הובהר כי כאשר מעסיק מפר את חובתו לנהל פנקס שעות עבודה בית הדין לעבודה רשאי לפסוק לעובד את המקסימום האפשרי.
בפסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין בבאר שבע נקבע כי מעסיק שלא מנהל רישום מסודר של שעות עבודה עשוי למצוא עצמו מחויב בגמול שעות נוספות בשיעור המרבי שקובע חוק הגנת השכר. במקרה הנוכחי, השופט יוסף יוספי חייב בעל עסק להסעות בתשלום המרבי אך בהיקף נמוך מזה לו טען העובד, שבחלק מהזמן היה חופשי לבצע סידורים אישיים. בסך הכל חויב המעסיק בכ-81 אלף שקל עבור שעות נוספות ובנוסף בכ-36 אלף שקל עבור הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, פדיון חופשה והוצאות משפט.
נהג הסעות שעבד בעסק טען בתביעה נגד המעסיק כי בין השנים 2011-2015 עבד שישה ימים בשבוע, כשבימים א'-ה' נדרש לעבוד 14.5 שעות מבלי ששולמו לו שעות נוספות. כמו כן הוא טען כי לאורך תקופתה עבודה לא הופרשו לו כספי פנסיה והוא לא קיבל דמי הבראה ופדיון חופשה.
המעסיק הודה שהוא חייב לתובע דמי פנסיה, הבראה ופדיון חופשה אך טען כי אלה צריכים להיות מחושבים בהתאם לתקופת העבודה בפועל, שאינה תואמת את טיעוני התובע. זאת, משום שלטענתו, לאורך השנים הוא הפסיק לעבוד אצלו שלוש פעמים ללא התראה ולמשך תקופות ארוכות שניתקו את רצף העבודה.
עוד הוא טען כי התובע כלל לא עבד שעות נוספות כיוון שב-5 שעות מהיום הוא היה בכוננות שלא נחשבת לשעת עבודה, ובזמן זה ביצע סידורים ועבודות פרטיות.
בנוסף ביקש המעסיק לקזז מהפיצוי שייפסק לתובע הלוואות ודמי הודעה מוקדמת בסך כולל של 27,640 שקל.
הוכח רצף עבודה
השופט יוסף יוספי קיבל את גרסת התובע לגבי רצף העבודה, בין היתר נוכח העובדה שהנתבע לא הציג מכתב פיטורים, התפטרות או סיום העסקה, ומנגד הוכח כי שילם לתובע שכר במועדים שבהם לטענתו עזב.
מכאן, שסכומי ההפרשות לפנסיה, דמי ההבראה ופדיון החופשה ישולמו לתובע בהתאם למלוא השנים שלטענתו עבד אצל הנתבע, ובסך הכל 30,883 שקל.
באשר לשעות הנוספות, השופט הבהיר כי במקרים שבהם עובד טוען לשעות נוספות והמעסיק לא יכול להוכיח אחרת משום שלא ניהל רישום שעות עבודה כמתחייב, בית הדין רשאי לחייב אותו בתשלום המרבי שקובע חוק הגנת השכר.
במקרה הנוכחי, השופט ציין כי העובד הצליח להוכיח עבד שעות נוספות אך לא בהיקפים להם טען ולא בקביעות. בהקשר זה צוין כי אכן לעיתים באמצע יום העבודה הוא היה חופשי לבצע סידורים אישיים והוכח כי פעמיים בחודש אף עסק בהעמסת עצים עבור קק"ל.
לפיכך נקבע כי הנתבע, שהפר את החוק, ישלם לתובע את השיעור המרבי עבור השעות הנוספות, אך בהיקף מופחת של 60 שעות לחודש, ובסך הכל 80,892 שקל לכל תקופת העבודה.
באשר לטענת הקיזוז נקבע כי הנתבע לא הציג הסכמי הלוואה או רישום המעיד כי העניק לתובע הלוואות כלשהן, ומשנדחתה טענתו על עזיבת העבודה הרי שאינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת.
בסיכומו של דבר חויב המעסיק ב-117,775 שקל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מפברואר 2016 וכן בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של 6,000 שקל.
עו"ד רונן קינן
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.