תנאים לביטול צו ירושה וקיום צוואה

 בעניין עזבון המנוחה ו.ב. ז"ל          

קנאת אחים ואפליית בנים הינה נושא הסכסוך בתיקים אלה.

"לעולם אל ישנה (יפלה א.מ)אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת (צמר משובח א.מ)  שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצריים  (תלמוד בבלי, שבת י ע"ב) 

תמצית העובדות

1. המבקש הגיש ביום 17.5.12 בקשה לביטול צו ירושה, שניתן לבקשת כל האחים ביום 13.9.11, בטענה כי האם המנוחה השאירה צוואה מיום 12.2.08. ביום 4.7.12 הגיש המבקש בקשה לקיום צוואת המנוחה מיום 12.2.08 (להלן: הצוואה). המנוחה נפטרה ביום 5.6.11 (להלן:המנוחה).  הצדדים כולם אחים. אביהם המנוח מ.ב. ז"ל נפטר ביום 19.10.93.
2. המתנגדים הגישו ביום 7.5.14 התנגדות לבקשה לביטול צו הירושה ולקיום הצוואה בטענות של: השפעה בלתי הוגנת, מעורבות בעריכת הצוואה ופגם צורני, לפיו הצוואה לא הוקראה למנוחה. בסיכומיהם העלו טענת שיהוי להגשת הבקשה לביטול צו ירושה . מבקשים לדחות הבקשות לביטול צו ירושה ולמתן צו קיום צוואה ולהורות למבקש על השבת כספי שכירויות, שהתקבלו לטענתם על ידו שלא כדין, מנכסי העזבון. ביום 12.11.12 ניתן צו לעיכוב ביצוע צו הירושה, בהמשך לעיכוב ביצועו שניתן ע"י הרשם לענייני ירושה מיום 27.6.12.
3. עיקר צוואת המנוחה עוסקת בנכסי המקרקעין אותם ציוותה כדלקמן:

            א. נכס ברח' ש.י. xx - לכלל הילדים בחלקים שווים.

            ב. נכס ברח' ד. x- למבקש.

            ג. נכס ברח' ה. xx- למבקש ולמתנגד 6 בחלקים שווים.

            ד. כן ציוותה את יתרת רכושה לכל ילדיה בחלקים שווים.

            המנוחה ערכה צוואה קודמת מיום 23.6.99, בה הורישה את הנכס ברח' ה. x למבקש בשלמות, ללא שינוי ביתר הוראות הצוואה.

4. בית המשפט קיים בהליך זה 7 ישיבות דיונים במסגרתם העידו העדים הבאים:

            המבקש העיד לעצמו- תצהירו הוגש וסומן מב/5 .מטעמו העידו: עו"ד ק. שנחקר בחקירה ראשית, הרב י.ט. –תצהירו הוגש וסומן מת/4, עו"ד ש. –תצהירו הוגש וסומן מב/4, עו"ד ס.ה.

            למתנגדים  העידו- י.ב.א., נ.ד. תצהירו הוגש וסומן-מת/2, ש.ג., ש.ב., צ.ש., ל.ב., א.ב., מ.ב., מ.ב. – כולם חתומים  על תצהיר אחד מת/1.

            בהחלטה מיום 3.3.15 שונו הסימונים של התצהירים הבאים- נ.ד.- מב/1, בקשה לצו ירושה מב/2 , תצהיר י.ט. מב/3.

תחילה אדון בבקשה לביטול צו ירושה ולאחר הכרעה בה אדון, בבקשה לקיום הצוואה ובהתנגדות לה.

הבקשה לביטול צו הירושה

טענות הצדדים

5. המבקש הגיש ביום 17.5.12 בקשה לביטול צו ירושה מיום 13.9.11, שניתן לבקשת כל האחים, בטענה כי המנוחה השאירה צוואה. בבקשתו המקורית מציין כי הוטעה לחשוב שמטרת הגשת הבקשה לצו הירושה הינה לצורך קיום הצוואה. ציין כי לא חתם על התצהיר בפני עו"ד ק. וממילא לא הוסבר לו פשר חתימתו. העיד כי כל האחים ידעו, טרם פטירת המנוחה על קיום הצוואה. האחים פתחו הצוואה חודש לאחר פטירתה. עו"ד ש. העיד כי דיבר עם המתנגדים מ. וא. לענין קיומה של הצוואה.  במהלך ההליכים ובסיכומיו ציין המבקש גירסה מעט שונה (הנתמכת בעדות אחת המתנגדות) כי הוחתם בביתו באישון ליל על מסמכים, מבלי שראה אותם אלא הוסבר לו כי עניינם , בהסדר הכספים  שבבנק. מכחיש כי חתם בפני כל האחים ובפני עו"ד ק.
6. יתר האחים מתנגדים לביטול צו הירושה. לטענתם הבקשה הוחתמה בנוכחות עו"ד ק. בביתו של האח א.ב. תוכנם ומהותם של המסמכים הובהרו למבקש ולכל האחים ע"י עו"ד ק. הסכמת המבקש וחתימתו על הבקשה לצו ירושה, כמוה כהסכמה והסכם בין יורשים והמבקש אינו יכול לחזור בו. המבקש פעל בשיהוי ניכר. הבקשה לצו ירושה נחתמה, ביום 11.8.11 וצו הירושה ניתן ביום 13.9.11 ונמסר למבקש בסמוך. המבקש לא פעל משך 8 חודשים לביטול צו הירושה ורק ביום 17.5.12 הגיש הבקשה. ככל והיה מדובר על תרמית, היה פונה מיד בבקשה לביטול.

דיון

המסגרת הנורמטיבית

7. לענין ביטול ותיקון צו ירושה נקבע בסעיף 72 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965:

            תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום (תיקון מס' 9)  תשנ"ח-1998:

"(א)  נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או

שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט..."         

            בדיון בבקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה ,על בית המשפט לבחון קיומם של שלושה תנאים מצטברים:

 הראשון - האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם, טרם מתן הצו, או קיימת טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו.

השני -  האם במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט, או הרשם, קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן.

השלישי - האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה למתן הצו, או לאחר מכן בהזדמנות הסבירה הראשונה. במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן והדבר נתון לשיקול דעתו. ראה: ע"א 601/88 עז' המנוח רודה נ' שרייבר, (1993). ראוי לציין כי האיחור או השיהוי נמדדים מהיום שבו נודעה "העובדה החדשה" ולא מיום הפטירה. ראה: ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן (1996)

            הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשימת מחסום בפני דיון מחודש, או בחריגה מכלל סופיות הדיון, בתיקון הצו או ביטולו, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מקרים בהם יוכח כי לא הייתה הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, ומקרים בהם יוכח כי הנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות, תוך פגיעה בסופיות הדיון וזאת על פי מבחני תום הלב והשיהוי, יבחן בית המשפט את קיום תנאי סעיף 72(א) לחוק על דרך של פרשנות רחבה ומקלה.  ראה: תמ"ש (י-ם) 57918-06-15 ע.ח.פ.‏ נ' ר.פ (12.2.16).

            בהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה, למידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענות החדשות לפני בית המשפט, להסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה.  לקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדים והאם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן וכן למידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי הצו המבוקש.

            נוסחת האיזון בהקשר זה קבעה שככל שההסבר לשיהוי סביר יותר, לא תהווה מידת השיהוי, מכשול, אף אם מדובר באיחור של שנים.  ראה: עמ"ש (חיפה) 13757-05-10 מ.י. נ' ש.כ (5.10.10)

            היו מקרים שתוקנו צווי ירושה או צווי קיום צוואה, לאחר 30 יום, ואף לאחר 3-7 שנים. מקום שהתקופה עלתה על 10 שנים, הדבר נתפס "כשיהוי בלתי סביר".  ראה: בש"א (משפחה ת"א) 15126/07 מ.ג. נ' ח.ח (5.7.09). ככל שהשיהוי נמשך לאורך זמן רב יותר, כך גם יהפוך נטל השכנוע שמוטל על המבקש להסברת השיהוי לכבד יותר. ראה: ת"ע (משפחה י-ם) 41880/07 פלונית נ' אלמונים (28.12.09).

מהכלל לפרט

8. מיישום מבחני הסעיף, ברי כי לא הובאה בפני כב' הרשמת לענייני ירושה  העובדה, כי המנוחה ערכה צוואות מיום 23.6.99 וצוואה נשוא התיק דנן מיום  12.2.08. האחים כולם חתמו על בקשה למתן צו ירושה. אין מחלוקת כי גם התנאי השני מתקיים, שבמידה וכב' הרשמת היתה יודעת על קיומן של הצוואות, לא היתה חותמת על צו הירושה שניתן. עיקר המחלוקת בין הצדדים נטועה בתנאי השלישי קרי- האם המבקש יכול היה להביא את דבר קיום הצוואות טרם מתן הצו והאם הגיש הבקשה לביטול הצו בהזדמנות הסבירה הראשונה.

            המנוחה נפטרה ביום 5.6.11, צו הירושה ניתן ביום 13.9.11, שלושה חודשים לאחר פטירתה. הבקשה לביטול צו ירושה הוגשה ביום 17.5.12, כ- 11 חודש לאחר הפטירה וכ-8 חודשים לאחר מתן צו הירושה. כפי שניתן לראות, אלמנט הזמן אינו החלק הקריטי בסיפור, אלמלא צרוף העובדה ש"העובדה או הטענה" שהיה ניתן להביאה לפני מתן צו הירושה, הינן צוואות שהמבקש היה מודע להן במועד הגשת הבקשה לצו ירושה.

            אציין כבר בשלב זה, כי סעיף 75 (א) לחוק הירושה קובע: "מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לעניני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה."

            עו"ד ש. שהיה מודע לפטירת המנוחה ואף נכח לטענתו בשבעה, היה יכול למנוע את ההליך דנן לו היה מפקיד מיד את הצוואה אצל רשם הירושות, באופן שהיה חוסם מתן צו ירושה, גם אם לא היה רצון לקיים הצוואה בתוך השנה לפטירת המנוחה.

            המתנגדים חפצים לפרש את השיהוי כהסכמה למתן צו הירושה והחתימה על הבקשה מהווה מעין הסכם בין היורשים לאופן חלוקת הירושה. המבקש טוען שתי טענות:  מחד כי לא ידע כי הינו חותם על הבקשה למתן צו ירושה והאחרת, כי מאז קבלת צו הירושה לידיו לא השתהה ופנה לעו"ד ש., שלבסוף הגיש הבקשה לביטול צו הירושה. הצדדים חלוקים על מעמד חתימת הבקשה לצו ירושה. נבדוק עתה את טענות הצדדים והוכחתם.

חתימת המבקש על הבקשה לצו הירושה – הסכם או תרמית

9. בין הצדדים קיימים שני נרטיבים שונים ומנוגדים לסיפור חתימת הבקשה לצו ירושה והידיעה על קיום הצוואה בבחינת אור וחושך.

            הנרטיב של המבקש- הוחתם באישון ליל בעורמה, בביתו, בתואנה כי מבוקש להסדיר את ענייני הכספים בבנקים, המסמכים היו מקופלים ונבצר ממנו לעיין בתוכנם. מכחיש כי חתם בפני עו"ד ק. האחים ידעו על קיום צוואה עוד טרם פטירת המנוחה.

            הנרטיב של המתנגדים –כל האחים חתמו בביתו של האח א. ובפני עו"ד ק. על הבקשה למתן צו ירושה. לא ידעו על קיום צוואה. תוכנם ומהותם של המסמכים הובהרו למבקש ולכל האחים ע"י עו"ד ק.

            עם זאת, לצד המחלוקת העובדתית ניתן למצוא זהות בעדויות לעניין היסוד הנפשי בחתימה ובכוונת השימוש בצו הירושה.

10. נבחן את אותות האמת בכל אחד מהנרטיבים -

            נרטיב המבקש- עו"ד ק. מודה בעדותו(עמ' 68) כי האחות ל. חתמה כבר ביום 7.8 במשרדו, כך שהגרסה לפיה כל האחים חתמו באותו מועד אצל האח שמואל אינה מדויקת. יתרה מזאת, ככל שעניין הצוואה היה ידוע לכולם, לא היתה מניעה מצד המבקש לחתום על הבקשה (עמ' 104).

            האח ש. מודה כי ביקר יחד עם ל. אצל המבקש בענייני הכספים (גם אם אינו זוכר כי החתימו את המבקש):

            "בלילה, בסביבות 20-21 אני ול. היינו אצלו וביקשנו ממנו שיילך ויפקיד את הכסף שהוא לקח מאימא ונסגור את כל החובות שהוא יצר בבנק."(עמ' 31) "לא זכור לי שהחתמנו אותו (עמ' 31)."

            גם האחות ל. מודה בעצם קיום הביקור בבית המבקש (למרות שטוענת כי המבקש לא חתם בביתו) מעידה כי   הלכו למבקש להחתים אותו על הבקשה "באנו ואמרנו לו שאנחנו רוצים להסדיר עניינים בבנק כי אימא נפטרה"(עמ' 50).

            נרטיב המתנגדים- עו"ד ק. העיד כי ח. חתם על הבקשה לצו ירושה, בפניו, אצל האח ש. (עמ' 74).המעשה המיוחס לעו"ד ק., של הגשת בקשה לצו ירושה בידיעה כי קיימת צוואה, הינו מעשה חמור מכדי שעו"ד ייעשה, גם אם טמון בצידו הפסד כספי לאימו. קיימת תמיהה על עו"ד ש. שלא מיהר (בהתאם לחובה החוקית המוטלת עליו) להודיע לרשם על קיומה של הצוואה, גם אם היה רצון שלא לקיימה בשנה הראשונה לפטירה.

            ניתן לקבוע בוודאות כי האחות ל. לא דייקה באשר למקום בו חתמה על הבקשה. עו"ד ק. העיד כי החתימה של ל. מיום 7.8 נחתמה במשרדו (עמ' 68), בעוד ל. העידה "אני לא זוכרת דבר כזה, אני זוכרת שכולנו היינו ביחד וחתמנו...לא היה מצב שאני חתמתי ואחים שלי אחרי זה. לא חתמתי לפני זה על הבקשה"(עמ' 51).

            למרות התהיות העולות בכל אחד מהנרטיבים בפן העובדתי, ברי כי המבקש חתם על הבקשה  ועצם החתימה שלו על המסמך, משותף לשני הנרטיבים.  עם זאת, דווקא ביסוד הנפשי של החתימה ובכוונת השימוש, גירסת המבקש עדיפה, כך שכפות  המאזניים נוטות לכיוון המבקש, לפיו לא היה בחתימה כדי להביע הסכמה על חלוקת העזבון שלא בהתאם לצוואה כפי שאבהיר להלן.

            היה רצון של האחים לשחרר את הכספים המצויים בחשבון הבנק בין לשימוש לצרכי אזכרות השנה הראשונה לפטירה ובין לחלוקה.

            המבקש העיד (בעמ' 3 לפרו'):

            "ש. ול. הגיעו אליי הביתה בשעה 23:00 ואמרו לי שהם צריכים למשוך כסף מהחשבון של אימא לאזכרה, אני לא חושד באחי, חתמתי לו באמונה שלמה והוא יצא, אחרי זה התברר לי שזה היה צו ירושה."

            ובעמ' 104 לפרו'- "כשהוא הגיע עם ל. כדי לקיים את הצוואה ולהוציא את הכסף מהבנק".

ובעמ' 137- "בשביל משיכת כספים".

ובהמשך- "אני חתמתי על הוצאת כסף מחשבון הבנק של אימא, לא על צוואה ולא על צו ירושה, זה לא היה מדובר על זה, זה בשביל משיכת כספים".

            ראה עדות עו"ד ש. (בעמ' 94) בעניין הרצון להוציא כספים מחשבון המנוחה.

            האחות ל. העידה כי שאלה את האחיין, עו"ד ק., מה עליה לעשות על מנת למשוך כסף מהבנק (עמ' 49) וכן כי הלכו למבקש להחתים אותו על הבקשה "באנו ואמרנו לו שאנחנו רוצים להסדיר עניינים בבנק כי אימא נפטרה"(עמ' 50) ובעמ' 51 " אז רצינו את הכסף בבנק ואז פניתי לר. והוא הנחה אותנו ללכת לרשם הירושות."

            מכל המקובץ, ברי כי היסוד הנפשי בחתימת המבקש אליבא דכל הצדדים חתימה על מסמך לשם טיפול בכספי המנוחה ולא על צו ירושה.

            יתרה מזאת, ביסוד המחלוקת בין האחים, גם טרם פטירת המנוחה עמדה התחשבנות כספים בין האם למבקש. בשום שלב  לא היתה מחלוקת על נכסי מקרקעין. מציאות שהישיבה "ד.ר." מתנהלת בנכס אחד ובנכס האחר מתנהל גן ואיש לא התלונן על כך. המבקש מנמק זאת כסיבה מדוע לא מיהר להגיש הבקשה לקיום צוואה ומדוע חתם על "מסמך" להוצאת הכספים מהבנק,  שכן לא היה שינוי בהחזקת הנכסים "קודם היתה לי דירה והשתמשתי בה ואני עדיין מחזיק בה" (עמ' 99)

            המבקש העיד (בעמ' 113 לפרו'):

"אימא שלי נתנה לי באהבה 200,000 ₪ ולא היו בינינו חשבונות. על זה כל הוויכוח שהתחיל את כל הצוואה"(עמ' 113).

סביר כי אלמלא המחלוקת בין האחים על התחשבנות של 200 א' ₪, שהמנוחה נתנה במתנה למבקש(ראה בעמ' 104) לא היתה קמה המחלוקת והיו נחסכים ההתדיינויות. הרב ט. העיד (בעמ' 88),  כי צ. המתנגדת,  אישרה  כי 110 א' ₪ ניתנו במתנה. כך שיריעת המחלוקת הינה 90 א' ₪ בלבד וייתכן והתיק דנן לא היה בא לעולם. המחלוקת עצמה נוצרה כאשר המתנגדים, לאחר הוצאת צו הירושה, לא עצרו בכספי המנוחה וביקשו לרשום גם את נכסי המקרקעין על שמם (ראה מת/5).כאשר רישום המקרקעין מסתיים ביום 30.5.12 והבקשה לביטול צו ירושה מוגשת כשבועיים קודם לכן ביום 17.5.12. הדברים נתמכים גם בעדות המבקש (בעמ' 134)-

            "אחרי שקיבלנו כולנו ביחד את הצו ירושה. כשרשמו את הבית ברח' ד. על שם כולם, הם הלכו לטאבו ועשו רישום, לא ידעתי מה זה בכלל, באתי לא. עו"ד ש., ושאלתי מה זה- הוא אמר מה? הם עשו צו ירושה, עקפו את הצוואה."

לסיכום- הבקשה לביטול צו ירושה

11. לאחר ששקלתי את הדברים, מצאתי לנכון לבטל את צו הירושה מהטעמים הבאים:

א.         עצם קיומה של צוואה, המורה כיצד לחלק את עזבון המנוחה, מהווה סיבה מספקת שלא לחלק העזבון בהתאם לצו ירושה.

ב.         למרות חוסר ההכרעה בנרטיבים העובדתיים, כאשר גרסת המתנגדים לא נקייה מספקות, קיימת הכרעה מובהקת ביסוד הנפשי לחתימה ובכוונת השימוש בצו הירושה- קרי פעולות בחשבון הבנק של המנוחה בלבד. המתנגדים עצמם מעידים על כך כמטרת הגשת הבקשה. גם המחלקות בין האחים סבבה סביב הפן הכספי ולא בענייני המקרקעין.

ג.          טענת השיהוי הועלתה בשלב מאוחר של הסיכומים, כאשר גם מהותית מדובר בשנה הראשונה לפטירת המנוחה ויש הנמנעים מלבצע כל חלוקה בעזבון הנפטר מטעמים דתיים בשנה הראשונה לפטירה. פעולת המבקש היתה בסמוך לכוונה לרישום המקרקעין בהתאם לצו הירושה, כאשר עד אז הרכוש של המנוחה "היה בידיו" כך שהעלאת הטענה מבחינה מהותית לא לקתה בשיהוי.

            לפיכך הנני מורה על ביטול צו הירושה שניתן לעיזבון המנוחה.

לאחר שקבעתי כי יש לבטל את צו הירושה, נדון בשאלת תוקפה של הצוואה מיום 12.2.08.

בקשה לקיום צוואה והתנגדות לה

12. המתנגדים העלו שתי טענות לביטול הצוואה: השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת צוואה וכן טענו לפגם צורני, טענה שלא חזרו עליה בסיכומים. נבדוק עתה את טענות הצדדים:

השפעה בלתי הוגנת

            לטענת המתנגדים, המבקש השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, על מנת שתערוך את הצוואה לטובתו. המתנגדים טוענים ליחסי תלות בין המנוחה למבקש ולהשתלטות המבקש על כספיה וחשבונות הבנק שלה. המנוחה התלוננה על המבקש בגין אי השבת ההלוואות. נהג מטעמו של המבקש הסיע את המנוחה לסידורים. מציינים השתלטות על נכסי מקרקעין של המנוחה, כולל הוצאת המנוחה מביתה ברח' ש.י. וגביית כספי שכירות.

המבקש טוען, כי הצוואה נערכה 3 שנים טרם פטירת המנוחה וכי מדובר בצוואה שניה, לאחר שקודמת נערכה ביום 23.6.99. דוחה טענה להשפעה בלתי הוגנת ולקיום יחסי תלות. המנוחה אישה בריאה ועצמאית והיתה ביחסים טובים עם בני משפחתה. חלפו יותר משנתיים מאז עריכת הצוואה, בהן יכלה לבטל הצוואה לפיכך גם אם היתה השפעה בלתי הוגנת, הרי שהיא בטלה. מציין כי המנוחה לא התביישה לבקש ממנו, 4 חודשים טרם פטירתה ,כספים שחייב לה. מציין כי בתו של המתנגד 3, התגוררה מייד לאחר חתונתה בבית המנוחה. מציין את הגיונה של הצוואה והעובדה שהשכיר הנכסים בתמורה ושלא בתמורה, משך יותר מעשור וחצי מחיי המנוחה, לנגד עיני אחיו המתגוררים בסמיכות לנכסים ואף ביקרו בהם ולא היו להם כל טענות בנידון. רכש את המקרקעין ברח' ד. ובה. ומטעמי נוחות נרשמו ע"ש המנוחה. הצוואה מרעה את מצבו ביחס לצוואה הקודמת, דבר השומט את הקרקע מתחת לטענת השפעה בלתי הוגנת.

 המסגרת נורמטיבית

13. כלל גדול הוא בדיני הירושה כי "מצווה לקיים דברי המת" (בבלי, כיטין י"ד ע"ב) אם כי יהיו מקרים בהם צוואה תבוטל כאשר מוכח כי לא נערכה מתוך רצון חופשי של המצווה.

ראה:  ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום .

                         ת"ע (טבריה) 4793-02-10 א.ז. ז"ל נ' א.ז .

סעיף 30(א)  לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע :

"הוראות - צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית- בטלה."

            בע"א 1212/91  קרן ליב"י ואח' נ' פיליציה בינשטוק, פ"ד מח (3) 705 נקבע:

"נכבד רצונו של אדם בצוואתו, ויהא רצונו שרירותי, בלתי סביר, מקפח ואף אכזרי ככל שיהיה."

בת"ע (טבריה) 4793-02-10 - א.ז. ז"ל נ' א.ז. ואח' נקבע:

"ודוק! חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, העלאת סברות וחשדות בעלמא, תוך הסתמכות, כאמור, על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של צוואה מטעם זה (ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פ"ד מו(1) 48, 51 ; ע"מ (ת"א) 1100/05 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] (06/04/2009))."

בע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא, מביא כב' השופט ריבלין תימוכין מהפסיקה לגישה זו:

"החוק נותן משקל רב לזכות המנוח להחליט מה ייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, אפילו תוך הדרת היורשים לפי דין מזכויותיהם כיורשים". (המשנה לנשיא ש' לוין ברע"א 5103/95 דשת נ' אליהו [4]).

בית המשפט יכבד את רצון המנוח כפי שמתבטא בצוואה ובלבד שמדובר ברצון אמיתי ובלתי תלוי.

ראוי לציין, כי לא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן שעיקרו ניצול תלותו או חולשתו של המצווה. מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על ביהמ"ש להשתכנע, מנסיבותיה של אותה השפעה, בקיומו של אותו מרכיב בלתי הוגן בה, וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב.

ויודגש, יכול שהמשפיע יהיה הנהנה עצמו ויכול שיהא מי מטעמו. אך יש להדגיש כי הנטל להוכיח שהמצווה עשה צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת, מוטל על הטוען לקיומה של ההשפעה וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. בעניין זה נקבע ב ת"ע (ת"א) 5428-06-14 עזבון המנוחה א' י' ז"ל נ' י' י' (22.2.16):

"נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 778) וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. כמות הראיות שתידרש לעניין זה הינה משמעותית (ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי, פ"ד נד (2) 337, 342)."

חשוב לציין, כי יש לבחון את הדברים במכלול. בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני ( 6.5.15) אישר כב' השופט הנדל את פסק דינו של כב' השופט שוחט בעמ"ש (ת"א) 45610-09-12   תוך שהוא קובע את הדברים הבאים:

"הוא בחן את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. כך ראוי לנהוג."

יישום מבחני הפסיקה להשפעה בלתי הוגנת

14. המבחנים לעניין קיום השפעה בלתי הוגנת נקבעו בדנ"א 1516/95 - רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו] (1998). נקבעו מבחנים לבדיקת התלות שנוצרה בין הנהנה למצווה והאם היתה בעוצמה מספיקה להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת במועד עריכת הצוואה.

להלן ארבעת המבחנים העיקריים ויישומם במקרה הנידון:

מבחן העצמאות של המצווה - ככל שהמצווה היה יותר עצמאי, תתחזק נטיית ביהמ"ש לשלול קיומה של תלות מקיפה ויסודית של המצווה בנהנה.  הדגש הוא על התלות  המנטאלית המחפה על תלות פיזית.

בענייננו,  התרשמתי גם מעדויות המתנגדים, כי המנוחה  היתה אישה עצמאית במועד עריכת הצוואה.

האח א. העיד (בעמ' 2 לפרו'):"אימא הייתה בת 83, צלולה, ידעה מה שהיא אומרת, התמצאה במקום ובזמן, הייתה עושה לבד קניות".

י. העיד כי המנוחה יכולה היתה להתרחץ לבד (עמ' 17) והולכת עם חברה לקריון (עמ' 17). בשנת 2010 המנוחה היתה נוסעת במוניות כמעט כל יום "אפילו פעמיים ביום"(עמ' 17). ש. העיד כי המנוחה היתה באה אליו גם במונית (עמ' 38). צ. העידה כי אימה היתה עצמאית (עמ' 43).א. העיד כי המנוחה היתה עצמאית "מאוד" וכי ערכה קניות לבד "היא יכלה לנהל מדינה אם רצתה"(עמ' 55). מ. העידה הכי המנוחה היתה באה לבקר אותה בנהריה בתחבורה ציבורית (עמ' 63).

עו"ד ש. העיד לגבי מצבה של המנוחה (בעמ' 96):

"המנוחה הייתה יותר מצלולה, הייתה אישה מכובדת וצלולה, ידעה בדיוק מה היא עושה, איך היא עושה, לא יודע עד רגע מותה אבל לפחות עד שאני פגשתי אותה. המנוחה הייתה אישה מאוד דעתנית ידעה איך היא רוצה ומה היא רוצה, היא הייתה לקוחה שלי בעניינים שונים לא רק בצוואה, כשהיא באה ואמרה שהיא רוצה לערוך צוואה כזו זה מה שעשיתי לבקשתה, אני לא שאלתי אנשים למה הם רוצים לעשות צוואה, זה לא ענייני, בן אדם בא מבקש לערוך צוואה ,אני עורך לו, מחובתי להודיע לו שכל הוראה של צוואה חדשה מבטלת כל צוואה קודמת שנערכה וכך הודע לגב' וזה מה שהיא בחרה לעשות." ובעמ' 97- "הגב' הייתה מסוגלת להבחין בכל דבר שקרה. אספר לה סיטואציה שהשאירה אותי בהלם, הייתה לח. מכולת היא הייתה יושבת שם, באתי יום שישי אחד ורציתי לקנות משהו והבן שלו היה על הקופה, לפני הרבה שנים והוא עשה חשבון והיא ישבה בצד ואמרה לו "החשבון שגוי, אתה לא עושה בסדר".

מכל המקובץ עולה, כי המתנגדים לא הצליחו להוכיח כי המנוחה לא היתה עצמאית בהיבט הפיזי והמנטאלי. אדרבא קיים קונצנזוס לאישה דעתנית, עצמאית.

מבחן התלות והסיוע שנתן הנהנה למצווה- יש חשיבות לשאלה אם הנהנה היה  היחידי שסייע  למצווה בכל צרכיו, או שהיו גם אחרים שסייעו בעניין זה. נקבע בפסק דין מרום כי :

"הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, יותר קטנה, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת."

קיים קונצנזוס כי המנוחה היתה מסתייעת במבקש. גם אם התרשמתי לקיום תלות מסוימת של המנוחה  במבקש, היתה זאת תלות מבחירה וכפי שהעיד העד י. "היא רצתה להיות תלויה בו"(עמ' 8). המנוחה היתה נוטלת כסף מהמבקש (עמ' 11)"כל דבר שהיא רצתה ועשתה היה דרכו"(עמ' 12). חשוב לציין כי למנוחה היה נוח לפנות למבקש. י. העיד כי המנוחה אהבה לפנות למבקש ש"תמיד אמר לה בסדר"(עמ' 12). ש. העיד כי המבקש היה טוב עם המנוחה והיה מסדר לה כל שביקשה(עמ' 28).

מכל המקובץ, התרשמתי כי המנוחה היתה תלויה בהיבטים רבים במבקש, אם כי הדבר נעשה מבחירה כפי שי. למשל העיד כי המנוחה היתה מתביישת מש. לעניין נטילת מצרכים מהחנות שלו(עמ' 17). כאשר המבקש סגר מכולת בשנת 2009, המנוחה העדיפה לקנות בסופר ולא אצל ש., כפי שש. עצמו העיד (עמ' 38). המנוחה אף  נעזרה באחרים בעת הצורך. בהקשר זה יודגש כי המנוחה לא התארחה בביתו של המבקש בשל יחסים לא טובים עם אשתו. (ראה עמ' 50).

מבחן הקשר עם בני משפחה אחרים -  ככל שהניתוק גדול יותר, כך תתחזק ההנחה שהמצווה היה תלוי בנהנה.

מהעדויות שנשמעו בפניי, עולה כי המנוחה היתה מצויה בקשרים טובים עם בני המשפחה, התארחה אצלם והם התארחו אצלה בבית. לא התרשמתי כי היתה איזו מניעה או ניסיון לבודד את המנוחה.

ש. העיד "הוא לא מנע מאיתנו לדבר איתה"(עמ' 2). י. העיד כי המנוחה "הייתה הולכת לילדים שלה, למתנגדים- א. או מ. ברגל, עם ליווי של הכלות אשתו של א.- י." (עמ' 17).  ילדי המנוחה היו באים לקחתה בימי שישי "צ. הייתה שולחת את בעלה."(עמ' 19) ש. העיד כי היה מבקר את המנוחה אחת לשבוע וכי היה בקשר רציף עימה בטלפון וגם פיזית. העיד כי כאשר אשתו היתה בחו"ל, היה עושה שבתות אצל המנוחה וכי המנוחה היתה מתארחת (עמ' 27).חצי שנה טרם הפטירה, ליווה את אימו לבדיקות והיה במחיצתה שעות(עמ' 28).

ש.ב. העיד כי השתתף בסבב שבתות בין האחים שאירחו את המנוחה עד חצי שנה טרם הפטירה, אז החלה להיות חולה(עמ' 37) והחלו לעשות שבתות אצל המנוחה (עמ' 37).היה גר בסמיכות למנוחה שהיתה באה לבקרו עצמאית (עמ' 37). כן העיד כי כאשר האם רצתה לבוא לקופ"ח, היתה מתקשרת אליו או לילדיו שיסיעו אותה(עמ' 38). צ.ש. העידה כי היו לה יחסים טובים מאוד עם אימה המנוחה שהיה לה קשר חזק לכל הילדים (עמ' 39). היתה מבקרת אותה אחת לשבוע ומארחת אותה בחופשים והשתתפה בסבב השבתות (עמ' 40). ציינה כי כאשר האם היתה באה לשבת למבקש, היתה באה אליהם(עמ' 40). ל.ב. העידה כי היתה בקשר טוב עם המנוחה". "דיברנו בטלפון, כשהיא צריכה היא מתקשרת, אם אני צריכה היא התקשרה."(עמ' 48). אישרה כי היחסים שלה עם המנוחה היו הדוקים "כמו כל האחים"(עמ' 49) היתה משתתפת בסבב השבות "הייתי גם יותר קשורה אליה כי לא עבדתי וכל מסמך שהיא רצתה היא קראה לי בטל' והייתי עוזרת לה."(עמ' 49). אישרה כי היתה מסתובבת עם המנוחה בקריון "אם היא הייתה צריכה ואמרה שיש לה חתונה וצריך בגד , היא שאלה אם אני יכולה לבוא איתה ואני בשמחה, למה לא?"(עמ' 49).

א.ב. העיד כי המנוחה היתה ביחסים טובים עם אשתו "מתי שהיא הייתה קוראת לה היא הייתה מגיעה" וכי סעדה וטיפלה בה (עמ' 53). המנוחה היתה מתגוררת בסמיכות לבנה א., שהיה מבקרה וגם היא היתה מבקרת אותו(עמ' 53).

מ. העיד כי היו יחסים מאוד טובים בינו לאם והיה מבקר אותה גם באמצע השבוע (עמ' 57) היה לוקח את אימו לבתי מלון על חשבונו ואף שיפץ לה את הבית על חשבונו (עמ' 58)

מכל המקובץ, עולה כי המנוחה היתה בקשרים הדוקים עם ילדיה, נעזרה בבניה ובבנותיה ובנכדותיה. היתה מתארחת ומארחת באופן השולל קיומו של נתק כלשהוא.

מבחן נסיבות עריכת הצוואה -בדיקת הנסיבות הספציפיות של עריכת הצוואה ומידת מעורבות הנהנה בעריכתה. ככל שמעורבותו גדולה יותר, אך עדיין לא נכנסת בגדר סעיף 35 לחוק הירושה, כך תגדל הנטייה להניח שהמצווה היה תלוי בנהנה. במבחן זה בוחנים גם את הגיונה של הצוואה.

בענייננו, בניגוד לרושם שניסו ליצור המתנגדים, התרשמתי כי עו"ד ש. היה עורך הדין "המשפחתי" של משפחת ב. והיה מייצגם בעניינים שונים.

ל. העידה כי השתמשה בשירותיו של עו"ד ש. בהסכם מול החתן שלה "זה היה לפני בערך 12 שנה."(עמ' 51). אישרה כי חצי שנה טרם הדיון(5.11.14) ביתה יוצגה ע"י עו"ד ש. (עמ' 52) א. העיד כי עו"ד ש. ייצג גם אותו (עמ' 56). עו"ד ש. העיד על ההכרות עם משפחת ב. (בעמ' 95):

"אני מכיר את כל המשפחה שנים רבות, כולם היו קליינטים שלי חוץ מפ. והאח הגדול.  כל המשפחה, המנוחה, הגב' ו.ב., הגב' ל, הגב' צ, בעניינים של הבת שלה, היא ובעלה היו חתמו על ייפוי כוח, כולם היו לקוחות שלי, חוץ מהגב' פ.ק. והאח הגדול שלא יודע איך קוראים לו, אדם גבוה עם שיער לבן שאומרים לי עכשיו שקראו לו ש."

עו"ד ש. לא היה זר למנוחה.  העיד כי המנוחה ביקרה במשרדו הרבה פעמים (עמ' 96) ערכה במשרדו את שתי הצוואות. באשר למעמד עריכת הצוואה העיד עו"ד ש. (בעמ' )96:

"היה לה רישום בכתב ידה. היא ידעה לכתוב, מספרים כמו שצריך. חוץ מזה שמרבית העסקאות אני ערכתי. של הנכסים האלה ערכתי במשרדי, גם היא הייתה באה בלי נייר העסקאות נעשו אצלי, אז אמרתי לה הדירה ברח' ד., גוש חלקה... וכו".

וכן  "הגב' ידעה בדיוק גוש וחלקה ורח' וידעה להגיד  זאת הדירה שלי וזאת של ח., וזאת של א. וח., היא ידעה להצביע בדיוק מה הרכוש שלה ומה לא שלה."

"ש.אז תסביר לי איך הצוואה נערכה?

ת.    הגב' אמרה את מה שהיא רוצה כתבתי בדיוק את מה שהיא רוצה"

עו"ד ש. העיד כי המנוחה התייצבה במשרדו. לא ראיתי פגם בכך שהגיעה למשרד בסיוע י. שהיה נהג משלוחים במכולת של המבקש וסייע למנוחה להתנייע גם במקרים אחרים.

       הגיונה של הצוואה

התרשמתי כי המנוחה אישה נבונה ביקשה לחלק את עזבונה שווה בשווה.

ל. העידה כי "היא רק תמיד אמרה "אני רוצה שהכל יהיה חצי בחצי, אני רוצה לתת לילדים שווה בשווה", זאת השפה שלה , ככה אימא דיברה." (עמ' 48). ובעמ' 51 לפרו': "אבל אימא כל הזמן אמרה שהיא רוצה את כולם שווה בשווה"

האח א. גילה אצילות נפש והעיד כי רצון האם לחלוקה שווה בשווה "היא אמרה שווה בשווה, היא לא רצתה שיהיה סכסוך"(עמ' 55)

ואכן הנכסים שאין לגביהם מחלוקת לגבי הבעלות, בהם  בית המגורים בש.י. וכן כספי הבנק חולקו בחלקים שווים בין האחים. עם זאת, המנוחה ביקשה להשיב את הנכסים שאינם בבעלותה לשיטתה לידי בעליהם האמתיים למרות שהיו רשומים על שמה.

עו"ד ש. שערך את הצוואה העיד (בעמ' 2 לפרו'):

"אני חייב להגיד שיש לי היכרות אישית עם המשפחה וחלק מהאחים ייצגתי אותם בהליכים כאלה ואחרים והייתה לי היכרות עם המנוחה שהייתה אישה אינטליגנטית, עמדה על דעתה , ידעה בדיוק מה היא עושה ואיך היא עושה. שאלתי אותה מדוע הוא מקבל יותר משאר האחים, הנכסים האלה נקנו בכספו , היו עוד נכסים שנקנו ונמכרו אבל הנכסים האלה נקנו בכספו."

אין מחלוקת כי האיש שביצע בפועל את העסקאות היה המבקש (ראה עדות ש. בעמ' 29 ועדות מ. בעמ' 60). גם מבחינת האינטרסים בדירות עולה כי צוואת המנוחה מסתברת-

באשר לדירת ד. – המבקש העיד כי רכש את הנכס עוד בשנת 1999 כאשר התמורה שולמה בשנת 2002 (עמ' 126). העיד כי ביטח את המקום, הוציא רישיון על המקום ומשלם את מיסי העיריה (עמ' 126) המבקש העיד (בעמ' 127): "הבית שימש אותי לאורך כל השנים כמחסן, משרד שלי שצמוד לחנות שלי ולכן שילמתי מחיר יקר יותר ממחיר שוק כי הייתי על השטח של החנות, זה התאים לי ולכן קניתי את הנכס הזה."

ראוי לציין, כי גם העד י. שהובא מטעם המתנגדים העיד (בעמ' 20 לפרו') כי המנוחה בצאתה מעוה"ד אמרה לו "חתמתי על הבית ברח' ד." וכן "היא אמרה שזה של ח. הוא קנה את הבית מב. ורשם על שמה וכדי להיות בטוח הוא אמר לה בואי נהיה צוואה, היא תמיד אמרה שזה הבית של חיים".

המבקש העיד כי "כל הנכסים נקנו מכספי"(עמ' 109). לפיכך, ברי מדוע המנוחה הורישה למבקש את דירת ד.

באשר לדירת ה.- בה זוכים המבקש והמתנגד 6 בחלקים שווים. בחינת  העדויות מלמדות כי למבקש ולמתנגד 6 היו אינטרסים בנכס, שיש בהם כדי להסביר את הגיונה של הצוואה. במקום שכנה חנות אותה ניהל המבקש(עמ' 44). המתנגד 6 עצמו העיד כי רצה לפתוח במקום חנות לחומרי בנין(עמ' 54).אומנם המתנגד 6 מעיד כי המקום נרכש בכספי אימו מכיוון שלא היה ברשותו כספים, אולם המתנגד 6 מעיד כי שיפץ את החנות (עמ' 55) וכי כלי עבודה שלו מאוחסנים במקום "זה בסה"כ 2 מטר שאימא שלי אמרה לי להשאיר את הכלים שלי"(עמ' 56).

כזכור, במקום שוכנת ישיבה שאינה משלמת דמי שכירות, לפיכך רצון האם היה להבטיח את המשך האינטרסים של המבקש והמתנגד 6 בנכס.

את השינוי בהורשת הנכס מסביר המבקש בעדותו (בעמ' 108)-

"שילמנו 8,000$ למר ב.מ., שהם היורשים, שילמנו חצי – חצי.  וכשאימא עשתה את הצוואה הראשונה א. היה מסובך, אז כתוצאה מזה היא לא רשמה על שמו כדי שלא ישימו יד על זה ומאחר ואימא הייתה דעתנית וידעה מה היא עושה, היא רשמה את זה עליי ובאמונה שלמה היא אמרה חצי שלך וחצי של א. אחרי שהסתדרו לו הדברים היא שיפרה את הצוואה לטובת א, אז איזה אינטרס יש לי לשלוח אותה לעשות צוואה חדשה? מכאן נובע העניין."

המבקש העיד כי רכש את הדירה בשנת 1988, בגיל 21 וכי הדירה נרשמה ע"ש האם כדי לא לאבד זכויות במשכנתא (עמ' 110).הדירה עלתה 8,000 דולר (111) המבקש נתן 4,000$ וא. נתן סכום זהה והדירה נרכשה מב.מ. הדירה לא נרשמה ע"ש א. שהיה מוגבל באמצעים (113).

מכל המקובץ עולה, כי לא הוכחה מעורבות של המבקש בעריכת הצוואה כאשר הגיונה של הצוואה עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון בעזבון המנוחה, לצד השבת נכסים לבעליהם האמיתיים, לשיטתה, לאחר פטירתה.

   לסיכום – השפעה בלתי הוגנת

15. המתנגדים לא הצליחו להוכיח כי המבקש הפעיל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה. התרשמתי כי המנוחה הייתה אשה דעתנית, ידעה בדיוק כיצד ברצונה לחלק את העזבון. מחד רצתה לשמור על שיוויון בין האחים, אולם רק בעזבונה השייך לה לתפיסתה. עו"ד ש. היה כתובת ידועה למנוחה. המנוחה היתה אישה עצמאית. הסיוע שקיבלה מהמבקש נעשה מטעמי נוחות ומבחירה. עם זאת, המנוחה היתה בקשרים טובים עם בני משפחתה הקרובים ואף הסתייעה בהם. יתרה מזאת, הצוואה מרעה את מצבו של המבקש לעומת הצוואה הקודמת, והינה בניגוד לאינטרסים שלו, מאחר ונדרש להתחלק בדירת ה. עם אחיו. לפיכך, טענת ההשפעה הבלתי הוגנת נדחית.

            מכל המקובץ, הריני דוחה את הטענה לקיום השפעה בלתי הוגנת על המנוחה.

מעורבות ונטילת חלק בעריכת הצוואה

16. טענתם השנייה של המתנגדים, כי המבקש יזם ונטל חלק פעיל  בעריכת הצוואה. תוכנה ומהותה עוצבו על ידו. הצוואה הוכנה מבעוד מועד, כאשר המנוחה "משוגרת" לחתום על הצוואה. המבקש הורה לנהגו להסיע את המנוחה למשרד עו"ד ש. התקיים ויכוח קולני בין המנוחה לעו"ד ש. המנוחה לא קיבלה העתק של הצוואה, ורק בידי המבקש קיים עותק מקור של הצוואה.

            המבקש טוען, כי המנוחה הגיעה לעו"ד ש. מרצונה וללא מעורבותו, עם רישום בכתב בידה לענין פרטי הצוואה. עו"ד ש. ייצג את בני המשפחה במשך השנים והיה מוכר למנוחה.

     המסגרת הנורמטיבית

17. סעיף 35 לחוק הירושה,תשכ"ה-1965 קובע:

"הוראת-צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת-צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה."

הסעיף קובע חזקה חלוטה, לפיה מי שנכנס בגדרו גורם לבטלות הוראות הצוואה שנעשתה לטובתו.

בע"א 6486/98 מופק בטו נ' סאמי בוטו נקבע:

"החוק יוצר הנחה חלוטה, כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה

זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם 'לקח הוא  חלק בעריכתה באופן אחר, אין תוקף להוראה המזכה אותו- אפילו היתה זו הוראת אמת".

ההלכה קבעה, כי לאור תוצאותיו הקשות של הסעיף, יש ליתן לו פרשנות דווקנית ומצמצמת. תוצאותיו של הסעיף קשות, שכן יש בו כדי לשלול כל שיקול דעת שיפוטי בשאלה, האם ליתן תוקף לצוואה, מקום שהנסיבות מעידות על כך, כי אף שהנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה הוא לא השפיע שלא כדין על המצווה.

ראה:  ת"ע (טבריה) 4793-02-10 א.ז. ז"ל נ' א.ז. ואח' .

בבע"מ 1801/16 פלוני נ' פלוני (30.3.16) קובע כב' השופט רובינשטיין:

"סעיף זה קובע, כי העונה על אחת משלוש החלופות המצויות בו גורם לבטלות הוראה לטובתו הקיימת בצוואה, זאת גם אם יוכיח שלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת על המצוה. החוק מקים חזקה חלוטה לפיה מי שהתערב בעריכת הצוואה או לקח חלק בעריכתה מוחזק כמשפיע שלא כדין על המצווה"

ובהמשך מצביע על ההתפתחות לפיה-

"בהמשך התפתחה בפסיקה גישה המפרשת את העילה באופן רחב יותר, ומאפשרת לבית המשפט להכליל מקרים רבים יותר על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, במבחן השכל הישר"

תוך שהינו מפנה לפסק הדין בו נאמרו הדברים בע"א 5869/03 נילי חרמון נ' בנימין גולוב, פ"ד נט (3)1 כי בסופו של דבר המבחן הינו מבחן השכל הישר:

"בסופו של יום עולה אם כן, כי הבחינה האם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתעשה ביחס

לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה."

ובהמשך:

"השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, הינה בהיקבצם יחד ב"מבט על" אל מכלול יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול."

            השופט רובינשטיין חזר על הדברים גם בפסק דינו בע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני (17.12.15).

בעמ"ש (תל-אביב-יפו) 36529-11-10- ב.ש.מ נ' ש.מ. ואח' . מובא מקרה שנדון בע"א 760/96רוזן נ' שולמן ואח' פ"ד, מ"ג (3)596 ובו:

"סרב בית המשפט להחיל את סעיף 35 לחוק הירושה למרות שעוה"ד שערך את הצוואה הוזמן על ידי הנהנה אשר מסר לו את תוכן הוראותיה ואף שילם את שכר טרחתו"

              בע"א 7506/95שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פד"י נד (2) 215 נקבע:

"אכן, אנשי המשיבה גילו מעורבות בהליכים שקדמו לחתימה על הצוואה. הדבר מצא ביטויו בפנייתם לנוטריון, בקשר שיצרו בינו לבין המנוח, בהסעת המנוח למשרדו של עורך-הדין ובחזרה ממנו, בתשלום דמי הנסיעה, בליוויו הצמוד של המנוח בשתי הפגישות הראשונות ובתשלום שכר טרחתו של עורך-הדין מכספי המשיבה".

עם זאת נקבע (בעמ' )228: "גם במקרה זה, אין במעורבותם של אנשי המשיבה כדי להטות את הכף לעבר פסילתה של הצוואה מכוח הוראת סעיף 35. על-אף פעלתנותם היתרה של אנשי המשיבה בכל הנוגע ליצירת הקשר עם הנוטריון ובהבאת המנוח אליו, נראה לי שהליך  עריכת הצוואה עצמו הוכשר הודות לפועלו של הנוטריון. כאמור, דאג זה האחרון להרחיק את המנוח מאנשי הישיבה – מלוויו בעת עריכת הצוואה, וטרח לברר עמו את רצונו ואת טעמיו כשהוא ישב עמו, לבדו, במשרדו. בנסיבות אלה אין פגם בקביעותיו של בית-משפט קמא כי בשלב המכריע של עשיית הצוואה לא הייתה לאנשי הישיבה כל מעורבות"

מהכלל לפרט

18. בהמשך לדיון שהתקיים לעיל, מלבד העובדה כי י., שעבד במשותף אצל המבקש, הסיע את המנוחה לעו"ד ש, לא הצביעו וממילא לא הוכיחו המתנגדים, מעורבותו של המבקש בעריכת הצוואה. אדרבא, כפי שצוין לעיל, האינטרס של המבקש שלא תערך הצוואה החדשה ותיוותר הצוואה הקודמת, באשר הינה מרעה את מצבו. וכפי שהמבקש העיד (בעמ' 107):

"אני לא יודע מה י. אמר, לא יודע כלום, יצאה או לא יצאה, הצוואה הזאת פחות טובה לי מהראשונה שהייתה, אין לי מה לשלוח את אימא לנשל אותי ממשהו שהיה לי, זה מה שהגיוני וכולם צריכים להבין את זה. לא ידוע לי איך היא קיבלה עותק מהצוואה, לא נחשפתי לזה."

ראוי לציין בהקשר זה את עדות י. לפיה  :

"היא הייתה באה לחנות ומבקשת תיקח אותי לחנות ולפה ולפה, היה אוטו עומד בחנות והייתי לוקח אותה לכפר סבא, ח. לא קשור לזה. הייתי לוקח אותה באופן חופשי כמעט כל יום."(עמ' 7).

            גם אם נקבל את עדות י. כי המבקש ביקש ממנו כי יסיע את אימו לעו"ד ש., הרי שאין בכך כדי לעמוד במבחנים הדווקנים והפרשנות המצומצמת שקיבל סעיף 35 לענין מעורבות בעריכת הצוואה.

            מכל המקובץ, המתנגדים לא עמדו בנטל הוכחת הטענה למעורבות המבקש בעריכת הצוואה.

לפיכך הטענה למעורבות המבקש בעריכת הצוואה- נדחית.

פגם צורני

19. המתנגדים טענו כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב והצוואה לא הוקראה לה. מנגד טוען המבקש בצדק, כי המתנגדים זנחו את הטענה לפגם צורני או בדבר אי ידיעת קרוא וכתוב ואכן הטענה לא מופיעה בסיכומיהם.

            עו"ד ש העיד (בעמ' 96 לפרו'):

"אחרי שסיימתי לכתוב הקראתי לה פעם, פעמיים, שלוש, 10 פעמים אני מקריא לבן אדם עד שהוא מבין, עובר איתו שורה שורה מוודא שזה הרצון שלו, אומר לי כן...

וכן ובנוכחות הגב' ס. הקראתי למנוחה את הצוואה שלה שוב".

עו"ד ש. העיד כי מעולם אינו מציין בנוסחי צוואות כי הוקראו למנוחה (עמ' 97).

            יתרה מזאת, המתנגדים צידדו בטענה כי התקיים ויכוח קולני בין המנוחה לעו"ד ש., דבר הסותר במקצת את הטענה כי הצוואה לא הוקראה למנוחה.

            עם זניחתה נדחית הטענה בדבר פגם צורני בצוואה.

סוף דבר

20. מכל המקובץ עולה, כי עם ביטול צו הירושה, לא הצליחו המתנגדים להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת או מעורבות כלשהיא בעריכת הצוואה מצד המבקש. הגיונה של הצוואה עולה בקנה אחד עם רצון המנוחה לחלוקה שוויונית של נכסי המנוחה בין ילדיה – קרי בית המגורים וכספיה. במהלך השנים וגם בהליכים להוצאת צו הירושה, פני המתנגדים היו כלפי חלוקת הכספים ולא קראו תיגר על מנהג הבעלים שנהג המבקש בנכסים ברח' ד. ובה. הוכח לעיל כי למתנגד 6 ולמבקש, אינטרסים בנכס בעצמאות וכי למבקש אינטרסים בדירת ד. באופן המסביר את הגיונה של הצוואה.

אבקש להבהיר, כי סוגיית שכר הדירה בדירת ההורים ברח' ש.י. xx, בה יורשים כל האחים בחלקים שווים, אינה מעניין תיק זה, אם כי ברי שכלל האחים צריכים לחלוק בהכנסות ובהוצאות בנכס מאז פטירת המנוחה. בשל מתן צו לקיום הצוואה מיום 12.2.08, לא מצאתי מקום להאריך בשאלת הצוואה המוקדמת משנת 1999 (וראה החלטתי מיום 9.9.14) מלבד התובנות התורמות לענייננו.

21. לפיכך צו הירושה מבוטל וניתן צו לקיום צוואת המנוחה מיום 12.2.08. התנגדות המתנגדים נדחית.

22. המתנגדים ישאו בהוצאות המבקש ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ כולל מע"מ.

23. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותר.

ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  ט' ניסן תשע"ו, 17 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.