הכתבה פורסמה גם ב-
עשרות רבות של מיליונים משלמת המדינה מדי שנה כפיצויים בגין תביעות רשלנות. האם ניתן יהיה לצמצם את התביעות - ובעקבות כך את הפיצויים - אם תוטל אחריות כספית-אישית על העובדים המתרשלים? מה נרוויח מזה ומה נפסיד?
אישה הרה, ששוחררה מבית-החולים רמב"ם בחיפה, על אף שתוצאות בדיקות העובר לא היו תקינות והוסתר ממנה מידע רפואי חשוב, איבדה את עוברה בשלב מתקדם של ההיריון. היא תבעה את בית-החולים ופוצתה בכמיליון שקל.
צעיר הגיש תביעה כנגד המוסד החינוכי בו למד בגין התעללות שעבר על-ידי שלושה תלמידים, שהובילה להתפרצותה של מחלת נפש. בית המשפט פסק לו כמיליון שקל פיצויים והפנה אצבע מאשימה כלפי סגל ההוראה במוסד האמור.
עיריית ירושלים לא כיסתה בור ניקוז, ותשלם לגננת שנפלה לתוכו שמונים אלף שקל.
קטין, שלא עבר עבירה, נלקח לחקירה במשטרה באלימות, הוחזק - בניגוד לתקנות - ביחד עם עצורים בגירים ונחקר באווירה קשה, גם כשכל הסימנים העידו על התמוטטותו הנפשית. הוא פוצה ביותר מחצי מיליון שקל.
הצוות הרפואי בבית החולים הלל יפה לא ביצע בדיקת CT בילד בן 6, בניגוד להמלצת המתמחה במיון. כתוצאה מכך הילד מת ולהורים נפסקו פיצויים של כמיליון וחצי שקל.
מקרים אלה מייצגים רק מתי מעט מתביעות הפיצויים המוגשות לבתי המשפט כנגד גופים ממלכתיים. "הכספים, שמשולמים לניזוק ע"י הגופים הממלכתיים, כספי ציבור הם, ומשכך הציבור ניזוק פעמיים: פעם אחת ע"י גרימת הנזק ע"י העובד ופעם באמצעות התשלום, היוצא מכיסו של הציבור, כתוצאה מהתנהגותו הרשלנית של אותו העובד", אומר עו"ד איל ברנדט.
האם ניתן היה למנוע את מהמקרים המצערים האלה, ועוד רבים אחרים? האם ניתן היה לחסוך את ההליכים המשפטיים שמנהלת המדינה ואת עלותם הגבוהה? והאם ניתן היה להפחית באופן משמעותי את הפיצויים המשולמים בגין רשלנות תפקודית של העובדים?
החוק מגן על עובדי המדינה מפני תביעות רשלנות. יתרה מכך: אותם עובדים, שהתרשלו בתפקידם, ימשיכו לכהן בו - לעיתים אף מבלי שיעמדו לדין משמעתי - והם עלולים להמשיך ולגרום נזק לציבור בהתנהגותם. מי מבטיח שאותו שוטר כוחני, שהתעלל בקטין העצור, לא ימשיך בגישתו זו כלפי עצורים אחרים? ומי מבטיח שראש מחלקה, שנהג באופן חסר אחריות וגרם לנזקים בנפש, לא יקבל החלטה מסוכנת אחרת?
האם האפשרות של השתת סכום הפיצוי - כולו או חלקו - על העובד שהתרשל תביא לכך שהעובדים יבצעו את תפקידם מתוך תחושת אחריות גדולה יותר? האם יש בהטלת האחריות הכספית על העובד בכדי למנוע הישנות של מקרי רשלנות?
לדעתו של עו"ד איל ברנדט, חובת הזהירות מבוססת על הבנתו של אותו עובד, כי בהתנהגותו הרשלנית או במחדלו עלול להיגרם נזק בגוף ו/או בנפש. "במקרים שבהם עובדי המדינה מנצלים מעמדם לרעה באופן קיצוני וגורמים לנזקים לציבור, בניגוד להתנהגות הסבירה המצופה ממעמדם, יש לחייבם באחריות אישית לנזק, ובכלל זה גם תשלום פיצויים עבור הנזקים שגרמו מכיסם, ולא מכיסו של הציבור עליהם הם אמונים", אומר ברנדט.
עו"ד אליעזר פני-גיל חולק על דעתו. "הרעיון לחייב אישית נושאי משרות שהתרשלו הוא בעייתי ולדעתי אף לא ישים", משיב פני-גיל לשאלה ומוסיף, כי לא לשווא אין בדין הוראה שכזו. "נכון הדבר, שטבעו של אדם להיות זהיר יותר אם הוא יודע, שחוסר זהירותו או רשלנותו עלולים להכאיב גם לכיסו. אלא, שעל פי השיטה המשפטית השלטת במקומותינו, לפיה ניתנת לכל אדם זכות הטיעון, צריך יהיה לתת לכל מעוול שכזה לטעון טענותיו בבית המשפט. ומאחר שיהיה ניגוד עניינים בינו לבין המדינה, הוא יהיה חייב להיות צד להליך המשפטי, ואף להיות מיוצג ע"י עורך דין מטעמו".
עו"ד פני-גיל מוסיף, כי מעבר לסרבול שיווצר עקב האמור לעיל, אנו עלולים להיתקל בתוצר לוואי נוסף: "ההסדר המוצע גם עלול להרתיע כוחות טובים להצטרף לשירות המדינה. רבים נרתעים מעבודה בשירות הציבורי, שבו תנאי השכר פחותים מאשר במשק הפרטי. אז גם להרוויח פחות, וגם להכניס ראש בריא למערכת, שמראש נוקטת בדרך של הענשת עובדיה במקרה וטעו, למקרה שהיא עצמה תחוייב? 'לא תודה', יאמר כל מי שעיניו בראשו. ומי יינזק? השירות הציבורי כמובן! אז נוכל באמת לומר: 'תחי הבינוניות!'".
עו"ד ברנדט מסתכל על הדברים קצת אחרת: "ניקח, לדוגמא, מנהלים של בתי-ספר ומוסדות חינוך. מדי בוקר שולחים הורים את ילדיהם לבית-הספר ומצפים רק לדבר אחד: שהילד יחזור הביתה בשלום. הסטנדרט המצופה מאנשי חינוך - ובייחוד ממנהלים - הוא גבוה במיוחד. אלא שיש מקרים קיצוניים שבהם מנהלים של בתי ספר אינם עונים, מסיבות אישיותיות שונות, על סטנדרטים אלה, תוך שהתנהלותם גורמת לנזקים לילדים ולהורים. במקרים קיצוניים של מנהלים, שבעטיים נגרמים נזקים פיזיים, נפשיים ומערכתיים, מדוע לא תוטל עליהם האחריות הנזיקית לנזק שגרמו, בין בהתרשלותם ובין במחדלם?".
עו"ד ברנדט מסכים, כי עלול להיווצר מצב בו עובדי ציבור ימנעו משיקול דעת ענייני מתוך פחדם מתביעות-סרק, אך מדגיש, כי על עובדי הציבור ומשרתיו לדעת, כי אינם חסינים לחלוטין מפני האחריות לנזקים שנגרמו באחריותם. לשם תמיכה בטענתו זו הוא אף מצטט את עו"ד פני-גיל עצמו, מתוך ספרו "עוולת הרשלנות הלכה למעשה": "העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לאנשי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר בפני התנהגות רשלנית" (עמ' 101).
"עובדי ציבור יתחילו 'להקטין ראש'", טוען עו"ד אליעזר פני-גיל. "כך למשל, יאמר לעצמו שוטר: אם אשים אזיקים על ידיו של עצור - זה עלול לעלות לי בכסף, ואם לא אשים אזיקים - אולי העצור יימלט מידיי אבל כספי יישאר בהן". לדבריו, הפתרון הקיים כיום אינו משולל הגיון וצדק: "אם אמנם מתברר שעובד מדינה סרח, הרי שיש להעמידו לדין משמעתי ולהטיל עליו סנקציות, החל בנזיפה, עבור בעצירת הקידום, וכלה בפיטורין. עונשים אלה, לדעתי, מרתיעים לא פחות מאשר חיוב כספי והם גם מעשיים יותר. ספק בעיני, אם ניתן יהיה לגבות את כספי הפיצויים מעובדי המדינה, שרובם משתכרים פחות מהשכר הממוצע במשק...".
גוונים רבים של אפור מרכיבים סוגיה זו, ומעל כולם מרחפת שאלה אחת: האם ייתכן מצב בו העובדים - שוטרים, רופאים או אנשי חינוך - יבצעו עבודתם באופן ענייני ובהתאם לתקנות ומתוך ההבנה, שלכל פעולה שהם פועלים יש השלכה ותוצאה על גופם ונפשם של הנפעלים? האם יוכלו לשים לנגד עיניהם את בנם או בתם, את אמם או את אחיהם, ולפעול כלפי הזולת כאילו היה בשר מבשרם? הרי אף רופא לא היה משחרר את אחותו ההרה מבית-החולים, כאשר הבדיקות מצביעות על כך שהעובר שברחמה נמצא במצוקה. אף שוטר לא היה מתעלל בנפשו של קטין, אם היה הקטין בן אחותו. האם ההתייחסות העניינית עשויה לצמצם את עשרות המיליונים שמשולמים מדי שנה לניזוקים, ובכך גם למנוע את כאבם?
פסקי הדין הנזכרים במאמר:
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.