הוכחת המתנה שקיבל כביכול הנתבעת אינן מתקבלות על דעתי.

     

52. מסכים אני עם התובע כי רישומו של נכס, (ודאי חתימה על הסכם רכש ללא רישום), ע"ש בן זוג אחד אין בו כדי להפריע לשיתוף כמתחייב מסעיף 5 לחוק יחסי ממון ואין נפקא מינא למינו של בן הזוג או לשאלת הפרשי ההכנסות שבין הצדדים.

     

53. העובדה כי היזמת הסכימה כפעם בפעם לא לעמוד על תשלום מידי של התחייבויות הנתבעת על פי ההסכם, אין בה להוביל למסקנה בדבר מתן הדירה או כולה במתנה. דחיית תשלום היא אופיינית עיתים לעסקאות מכר דירות, מרמה כלפי שאר הרוכשים השותפים ורשויות המס אופיינית הרבה פחות.

     

54. כמנהג שבעולם (וראה עדות הבעלים בדבר קיום חייבים נוספים שהתעכבו בתשלומיהם), נדחה מעת לעת פרעון חיובים לחייבים, בוודאי עת מדובר חייב "מקורב" כגון הנתבעת, אך אין בכך להעיד כי החוב נמחל עד סיום הפרויקט.

     

55. אי מימוש הדירה עד היום ע"י החברה או אי נטילת בטוחות בכתב מן הנתבעת, אין משמעה שהיזמת מחלה על החוב, ודאי שעה שטרם בוצעה מסירה של הדירה. הרי ברור, כי לו לא היה מסולק החוב לא היתה הנתבעת מקבלת חזקה בדירה.

     

56. החיוב גם אינו צריך להופיע בכרטיס החו"ז של הנתבעת בחברה, שהרי אין מדובר בחלק מיחסי העבודה, לעניין הדירה ודין הנתבעת ככל רוכש זר בקבוצה גם אין מדובר בהלוואה הצריכה להשבה שאם תמחק למשל תחויב במס, אלא עסקינן בחוב פרטי המופנה כלפי קבוצת הרכישה ולא כלפי מעסיקיה של הנתבעת.

     

57. מאמין אני כי תארה של הנתבעת "כמשנה למנכ"ל" אינו הופך את הנתבעת ליותר מאשר כפי שתארו אותה בעלי היזמת, עובדת ותיקה, בעלת תואר שאחד מהם לבדו חפץ בשירותיה, והנושאת תואר בומבסטי שאין מאחוריו כל בעלות או יכולת הבטחה, או נטילה של טובין "במתנה".

     

58. בעובדה כי התובע מצהיר "שלא ידע" על חוב לגבי הקרקע אין כדי להוכיח מאומה. לכל היותר ניתן לסבור כי עצם עיניו, ככל מלראות או לברר את העובדות לאשורן (על דוקטרינת עצימת העיניים ראה תמ"ש 45938-05-12 ג' נ' ג' (פמ"מ)).

     

59. הסבר הנתבעת בסעיף 66 לתצהירה ולפיו היה החיוב רשום ככתוב בחברה נכון בעיני כעולה מן המסמכים שתיארתי לעיל ואין הוא חייב להיות רשום במסמכי הנה"ח של החברה להבדיל מדו"חות חייבים פנימיים של ניהול הפרוייקט.

     

60. לטעמי, בין אם מכתב הדרישה של עו"ד XXX (וראה ת/18) מיום 4.8.14 נכתב בשני תאריכים עוקבים לבקשת הנתבעת, בין אם לאו, בלתי סביר לחלוטין להניח כי הוא שקרי ובלתי סביר גם עוה"ד המטפל בפרויקט יסתכנו בכתיבת דבר אי אמת, שעה שהם עצמם אינם מרוויחים מאומה תמורת סיכון עצמם ואוסיף כי הניכור שחש אחד מבעלי החברה, אחד משנים, כלפי הנתבעת רק מקטין מאוד את סבירות ההסכמה כי גורם חיצוני יסכן עצמו למען הנתבעת.

     

61. העובדה כי מיסי רכישה ועמלת ליווי שולמו באמצעות שכר ורישום בכרטיס חו"ז אין בה להעיד כי היזמת מחלה על מחיר הקרקע ולא דיווחה לשותפות או לשלטונות המס על כך. ודוק שמס הרכישה אינו מעיד על מתן הקרקע במתנה – ההיפך.

    זאת ועוד אם בכובעה כשכירה נטלה הנתבעת כסף כדי לשלם מס רכישה מקום הרישום בחו"ז אך אי הוצאת כסף בשל דחיית תשלום הקרקע אינה כזו המחייבת רישום בחו"ז.

     

62. אין עורר כי הנתבעת נטלה פיצויי פיטורין ועזבה את החברות בהן עבדה ביום 30.6.13 ואולם העובדה כי היזמת החליטה להמתין עם דרישת פרעון החוב על הקרקע גם לאחר הפיטורין אין בה להוכיח כי החוב נמחל. סביר יותר כי היזמת המתינה לשעת כושר לפרעון החוב, כאשר יהא מקור סילוק (תום בנית הדירה – וראה עדויות המנכ"ל) תחת לבוא ולקיים הליכים משפטיים שאינם כורח המציאות.

    הרי לכל היה ברור שדירה גמורה וחייב משתף פעולה שווים כפל מונים מדירה גמורה למחצה.

     

63. ואכן גם התובע בסיף 3.6.9 לסיכומיו מודע לעובדה כי היזמת טענה שפרעון עלות הקרקע יבוא ממכר הדירה ע"י הנתבעת ואפילו מוזרה הסכמת היזמת בעיניו ולנחותו, אין בכך לשכנעני כי הקרקע ניתנה במתנה.

     

64. גם דו"ח החייבים מיום 1.10.13 תומך בטענת הנתבעת לעניין המשך קיומו של החוב על הקרקע במרשמי היזמת גם בידיעת שני הצדדים.

     

65. אותו דו"ח (ת/13) היה מוכר גם לסמנכ"ל הכספים שהעיד (פרוטוקול עמ' 166) והעובדה כי העד לא הכיר או אפילו לא גיבש לו"ז סילוקין אין בה להוביל למסקנה כי הנתבעת קיבלה או תקבל את הקרקע במתנה.

     

    למעשה טיעונו של הנתבע בנוי על כך שלדעתו היו צריכים לנקוט פעולות שונות של רישום לעניין החוב ואולם זכות היזמת הייתה שלא לנקוט פעולות כאלה ואין בכך ללמד מאומה אודות מתנה כביכול. לאמור, כי אין בנמצא לא רק ראיה פוזיטיבית לקיומה של מתנה גם ראיה נגיטיבית אין.

     

     

66. למעשה אין עורר, כעולה מעדות סמנכ"ל הכספים, כי ת/13 הוחזק בחברה, הופיע בדוחות החייבים ואחד מבעלי התפקידים היזמת היה ער להמשך קיום החוב, כך הכיר הוא את המצב ללמדך, כי היזמת על גורמיה לא הכירה שום מתנה ווידא את דחיית הפרעון על דרך הרישום "בטיפול XXX" על ת/13.

     

67. ואולי כנובע מכך, שהרי אין עורר כי הנתבעת עובדת בצמוד לשותף XXX ולא לשותפו XXX כי כל עניין החוב על הקרקע צריך להילמד מאותו מר XXX ולא משותפו אשר העיד במישרין כי אין לו קשר לכך.

     

68. גם אם סברות היזמת כי אין צורך לדרוש בטוחות שעה שהדירה קיימת בידיה ואין הנתבעת יכולה לממשה – אינה הגיונית בעיני התובע (סעיף 3.8.5 לסיכומיו). נאמנה עלי גרסת העד מר XXX ולפיה ראתה היזמת בדירה בבחינת בטוחה מספקת (עמ' 44).

     

69. כזכור, כפר התובע גם בהשלמת ההון שביצעה הנתבעת לאחר הקרע.

     

70. אין עורר כי השלמת ההון בוצעה בפועל בהפקדת ערובה בנקאית מטעם בנק איגוד, ערבות שניתנה ע"י אחי הנתבעת ובה נאמר במפורש כי זו נועדה להבטחת חובות הנתבעת.

     

71. הערבות מומנה מהלוואה שנטל האח והתובע טוען, כי מדובר ב"חוב מלאכותי" ובדרישת השלמת הון "מלאכותית".

     

72. אומר ראשית כי העובדה שהנתבעת בחרה לפעול באמצעות אחיה ולא במישרין, אינה אומרת כי עסקינן בחוב מלאכותי.

     

73. השאלה אם נפרעה הערבות, אם לאו, היא בגדר השאלות הצריכות לבירור בפס"ד זה ואני סובר כי הערבות נפרעת והשלמת ההון נדרשת בכל מקרה ואולם עלות הערבות והשלמת ההון הם אכן חלק בלתי נפרד מאיזון המשאבים שבין הצדדים.

     

74. את שאלת הפנייה לאחיה הסבירה הנתבעת (מסעיף 74) לסיכומיה, כך:

     

    "אפרט להלן את שעשיתי בעקבות החלטת בית המשפט מיום 09.04.14 ולנוכח אי השתתפות של התובע בהשלמת ההון: -

    • לנוכח הדרישה להשלים היו עצמי (נספח ה לתצהיר) ולנוכח סירוב התובע להשתתף, פניתי להורי לקבלת הלוואה לגבי כל סכום ההשלמה הנדרש אך לא היתה להם אפשרות.

    • בינתיים פניתי למציאת פתרון ביניים.

    • בתחילה בקשתי להמציא לבנק ערבות אישית של הורי לתשלום עד מועד מסוים כדי שיתאפשר חלון זמן בתוכי אמכור את הזכויות. הבנק סירב להצעה זו.

    • מצורף מכתבי למשרד עו"ד XXX. נספח ו' לתצהיר.

    • מצורף מכתב משרד עו"ד XXX למכתבי. נספח ז' לתצהיר.

    • לאחר משא ומתן מפרך קבלתי הסכמה מהבנק המלווה למתן ערבות בנקאית במקום תשלום. נספח ח' לתצהיר.

    • פניתי לאחי לצורך ארגון ומימון הערבות הבנקאית.

    • לבסוף נמסרה לבנק ערבות בנקאית המצורפת שאורגנה ומונה על ידי אחי. נספח ט' לתצהיר."

       

75. העדרו של הסכם הלוואה לעניין השלמת ההון לאור קיום דוחות תקבולים ותשלומים בפרויקט אין בו להעיד כי הקרקע ניתנה במתנה.

     

76. כאמור סבור אני, כי היזמת הסתפקה בהסכם הרכישה וברישומיה הפנימיים. הבנה זו תואמת גם את עדות הנתבעת בעמוד 221 לפרוטוקול לאמור:

    "... הקרקע שולמה ע"י מעבידתי – חברת XXXX בע"מ, כאשר הסכום... רשום לי כהלוואה וכחוב בחברה מאז 2009..." (ס' 66 לתצהירה וע"מ 220 ש' 1-7 לפרו') ובהמשך:

    "מעבידתי שילמה את הקרקע".

    ש: "איך היא שילמה את הקרקע?"

    ת: "כלפי הבנק"

    ש: "היא שולמה כלפי הבנק?"

    ת: "כלפי הבנק, כן" (ע"מ 220 ש' 19-24 לפרו').

    "הבנק המלווה כנראה מתחשב בזה כהון עצמי אבל בספרי החברה זה רשום כחוב"... (עמ' 218 ש' 24-25 לפרו') ולאחר מכן:

    "מעבידתי לא שילמה לי את הקרקע וכמו שכתוב כאן... רשומים כהלוואה וכחוב בחברה מאז שנת 2009 וצוברים הפרשים".

    וכך גם בסע' 66 לתצהירה:

    "הקרקע שולמה ע"י מעבידתי כאשר הסכום בסך 1,500,000 ₪ רשום לי כהלוואה וכתוב בחברה מאז 2009" (ע"מ 221 ש' 2-6 לפרו').

     

77. ושוב, משמעות העדות היא כי היזמת המשיכה בהתנהלותה החשבונאית כלפי הבנק והיתה מודעת לחובה של הנתבעת ועודנה מודעת לו.

     

78. כאמור, לא הובאה בפני כל ראיה, להבדיל "מתהיות", שיכולה לתמוך במסקנה חד משמעית, כי לנתבעת נמחל חלק כלשהו ממחיר הדירה.

     

79. "מעדויותיהם של הנתבעת ואחיה וכן פקידי הבנקים בבית המשפט עולה "סאגת ההון העצמי" שהתחילה בערבות כשבסופו של יום שילמה הנתבעת בפועל את סכום הערבות ישירות לבנק המלווה לאחר שמועד הערבות הסתיים והבנק דרש את ההון לקופתו.

     

    • כאמור, בעת ההיא (אפריל – יוני 2014) הנתבעת היתה תחת הסדרי פריסת חובות בבנקים ועברה לבנק חדש עבורה – בנק X סניף XXXX (בו מנוהלים חשבונות המשפחה).

    • השתלשלות "ההון העצמי" החלה בקבלת הלוואה ביוני 2014 ע"ס 680,000 ₪ ע"י האח , מר XXX, בבנק X. ראה לוח סילוקין של ההלוואה נספח י"ג לסיכומים. הנספח מצביע על ריבית בסך 23,000 ₪ ששולמה לשנה.

      הנספח הוגש כמוצג לתיק ביהמ"ש ונסרק ללא סימון.

      את הרבית החזירה הנתבעת לאחיה עפ"י העדויות.

    • סכום ההלוואה הופקד ביוני 2014, בבנק Y ע"י האח מר XXXX. נספח י"ד לסיכומים. הנספח הוצג כמוצג לתיק ביהמ"ש ונסרק ללא סימון.

    • על בסיס הפקדון, הורה מר XXX לבנק Y ביוני 2014 להוציא ערבות בנקאית לטובת בנק Z. נספח ט"ו לסיכומים.

      הנספח הוצג כמוצג לתיק ביהמ"ש ונסרק ללא סימון.

    • ביום 6/7/15 דרש בנק Z (הבנק המלווה – המממן) להעביר סכום הערבות הבנקאית. נספח ט"ז לסיכומים.

      המכתב הוגש כמוצג לתיק ביהמ"ש ונסרק ללא סימון.

    • בלית ברירה, ביום 30/6/2015 נטלה הנתבעת הלוואה בסך של 680,000 ₪ מבנק X (זאת אחרי שהוכיחה אמינות במשך השנה השוטפת ואחרי מאמצי שכנוע רבים) לתקופה של 120 חודשים. נספח י"ז לסיכומים.

    • סכום ההלוואה שנטלה הנתבעת מבנק X כיסה למעשה את ההלוואה שנטל האח מבנק X, כך שבנק Y שהוציא את הערבות יכול היה לשלם את סכום הערבות לבנק Z.

    • כך שולם סכום של 680,000 ₪ לבנק Z ביולי 2015."

       

80. הסבר זה מקובל עלי והוא מסתדר גם עם דברי העדים לעניין השלמת ההון שנדרשה מכל הדיירים.

     

81. אמור מעתה כי הדירה משותפת וחובותיה הנטענים ע"י הנתבעת קיימים ועל הנתבע להשתתף בהם.

     

    כלי הרכב של הצדדים

82. בסעיף 7 לסיכומיו העלה התובע את שאלת כלי רכבה של הנתבעת.

     

83. המעיין בסעיף 8.1 לסיכומי התובע, ימצא כי זה האחרון הסכים לכלול באיזון המשאבים גם מכונית מסוג X שהוגדרה כמי שהיתה רשומה על שמו.

     

84. הנתבע הסכים כי הרכב X נרכש על דרך נטילת הלוואה אשר שולמה מהחשבון המשותף, ואני סבור שהמינוח (בסעיף 8.1 לסיכומי התובע) שיהיה רשום על שם התובע, מרמז ככל הנראה כי התובע מימש את הרכב.

     

85. מאליו ברור כי אם סובר התובע, כדין, שיש להכליל את הרכב שהיה בשימושו, בגדר האיזון ולזכותו בתשלומים, ככל שביצעם (מחצית), לאחר מועד הקרע, אזי אותו הגיון אמור לשרור גם לגבי הרכב שבשימושה של הנתבעת, אותו רכב Y נשוא סעיף 7 לסיכומי התובע.

     

86. אין עורר כי רכב Y רשום על שם הנתבעת, והוא נרכש כפי שטוענת הנתבעת תמורת 320,000 ₪. כשם שאין עורר כי 100,000 ₪ שולמו אגב תקופת השיתוף על חשבון רכב Y.

     

87. את תמורת רכב Y שילמה היזמת בה עובדת הנתבעת ליבואן במלואה, תוך שסכום של 220,000 ₪ נותר, כאמור בנספח ד' לכתב ההגנה, כחוב כלפי הנתבעת ברישומי החברה, וכאמור במכתבו של רואה החשבון XX, מיום 9.2.2014 נאמן לשיטתו טוען התובע כי מדובר שוב ב"חוב פיקטיבי" וכי רואה החשבון, בבחינת שותף נוסף ל"מזימה", לא ניפק את מכתבו המודיע על חוב שטפח בינתיים לכ-230,000 ₪, אלא לבקשת הנתבעת.

     

88. לשיטת התובע שוב מדובר במתנה.

     

89. אומר ואציין כי רישום חוב בכרטיס חו"ז של עובד כמו הנתבעת אינו יכול להימחק כך סתם, שהרי בין השאר מחיקה תגרור חיוב במס.

     

90. אמור מעתה, כי כאשר מדובר בטענה כנגד מסמך בכתב, צריך התובע לשכנוע ממשי על מנת שאסבור כי החברה בהתעלם מהוראות ניהול ספרים, ממנהל חשבונאי תקין, מהאיסור לשלם שכר בלא מס וכו', החליטה לסכן עצמה ולתכנן מראש מתן בונוס השווה לכמה וכמה משכורות של הנתבעת כך סתם.

     

91. אותה לוגיקה שליוותה אוי לעניין טענת התובע לקבלת הקרע במתנה, מלווה אותי גם בכאן. לאמור, בין השאר גם, כי העדרו של הסכם הלוואה והסתפקות ברישומים פנימיים של החברה, אינה הופכת את החוב לבלתי קיים.

     

92. הפועל היוצא מדברי לעיל, הוא כי השיתוף שבין הצדדים חל גם בשיעור החוב אשר רבץ על רכב Y נכון למועד הקרע. כשם שהנתבעת רשאית להשבת כל סכום שפרעה על חשבון החוב (מחצית) לאחר מועד הקרע.

     

    חלוקה שאינה שוויונית

     

    המנגנון הקבוע בחוק לחלוקת כלל הנכסים ;

    "הסדר איזון המשאבים / "שיטת השיתוף הדחוי".

     

93. חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973 (להלן: "החוק") קובע בס' 5 כי כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג.

     

94. מאליו ברור, כי יש לקרוא את סעיף 5(א) לחוק יחד עם סעיף 4 לחוק הקובע כי אין בכריתת הנישואין או ביומם כשלעצמם כדי לפגוע ברכושם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובותיו.

     

95. מבחינה עובדתית בין הצדדים היה שיתוף כלכלי מלא במהלך כל החיים המשותפים ומבחינה משפטית ממילא עסקינן בזוג שהמשטר הרכושי החל עליהם הוא משטר של הפרדה קניינית במהלך הנישואין והאיזון הינו דחוי. החוק יוצר הפרדה רכושית כמעט מוחלטת לכל אורך הנישואין והשיתוף הקנייני או האובליגטורי מתגבש במועד פקיעת הנישואין.

     

96. כפי שנקבע בפסיקה, משמעותו של אותו מנגנון הקבוע בחוק ואשר כונה בפסיקתו של בית המשפט העליון "הסדר איזון המשאבים" או "שיטת השיתוף הדחוי" – הינה, הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין וחלוקה של כלל הנכסים במועד התרת הנישואין בדרך של שומה כספית של נכסי כל אחד מבני הזוג וביצוע "תשלומי איזון" ביניהם (וראה: עניין יעקובי בעמ' 549-548; עניין אבו רומי בעמ' 179).

     

97. ואכן סעיף 5(א) לחוק קובע כי עם התרת הנישואין (או פקיעתם עקב מותו של אחד מבני הזוג) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג. עם זאת, הסעיף ממשיך ומונה נכסים היוצאים מגדר החלוקה. כך קובע סעיף 5(א)(1), לדוגמא, כי נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין לא ייכללו במאסת הנכסים שעומדת לחלוקה.

     

98. לאמור, מעבר לכך כי אותו מנגנון הוא מנגנון דיספוזיטיבי הרי שחלוקה שוויונית תינקט למעט באותם נכסים שהוחרגו מהחלוקה מכח החוק או מכח הסכמת הצדדים.

     

99. יפה בעניין זה פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פמ"מ), שם נקבע כדלהלן:

     

    "... המנגנון הקבוע בחוק יחסי ממון הינו בעיקרו מנגנון דיפוזיטיבי ובני הזוג רשאים להתנות עליו ולעצב מראש הסדר אחר כראות עיניהם על ידי עריכת הסכם ממון בכתב ובכפוף לאישורו בדרך הקבועה בחוק (סעיפים 2-1 לחוק). כאשר הצדדים לא עורכים מראש הסכם ממון, או כאשר נכרת הסכם ממון אך הוא שותק בנוגע לסוגיות שמוסדרות בחוק, יחול מניה וביה המנגנון הקבוע בחוק (סעיף 3 לחוק). הנה כי כן, לשונו של החוק ברורה וכך גם תכליתו: בעומדנו בנקודת הסיום של הנישואין, עלינו לנקוט, ככלל, במנגנון חלוקה שוויונית של כלל נכסי בני הזוג – למעט אותם נכסים שהוחרגו מהחלוקה מכוח החוק או מכוח הסכמת הצדדים – כאשר מטרתנו להביא לאיזון כלכלי בין בני הזוג ולצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי הממון ביניהם אשר סיבותיו הינן, לרוב, חיצוניות [ראו עניין יעקובי בעמ' 553]."

     

100. מעבר לכך, נקבע בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פמ"מ):

     "למען שלמות התמונה יוער כי בחוק נקבע גם חריג לכלל החלוקה השוויונית הקבוע בסעיף 5(א) לחוק, ובית המשפט מוסמך להורות על חלוקה בלתי שוויונית כאשר ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (סעיף 8 לחוק)."

      

101. ועוד נאמר (שם):

     "מצטרף אני ל"הערתה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי [בעמ' 183 – 184] – אשר נאמרה באותו עניין בבחינת למעלה מן הצורך, וזה האופן שבו יש לקרוא דבריי אלו – כי יתכן שניתן לבוא לקראת בן הזוג החלש, שמוצא עצמו בסופו של יום ללא זכויות בדירת המגורים בה התגורר שנים רבות, על ידי שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון להורות על חלוקה לא שוויונית של נכסי בני הזוג כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת...".

      

102. דומני שאין עורר כי עיקר נטל פרנסת המשפחה, צבירת נכסיה וקיום רמת חייה על כתפי הנתבעת נפלה.

      

103. התובע עבד פעם כסגן מנהל XXX, פעם כפקיד תביעות בxxx וכו', אפילו לא טען כי יצא מגדרו לעשות יותר מכפי שעושה בן זוג "ביתי" כלשונו.

      

104. אמרתי בתמ"ש 41417-06-13, כך:

      

     סבורני, כי כאשר אחד הצדדים תורם תרומה משמעותית לרווחת המשפחה וממלא חובותיו הכלכליות בעוד הצד האחר עסוק זמן ניכר ב"למצוא עצמו תעסוקתית" מן הראוי להביא זאת בחשבון וליתן לכך משקל בחלוקת הנכסים [וראה תמ"ש 12950/03 ד.מ. נ' ר' מ' (פמ"מ) וכן תמ"ש 11849-07-10 ט.א נ' מ.א (פמ"מ].

      

105. לסיכום, מן הראוי להביא אף מדברי כב' השופטת לוין בתמ"ש 1066/06 נ.ש. נ' ש.ל (פמ"מ):

     "עקרון השוויון, עליו מושתת משטר זה, צריך להתקיים גם בהיבט התרומה והמאמץ. בן זוג המבקש הקנייה של זכויות שוות, מחויב גם בהשתתפות בנטל לקיום צרכי המשפחה במהלך החיים המשותפים. כאשר בן זוג אינו מבצע אף אחת מהפונקציות המשפחתיות, לא היותו מפרנס עיקרי ולא טיפול בעבודות הבית והילדים, יש ייחס משקל לעובדה זו... יש לחתור לשוויון מהותי ולא לשוויון טכני".

      

106. לא שוכנעתי כלל ועיקר לא כי התובע השתדל למצות את יכולתו התעסוקתית, גם לא כי תרם תרומה מיוחדת על דרך הקדשת עצמו וזמנו לצרכי הבית.

107. כאשר טוענים שני הצדדים כי עלי לפעול עפ"י סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג ושלא לחלק בשווה את נכסי הצדדים, תוך הבאה בחשבון של תרומותיהם והכנסותיהם וברם חלוקה אפילו על שאלת שבח שנצבר לאחר הקרע, אם משותף הוא, אם לאו, אולי טוב אם אניח לנגד עיני את הלכת ע"א 5640/94 חסל נ' חסל (פמ"מ) שבו נקבע, בין השאר כך:

     "האם זכאית המערערת, מכוח חזקת השיתוף, גם למחצית החנות והבית שנרכשו אחרי שתמה החזקה, וכן למחצית רווחי החברה שהופקו, מאותו יום ואילך או שיופקו בעתיד, מן הטעם שמקורם ברכוש המשותף? לשון אחר, האם זכאית היא רק למחציתו של ה"עץ" המשותף, לרבות מחציתו של יבול הפירות שהבשיל עליו עד מועד ההפרדה, או שמא זכאית היא גם למחצית הפירות שצמחו עליו לאחר מכן? האם "טעם הפרי" כ,טעם העץ"?... ניתן לומר שמקום שבו נעשתה ההשקעה העיקרית, כספית או אחרת, ב"עץ", בתקופה שלפני שתמה חזקת השיתוף, וניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה, תחול החזקה גם על הפירות. וכן בהיפוכו של דבר. התשובה קשה יותר כאשר לא ניתן לקבוע את התקופה המדויקת בחיי העסק המשותף שבמהלכה נעשתה ההשקעה העיקרית, או שלא ניתן לייחס את הפירות לאותה תקופה. סבורני כי במקרה האחרון ראוי שחזקת השיתוף לא תחול, בדרך כלל, על הפירות... אחד הטעמים לכך הוא שכאשר מוערך הערך הנוכחי (The present value) של הנכס העסקי העומד לחלוקה, מובא בדרך כלל בחשבון, בין יתר הרכיבים, גם צפי שלסיכויי ההתפתחות והרווח שלו בעתיד... לפיכך הייתי מציע שלא להוסיף לחלק שמקבל כל אחד מבני הזוג, לפי הערך הנוכחי, גם את הפירות שיצמחו בעתיד על העץ שהיה משותף, בין שהם "ענבים" ובין שהם "באושים". בן הזוג הפורש יזכה אפוא בשווי של חלקו לפי הערך הנוכחי של הנכס בזמן חלוקת הרכוש של בני הזוג – "השווי המוקפא" ליום ההפרדה – אך לא יזכה בתשלום נוסף בעתיד... טעם נוסף שלא להוסיף ולזכות את בני הזוג בעתיד בחלקיהם בפירותיו של הנכס שהיה משותף הוא הרצון שלא לאלץ בני-זוג שנפרדו להמשיך ולקיים קשר ביניהם. הסדר ממוני הקושר את בני הזוג זה לזה אחרי פרידתם אינו רצוי, והוא מאריך שלא לצורך את התהליך המייסר של הפרידה... התוצאה היא שהמערערת אינה זכאית למחצית החנות והבית או למחצית רווחי החברה אחרי שתמה חזקת השיתוף." (הדגשה אינה במקור א.ש).

      

108. והרי לך שיקול נוסף של צדק הראוי לשיקול על דרך סעיף 8(2) ולא רק על דרך השאלה העקרונית, עד היכן משתרעים פירות השיתוף.

      

109. לכל ברור, כי במקרים חריגים, סטיה מההסדר הקבוע והוצאת "נכס מאמץ משותף" מבין כלל הנכסים אשר נצברו במשותף יכול ותעשה באפיק מעבר מיוחד הוא סעיף 8(2).

      

110. סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "החוק") קובע כי:

      

     "ראה בית המשפט... נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, ... לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

     1. לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששווים לא יאוזן בין הצדדים.

     2. לקבוע שאיזון הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע, בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכשר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".

         

111. פרופ' רוזן צבי ז"ל, בספרו “יחסי ממון בין בני זוג", דן בשאלת אופן יישומו של סעיף 8 לחוק והוא אומר כי:

     " יש לאבחן נסיבות כאלה ממקרים אחרים של התנהגות בני הזוג הנוגעת למילוי חובותיהם במסגרת הנישואין ובמיוחד מילוי חובותיהם הכלכליות. האחרונים חייבים, לדעתנו, לשמש אמת מידה להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט וכבר העלינו אפשרות זו במקרה של פער משמעותי בין מאמצי בני הזוג למען המשפחה... התנהגותם של בני הזוג, ובעיקר זו הנוגעת למילוי חובותיהם הכלכליים, עשויה לשמש לסיבה מיוחדת הבאה בגדרו של סעיף 8 לחוק ומאפשרת את הפעלת הסמכויות המיוחדות לשיקול דעתו של בית המשפט" (עמ' 354-357).

      

112. מהפסיקה אנו למדים כי ביחס לאופן חלוקת הרכוש, נבחנת השתתפותו של כל צד בהשגת הרכוש המשפחתי, האפשרויות כלכליות העתידיות של כל צד, "הבזבוז וההוללות" שנעשו ברכוש ע"י מי מהצדדים, או אלימות אליה נתון צד פיזית ונפשית [בעניין זה פסק דינו של כב' סג"נ שילה בתמ"ש (ת"א) 23025-06-10 (פמ"מ) וכן ע"מ 577/04 (פמ"מ)].

      

113. אך בחינה זו נעשית באותם מקרים חריגים בהם סטיה מההסדר תתאפשר באמצעות "דרך עוקף" הנקראת סעיף 8(2) לחוק. אלא שזו לא תהא נגישה, קצרה ומהירה, להיפך.

      

114. בע"מ 638/04 ח.ר. נ' ר.ר (ניתן ע"י כב' השופט דרורי ביום 23.1.05) [פורסם בנבו] נקבע כי:

      

     "מן הראוי שהשימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון ייעשה במשורה ובמקרים חריגים ביותר. עצם יישומו של סעיף זה, פוגע בוודאות המשפטית ובציפיות הצדדים כמו כן, יש בו גם פגיעה בזכות הקניין של בן הזוג שמחצית הרכוש הינה שלו (זכות, שכיום היא חוקתית...) ובית המשפט מכח סעיף 8 (2) הנ"ל, רוצה לקחת חלק מרכוש זה ולהעביר לבן הזוג האחר". ראו גם: ע"מ 824/05 פלונית נ' פלוני (פמ"מ). תמ"ש (ירושלים) 1550/09 ע.נ. נ' א.נ. (פמ"מ). ע"מ (חיפה) 614/07 פלונית נ' פלומי (פמ"מ).

      

115. יוצא אפוא כי יש להקפיד שלא להרחיב את הנגישות אל "נכסי המאמץ המשותף" יתר על המידה.

      

116. משכך, בין ההסדר לבין הגישה לאותו "נתיב עוקף" המאפשר יציאה מההסדר מעין "מבואת כניסה" המשמשת כמנגנון השואף להבטיח כי ינוקזו לאותו נתיב או אפיק מעבר- מערכות יחסים המתאימות בחריגותן.

      

117. אם נגזור מהפסיקה, פרשנות רחבה שלא לצורך, תתכן סטייה עד כדי פגיעה בלשון החוק והתוואי אותו ביקש המחוקק לקבוע עלול להיעלם כליל.

      

118. ואולם, סבור אני כי אם נדבוק בפרשנות דווקנית בעניין זה אזי, מחד, נגשים את עקרון הוודאות אותו ביקש לטעמי המחוקק להעניק ומאידך, נאפשר סטייה מבוקרת במקרים ראויים.

      

119. כב' הנשיאה (בדימו') בייניש, קבעה בבג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים ואח' (פמ"מ) כי:

      

     "ראוי להדגיש כי בהתאם להוראותיו של חוק יחסי ממון, הכלל הינו איזון שוה של הנכסים בני האיזון בין בני הזוג. כדי להצדיק סטייה מכלל זה יש צורך בקיומן של נסיבות מיוחדות, ולשם כך יש לבחון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים" (פיסקה 12).

      

120. בשום שכל כתב ב"כ הנתבע מסעיף 9.9 ולסיכומיו כך:

     "9.9 הנה כי כן, הוכח כי קיימים פערי השתכרות משמעותיים ביותר ויש לפסוק לתובע פיצוי על פערי השתכרות אלו. לעניין זה ראה פסק דינה של כב' השופטת גליק בתמ"ש 52231-09 מ.ב נ' ע.ב [פורסם בנבו], שם פורטו שלושת התנאים הנדרשים לצורך הענקת "פיצוי" בגין הפרשים בכושר ההשתכרות:

     "ההלכה המשפטית גורסת כי הכללת כושר ההשתכרות ב"נכסי הנישואין" תיעשה בכפוף לתנאים מסוימים ובהם ניתן למנות מ"מעוף הציפור", שלושה יסודות (כאשר בד"כ הטענה היא כי בן הזוג הביתי הוא שאפשר לבן הזוג האחר לפתח את הקריירה שלו): (א) בן זוג "ביתי" מחד גיסא ובן זוג "קרייריסטי" מאידך גיסא; (ב) קיים "פער דרמטי" בכושר ההשתכרות של בני הזוג; (ג) נישואים לאורך זמן."

     9.10 לא יכול להיות ספק כי בעניינינו כל הפרמטרים מתקיימים. התובע היה בן הזוג "הביתי" והנתבעת בן הזוג "הקריירסטי", קיים פער דרמטי ביותר בכושר ההשתכרות של בני הזוג – לכל הפחות פי ארבעה והצדדים היו נשואים לאורך זמן רב – 20 שנה.

     9.11לאור הפסיקה ובנסיבות העניין יש לפסוק פיצוי ביד רחבה לתובע ובנוסף חלוקה לא שוויונית של הרכוש שנצבר במהלך הנישואין – באופן בו התובע יקבל 700/0 מהרכוש שנצבר ע"י הצדדים במהלך נישואיהם.

     בע"מ 740/08 פלוני נ פלוני ת [פורסם בנבו] (ניתן ביום 19.11.08) אישר בית המשפט המחוזי בדעת רוב, תשלום חד פעמי לאישה שלא עבדה בעוד בעלה השתכר כ- 14,000 ₪ בחודש, כפיצוי בגין פערי כושר השתכרות בסך של 200,000 ₪. בתמ"ש 3640/10 א.ב נ' צ.ב [פורסם בנבו] (ניתן ביום 15.5.12) פסק כב' השופט פלקס במקרה דומה למקרה דנא, בו כושר ההשתכרות של האיש עלה פי ארבעה על זה של האישה, פיצוי בגובה של 160,000 ₪ בגין פערי ההשתכרות.

     9.12המוניטין המקצועי והעסקי של הנתבעת התגבש לאורך שנים, עד כי היא הגיעה למקום בו היא נמצאת כיום, באמצעות תרומתו תמיכתו ומסירותו של התובע לפיתוח הקריירה של הנתבעת. ברור כי מוניטין הנתבעת, נסיונה התעסוקתי, הקשרים העסקיים שלה וכושר ההשתכרות שלה הם נכסי קריירה שיעמדו לה בעתיד. נכסי הקריירה הוכרו בפסיקה וכן בתיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג כנכס בר איזון.

     לעניין זה יפים הדברים בהלכה המפורסמת בעניין בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו):

     "מהם נכסי הקריירה? מבלי להציב רשימה סגורה, נבהיר כי עוסקים אנו בכושרו של האדם להשתכר... כושר זה מורכב על דרך הכלל, פרט לכישוריו של האדם, גם מיסודות נוספים ובעיקר השכלה, נסיון ומוניטין שנרכשו לאורך תקופת הקשר הזוגי..

     הצורך להיזקק לחלוקה של נכסי הקריירה יתעורר בעיקר במקרים מובהקים שבהם נוצר פער ממשי וברור בין בני הזוג מבחינת כושר ההשתכרות שלהם – פער שנובע מכך שאחד מבני הזוג נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו. במקרים כאלה, העיקר אינו בצורך לשמר את המצב הקיים מבחינת מסלולו המקצועי של בן הזוג האחד ובמחינת תנאי חייו של בן הזוג האחר. שימור כזה עלול לחתור תחת רצונם של הצדדים להיפרד ולפגוע ביכולתם לנתב את חייהם, מכאן והלאה, כראות עיניהם. חלף זאת, על בתי המשפט, במלאכת השומה, לחתור לכך שעמדת המוצא של "בן הזוג הביתי", בצאתו לחיים חדשים, תשתפר, כפי שהוא עצמו סייע לשיפור עמדת המוצא של בן זוגו. שיקולים אלה משליכים גם על דרך התשלום.

     9.13בע"מ (תל אביב יפו) 1033/03 ע' נ' ל' תק – מח 4100, עמ' 4116 נקבע בין היתר כי יש להכיר במוניטין כנכס בר-חלוקה או בר איזון, כאשר הכרה זו משתרעת גם על כל נסיבות שבהן המוניטין הם אישיים וקשורים לאדם כבעל מקצוע, ולאו דווקא צמודים לעסק.

     9.14עוד נקבע כי עצם הקושי המעשי בהערכת מוניטין אישי ניתן לפתרון באמצעות סעיף 8 לחוק יחסי ממון שעניינו איזון שלא על פי יחס מחצה על מחצה וכי "איזון כזה מאפשר גמישות לכיוונים שונים והוא טעון חשיבה יצירתית" (בע"מ 5879/04 פ"ד נט(1) 193)."

      

121. על האמור לעיל יכול ויש להוסיף את ידיעתנו ולפיה:

     בתמ"ש 20964/02 פלונית נ' אלמוני קבע כב' השופט גרינברגר:

     "אין המדובר בבדיקת ה"אשמה" לפירוד ולקריסת התא המשפחתי וככלל ניתן לומר כי למעט מקרים קיצוניים במיוחד, כגון אלימות או התעללות נמשכת וכדומה, אין לשיקולים כאלה כל אחיזה בלקסיקון של חוק יחסי ממון... מאידך גיסא, החוק כולו מבוסס על ההנה של "המאמץ המשותף", קרי שמגיע לכל בן זוג מחצית מן הרכוש הכולל של המשפחה מאחר שכל בן זוג תורם את חלקו ואמור לעמוד בציפיות הכלכליות הנוצרות מעצם הנישואין, שכל אחד, כשותף מלא, יתרום לפי יכולתו לקידום המשפחה בכל התחומים ובמיוחד בתחום הכלכלי, בין אם ישירות, בהכנסות שמרוויח מעבודתו, ובין אם בעקיפין, ביצירת סביבה תומכת בבית, בטיפולו ובטיפוחו, בטיפול בילדים וכדומה. שונה המצב כשבן זוג אחד אינו תורם לתא המשפחתי ואינו עומד בציפיות האמורות, תוך שמאמץ לעצמו גישה של התנערות מאחריותו לתרום ממאמציו לכלכלת המשפחה... במקרה כזה, הרציו שעליו בנוי החוק אינו מתקיים, ומסיבה זו העניק המחוקק לבית המשפט את הסמכות לסטות מחלוקה שוויונית".

     (הדגשה אינה במקור)

      

122. נתחיל עם טענות התובע: התובע הוא XXX אך בחר שלא לעסוק במקצועו. התובע עבד כאשר מצאה ידו פעם כסגן מנהל מחלקה, פעם ב-X (עסק) של אביו, אך לא נמצאה לי כל ראיה לפיה נדרש התובע להתמסר לגידול הילדים (כבני 11 ו-17) רב מכל אב אחר ובוודאי שאין לומר כי התובע הקריב פיתוחה של קריירה כלשהי.

      

123. אוסף על כך את העובדה שאינה במחלוקת ולפיה, בריאותו של התובע תקינה ואילו הנתבעת לקתה במחלה כרונית משמעותית המאיימת על תוחלת חייה, זיכרונה ובעיקר על המשך קיום כושר עבודתה והרי לך שיקול נוסף שלא להעדיף את התובע.

      

124. אמרה הנתבעת מסעיף 44 לסיכומיה ואני מסכים עם עיקרם, כך:

      

     "פסיקת ביהמ"ש העליון מאפשרת לביהמ,ש לענייני משפחה לעשות שימוש בעקרונות על המבוססים על היחסים האמיתיים שבין הצדדיים ולקבוע כללים צודקים והגיוניים לחלוקה הרכוש ולאיזונו אפילו שלא שווה בשווה, אם אכן יש בכך הצדק.

     בבע"מ 8206/14 ובע"מ 8427/14 מבסס ביהמ"ש העליון את עקרון "השיתופיות המוחלשת" על ביהמ"ש העליון נכנס לדיון בסוגית "השיתופיות המוחלשת" או "שיתופיות לשיעורין" בגלגול שלישי וקבע כי (עמ' 8 ס' ט"ו):

     "כידוע סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון מסמיך את בית המשפט לפעול בניגוד לברירת המחדל שבסעיף 5 לחוק, באופן המאפשר להפחית מחלקו של בן זוג באיזון, אל מתחת למחצית, אם ראה שקיימות נסיבות המצדיקות זאת, ובלשונו: ... "

     "המחוקק הותיר לשיקול דעתם של בתי המשפט ובתי הדין פיתוח כללים מתאימים באשר לנסיבות הספציפיות לשימוש בסמכות זו, ואין מדובר ברשימה סגורה"

     "... יש מקום לתת לכך ביטוי גם באופן החלוקה, מקום שבעלי הדין מנהלים מערכת לא שוויונית, בשונה מן המצב "הרגיל" בו אמורים שני הצדדים להירתם יחדיו לקיום התא המשפחתי, כנדרש לצורך חלוקת מחצה על מחצה לפי סעיף 5 לחוק, כאמת המידה המרכזית להפעלת סמכותו של בית המשפט בגדרי יחסי ממון..."

     ביהמ"ש העליון אישור את החלת השיתופיות המוחלשת במקרה הנדון שם, לפיו הבעל נפקד מהבית וניהל קשרים עם נשים אחרות בידיעת האשה, אך קבע כי הרשימה אינה סוגרה וכי קיימות גם אפשרויות נוספות להחלת סע' 8(2) לחוק יחסי ממון.

     התובע אינו עונה לדרישת ביהמ"ש העליון לפיו: "המצב הרגיל", בו אמורים שני הצדדים להירתם יחדיו לקיום התא המשפחתי; לטענתנו אין הוא זכאי לשיתוף שוויוני.

     כפי שהוכח בתיק זה (ראה לעיל ולהלן) התובע לא עזר, לא השתתף, לא נרתם לעזרה, לא עשה כל דבר בכל הנוגע לזכויות בפרויקט "XXX"; אין מדובר באדם חסר יכולת לעזור, אין מדובר במקרה הקלסי של בת זוג "הצופיה הליכות ביתה" מרוכזת במלאכת הבית ושאין לה אמצעים פרטיים משלה (והרי לא נטעה אם נאמר שלמענה נוצרו כללי השיתוף במקור), אלא באדם בעל יכולות רבות (שבתחילה ניסה ליצור תדמית "מסכן") שנמנע בכוונה שלא לעזור ולא להשתתף, זאת מתחילת רכישת הזכויות ועד היום, כהוא מתכחש לחובת ולדרישות ונמנע מלשאת בהם.

     לטענת הח"מ, המקרה דנן אף הוא יכול להיכנס בדלת אמותיו של ס' 8(2) לחוק יחסי ממון ונמצאים אנו למדים גזירה שווה גם במקרה זה בו הבעל הפך את האישה ל"פראיירית" העושה הכל למען רכישת והקמת נכס יקר, ואילו הבעל לא תורם דבר, אפילו כשהוא יכול לתרום רבות ולעזור במשותף עם אישתו.

     לטעמנו יש מקום לעשות שימוש בסע' 8(2) כאשר התובע אינו טורח לעזור לבת זוגו לרכוש זכויות בפרויקט שאמור להביא רווח, כאשר הוא מסוגל לעזור ולתמוך ויש לו יכולת אך אין לו רצון קל שבקלים ומשתמש בבת זוגו כ"פראיירית" לעת מוצא.

     כאשר מדובר באדם צעיר בריא וחזק המעיד על עצמו כי בא ממשפחה בעלת אמצעים רבים ובעלת קשרים (ראה סע' 3.4 לתצהיר עדותו הראשית), להבדיל מאישתו שמקורה במשפחה דלת אמצעים (ראה סע' 3.4 הנ"ל).

     כאשר אדם זה מעיד על עצמו כי הוא בעל כושר ניהול וכי היה סגן מנהל XXXX XXXX (פרוט' 21/5/15 עמ' 115 שורה 5).

     כאשר בפייסבוק מעיד אדם זה על עצמו כי הוא שותף ומנהל החברה (ראה חקירה מיום 20/10/14 עמ' 77 שורה 6) וכך גם מציג עצמו בפני שגרירות ארה"ב כאשר מבקש הוא ויזה (פרוט' 21/1/15, עמ' 100 שורה 4).

     לא זו בלבד אלא שהתובע מעיד על עצמו כמי ש"ניהל" את הנתבעת והנחה אותה כיצד להתנהל מול בעלי XXXXX”. הוא היה מקליט את הנחיותיו במכשיר הקלטה כ"גורו" המפעיל תלמידו (פרוט' 21/1/15, עמ' 104 שורה 7).

     התובע מעיד על עצמו מספר פעמים, (למרות ניסיונות בא כוחו להשתיקו): "יש לי יכולת לנהל את הxxx  (פרוט' 21/1/15 עמ' 117 שורה 4 ושורה 9).

     כאשר אנו צופים בקלטת הוידאו שהמציא העד XXX, נראה התובע כאדם אסרטיבי, בעל דיבור מהוקצע, יועץ לענייני תביעות ביטוח.

     כבר במהלך חקירתו מתחלפת אט אט, תדמי המשחק של התובע כ-"מסכן", "חסר הזכרון", "רק מטפל בילדים" רק "מורח סנדוויצים" (פרוט' 21/1/15 עמ' 103-104), לתדמית איש חזק היודע היטב מה מטרותיו ומנצל את אישתו, מנחה אותה ושולט בה ביד רמה.

     לא מופרכת טענת הנתבעת כי התובע סחט את הישארותה במערכת המשפחתית "כתרנגולת המטילה ביצי זהב" על ידי השימוש ב"החזקת הילדים" ככלי סחיטה ובמיוחד בהחזקת הבן והדרתו ממנה אימו."

      

125. איני מסכים עם הנתבעת כי המקרה שבפני נכנס בגדר ההלכה העוסקת "בשותפות מוחלשת". לטעמי כדי שתהא דריסת רגל להלכה יש צורך להצביע במפורש על ראיות פוזיטיביות הסותרות כוונת שיתוף וכאלה אין בכאן.

      

126. איני מסכים גם עם כל רמיזה אודות היכולת להסיק מהתרברבותו של התובע כבעל עסק, בנכסי משפחתו ועוד כי יש להעדיף דווקא את הנתבעת או כי התובע הוא אכן בעלים כאמור.

      

127. נכון שהנתבעת השקיעה את "חלקה ודמה" בפרנסת המשפחה כדי פגיעה בבריאותה שלה. נכון שהיכולת לרכוש את דירת המיליונים ולשמור על הרכישה כולן לזכות הנתבעת בלבד עומדות ויש אכן לראות בתובע כמי שנראה מבלי לנקוף אצבע אך כל אלו אין בהם להעדיף צד על פני משנהו.

      

128. נפנה מכאן לאמירה נוספת שעניינה יכולת השתכרותה העודפת משמעותית של הנתבעת על פני זו של התובע.

      

129. כאשר עסקינן בנכסי עתודה כלכלית למיניהם, יש כמובן להביא בחשבון גם את כשרונה האישי של הנתבעת וחריצותה.

      

     איש אינו יכול לשלול זכויות מן התובע רק בשל דרך הילוכו עם בני אדם לעיתים ורעייתו בפרט, אך אין בכך להוכיח כי מעשה כלשהו של מאמץ מצד התובע איפשר לנתבעת את עבודתה.

      

      

130. כאשר עבודה ויכולת השתכרות הם עניין צופה פני עתיד ואם רוצים אנו לומר כי הנתבעת לא תפוטר או תמצא מעמד דומה בחברה אחרת אין אנו יכולים להתעלם ממצבה הבריאותי שבאחת יכול להעבירנה מזו המשתכרת בעין יפה לכזו החיה מקצבת נכות ודמי ביטוח רפואי.

      

131. שיקולים של צדק חובקים, כאמור, גם שיקולי הגינות. העובדה כי התובע לא נרתם במאומה לתשלומי הדירה לאחר הקרע, כי טיפוח ניכור הורי שחייב התערבות משפטית מסיבית וכי עם הקרע נהג שלא בהגינות גם ם צריך לבוא.

      

132. מעמ' 6, סעיף 35 לסיכומיה, סיפרה הנתבעת כהי לישנא:

      

     "התובע נהג באופן בזבזני תוך ניצול מחפיר של משאבי הנתבעת עד לרגע האחרון והיתמם בחקירתו כאילו הדבר מובן מאליו: יש מנצל ויש מנוצל... גם העולם נוהג...

     בפרוט' 20/10/14 עמ' 51 שורה 19 עד עמ' 52 מודה התובע בהתנהגות מחפירה לפיה אפילו בחודש דצמבר 2013 (חודש שיא המריבה והמתח בין הצדדים) משך התובע בכרטיס האשראי מחשבון הבנק המשותף 20,264 ₪ !!! ומחשבון הכספומט משך התובע 7,000 ₪... זאת ללא רשות מהנתבעת.

     חשבונות הבנק הוגשו לתיק ביהמ"ש ונסרקו – נספח י"ח לסיכומים.

     התובע מסביר את התנהלותו בעמ' 52, שורה 5: "את ה-20,000 ₪ אני לא זוכר, בגדול אני הייתי חי ברמת חיים גבוהה." יצוין כי התובע אינו טוען כי בני המשפחה חיו ברמה גבוהה אלא כי הוא חי ברמת חיים גבוהה.

     יוער כי בזבוז אובססיבי זה מתנהל כאשר הנתבעת אינה מקבלת משכורת כבר מספר חודשים חשבונות בנק סובלים ממשיכת יתר מינוסים וכשנפרדו הצדדים הועמדה הנתבעת בפני שוקת כלכלית שבורה.

     כפי שניווכח לדעת "רמת החיים הגבוהה" של התובע אינה יוצאת מחשבונותיו, אינה יוצאת מהכנסות XXX, אינה יוצאת ממשכורתו וזכויותיו הסוציאליות, אלא אך ורק מהתובעת שהפכה אבן שואבת לגחמותיו הבזבזניות של התובע עד אפילו במועד הקרע וגם לאחר מכן.

     מפרוט' החקירה 20/10/14 בעמ' 54 שורה 25 עולה כי התובע לא עצר ובחודש ינואר 2015 לאחר הפרידה ולאחר צו המניעה ולאחר שהגיש את תביעתו הרכושית הוא ממשיך במסע הגזל והבזבוזים ומשך 14,000 ₪... כך בעבר במהלך חודשי נובמבר וכך באוקטובר 2013.

     בתצהיר עדותה הראשית מפרטת הנתבעת את החובות העצומים שנשארו לאחר הפרידה ובזבוזי התובע. בסע' 78 עד 96 מפורטים חובות המשפחה בהם היתה צריכה הנתבעת לטפל לאחר החורבן הכלכלי שהמיט עליה התובע בבזבוזיו. בחוסר התחשבות ואנוכיות חסרת גבולות לא מתחשב התובע בחשבון בנק X בו יש הלוואה משותפת של 180,000 ₪ שפיצויי הפיטורין של הנתבעת כיסו את חלקה לאחר שהתובע ניסה למשוך סכום גדול מהבנק ללא רשות. חוב שכר הדירה בסך של למעלה מ100,000 ₪. חוב ארנונה, חוב למים, חוב חשמל וכיו"ב.

      

133. הוסף על כך כי התובע הרוויח מיליונים מעסקת הדירה, פרי יכולותיה המקצועית של הנתבע וללא תרומה של ממש מצדו ותמצא כי אגב שיקולי צדק שאין להעדיף איש מן הצדדים על פני זולתו לעת איזון המשאבים.

      

     חוב בחשבון המשותף

134. כאשר טען התובע כי רק הסיע את בנו על מנת שילין כנגד אמו במשטרה והבן הוא המתלונן, הצליח התובע לגרום לי לתחושה דומה כאשר טען הוא בסעיף 8.17 כי החוב אשר נצבר וכוסה בחשבון המשותף אינו מעיינו ולא עליו לשאת בו.

     הרי צריך אדם למידת הגינות ואין הוא יכול להסתפק בהסברים שברור שאין בהם ממש.

      

135. התובע אינו מכחיש דבר מסוג יחסי העבודה של הנתבעת ובסעיף 42 לסיכומיה כתבה הנתבעת כך:

     "התובע יודע היטב כי מה שיש בחשבון המשותף זה מה שנשאר אחרי כול הבזבוזים, אבל הוא ממשיך לעשות "פני תם" כאילו אינו יודע זאת וממשיך בגזל כאילו אין מחר.

     בעמ' 60 לפרוט' 20/10/14, מודה התובע לראשונה כי כל הפיצויים והזכויות של הנתבעת הופקדו בחשבון המשותף ולמעשה הוא הוציא משם את שארית שרידי הכספים (עמ' 60 שורה 20, עמ' 62 שורה 10, בעמ' 63 שורה 4 נשמעת התשובה המיתממת: "אישתי טיפלה בעניינים הכספיים".

      

136. אמור מעתה כי גם יתרת החובה שבחשבון משותפת היא ככל שלא כוסתה ע"י מימוש זכויות התובעת טרם מועד הקרע.

      

     התחייבויות בגין הדירה השכורה

137. המעיין בסעיפים 8.8 ו-8.12 לסיכומי התובע ימצא תמצית טיעוניו בעניין זה וכן לשונו:

     "למעלה מן הצורך, באשר לחוב הנטען לבעלת הדירה השכורה בה התגוררו הצדדים בשכירות עובר לפרוץ הסכסוך (להלן: "הדירה השכורה") – הוכח כי הנתבעת עזבה את הדירה באופן חד צדדי ועל דעת עצמה מבלי ששיתפה בכך את התובע, תוך שהיא מפרה ביודעין את חוזה השכירות וגורמת לתובע להימצא אף הוא במצב של הפרה. כך, הנתבעת החליטה על דעת עצמה לנטוש את דירת המגורים, בלא הכנה כלשהי או הערכות לתובע ו/או לילדיהם הקטינים של הצדדים, תוך שהיא מותירה אחריה חובות גבוהים בשל אחזקתה ושכרותה של הדירה היקרה...

     הנה כי כן – כל נזק שנגרם בשל יציאתה של הנתבעת מהדירה השכורה לרבות החוב לבעלת הדירה והנזק שנגרם בשל אי תשלום זה, הינו בעטיית הנתבעת בלבד ועליה לשאת בסכום זה במלואו".

      

138. טענה זו ולו מן הבחינה המשפטית לא רק שאין לה על מה שתסמוך, פשיטא היא הפוכה מן הדין.

      

139. כלל הוא שעל מנת שלא תחוב אשה בתוצאה ממונית עקב עזיבתה את הבית שדי בנטל "קל כנוצה" (וראה ע"א 256/65 מילר נ' מילר (פמ"מ) וכך ע"מ (ים)177/99 איילון נ' איילון (פמ"מ).

      

140. במקרה בו הגיעה הנתבעת כדי בקשת צו הגנה אשר נענה ביום 25/12/13 מורם אותו נטל.

      

141. אם מקובל עלינו כי בקשת צו מניעה (כמו גם נקיטת שורת הליכים משפטיים בין צדדים) מהווים לא רק אמתלא מבוררת כמובנה בדין, אלא אפילו הפטר מחובת תשלום דמי שימוש ראויים (וראה עמ"ש 48595-05-10 (פמ"מ) וכן עמ"ש 320/02 עפל נ' עפל (פמ"מ) וכן עמ"ש 7396-12-09 (פמ"מ)].

      

     קל וחומר שהתובע אינו זכאי להיבנות מבריחתה של הנתבעת ממנו וממחיצתו.

      

142. כאשר עוזב בן זוג דירה שכורה מציב הוא בפני הנשאר בחירה בין שתי ברירות: רוצה נשאר בדירה ופורע הוצאותיה; רוצה עוזב את הדירה ו/או אז מוטלים חובות הדירה על שני הצדדים בשווה.

      

143. חיובי דירה מושכרת אינם מפתח כלא לנעול בהם בן זוג על כי ההין לבחור לממש זכותו ולעזוב את בן הזוג האחר ואין בדין חובה להודיע כל כך מראש או לקבל הסכמה מראש.

      

144. אם תרצה בדוגמא פרקטית תשאל, האמנם צריכה אשה מוכה שפניה למקלט לנשים מוכות לתאם יציאתה מראש? שהרי כך היית נאלץ לומר לו הלכה כפי התובע.

      

145. משעזבו שני הצדדים את הדירה (סעיף 6 לסיכומי התובע) אזי כל חוב שנפרע בגינה על שניהם חל הוא ובשווה.

      

      

     נכסי עתודה כלכלית

146. טענות התובע כי יש להעדיפו מכח סעיף 8(2) לחוק מופנות למעשה כלפי כושר השתכרותה של הנתבעת שהרי זו לא פיתחה לא מקצוע מיוחד וגם לא השכלה מיוחדת ומכאן שיש לדחות את טענות התובע לעניין "מוניטין".

      

147. אין עורר כי שכרה של הנתבעת יכול והוא מגיע כדי פי 5 או 6 משכרו של התובע, ואני ער לכך שמוזר הדבר הכיצד כ-10,000 ₪ נטו שמשתכר התובע אצל אביו, לא נשתנו ולא עלו זה שנים.

      

148. המעיין בהלכת פלונית (וראה בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (פמ"מ)) יגלה כי אכן יכולת השתכרות היא בין הרכיבים עליהם צריך ביהמ"ש ליתן דעתו אגב פס"ד בתובענה רכושית, הכולל טענות על פי סעיף 8(2) לחוק.

      

149. לא בכדי מכוונים הצדדים (לעניין זה) לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון שהרי כבר נקבע, לא אחת ולא שתיים כי חלוקת נכסי עתודה כלכלית למיניהם, להבדיל משומתם, הוא עניין לאומדנא של ביהמ"ש כפי נסיבות החוק הספציפי ואין הוא עניין לתחשיב (וראה תמ"ש 41417-03-16 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם)).

      

150. הדברים מובנים מאליהם שהרי כושר השתכרותו של אדם הוא גם תלוי כשרון אישי, עניין שאין לא דבר וחצי דבר עם הזוגיות והתנהלותה (וראה תמ"ש 41417-06-13 לעיל).

      

151. אותם שיקולי צדק שבסעיף 8(2) לחוק כוללים מגוון רחב של שיקולים ובהם היקף הנכסים המוענקים אגב חלוקת הרכוש (ובמקרה שבפני זוכה התובע במליונים פרי ההזדמנות שניצלו הצדדים ושטופחה ומומנה ע"י הנתבעת גם לאחר פרידתם), גם משך הנישואין, גם צפי שנות העבודה הנותרות ועוד (וראה תמ"ש 41417-06-13 לעיל / מירז, זגורי).

      

152. טענות לעניין כושר השתכרות מועתד, מטבען נושאות הן פני עתיד שהרי הצד "שיקופח" ממילא אימצה חולק את פירות העבר עםבן זוגו ונדרש הוא כעת להוסיף על כך חלוקה שאינה בשווה, בבחינת השתקפות יכולת השתכרות שתהא לא בעתיד.

      

153. לו היה מדובר באדם שיש לו עסק בלבד וממנו נוטל הוא משכורת אזי שיקוף מוניטין העסק די בו ואין מכפילים את המתת בבחינת גם עבור שכר בעתיד וגם עבור רווחי עתיד כנובע משווי המוניטין.

      

     בכאן כאשר מדובר בשכירים הדגש הוא גם על תרומת ומאמץ הצדדים וזה של הנתבעת רב בהרבה מזה של התובע גם על פני עתיד.

      

154. למדנו מעדות XXX ו-YYY כי מעמדה של הנתבעת ושכרה אינו תלוי אך ורק ביחסיה עם XXXX שעה שyyyy (השותף הנוסף) מעדיף היה להשתחרר ממנה.

      

155. למדנו כי עם סיום עבודתה מימשה כבר הנתבעת את זכויות הפרישה. ועוד למדנו בבחינת בלתי מוכחש כי מצב בריאותה רעוע כדי כך שהיא עלולה להמיר משכורת בקצבת נכות בכל יום.

      

156. התובע בריא בגופו, יכול הוא ללמוד להתאמץ רב מכפי שהוא עושה היום ושנות עבודה רבות צפויות לו.

      

157. בשורה של פסקי דין קצבו בתי המשפט סכומי כסף בגין איזון נכסי עתודה כלכלית ושלא על בסיס תחשיב ואולם לעולם הכלל הוא שאיזון שאינו בשווה על סמך סעיף 8(2) לחוק החריג הוא ולא הכלל (וראה תמ"ש 41417-03-13 לעיל).

      

158. בהינתן יכולת השתכרותה, מאמציה הרבים ומצבה הרפואי של הנתבעת מחד, התנהלות התובע, מצבו הרפואי וזכייתו בזכויות בכאן וצפי שנות העבודה הצפויות לצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שלא להעדיף איש על פני רעהו אגב איזון המשאבים ושלא לפנות אל החריג שבסעיף 8(2) לחוק.

      

     שותפות מוחלשת

159. טענה זו של הנתבעת ולפיה יש לראות בשותפתם של הצדדים בבחינת שותפות מוחלשת אין לה על מה שתסמוך.

      

160. לטעמי משעל פני שנים לא בדקו ביהמ"ש ולא פקדו עוון על בן זוג "עצל" שעבד מעט או שאפילו לא עבד כלל, אין זה משנה כלל אם המתאמץ פחות גבר הוא אם אשה (ובכל נשכח כי גם התובע עבד, אפילו אם כילה לצרכיו יותר מכפי הכנסתו).

      

161. הדוקטרינה החדשה בעניין השותפות המוחלשת מקורה כזכור בהלכת ת"א 8762/00 אבו רומי נ' אבו רומי (פמ"מ) ואולם המסקנה שם לא נבעה ממדידת כשרונות, תכונות אופי או מאמצים של הצדדים, שהרי שם נמדדה הכוונה לשיתוף בהינתן כמה "שותפות" לחיים "המשותפים".

      

162. דין טענה זו של הנתבעת להידחות.

      

      

     מועדי השומה והשקעות לאחר הקרע

      

163. כתב ובדין התובע מסעיף 6.5 לסיכומיו:

     "קיימת פסיקה עניפה לפיה – ככל ששילם אחד הצדדים את דמי המשכנתא בגין נכס שלצד השני זכויות בו (בין אם רשום על שמו ובין אם לאו), הרי שהדבר בא בחשבון במסגרת איזון המשאבים כחוב אותו יש להשיב לצד המשלם (מחצית מתשלומי המשכנתא ששילם בעצמו). לא נמצא פסק דין ולו אחד הקובע כי בשל תשלומי משכנתא על ידי צד אחד בלבד לאחר מועד הקרע – ערכו של הנכס יחושב נכון לשוויו במועד הקרע ו/או שחלוקת האחוזים בין הצדדים תהיה שונה ולא שווה. לעניין זה ראה בע"מ (י-ם) 222/08 שי אי ני שי די (פורסם בנבו, 02.02.2010) שם אושרה בין היתר קביעתו האופרטיבית של בית המשפט קמא, לפיה החל ממועד פסק הדין יישאו הצדדים במשותף בתשלומי המשכנתא וככל שנוצרו חובות בגין תשלומי המשכנתא הרי ש"כל הסכומים והקיזוזים שבפסק הדין יוצמדו למדד המחירים לצרכן ויישאו ריבית חוקית מהמועד בו היה זכאי לו אחד הצדדים ועד למועד עריכת החישוב, ומאז ועד לתשלום המלא בפועל".

     כן ראה שתמש (י-ם) 16284-05 ג.י. נ' כ.י (פורסם בנבו, 11.11.2013), שם נקבע כי האישה נשאה לבדה בהחזרי המשכנתא ממועד הקרע ולכן סכום זה ייכלל בנכסי האיזון ו"בפועל במסגרת איזון המשאבים יש להשית על התובע מחצית מן הסכום ששולם בגין פירעון ההלוואה בתקופה זו. " וכן בתמ"ש (טב') 12643-03-11 נ.י. נ' ש.י (פורסם בנבו, 06.11.2013) בנסיבות דומות כאשר אף שם נקבע כי: "חלקו של האיש בתשלום המשכנתא החודשי יקוזז מחלקו בדירה על פי החישוב הבא; מחודש מאי 2010 עד הלום חלפו 42 חודשים* חלקו של האיש במשכנתא בסך 1,000 ₪ כך שיש לקזז סך של 42,000 ₪ מחלקו של האיש בדירה בתוספת הצמדה וריבית עד לביצוע התשלום בפועל."

     וכן ראה בתמש (חיי) 6960-05 ש' ס' נ' ד"ר א' ס' (פורסם בנבו, 04.03.2012), שם נדונו מספר נכסים – חלקם לא רשומים כלל על שם התובעת וחלקם רשומים על שם צד ג': “התובעת זכאית למחצית שווי נכס "המרפאה" בקיזוז מחצית תשלומי משכנתא ששולמו ע"י הנתבע לאחר המועד הקובע. נכס המרפאה יימכר למי מהצדדים ו/או לצד שלישי בהתאם למכירה בשוק החופשי ו/או הערכת שמאי מעודכנת. לנתבע זכות ראשונית לרכישתצ המרפאה. "... התובעת תישא במחצית תשלומי המשכנתאות, מיום הקרע ועד לפירעונן בצרוף הצמדה למדד".

     דהיינו, אף לשיטת הנתבעת תרופתה הינה בהשבת מחצית תשלומי המשכנתא ששילמה מהמועד הקובע. ברור כי בעצם בקשת סעד זה הכירה הנתבעת בהיות הדירה של שני הצדדים וזאת עד למועד המכירה, שאחרת מדוע ביקשה השבת תשלומי המשכנתא?!

     הנה כי כן, על פניו טענת הנתבעת כאילו הזכויות בנכס העיקרי של הצדדים – הינן של הנתבעת בלבד וכי "לכל היותר" התובע זכאי ל"איזון ערך הזכויות במועד הקרע" בשל העובדה כי נרשמה הערת אזהרה על שמה בלבד (ללא רישום בטאבו) הינה טענה שערורייתית, מופרכת וחסרת תום לב, המנוגדת למושכלות יסוד בדיני משפחה. על אף שהדברים ברורים וידועים ראה לעניין זה למשל בתא (ת"א) 36442-11-11 אילנה חבבני ערן חובב (פורסם בנבו, 29.01.2015):

     "בהתאם לחוק, נכסים ש"הופקו" בתקופת הנישואין מעבודתם של בני הזוג לרבות מאמץ ביתי המאפשר את עבודתו מחוץ לבית של אחד מהם, נחשבים לנכסי המאמץ המשותף ועל כן הם מחולקים לעת פקיעת הנישואין בין הצדדים ללא קשר לרישום הפורמאלי, אלא אם כן ערכו ביניהם הסכם אחר."

164. הפרקטיקה הנוהגת פשוטה היא בהסתמך גם על הלכת רדלביץ (וראה רע"א 101/97 רדלביץ' נ' מודעי (פמ"מ)) החותרת למניעת ריב ומדון היא מכר הנכס וחלוקת התמורה ע"פ המחיר שיתקבל בפועל.

      

165. בן הזוג אשר השקיע, בין בתשלומי משכנתא לאחר מועד הקרע ובין שנטל על עצמו חובות מועתדים לאחר מועד הקרע זכאי להשבתם (וראה תמ"ש 41417-06-13 לעיל)

      

166. וישאל השואל ומה פיצוי לה לנתבעת בכך שרק היא פרעה משכנתאות, נתנה ערבויות ו"הצילה" את אפשרות מימוש הנכס בעוד התובע מותר אותה ללא נקיפת אצבע לעשות כל זאת לבדה, הרי התנהגות חסרת הגינות יש בכך מצד התובע (וראה בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (פמ"מ)).

      

167. לטעמי הפיצוי אינו על דרך אובדן חלקים בנכס לתובע, אלא שחוסר המעש התועלתני שנקט מביא אותו להשבת המגיע לנתבעת עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה ואין הוא יכול להסתמך על השבה נומינלית בלבד.

      

168. לא זו אף זו שהנתבעת זכאית להשבת כל הוצאה שהוציאה אגב המשך פרעון החובות ובכלל זאת עלות הנפקת הערבות וכו'.

      

169. לאחר ששקלתי ביני לביני, אומר גם מדוע לא מגיע לנתבעת פיצוי נוסף אף שמסכים אני כי כלשונה "הצילה בכפסה ובמאמצה בלבד את הפרויקט לאחר הקרע".

      

170. פעולה זו הביאה תועלת (מימון) לא רק לתובע אלא גם לנתבעת.

      

     הקצאת מימון מזכה בהשבה ובפירות אך לא מעבר לכך.

      

      

      

     סוף דבר

      

171. אני ממנה את רוה"ח מר XXX מרח' XXXXX ר"ג על מנת שיחווה דעתו בתוך 90 ימים מהיום עפ"י הוראות פסק דין זה, מהם הכספים הצריכים לחלוקה בין הצדדים עפ"י עקרון השוויון ובתך העודפת חלוקה בעין אגב ביצוע תשלומי איזון.

      

172. הצדדים יישאו בשכ"ט המומחה בשווה.

      

173. עם קבלת חוו"ד המומחה רשאי כל צד מעונין אשר יתקל בקושי לבצעה לעתור בתובענה עפ"י סעיף 7 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה או לפתוח בהליך הוצל"פ לפי העניין.

      

174. אני קובע כי הצדדים הם שותפים בחלקים שווים בכל זכות ו/או חיוב שווי כסף שנצברו להם, לבדם ו/או עם אחרים החל ביום 28/9/94 ועד ליום 1/1/14 (להלן: "יום הקרע").

      

175. בכלל האיזון גם כל סך שנמשך מהחשבון המשותף לצדדים החל מיום 1/12/13 ועד ליום 1/3/14 ע"י מי מהצדדים.

      

176. משעה שאני קובע כי החוב אשר רבץ על רכבה של הנתבעת כערכו ביום הקרע אינו חוב פיקטיבי יחלקו הצדדים בשווה גם חוב זה וככל שהמשיכה התובעת בפרעון לאחר מועד הקרע תהא היא זכאית להשבת מחציתו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הוא הדין לעניין מכונית הXXX/.

      

177. אני מורה על מכירת הדירה בפרוייקט XXX כפנויה מכל אדם וחפץ וחלוקת התמורה שתתקבל, בניכוי הוצאות המכירה בין הצדדים בחלקים שווים.

      

178. לשם ביצוע המכר אני ממנה את עוה"ד XXX ככונסת נכסים. כונסת הנכסים תרשום הערה בדבר מינויה ואף תיטול שומה על הנכס.

      

179. המומחה אותו מיניתי יהא רשאי לדרוש ולקבל מן הצדדים כל מסמך שימצא לנכון ואף יהא רשאי לעיין ולהעתיק כל מסמך הנוגע באיזון משאבי הצדדים והנמצא בכל גוף ביטוחי, פיננסי ואצל מעסקי הצדדים בעבר או בהווה.

      

180. אני קובע כי לא הוכח בפני כי לתובע בעלות כלשהי בעסק.

      

181. אני קובע כי דמי רכישת הקרקע לדירה וכן עלות הערבות וההלוואה שניתנה לשם השגתה, כמו כל חוב שיידרש ע"י היזמת, הינם חובות הרובצים על הצדדים בשווה.

      

182. אני קובע כי החובות ישומו וסולקו כערכם כיום ואין כל מניעה לגבות את חלקי הצדדים מפדיון מכירת הדירה.

      

183. אני קובע כי הנתבעת זכאית להשבה בלוויית הפרשי ריבית והצמדה כחוק על כל מחצית סך שפרעה להחזר משכנתא, להחזרת הלוואות או למימון רכישת הדירה לאחר מועד הקרע.

      

184. אני קובע כי שני כלי הרכב של הצדדים יאוזנו שניהם בין הצדדים בשווה תוך שהXXX תישאר בידי התובע והYYY בידי הנתבעת, אגב ביצוע תשלומי איזון והשבת הלוואות שפרע כל צד עבור כלי הרכב לאחר מועד הקרע).

      

185. למען הסר ספק, אני קובע כי את הדירה יש לחלק ולאזן כשוויה ביום המכר בפועל.

      

186. אני מורה על איזון כל זכות פנסיונית, זכויות לפיצויים וכל זכות אחרת שיש לצדדים במקום עבודתם ושהייתה קיימת להם מיום מועד הקרע ואילך.

      

187. אני דוחה את טענות התובע לעניין חבות של הנתבעת לגבי הוצאות הדירה השכרה לאחר עזיבתה של הנתבעת את הדירה.

      

188. אני קובע כי לא הוכח בפני שהנתבעת נטלה מן התכולה באופן המחייב השבה כלשהי.

      

189. אני דוחה הדדית כל טענה שטענו הצדדים לעניין נכסי עתודה כלכלית ואלה לא יבואו בחשבון בחישוב המומחה.

      

190. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין אני עושה צו להוצאות.

      

191. המזכירות תסגור את התיק.

      

192. אני מתיר פרסום פסק דין זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.

      

     ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ו, 21 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.

      

     ארז שני, שופט