אחריות מנהלים בעוולות קניין רוחני

הליכים פליליים ספורים כנגד מעוולים בקניין רוחני

עיון בסעיפים שהוספו בתיקון לפקודת זכות יוצרים ובתיקון לפקודת סימני המסחר בשנת 2002, שקובעים את חזקה לאחריותו של נושא משרה בחברה, לרבות מנהל בדרג ביניים, להפרות זכויות יוצרים וסימני מסחר, מעורר את השאלה, האם יתכן מצב בו מנהל ישא באחריות פלילית, אבל לא ישא בחבות אזרחית, לפיצוי מי שזכותו הופרה.

הרי המקרים בהם נוקטת המדינה בהליכים פליליים הם ספורים לעומת מספר תביעות ההפרה בקניין רוחני המוגשות לבתי המשפט השונים, ויש בכך בכדי לפגוע בהרתעת המפרים ולהוות עידוד עקיף להפרת זכויות קניין רוחני.

ראשית, ידון מאמר זה במקור האחריות האישית של נושאי משרה לעוולות קניין רוחני במישור המשפט האזרחי.

הרמת מסך התאגדות

ככלל, בדין הכללי, חברה היא אישיות משפטית נפרדת שפועלת במסגרת נורמטיבית בעלת כשרות משפטית עצמאית.

במקרים חריגים, שהפכו במרוצת השנים לשכיחים, מתעלמים בתי המשפט ממסך ההתאגדות ומאישיותה הנפרדת של חברה, כאשר מסך ההתאגדות משמש לניצול לרעה של היתרונות של בסיס ההתאגדות, לביצוע תרמית או ככלי להתחמקות מהתחייבויות נזיקיות או חוזיות. במקרים כאלו מרים בית המשפט את מסך ההתאגדות של החברה. מכאן, גם הדין הכללי, במקרים מסוימים, מכיר באחריות אישית של אורגן של חברה.

לצורך כך (במסגרת הדין הכללי), על תובע לטעון במסגרת ההליך המשפטי– ולהוכיח, כי אורגן של החברה, מנהל החברה או מנהל בחברה, עושה או עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות וכי החברה הנדונה הוקמה או שנעשה בה שימוש לצורך ביצוע תרמית או על מנת לחמוק מחיוב כלשהו^[1].

בתי המשפט קבעו, כי אמנם לחברה אישיות משפטית נפרדת וכשרות משפטית עצמאית, אבל, מנהל של חברה אינו בעל חסינות בנזיקין, כשביצע מעשה נזיקין. זאת, מאחר שחברה אינה פועלת בחלל ריק, אלא אורגנים שלה הם הפועלים מטעמה או עבורה. עוד נקבע כי מנהל שהוא צד לתרמית או לביצוע עוולה נזיקית אחרת, לרבות הפרת זכויות יוצרים, אחראי אישית כלפי הצד הנפגע^[2].

השאלה היא, מכאן, האם יש מקום להטיל על נושא משרה בחברה אחריות אישית מכוח פעולותיו, למרות שנעשו בהיותו אורגן של החברה.

בפסיקת בתי המשפט נקבע, במהלך השנים, שאורגן וחברה חייבים שניהם בגין מעשה נזיקין של אורגן, זאת בהקשר של עוולות שונות, לרבות הסגת גבול, מצג שווא רשלני ועוד^[3].

העיקרון שקבעו בתי המשפט הוא שמי שמקיים את היסודות של העוולה, אחראי למעשיו ואין במעמדו בהיררכיה המנהלית או הביצועית בחברה כדי לשחרר אותו מאחריותו לעוולה. העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של חברה ולא עבור עצמו, אינה משחררת אותו מאחריות למעשיו. אחריות חברה אינה מותנית באחריות אורגן ואינה שוללת את אחריות האורגן^[4].

אחריות אישית בעוולות קניין רוחני

בעוולות של קניין רוחני, הטילו בתי המשפט אחריות לביצוע העוולה הן על החברה והן, כאחריות אישית, על מנהליה ונושאי המשרה בה^[5].

במקרים מסוימים, בית המשפט הרחיב באופן משמעותי את הגישה, וקבע כי יש לתת פירוש נדיב לכל חוק הבא לסייע ליוצרים לשמור על זכויותיהם כנגד מי שמבקש להשתמט מתשלום, וכי התפתחות החוקים השונים בנושא ההגנה על זכויות קניין רוחני (באותו עניין זכויות יוצרים) מכוונת בהתמדה להרחבת מעגל האחריות והאחראים, ולא לצמצומו^[6].

לא רק זאת, בית המשפט קבע כי אין צורך שתובא בפניו ראיה ישירה שנתבע אכן ידע על הפרת זכות יוצרים. נקבע כי אם היו בפני נתבע כל העובדות הצריכות לדבר, ורק עצימת עיניים, אי אכפתיות וכוונה מיוחדת, יכלו לגרום לנתבע שלא לדעת כי בפעילותו קיים סיכוי/סיכון מעבר לסביר, שתופר זכות יוצרים, הוא מוחזק כמי שידע על הפרת זכות היוצרים. את הידיעה באותו עניין הסיק בית המשפט מנסיבות חיצוניות וקבע שהתעלמות הנתבע מהן מהווה "עצימת עיניים" – ששקולה לידיעה^[7].

יש לשים לב, כי החוק, במקרים מסוימים של עוולות קניין רוחני, קובע דרישות נוספות, שעל התובע להוכיח. כך למשל, לעניין השמעה פומבית מפרה של יצירות מוסיקליות (והקלטות), על בעל הזכות להראות כי למנהל הנתבע צומחת "תועלת פרטית" מהפרת הזכות, קרי, ההשמעה הפומבית המפרה^[8].

בתי המשפט נוטים לראות מנהלים כאחראים אישית להפרות זכויות קניין רוחני בחברה וכשותפים ואחראים להפרות, כאשר הם משמשים כמנהלים פעילים, אולם לא כך הוא באשר למנהל שאינו בעל תפקיד אופרטיבי בחברה ושלא הוכח לגביו בראיות מוצקות כי היה שותף להפרה, או ידע עליה, אפילו עסקינן בהפרות בקנה מידה עצום. מנהל כזה אינו אחראי להפרה^[9].

במאמר מוסגר יצוין, כי בקביעה דלעיל התעלם בית המשפט מההלכה לעניין עצימת עיניים שצוינה לעיל, ומההחמרה בדרישות מנושאי משרה, שמצויה בהוראות העונשיות שבפקודת זכות יוצרים, אליהן מתייחס מאמר זה בהמשכו.

כך, תוך עשיית שימוש בתורת האורגנים, קבע בית המשפט חיוב באחריות למי שהיה מנהל יחיד בחברה ובעל המניות העיקרי בה, ולאור האמור לעיל, ייחס את מעשי המנהל לחברה וההפך^[10].

אחריות פלילית של מנהלים בגין הפרת זכויות קניין רוחני

בפן הפלילי, בשונה במובחן מהפן האזרחי שתואר לעיל, שהוא יציר פרשנות בתי המשפט, כוללת החקיקה בתחום הקניין הרוחני הוראות מפורשות הרלוונטיות לאחריות מנהלים להפרות זכויות קניין רוחני.

פקודת זכות יוצרים 1924 ו- פקודת סימני מסחר [נוסח חדש] תשל"ב-1972 תוקנו בשנת 2002. התיקונים בדברי חקיקה אלו הרחיבו את אחריותם בפלילים של נושאי משרה לפעולת הפרה שמבוצעת על ידי החברה בה הם משמשים כאורגנים, כמנהלים. התיקון הוסיף חובה המוטלת על מנהלים, לפיקוח ומניעת העבירות המנויות בחוקים הנ"ל וכן חזקה, לפיה נושא משרה, מנהל בחברה (בלבד שהוא "מנהל פעיל" – עת פרשנות מונח זה מוטלת לפתחו של בית המשפט), לרבות מנהל בדרג ביניים (אותו מכנה החוק "פקיד אחראי") אחראי לפעולת הפרה (של זכויות יוצרים וסימן מסחר, בהתאמה לדבר החקיקה), אלא אם הוכיח אותו מנהל/פקיד שפעל למניעת ביצוע העבירה ועשה כל שניתן לצורך כך. יודגש, כי נטל ההוכחה הוטל, בתיקון הנ"ל, על שכמו של אותו מנהל שהוא נאשם בהליך פלילי בגין פעולת הפרה כאמור, ועל המנהל להוכיח באופן פוזיטיבי בבית המשפט כי הוא פעל למניעת ביצוע העבירה על ידי החברה !

יצוין כי במקרים כאמור, אם ימצא מנהל אחראי אישית להפרת זכות יוצרים או סימן מסחר, הוא יהיה צפוי לסנקציה של קנס בלבד ולא למאסר.

הלכה למעשה, החזקה שבחוק דלעיל מאמצת את ההלכה אודות עצימת עיניים, אליה התייחס מאמר זה לעיל, וקובעת חובה לפיקוח מוגבר ונקיטת פעולות פוזיטיביות למניעת הפרת זכויות יוצרים או סימני מסחר, למשל, בביצוע בדיקות מקיפות אודות בעלות בזכויות יוצרים או קיום סימן מסחר, רשום או מפורסם.

הטלת אחריות פלילית על מנהלים מחזקת את מודל האחריות האישית

נראה כי הטלת אחריות על מנהלים כאמור במישור הפלילי, לרבות בשכבת הביניים, אך מחזקת את מודל האחריות האישית בעוולות קניין רוחני במישור האזרחי, אולם פרשנות כאמור מוטלת לפתחם של בתי המשפט, שטרם הרימו את הכפפה בעניין זה.

גישה פרשנית זו עדיפה על המצב לפיו, אם נפרש את החקיקה באופן מילולי, הרי שיתכן שנמצא עצמנו ניצבים בפני אנומליה שנוצרת בין אחריותו של נושא המשרה בפן הפלילי, לבין זו שבפן האזרחי, שכן במצב הנוכחי, לאחר התיקון בפקודת סימני המסחר ופקודת זכות יוצרים, עשוי להיווצר מצב בו נושא משרה ימצא עצמו אחראי בפלילים להפרת סימן מסחר או זכות יוצרים, אולם הוא לא ישא בשום חבות אזרחית להפרה האמורה.

להשלמת התמונה יצוין כי חוק הפטנטים תשכ"ז-1967 ו- חוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999 אינם כוללים הוראות עונשיות בפן הפלילי. נראה כי בכך קיימת דיסהרמוניה בחקיקה שבדיני הקניין הרוחני וכי יש לערוך את ההתאמה המתבקשת ולהוסיף סנקציות פליליות, לפחות בכל הקשור לעוולות מסחריות, במיוחד לאור הקרבה הרבה בין עוולות מסחריות, לפחות בעוולת גניבת העין, להפרת סימן מסחר.

לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:

ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק ואח'

ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן

ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ ואח' נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ

ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ

ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ

ע"פ 559/93 יפים מסג נ' מדינת ישראל

ע"א 7785/99 ארוך נ' פאריינטי

ה"פ (י"ם) 751/01 יזדי נ' יזדי

ת.א (ת"א) 2578/00 מקדונלד נ' מקדונלד'ס

ת.א 540/99 (מחוזי נצרת) EMI Records Ltd ואח' נ' די.סי.די יצרני תקליטורים בע"מ ואח'

ת.א 2428/01 (מחוזי ת"א)KONINKLIJKE HOUSEMANN EN HOTTE NV ואח' נ' לי-דן סוכנויות בע"מ ואח'

* מחבר המאמר הוא בעל המשרד "עמית קרמון, משרד עורכי דין'", המתמחה בדיני קניין רוחני, מחשבים ואינטרנט ובמשפט מסחרי.

**כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.