המתמטיקה של החיים ושל המוות

המנוח דורון רווה, כבן 50 שנים במותו, עבד למחייתו כארכיטקט עצמאי. שכרו החודשי היה גבוה משילוש השכר הממוצע במשק. דורון רווה ורעייתו ענת נהרגו בתאונת דרכים. ארבעת ילדיהם של המנוחים הגישו תביעה^[1] על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים^[2] (להלן: "החוק") ובה טענו, לעניין תקרת שילוש השכר המגבילה את גובה הפיצוי עבור אובדן השתכרות, כי יש לחשב תחילה את הפסדי התלות של התלויים, ורק אם אלה עולים על שילוש השכר הממוצע במשק, אזי יש להגביל את הפסד התלויים לתקרת השילוש. זאת, מאחר שלטענת התובעים, הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק, מחילה את התקרה על גובה הפיצויים שינתנו לתלויים ולא על ההכנסה האבודה.

סעיף 4(א)(1) לחוקקובע: "בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק". סעיף 4(א)(2) לחוקקובע לעניין הפיצויים, כי הפסדי הנפגע יחושבו לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה אשר לא יעלה על 25% מן ההכנסה לפיה מחושבים הפיצויים. לכאורה, על פי פרשנות מילולית של סעיף 4(א)(1), מתייחסת תקרת שילוש השכר להכנסתו של הנפגע, ולא לפיצוי אשר יוענק לנפגע או לתלוייו.

בית המשפט המחוזי בעניין רווה (כב' השופטת שושנה שטמר) דחה את טענות התובעים, בנמקו, על סמך הפרשנות המילולית, כי:

"בתביעות בגין מוות שהוגשו על יסוד חוק פלת"ד, הוחלה ההגבלה הסטטוטורית ביחס לשילוש השכר הממוצע במשק, על תביעת התלויים בשל אבדן ההשתכרות של מי שבו היו תלויים (ע"א 5/84 רחל יחזקאל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374, 378). תקרה זו היוותה בסיס לחישוב תביעת התלויים, כשמסכום זה הופחת מס עד לשיעור המירבי (25%) המותר על-פי סעיף 4(א)(2) לחוק פלת"ד (ע"א 480/87 צור חברה לביטוח בע"מ נ' כפכפי, פ"ד מג(1) 302; ע"א 813/81 ציון נ' עיזבון בוסקילה, פ"ד לח(4) 785; ע"א 5794/94 אררט חברה לבטוח בע"מ נ' בן שבח ואח', פ"ד נ"א (3) 489, בעמ' 502). רק לאחר שנקבע הבסיס ונוכה המס, חושב הפסד ההכנסה של התלויים, בדרך כלל על פי שיטת הידות."^[3]

לשיטתה של כב' השופטת שטמר, במקרה בו הכנסתו של הנפגע עולה על שילוש השכר במשק, אזי יש להתאים תחילה את ההכנסה לתקרה הקבועה בחוק, ורק לאחר מכן לבצע את הפחתות המס וחישוב גובה הפיצוי.

בערכים מספריים קבעה כב' השופטת שטמר, כי שכרו של המנוח דורון רווה בערכי יום פסק הדין עמד על סך כ-35,000 ש"ח (ברוטו). שכר זה עולה על שילוש השכר הממוצע במשק, שעמד ע"ס 7,868 ש"ח נכון ליום פסק הדין. לפיכך, הוגבל השכר לתקרה בסך 23,604 ש"ח (שילוש השכר הממוצע), וממנה נוּכּה מס הכנסה בשיעור המרבי הקבוע בחוק(25%). לצורך חישוב הפיצוי נקבע אפוא שכרו הבסיסי של רווה ז"ל ע"ס 17,703 ש"ח בלבד.

לא זו אף זו: לאחר שנקבע בסיס השכר, החילה כב' השופטת שטמר את שיטת הידות לצורך חישוב הפיצוי, כך שמבסיס השכר שנקבע, הופחתה ידת הקיום של המנוח, כך שיוותרו ידות החיסכון, וכדברי בית המשפט:

"לפיכך, על פי העקרון שיש "להשיב את המצב לקדמותו", אין להעניק להם יותר מאשר היו מקבלים, לו נותרו בחיים. במצב זה, מה שהיה נותר בידיהם לעזבונם, הוא חסכונותיהם, דהיינו ידות החיסכון."^[4]

הנה כי כן, כב' השופטת שטמר קבעה, כי העיזבון יפוצה לעניין הפסד ההשתכרות לעתיד, בגובה הסכום שהיה נחסך במהלך השנים על ידי המנוחים ואשר נגרע מן העיזבון, וזאת - כדברי ביהמ"ש - על מנת "להשיב את המצב לקדמותו". אולם, בניגוד לעמדתה שלה, חישבה כב' השופטת שטמר את שווי ידות החיסכון מהסכום של 17,703 ש"ח, ולא מהכנסתו האמיתית של המנוח, ובכך פעלה למעשה בניגוד לעיקרון השבת המצב לקדמותו.

אילולא נדחתה טענתם של התובעים, היה בית המשפט מנכּה מהכנסתו האמיתית של המנוח את מס ההכנסה בשיעור המרבי הקבוע בחוק(25%), ולאחר מכן מחשב את שיעור הפיצוי על פי שיטת הידות; ורק אם סכום הפיצוי לאחר חישוב זה היה גבוה מתקרת שילוש השכר, היה מבצע בית המשפט את ההתאמה (מנמיך את הפיצוי כדי גובה תקרת שילוש השכר), ורק אז היה מקרב את התובעים אל עבר מטרת דיני הנזיקין – השבת המצב לקדמותו.

העוול שיוצר סעיף 4 לחוק והצוהר שנפתח לתיקון העוול

סעיף 4 לחוקיוצר מנגנון אחיד לפסיקת הפיצוי ומאיין כל תהייה בנוגע לאופן חישוב השכר, בקבעו "תקרת שכר" ברורה וחד-משמעית; השאלה היחידה שעשויה הייתה לעמוד על הפרק - מה גובהו של השכר הממוצע במועד פסק הדין - לאו שאלה היא.^[5] יחד עם זאת, גורמת תקרת חישוב השכר עוול לכל אותם נפגעים, שהשתכּרו עובר לתאונה שכר גבוה בהרבה משילוש השכר הממוצע במשק. בין אלה נמנים שכירים בכירים במשק ועצמאים, כדוגמת דורון רווה ז"ל.

כפי שעולה מן הציטוט שהובא לעיל מפס"ד רווה, ביססה כב' השופטת שטמר את נימוקה לדחיית טענת התובעים על פס"ד יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח,^[6] שבו פסק כב' השופט (כתוארו דאז) ברק, כי לעניין הפחתת מס הכנסה יש להגביל תחילה את ההכנסה הנלקחת בחשבון על פי התקרה הקבועה בחוק, וממנה יש להפחית את המס. כן התבסס נימוקה של כב' השופטת שטמר על דבריו של פרופ' אנגלרד:

"יש לערוך את החישוב של התלויים על יסוד חלקם היחסי בתוך המשכורת הכפופה לתקרה של שילוש המשכורת הממוצעת; אחרת עשויים הפיצויים בגין אבדן השנים האבודות לעיזבון ובגין אבדן התמיכה לתלויים לעלות על התקרה הקבועה בס' 4(א)(1) לחוק."^[7]

יחד עם זאת, לדעתנו בפסק הדין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בעניין כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מן,^[8] יש לדעתנו כדי לשנות עמדה זו, וכן כדי להביא לשינוי בשיטת החישוב במקרים כגון זה שנדון בפס"ד רווה.

פסק דין מן

בעניין מןנדונה תביעה של הגב' בלומה מן כנגד חברות הביטוח כלל ואבנ"ר שביטחו את השימוש ברכב בו מצא את מותו בתאונת דרכים בעלה המנוח של הגב' מן, הפרופ' קלמן יעקב מן. עובר למותו היה פרופ' מן חבר בקרן פנסיה. על פי תנאי קרן הפנסיה, אלמנה של חבר תהא זכאית לקבל 60% מתשלומי הפנסיה שהגיעו לחבר הקרן לאחר פרישתו לגמלאות.

גב' מן הגישה תביעה לבית משפט השלום נגד כלל ואבנ"ר. בית משפט השלום קבע כי גב' מן זכאית לפיצויים בגין תלותה במנוח שנפטר עקב התאונה. כלל ואבנ"ר ערערו לבית המשפט המחוזי. ערעורן נדחה באופן שנקבע, כי אין להגביל את גובה סכום הפנסיה ממנו מחושב חלקה של גב' מן (60% כאמור לעיל) בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. בית המשפט המחוזי פסק, כי יש להחיל את תקרת שילוש השכר הממוצע במשק רק על הסכום המתקבל לאחר חישוב חלקה היחסי של גב' מן מהפנסיה.

בבקשת רשות ערעור שהגישו לבית המשפט העליון טענו כלל ואבנ"ר, כי יש לחשב את הפסדי הפנסיה באופן שבו תחילה יוגבל השכר לכדי שילוש התקרה וממנו יחושב אחוז הפנסיה לו זכאים שאירי המנוח.

ביהמ"ש העליון העניק רשות לערער, אך דחה את הערעור לגופו של עניין.

כב' השופט ריבלין דחה את שיטת החישוב שהציעו כלל ואבנ"ר וכינה אותה "מלאכותית", שכן על פי שיטת חישוב זו תהיה הפנסיה נמוכה באופן משמעותי מכפי שהיתה אמורה להיות אלמלא התאונה. להבהרת עמדתו מביא השופט ריבלין את הדוגמה הבאה:

"נניח, למשל, שסכום הפנסיה ששולם לפנסיונר, לפי תקנון הקרן בה היה חבר, היה 70% משכרו כעובד, ולאחר מותו צריכים היו להשתלם לאלמנתו 60% מסכום הפנסיה ששולם לו, קרי, 42% משכרו המקורי. נניח ששכרו של העובד היה 100,000 ש"ח, ומכאן שהפנסיה החודשית שלו הייתה 70,000 ש"ח, והגמלה החודשית של אלמנתו, צריכה הייתה להיות 42,000 ש"ח. בשיטת החישוב הראשונה, יחושב סכום הפיצוי לאלמנתו בגין אבדן פנסיה לפי 42% ממשכורתו של המנוח כעובד, לאחר שזו נחסמה על-ידי שילוש השכר הממוצע במשק. אם נניח כי שילוש השכר הממוצע במשק הינו 21,000 ש"ח, ישולמו לאלמנה 42% מ-21,000 ש"ח שהם 8,820 ש"ח."^[9]

דוגמה מספרית זו של כב' השופט ריבלין, ממחישה בבירור את העוול שיוצרת שיטת החישוב שהוצעה על ידי כלל ואבנ"ר, אשר ניסו "לתפוס טרמפ" על סעיף 4(א)(1) לחוק, וליהנות מתקרת שילוש השכר. שיטת החישוב שנקבעה על ידי ביהמ"ש העליון כנכונה (להלן: "שיטת החישוב השנייה", כפי שהתייחס אליה השופט ריבלין בפסה"ד) קובעת, כי סכום הפיצוי שקיבלו השאירים בפועל ייחסם בתקרת שילוש השכר הממוצע. כלומר, יש לחשב את סכום הפנסיה שאמור היה להשתלם בפועל, מבלי להגבילו תחילה לתקרת שילוש השכר הממוצע, ורק אם הפיצוי המתקבל גבוה משילוש השכר הממוצע, יופחת פיצוי זה כדי תקרת שילוש השכר הממוצע. כדברי השופט ריבלין:

"בשיטת החישוב השנייה, ייחסם הסכום החודשי ששולם לה בפועל, 42,000 ש"ח בתקרת שילוש השכר הממוצע, ויועמד הוא עצמו על 21,000 ש"ח – סכום קרוב הרבה יותר לסכום הנשקף מבעד לחלון המציאות."^[10]

ההשלכות של פס"ד מן לעניין הפסדי השתכרות

בפס"ד מן מציין כב' השופט ריבלין, כי בהחילו את תקרת שילוש השכר הממוצע במשק "נדרש בית המשפט להביט חליפות מבעד שני חלונות: חלון של מציאות וחלון וירטואלי. מבעד לחלון המציאות נגלה לבית המשפט המצב לאשורו: שיעור הגריעה מיכולת ההשתכרות של הניזוק, סכום הכנסתו החודשית קודם לתאונה וכל נתון קיים אחר, משתקפים מבעד לחלון זה במדויק, כפי שהם בעולמו של הניזוק. מבעד לחלון הוירטואלי, לעומת זאת, נגלה לבית המשפט עולמו המדומה של חוק הפיצויים. שם, נדמה גובהה של כל הכנסה שעולה על רף שילוש השכר הממוצע במשק כאילו הונמך אל אותו רף."^[11]

עוד ציין כב' השופט ריבלין, כי "אין טעם להבחין, לעניין קביעת הפסד, בין פנסיה לבין משכורת, בין עובד לבין גמלאי". זאת, מאחר ש"ה'פנסיה' אינה אלא 'שכרו' של העובד לאחר פרישתו – הסכום שמשתלם לו מידי חודש".^[12]

לאור הדברים שנאמרו בפס"ד מן אנו סבורים, כי ההלכה שנפסקה בפס"ד מן לעניין פנסיה – לפיה יש לחשב תחילה את שיעור הפנסיה לו היה זכאי הנפגע ולאחר מכן לחשב את סכום הפיצוי מתוך הפנסיה לו זכאית האלמנה, ורק אז להגביל את הסכום המתקבל בתקרת שילוש השכר הממוצע – כוחה יפה גם לעניין הפסדי השתכרות של עובד שטרם יצא לגמלאות, אשר השתכר עובר לתאונה שכר גבוה משילוש השכר הממוצע במשק.

בפס"ד רווה, העלו התובעים את הטענה, לפיה על בית המשפט לחשב תחילה את הפיצוי מהשכר המלא, הריאלי, ורק לאחר שמתקבל שיעור הפיצוי - ובמידה ושיעור זה עולה על שילוש השכר הממוצע - יש להנמיך את הפיצוי כדי תקרת שילוש השכר. אולם, בית המשפט דחה את הטענה בקובעו:

"על פי לשונו של הסעיף 4(א)(1) לחוק פלת"ד, שצוטט לעיל, אין בסיס לעמדתם. פרשנותם אינה מתיישבת עם לשון הסעיף, המדבר על "הכנסה" להבדיל מתמיכה או פיצוי, והיא אף אינה מתיישבת עם האופן בו יישמו בתי המשפט את ההוראה"^[13][ההדגשה הוספה]

כלומר, לשיטתו של בית המשפט בעניין רווה, הרי שסעיף 4(א)(1) לחוק הפלת"ד, מתייחס להכנסה להבדיל מפיצוי.

נראה, כי בית המשפט בעניין רווה, לא שם ליבו להלכה החדשה שנפסקה בעניין מן, אשר אינה משתמעת לשני פנים. בית המשפט העליון קבע, כי שיטת החישוב צריכה להתעלם מהדרך הטכנית המובילה אל הפיצוי, וכי מה שחשוב הוא "השורה התחתונה", דהיינו - הפיצוי שיוענק לנפגע. וכדברי ביהמ"ש העליון:

"שיטה זו מתייחסת אך ורק ל"שורה התחתונה" - לסכום שאמור היה להשתלם לפנסיונר או שאיריו בפועל – אותו סכום אשר הם אמורים להתקיים ממנו למשך שארית חייהם, ואין נפקא מינה מהי הדרך ה"טכנית" שבה נקטה קרן הפנסיה כדי להגיע לחישוב זה. ברי, כי בשיטת החישוב השנייה, רק מקום בו הסכום החודשי אשר אמור היה להשתלם בפועל לנהנים מקרן הפנסיה, הפנסיונר או שאיריו, הוא עצמו גבוה משילוש השכר הממוצע במשק יופחת סכום הפיצוי. בשיטה כזו תהא התוצאה קרובה יותר לסכום שאמור היה להשתלם אלמלא התאונה, מאשר בשיטת החישוב הראשונה."^[14]

אם כן, ביהמ"ש העליון קבע, כי "אין נפקא מינה מהי הדרך "הטכנית"..", דהיינו - אם אכן דין פנסיה כדין שכר כדברי בית המשפט - ובמקרה של פנסיה נחשב מהו החלק מתוך הפנסיה אשר מגיע לעיזבון ורק אותו ננמיך כדי תקרת שילוש השכר הממוצע - הרי שכך יש לעשות גם במקרה של שכר רגיל; שהרי, כדברי בית המשפט, "אין טעם להבחין, לעניין קביעת הפסד, בין פנסיה לבין משכורת, בין עובד לבין גמלאי".^[15]

לעניין זה דין הפחתת המס וקביעת שווי ידת החיסכון, כדין אחוז ההפחתה מפנסיית הגמלאי לצורך קביעת שיעור הפיצוי לו זכאית האלמנה, הגם שהאחרון אינו קבוע בחוק או בכלל, אלא נקבע על ידי קרן הפנסיה. במילים אחרות: אם הנפגע או שאיריו זכאים, לפי הלכת מן, ל-60% או 70% או כל אחוז אחר מפנסיית המנוח, ורק לאחר חישוב הפנסיה בפועל מוגבלת התוצאה בתקרת שילוש השכר הממוצע, אזי דינו זהה לנפגע אשר לגביו יש צורך לערוך את חישוב המס וחישוב ידת החיסכון. על פי חישוב זה הסכום הסופי שייפסק כהפסד שכר יהיה "סכום קרוב הרבה יותר לסכום הנשקף מבעד לחלון המציאות" כדברי כב' השופט ריבלין בפס"ד מן.^[16]

נמחיש זאת באמצעות הדוגמה הבאה:

אבי, רואה חשבון בעל משרד עצמאי, המשתכר בממוצע 100,000 ש"ח ברוטו לחודש, נשוי ליעל, ושניהם בני 35 ללא ילדים. אבי נהרג בתאונת דרכים.

כעת נניח כי השכר הממוצע במשק הינו 7,000 ש"ח ברוטו.

על פי המצב המשפטי עד כה, כפי שיושם על ידי בתי המשפט שפסקו פיצויים בדרך אריתמטית על פי פס"ד יחזקאל, לצורך חישוב הפיצוי שייפסק לטובת עיזבון המנוח, יוגבל שכרו של המנוח לכדי שילוש השכר הממוצע במשק, דהיינו ל-21,000 ש"ח, וממנו ינוכה מס הכנסה בשיעור מקסימלי בשיעור 25%. התוצאה המתקבלת היא, כי לצורך חישוב הפיצוי, בסיס השכר של המנוח יהיה בסך של 15,750 ש"ח. כדי לקבוע את גובה הפיצוי אשר מגיע לאלמנת המנוח, יעל, יש לחלק את הסכום הנ"ל לארבע ידות: ידם הקיום של המנוח, ידת החיסכון, ידת האלמנה וידת משק הבית, ואז להפחית את ידת הקיום של המנוח. על פי חישוב זה, הפיצוי עבור אובדן ההשתכרות לעתיד, יעמוד על סך של 11,812 ש"ח לחודש. זהו החישוב אשר ערכה כב' השופטת שטמר בפס"ד רווה, ואשר לדעתנו מנוגד לאופן החישוב שנקבע בהלכת מן, שכן בראש ובראשונה אינו מקיים את עקרון השבת המצב לקדמותו ובנוסף גורם עוול למנוח שהשתכר עובר לתאונה שכר גבוה בהרבה משילוש השכר הממוצע במשק; שהרי, משפחה אשר השתכרה סך של 100,000 ש"ח בחודש, תקבל כיום 11,812 ש"ח, כ-10% מהמצב עובר לתאונה וכ-50% מתקרת השכר הקבועה בחוק.

לעומת זאת, יישום אופן החישוב שנקט בית המשפט העליון בהלכת מן על נתוני הדוגמה דלעיל, יוביל לתוצאה לפיה לאחר ניכוי מס הכנסה יעמוד בסיס השכר על סך 75,000 ש"ח, ולאחר הפחתת ידת קיום המנוח, יעמוד הפיצוי על סך 56,250 ש"ח. במקרה זה, סכום הפיצוי עבור אובדן כושר ההשתכרות לשנים האבודות גבוה מתקרת שילוש השכר, ולפיכך יש להנמיכו כדי תקרת שילוש השכר בסך 21,000 ש"ח.

אמנם, אין בתוצאה זו כדי לתקן את העוול הממשי שנגרם למשפחה במלואו, אך יש בה כדי לקרב את הנפגעים עד כמה שניתן, במגבלות תקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק,למצבם עובר לתאונה. בכך מגשימה תוצאה זו, ולוּ במעט, את עקרון השבת המצב לקדמותו.^[17] כן ניתן להבחין בהבדל הקיצוני בתוצאה בין שתי השיטות, הבדל אשר הוביל את בית המשפט העליון לפסוק כפי שפסק בפס"ד מן.

לדעתנו, ניתן אף לראות בהלכת מן שינוי של ההלכה שנקבעה בפס"ד יחזקאל לעניין אופן חישוב השכר, באופן המאפשר הגדלת הפיצוי שניתן לפסוק לכל אלה שהשתכרו מעל שילוש השכר הממוצע המשק. הרעיון - של חישוב הפסדי הניזוק, תלויו או יורשיו בעקבות תאונת דרכים באופן שתחילה יחושב השכר לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור המירבי הקבוע בחוק(25%) ורק לאחר מכן יונמך כדי תקרת שילוש השכר הממוצע - אינו חדש, והוא כבר הועלה בפסיקה. שיטה חישוב מעין זו הוצעה זה מכבר על ידי כב' השופטת דורנר, בפס"ד דין נ' רצון:

"הפירוש היחיד הישים בכל המקרים, ההולם את שתי השיטות להערכת פיצויים ומקטין את אי הצדק - הוא הפירוש שעל-פיו קובעים בשלב ראשון את נזקו של הנפגע על בסיס מלוא שכרו - אף אם עולה הוא על המקרה הנ"ל - ורק בשלב השני, אם עולה סכום הפיצוי החודשי על שילוש השכר הממוצע במשק - מפחיתים אותו כדי תיקרה זו."^[18]

למותר לציין, כי שיטת החישוב שקבעה כב' השופטת דורנר נראתה "סבירה ביותר" על ידי בית המשפט העליון בפס"ד ברוק נ' הסנה.^[19] יחד עם זאת, נמנע בית המשפט העליון מלקבוע אותה כהלכה, לאור העובדות בעניין ברוק, שהובילו בסופו של דבר לפסיקת פיצוי על דרך אומדנא ולא בדרך של חישוב אריתמטי.

כעת, בעקבות הלכת מן, ניתן ליישם - הלכה למעשה - את שיטת החישוב של כב' השופטת דורנר. השיקולים שעמדו בבסיס הקביעה בדבר נכונותה של "שיטת החישוב השנייה" שאומצה בפס"ד מן, יפים גם לעניין קביעת שיעור השכר שישמש בסיס לחישוב הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות (וגם - אובדן כושר ההשתכרות), דהיינו – במקרה שבו נפגע אדם אשר השתכר מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק, יהיה זה צודק, ראוי ונכון להפחית את שיעור מס ההכנסה המקסימלי (25%) מהשכר שהשתכר הנפגע בפועל, ולאחר מכן לערוך את חישוב גובה הפיצוי, בין אם זה על פי שיטת הידות במקרה של מוות, או בין אם בתביעה בה נגרמה נכות לנפגע; ורק אם לאחר הפחתת המס בשיעור מקסימלי וחישוב שיעור הפיצוי לנפגע עולה הפיצוי על שילוש השכר הממוצע במשק, רק אז יש להגביל את גובה הפיצוי על פי התקרה הקבועה בחוק הפלת"ד.^[20]

ראוי לשוב ולציין את דברי כב' השופט ריבלין בפס"ד מן, אשר בהתייחס להסדר הקובע את תקרת שילוש השכר הממוצע במשק פסק, כי יש לפרשו "עד כמה שניתן ובכפוף להוראותיו המיוחדות, באופן שיעלה בקנה אחד עם העקרונות האלה, בהם מצוי עקרון השבת המצב לקדמותו. פרשנותו הראויה של החוק נותנת כי יש לשאוף להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו במסגרת תקרת הפיצוי הסטטוטורית הקבועה בחוק".^[21] יפים לעניין זה גם דברי כב' השופט (כתוארו דאז) ברק בפס"ד גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ:

"הנתון של שילוש השכר הממוצע במשק אינו יוצר נתון עליון המחליף בצורה פיקטיבית את ההכנסה האמיתית של הניזוק. הנתון של שילוש השכר הממוצע במשק נכנס לפעולה לאחר שנקבע ההפסד האמיתי של הניזוק על בסיס השתכרותו לולא התאונה ולאחריה(...)"^[22][ההדגשה הוספה]

אם אכן דין פנסיה כדין שכר, כפי שקבע כב' השופט ריבלין בפס"ד מן; ואם שילוש השכר הממוצע במשק נכנס לפעולה רק לאחר שנקבע ההפסד האמיתי לנפגע או עזבונו, כדברי השופט (כתוארו דאז) ברק בפס"ד גולדפרב; הרי שלגבי ניזוק שנותר בחיים יש לחשב בשלב ראשון את שכרו לאחר ניכוי מס בשיעור המקסימלי הקבוע בחוק(25%) ואם התוצאה המתקבלת גבוהה משילוש השכר הממוצע – להנמיך את התוצאה כדי תקרה השילוש; ולגבי מי שמצא את מותו בתאונה, כמו בעניין רווה הנ"ל, יש תחילה להפחית את מס ההכנסה (25%) ולערוך את "החישובים הטכניים" - חישוב שווי ידות החיסכון כנגזרת מההכנסה האמיתית, ורק לאחר מכן "להכניס לפעולה" את הנתון של שילוש השכר הממוצע במשק, דהיינו להחיל את תקרת שילוש השכר על התוצאה המתקבלת.

סוף דבר

על מנת לקרב נפגעי תאונות דרכים אל מצבם עובר לתאונה, על בית המשפט להשקיף, בראש ובראשונה, מבעד לחלון של צדק, ובהתאם – לפרש את החקיקה כך שתשיג את מטרת העל של דיני הנזיקין. בעניין מןהשקיף בית המשפט העליון מבעד לחלון הצדק. עתה נותר לקוות, כי הערכאות הדיוניות, יישמו את הלכת מן ויפסקו לניזוקים פיצוי שיקרבם, כמה שיותר, למצבם עובר לתאונה.

לפסקי הדין שבמאמר:

ת"א (מחוזי חיפה) 439/00 רווה נ' עזבון המנוח דורון רווה ז"ל

רע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מן

ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

* עורכי דין, בעלי משרד עורכי-דין בתחום דיני הביטוח והנזיקין.

אתר המשרד: www.gafny-shimon.co.il

דוא"ל: office@gafny-shimon.co.il

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.