אונס או חיזור לגיטימי - היכן עובר הגבול?

חוק העונשין קובע כי אונס יתקיים גם כאשר הסכמת האישה לקיום יחסי מין הושגה במרמה. הייתכן שכל שקר בנוגע לזהות הפרטנר יגרור אישום באונס, והאם רמאויות מסוג זה הן בתחום טיפולה של המערכת הפלילית? על כך במאמרו של עו"ד אילון עישר

מבוא

שני אנשים נפגשים, והאחד מציג לשני תמונה שקרית באשר לזהותו. על סמך מצג זה מתקיימים ביניהם יחסים אינטימיים. האם יחסים אלה הם אונס שיש לטפל בו במישור הפלילי? למתבונן מן הצד נראה, כי בעולמנו המודרני והמתירני הבחירה עם מי לקיים יחסי מין ועם מי לא היא חופשית יותר, אולם כפי שאציג בהמשך, חופש זה טומן בחובו סכנות רבות. כשהבחירה עם מי לקיים יחסים אינטימיים אינה מבוססת על היכרות מעמיקה, תנאי לקיום יחסי המין הוא איתור תכונות מסוימות בבן הזוג. במצב דברים זה, אדם יכול בקלות 'לאמץ' לעצמו את התכונות אותן הוא מזהה כמהותיות לצד השני. הדבר נכון בעיקר כאשר יחסי מין מתקיימים באופן חד פעמי ואקראי, שאז קל יותר לאדם להתחזות לבעל סטאטוס מסוים (גרוש/ רווק/ עשיר/ תייר/ טייס/ רופא), לסגל לעצמו תכונות מסוימות (רגיש/ אינטליגנט/ פיקח/ בעל חוש הומור), לרמות באשר לציפיותיו מן הקשר (מעוניין בקשר רציני/ מונוגמי) ואף להסתיר מחלות ומאפיינים ביולוגיים. רשת האינטרנט, אשר מהווה בשנים האחרונות זירת היכרויות משמעותית, הפכה את ההתחזות לקלה מאי פעם. באינטרנט, כל אדם יכול לאמץ לעצמו זהות, לנהל שיחות מעמיקות תחת הזהות הבדויה, לגרום לצד השני להאמין ואף להתאהב בדמות הפיקטיבית ולהגיע מהר יחסית ליחסים אינטימיים. כשזהו מצב הדברים, מערכת המשפט, שבה נקבעות הנורמות בחברה הישראלית – חייבת לטעמי להיכנס לתמונה, ובמקרה הצורך גם להגן עלינו מפני אותן רמאויות.

המצב המשפטי הנוהג

ככלל, על עבירת האינוס חלות שתי מערכות דינים מקבילות – המערכת הפלילית והמערכת האזרחית. הקורבן יכול להגיש תלונה למשטרה, אשר תחקור את האירוע ותגיש כתב אישום אם תמצא לנכון, ובמקביל, יכול הקורבן להגיש תביעה אזרחית ובה לתבוע פיצוי על נזקים שנגרמו לו בפועל וכן פיצוי ללא הוכחת נזק, מכוח החוק למניעת הטרדה מינית.

עד לשנת 1988, אינוס התקיים רק במקרה בו בוצעה בעילה כנגד רצון האישה. ברם, בתיקון מס' 22 משנת 1988 לחוק העונשין, הומרה הדרישה כי הבעילה תתבצע "כנגד רצונה" של האשה, בדרישה שהבעילה תתרחש ללא הסכמה החופשית או בהסכמה שהושגה במרמה:

"(א) הבועל אשה –

(1) שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים, או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האשה או כלפי זולתה;

(2) בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מיהות המעשה...".

משמעות הדבר היא, כי נזנחה הדרישה הראייתית המחייבת התנגדות מצד קורבן העבירה. אין עוד צורך כי הנאנסת תביע בהכרח התנגדות מפורשת למעשה – מילולית או פיזית, די בכך שניתן יהיה להסיק מן הנסיבות כי הבעילה נעשתה בהיעדר הסכמה חופשית, או בהסכמה שהתבססה על מרמה (ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 52, 56)

בע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, 888, קבע בית המשפט העליון מפי כב' הנשיאה בייניש:

"ההנחה הגלומה בתיקון 22 לחוק הינה כי חופש הבחירה של האישה ושליטתה על גופה, מחייבים לראות במגע מיני שלא בהסכמתה – אינוס, אף אם האישה לא הביעה את אי-הסכמתה על דרך של התנגדות פיזית דווקא"

ברוח זאת נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 2411/06 סלימאן נ' מדינת ישראל, כי התחזות לבעל תפקיד במטרה לקיים יחסי מין, מהווה עבירה של אינוס. שם פנה הנאשם אל נשים שונות, הציג עצמו בשם בדוי, טען שהוא בעל תפקיד בכיר במשרד השיכון, וכי יוכל לסייע לנשים אליהן פנה לקבל דירה. הנאשם התנה זאת בכך שיקיימו עימו יחסי מין. מרבית הנשים העידו כי הנאשם לא כפה עצמו פיזית עליהן, אלא הן נעתרו והסכימו לקיים עימו יחסי מין, כדי שהנאשם 'יסדר' להן דירה.

גם כאשר אדם מסתיר העובדה שהוא חולה במחלת מין מדבקת, הדבר עשוי להיחשב כעבירת אינוס. כך למשל בבשפ (עליון) 1880/10 מדינת ישראל נגד גטהון ווסה, דינים עליון 2010 (53) 534 (18/03/2010), שם במסגרת החלטה בבקשה להארכת מעצר, עמד בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת א'. חיות), על כך שטמונה מסוכנות בעובדה שהנאשם לא גילה לקורבן האונס דבר היותו נשא נגיף HIV (איידס).

אם כן, על פי החוקבמדינת ישראל, הבועל אישה בהסכמה אשר הושגה במרמה לגבי מיהות העושה, עובר עבירה פלילית של אינוס, שהעונש המקסימאלי בגינה הוא 16 שנות מאסר. כמו כן, הקורבן יוכל לקבל גם סעד כספי בתביעה אזרחית מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, הקובע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 65,000 ₪ בגין כל אחד מן האקטים המיניים שהושגו במרמה.

הבעיה

הביטוי 'מרמה לגבי מיהות העושה' - הוא מינוח עמום, ועל בתי המשפט לצקת לתוכו תוכן. יציקת תוכן זו משמעה, כי בפסיקות בתי המשפט ישורטטו גבולות וכללים ברורים באשר למותר והאסור בשקרים שתכליתם השגת יחסי מין.

כבר עתה ברור שמשימת שרטוט הגבול אינה פשוטה. כשאדם מחזר אחרי אדם אחר, הצד המחזר לרוב מייפה קצת את המציאות- האישה מתקשטת באיפור, הגבר משדרג את הלבוש. התופעה קיימת גם בטבע, כאשר בעלי חיים רבים מתייפים בעונת הרבייה, משנים צבעם, מגדלים קרניים וכו'.

כולנו משקרים קצת, מייפים קצת, משדרגים את מעמדנו כדי להשיג דברים. ובכל זאת, איפה עובר הגבול בין שקר לשקר? האם כל שקר שמוביל ליחסי מין הוא אונס, או רק שקר מהותי? ומהו שקר מהותי? האם שקר מהותי של אדם אחד זהה לשקר מהותי של אדם אחר? אלו שאלות שאין עליהן תשובה ברורה, ויש לבחון כל מקרה על סמך נסיבותיו.

בע"פ 2411/06הנ"ל נפסק בין היתר כי יש להבחין בין אי-אמירת אמת לגבי פרט מסוים בזהות (למשל: גיל, עיסוק), לבין יצירת דמות פיקטיבית ו"סיפור כיסוי" עתיר פרטים.

בית המשפט העליון מודע היטב לקושי זה, כך למשל בעפ (עליון) 5097/07 מאיר פחימה נגד מדינת ישראל, דינים עליון 2009 (50) 691 (25/05/2009), מפי המשנה לנשיא כב' השופט א. ריבלין:

"בית המשפט הציע (בע"פ 2411/06 הנ"ל - א.ע), כמבחן אפשרי, את אמת המידה שעניינה ב"מאפיינים אשר הם קריטיים בעיניה של אישה סבירה" [ההדגשה במקור]. והסביר: "האם היה סיכוי, ולוא דחוק, בעיני אדם מן היישוב, שאשה זו תסכים לקיים יחסי מין עם גבר זה בנסיבות 'רגילות' אילו ידעה את זהותו האמיתית כפי שהיא; אם לאו, באינוס במרמה עסקינן ... כשלעצמי, מבחן אחרון זה מוקשה בעיני, בעיקר מכיוון שהוא נתלה באופן שבו "אדם מן היישוב" יעריך את הסיכוי שאשה פלונית תיאות לקיים יחסי מין עם גבר אלמוני כאשר כל הקלפים גלויים. נראה לי כי עניינים מסוג זה אינם יכולים להיבחן על-פי נקודת מבטו של "אדם מן היישוב", וכי קיים קושי מובנה להעריך סיכויים בכגון דא. נפלאות הן דרך גבר באישה ודרך אישה בגבר עד ש"אדם מן היישוב" יתקשה לצפותן. אינני משוכנע גם שמבחינה מהותית השאלה הנכונה היא מהם הסיכויים שהאישה הייתה מסכימה למגע המיני אלמלא מצג-השווא"

ניקח לדוגמה מקרה בו אדם המתחזה לרווק מנהל רומן עם אישה רווקה, מרמה אותה וגורם לה לחשוב שכוונותיו רציניות, בעוד שבפועל הוא נשוי וכל מטרתו היא הרפתקה מינית. אותה אישה נופלת קורבן למעשה מרמה חמור – מתאהבת, מפתחת רגשות וציפיות, וסופה להתבדות ולגלות שהיא הולכה שולל.

דוגמה זו, שבוודאי אינה נדירה במחוזותינו, לדידי ראוי שתהווה עבירת אינוס. ברור שלאישה הייתה זכות מלאה לדעת שהגבר נשוי, ושפרט לרומן מזדמן אין תקווה לקשר בניהם. אם היה ניתן לאישה מלוא המידע, היא הייתה יכולה לבחור אם לקיים יחסי מין עם הגבר הנשוי ואם לאו, אך ברור שאם הגבר התחזה לרווק - היא קיימה עימו יחסי מין על סמך מצג שקרי.

הפתרונים - לבית המשפט העליון

פתרון חלקי לפחות לבעיה עשוי להתקבל בקרוב בפסק דין של בית המשפט העליון, בו יתכן שתוכרע הסוגיה וישורטטו בצורה ברורה יותר קווי הגבול בין המותר והאסור ביחסים בין המינים.

בבית המשפט העליון נדון בימים אלה ערעור (ע"פ 5734/10) שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפ"ח 561/08, בו הורשע סאבר קאשור בעבירות של אינוס במרמה לפי סעיף 345(א)(2) ובמעשה ובמגונה במרמה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין.

השתלשלות הדברים שם, בה הודה הנאשם ועל פי הודאתו התקבל הסדר טיעון, פשוטה: הנאשם הכיר את המתלוננת ברחוב, הציג עצמו כרווק יהודי וכמי שמעוניין בקשר רומנטי רציני. לאחר מספר דקות של היכרות הם עלו לגג בניין סמוך, שם קיימו יחסי מין בהסכמה. רק בדיעבד גילתה המתלוננת שסאבר קשור ערבי.

בית המשפט המחוזי קבעקבע, כי מעשים אלה מהווים עבירת אינוס לפי החלופה הקבועה בסעיף 345(א) לחוק העונשין: השגת הסכמה לקיום יחסי מין באמצעות מרמה לגבי מיהות העושה, והשית על קאשור במסגרת הסדר הטיעון 48 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כמו כן חויב קאשור לפצות את המתלוננת ב- 10,000 ₪.

בערעורו לביהמ"ש העליון תוקף סאבר קאשור את גזר הדין של בית המשפט המחוזי, ובין היתר טוען, כי גם אם מעשיו אינם מוסריים, הרי שהם מצויים מחוץ למתחם המשפט הפלילי. בין היתר מבקש קאשור לבחון מחדש את הקביעות בפסק הדין שניתן ע"פ 2411/06 סאלימן נ' מדינת ישראל דלעילב.

בערעורו טוען קאשור כי חרף העובדה שאין מחלוקת עובדתית, מעשיו אינם מגלים עבירה של אינוס.

סוף דבר והערה לסדר

לאור התפיסה לפיה חובה על רשויות המדינה להגן על אזרחים מפני שלילת חופש הבחירה עם מי לקיים יחסי מין ועם מי לא, לדידי חייבת מערכת המשפט לקבוע שלא הכול מותר. כלומר, גם בחברה מתירנית, עדיין עומד לאדם החופש לבחור עם מי לחלוק את מיטתו בהתבסס על מידע לא שקרי. לטעמי, וכך לדעתי קובע גם החוק, כחברה עלינו לשאוף לכך שכל אדם יוכל לוודא שכל המרכיבים המהותיים לו מתקיימים אצל הפרטנר שלו.

פרט ליציקת תוכן להגדרה העמומה של הביטוי 'מרמה בנוגע למיהות העושה', יש מקום לתקן את החוק בהיבט נוסף. על פי , עבירת אינוס יכול לבצע רק גבר הבועל אישה. כעת, ברור שמרמה שכזו יכולה להתקיים גם במקרה ההפוך וכן ביחסים חד מיניים. אם יש בישראל זכות ליהנות מהגנה על חופש הבחירה, הרי שהיא מוקנית לכל אדם באשר הוא.

לפסקי הדין המאוזכרים במאמר

ע"פ 2411/06 סלימאן נ' מדינת ישראל

בשפ (עליון) 1880/10 מדינת ישראל נגד גטהון ווסה

עפ (עליון) 5097/07 מאיר פחימה נגד מדינת ישראל

פ"ל 561/08 מדינת ישראל נ' קאשור

*עו"ד אילון עישר עומד בראש מחלקת הליטיגציה במשרד סימון, עישר פורת ושות' ועוסק בייצוג בהליכים אזרחיים, מנהליים ופלילים בבתי משפט.

** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.