הקדמה
בעיתוי מקרי ניתנו בשבוע האחרון שני פסקי דין עקרוניים העוסקים בסוגיה של חיוב במזונות כאשר המדובר בבני זוג יהודים, אשר נישאו זה לזו בנישואין אזרחיים, והמסר של שניהם מביא לשינוי ההלכה הקיימת.
האחד, פסק דין, שיצא מבית המשפט העליון ואשר נכתב על ידי כב' הנשיא ברק, רע"א 8256/99 , והשני פסק דין של כב' השופטת פלאוט מבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן תמ"ש 67910/00.
עד לאחרונה, אשה יהודיה אשר היתה נישאת בנישואין אזרחיים בחו"ל, לא היתה זכאית למזונות על פי ההלכה הפסוקה. חובת המזונות בין בני זוג יהודים נבחנת על פי דין תורה. פסק הדין אשר ניתן בבית המשפט העליון רע"א 8256/99 משנה הלכה זו, והופך קביעה של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט גרמן) ושל ערכאת הערעור במחוזי (כב' השופט בדימוס פורת).
כיום, כאשר אנו כבר בתחילת האלף השלישי, קיימות אלטרנטיבות שונות אשר יצרה החברה לנישואין כדמו"י- נישואין אזרחיים מסוגים שונים (נישואין רפורמים, נישואיי מקסיקו, פרגוואי, קפריסין- אשר כל אחד מהם מתבצע בדרך שונה), ידועים בציבור, ועוד.
כידוע פסקי דין לא ניתנים בחלל ריק, ואינם חיים בוואקום, אלא ניתנים במסגרת מערכת המשפט של המדינה, אשר חיה ונושמת בתוך החברה הישראלית, אשר בה מתקיימים ערכים, נורמות, עקרונות ואינטרסים. ערכים ונורמות אלו הינם דינמיים ומשתנים ברוח הזמן, ולעיתים שיטת המשפט היא היחידה אשר בכוחה לתת להם תוקף, במטרה לפתחם ולקדמם הלאה אל השלב הטבעי הבא שלהם.
לעיתים נורמות וערכים אלו משקפים את ראייתו והלך רוחו של ציבור רחב ורב, ולעיתים מערכת המשפט היא היחידה המסוגלת לתת מענה בזמן אמת לצורך של ציבור רחב זה, במתן תוקף משפטי לנורמות ולערכים אלו.
חובת המזונות בין בני זוג יהודים אשר נישאו זל"ז בנישואין אזרחיים ואין ולא היתה להם כל מניעה להינשא בנישואין דתיים כדמו"י
סעיף 17(א) לחוק המזונות, שכותרתו "משפט בין לאומי פרטי", קובע כי: "על חובת מזונות בין בני-זוג יחול דין מקום מושבם של בני-הזוג, ואם אין להם מקום מושב משותף, דין מושבו של החייב". דין מקום מושבם של בנה"ז בשני פסקי הדין הנדונים, הוא דין מדינת ישראל. שני הזוגות היו והינם יהודים, אזרחי הארץ, ותושביה.
סעיף 2(א) לחוק המזונות קובע כי: "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". הנתבעים בשני פסקי הדין שלעיל הינם יהודים, ודינם האישי הוא הדין העברי, ולכן על חיוביהם במזונות האשה אמורות לחול הוראות הדין העברי.
הדין העברי אינו מכיר בנישואין אזרחיים אלא אך ורק בנישואין דתיים, ועל כן, כפועל יוצא מכך, עד לאחרונה, לא הוכרה חובת המזונות של בעל אשר נישא לאשתו, בנישואין אזרחיים, כאשר בני הזוג הינם יהודים ותושבי הארץ (זאת להבדיל מחיובים שונים המוטלים על הבעל על פי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) הדנים בנישואיי תערובת ו/או בין חסרי דת).
עד כה נקבע כי לאישה שנישאה בנישואיי קפריסין ו/או כל סוג של נישואין אזרחיים - ועל אחת כמה וכמה כאשר היה זה מבחירה חופשית ולא בשל אילוץ (כמו נישואין בין פסולי חיתון למיניהם, נישואיי כהן וגרושה) - אין כל זכות למזונות, באשר חובתו של בעל לזון את אשתו, נובעת מהדין העברי, ואם אין הדין העברי חל - נופלת חובת המזונות.
תמ"ש (ירושלים) 10681/98, פלונים נ. אלמוני תק-מש 2000(3) 244.
ת"א (תל אביב) 2285/91, דוד ואלישע גולודובסקי ואח' נ. מיכאל גולודובסקי.
תמ"ש (תל אביב-יפו) 13461/96, א. א. נ. א. א .
עפ"י דיני ישראל חייב בעל במזונות אשתו כשתנאי בלעדיו-אין הוא, כי הצדדים נשואים זל"ז כדמו"י.
זכותה של אשה למזונות מבעלה נקבעת עפ"י הדין האישי "שלגבי יהודי, אזרח ותושב ישראל הוא דין תורה" ולאור דין זה "קמות או נעלמות חובתו של הבעל וזכותה של האשה למזונות".
ע"א 592/83 פורר נ' פורר, פ"ד לח(3) 561
ע"א 731/78 עוזר נ' עוזר, פ"ד לג(2) 172
עמ"ש 41/96 כבירי נ' כבירי,
בע"מ 1044/99 ברוכוביץ נ' ברכוביץ, בערעור שנדון בפני כב' השופט פורת (ואשר הערעור עליו התקבל בבית המשפט העליון) נקבע על ידו:
" על פי הדין העברי אין אדם חייב במזונות לאשה אלא אם נשא אותה כדת משה וישראל ונתן בידה כתובה על פי דין"
וראה גם לעניין זה ת"א (תל אביב) 2285/91, דוד ואלישבע גודולובסקי ואח' נ. מיכאל גודולובסקי, תק-מח 92(3) 244).
זאת ועוד, מדובר בשני צדדים, בשני המקרים, שאינם פסולי חיתון ולכן גם לא היתה כל מניעה לעריכת נישואין כדת משה וישראל.
על פי הגישה שהיתה נהוגה עד כה - אם מסיבות דתיות הסתייגו בעלי הדין מעריכת טקס דתי ולפיכך בחרו בעריכת טקס, אשר די בצורתו כדי להקנות להם את הגושפנקא הצורנית הדרושה לצורך רישומיהם כנשואים, הרי שלא היתה להם כל מניעה לחתום על חוזה תקף ומחייב שיסדיר ביניהם את מערכת היחסים ההדדית לרבות חיוב או אי חיוב במזונות. על פי הגישה שהיתה נהוגה עד כה - משלא עשה כן אף אחד מהזוגות נשוא פסקי הדין הללו, ניתן להסיק מכך שלא התכוונו להחיל ביניהם את כל החיובים והזכויות הנובעים מנישואין דתיים (כדמו"י).
בפס"ד ברוכוביץ, לעיל, קובע סגן הנשיא פורת, כי מקום בו מדובר ביהודים, אזרחי ישראל ותושביה, אשר לא היתה להם כל מניעה להינשא כדמו"י ואשר בחרו לצאת מגדרו של דין תורה ולהינשא בנישואין אזרחיים- ביהמ"ש אינו צריך לצאת מגדרו כדי למצוא פתרון שיאפשר לאישה לתבוע מזונות.
האם יש השפעה לעובדה שבני הזוג נישאו בחו"ל מבחינת הדין החל עליהם, דהיינו האם על בני זוג אשר נישאו בקפריסין חל הדין הזר?
עד כה נקבע גם כי אין מקום לטעון כי יש לבדוק את חיוב הנתבע במזונות האישה כאילו מעורב גורם זר, הוא מקום עריכת הנישואין בפועל, בהתאם לסעיף 17(א) לחוק הקובע:
"על חובת מזונות בין בני זוג יחול דין מקום מושבם של בני הזוג …".
הביטוי "מקום מושב" בסעיף זה פורש כמתייחס לדין מקום מושבם הנוכחי של בני הזוג בעת הדיון המשפטי.
וראה לעניין זה גם פרופ' מנשה שאווה, הדין האישי בישראל, מהדורה רביעית מורחבת, מודן הוצאה לאור, כרך א', ע"מ 553-554
וכן - ע"א 395/77 שם טוב נ' שם טוב, פ"ד לב (1) 489
ע"א 566/81 שמואל נ' שמואל, פ"ד לט (4) 399
כיון שמקום מושבם של שני הזוגות הינו בישראל הרי שיש לבחון את מקור החיוב במזונות לפי האמור בסעיף 2(א) לחוק, הדן במזונות בן הזוג במישור הפנים-מדינתי.
נקבע לא אחת בפסיקה כי משמעות הביטוי "דין אישי", אשר בסעיף 2(א), היא לדין האישי במישור הפנים-מדינתי, דהיינו הדין הדתי בלבד.
וראה: שאווה, לעיל, ע"מ 554
ע"א 592/83 פורר נ' פורר, פ"ד לח (3) 561
ע"א 566/81 שמואל נ' שמואל, פ"ד לט (4) 399
עד לשינוי ההלכה כפי שבא לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון - משאדם אינו חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו- לא מתגבשת חובת מזונות מכוח החוק ולא קיים מקור חיוב אחר.
דינם של בני זוג אשר נישאו בנישואין אזרחיים בהיותם אזרחי/תושבי מדינה זרה ולא בהיותם תושבי ואזרחי ישראל.
יש לשים לב כי הפסיקה התייחסה באופן שונה לבני זוג אשר נישאו בחו"ל בזמן היותם תושבי ישראל ואזרחיה אשר אין להם כל מניעה להינשא כדמו"י (אשר במצב זה עד היום קבעה הפסיקה כי לא קם חיוב במזונות), לעומת מצב של בני זוג אשר נישאו זל"ז במקום מושבם בעת עריכת הנישואין ועלו ארצה לאחר הנישואין.
בע"א 191/51, לייב סקורניק נ. מרים סקורניק, פ"ד ח(1) 141 וע"א 566/81, טל שמואל נ' קטי שמואל, פ"ד לט(4), 399 דובר בבני זוג שנשאו בנישואים אזרחיים בהיותם אזרחי ותושבי מדינה זרה. בנסיבות אלו נפסקו מזונות לאשה. כלומר על פי הפסיקה שהיתה נהוגה עד כה נעשתה הבחנה ברורה בין תושבי הארץ שמבחירה חופשית נסעו לחו"ל להינשא ולא מחמת מניעה כלשהי, לבין בני זוג יהודים שנישאו בארץ כדמו"י, לבין בני זוג שהתגוררו בחו"ל ונישאו על פי חוקי מדינתם בתקופה הרלוונטית לנישואין. רק אשה שנישאה בנישואין אזרחיים בזמן שהיתה תושבת הארץ הפסידה את מזונותיה.
כלומר ההבחנה היא בין מי שנישא בנישואים אזרחיים והוא אינו אזרח או תושב ישראל, אשר אין זה הוגן כי יופלה לרעה לעומת הנישאים כדמו"י בישראל, ובין מי שחל עליו חוק שיפוט בתי דין רבניים ויכול היה להינשא כדמו"י ויחד עם זאת בחר שלא לעשות כן מבחירה, ובלא שהיתה מניעה לנישואין דתיים. על פי הגישה שהיתה תקפה עד כה לגבי בני זוג שמבחירה נסעו לחו"ל להינשא ולא מחמת היותם פסולי חיתון - אין בית המשפט צריך להתאמץ ולמצוא הסדר אשר ישווה את מעמדם למי שנישא כדין, כדמו"י, כפי שמבהיר כב' השופט פורת בפסק הדין בעניין בורוכוביץ לעיל.
יצוין כי הבחנה זו יחד עם העובדה כי במהלך השנים מערכת המשפט בישראל לא יצרה וודאות מוחלטת בתחום, ולמן קום המדינה ועד היום ניתנו פסקי דין שונים, ואף מנוגדים האחד לשני, יצרו מצב מבלבל, בו אדם מן הציבור אשר ביקש לדעת לאשורה את החבות עליו בהתאם למסגרת הנישואין שלו- לא מצא הלכה חד משמעית אשר היוותה וודאות עבורו מה יהא מצבו לכשיגיע לפתח בית המשפט.
בשנת 1997 נידונה בפני ביהמ"ש בישראל פרשה דומה עד מאוד לפרשה בה עוסק פסק דינו של כב' הש' ברק, ואשר ממחישה את הדרך שנעשתה מאז ניתן פס"ד זה ועד היום:
פרשת פלונית (תמ"ש (ת"א) 58920/97 פלונית נ' פלוני) בני זוג, יהודים תושבי ישראל ואזרחיה, נישאו זל"ז בנישואיי פרגוואי. (נישואין הנערכים באמצעות ייפוי כח עליו חותמים בני הזוג ואשר נשלח לפרגוואי, ועל פיו נערכו נישואין לבני הזוג בפרגוואי, ובסיומם נשלחה תעודת נישואין לבני הזוג, אשר שהו כל אותה העת בארץ).
הערעור אשר הוגש לביהמ"ש המחוזי נתן רמז לבאות- כאשר ביהמ"ש המחוזי ציין כי גם אם בני הזוג הסתייגו מסיבות דתיות מעריכת טקס דתי, ולכן בחרו בצורת נישואין זו המספיקה לצורכי רישום מבחינה צורנית- יכולים היו לערוך ביניהם חוזה על מנת להסדיר את מערכת היחסים, כולל החיוב במזונות. אולם במקרה זה לא חתמו הצדדים על הסכם שעליו אפשר היה לבסס תביעת מזונות על בסיס חוזי, גם אם קשר הנישואין אינו מניב מזונות על בסיס דיני המעמד האישי.
במקרה זה, אשר נידון כאמור בשנת 1997, נפסק כי אין חבות במזונות !
כיום הקביעה של הערכאות השונות אשר שללו מזונות מאשה אשר נישאה בנישואין אזרחיים מבחירה חופשית שונתה, וההלכה שנקבעה בעבר כבר אינה תקפה. זאת ברוח המגמה להעניק לאשה אשר נפרדת מבעלה, ואשר אין לה מקור פרנסה משלה, מזונות לתקופה מסויימת. אפשר לקרוא לכך גם דמי הסתגלות, לתקופת זמן קצובה, המאפשרים לאשה לעמוד על רגליה ולהשתלב בעבודה משלה.
שני פסקי הדין החדשים, שניתנו אך לאחרונה, נשוא מאמר זה, מזכים את האשה במזונות תוך יצירת קונסטרוקציה מיוחדת, שכן על פי הדין העברי אין לה זכאות למזונות וגם לא יכולה להיות, שכן כאמור, הדין העברי לא יכול להכיר בנישואין שנערכו שלא על פי דין תורה, לא בנישואין אזרחיים וגם לא בנישואין רפורמיים, אלא שמכוח דיני חוזים והסכמים מכללא - יכול בית המשפט לקבוע זכאות עקרונית של האשה למזונות לפרק זמן מסויים, וכך גם נעשה.
הגישה המובעת בשני פסקי הדין מבשרת על רוח חדשה, על נכונות לבחינה מחדש של כללים שהיו מוסכמים וברורים עד כה, ועל הכנסתם של דיני חוזים, ביתר שאת, לתוך התא המשפחתי המצומצם.
בשני פסקי הדין ניכרת השפעתו של ד"ר שחר ליפשיץ ברוח מאמריו.
פסק הדין של כב' הנשיא ברק
במקרה שלפנינו, אשר פסק דינו ניתן כאמור לפני מס' שבועות, על סף שנת 2004, נפסק כי קיימת חבות במזונות, וזאת למרות היות שני בני הזוג תושבי ישראל ואזרחיה, אשר בחרו להתחתן בנישואיי פרגוואי, בדיוק כפי שבחרו בני הזוג אשר עניינם נידון בשנת 1997...
הדבר אשר עומד בבסיס ההבדל בין ההלכות שנפסקו בשנת 97 והיום- הינו זווית הראיה על פיה נבחנה החבות במזונות, והיא אשר מהווה את פריצת הדרך התקדימית לעניין פסיקת המזונות בישראל !
בפסק דינו בוחן כב' הנשיא ברק את החבות במזונות בהתאם לדין האזרחי בכלל, ודיני החוזים בפרט.
הסטטוס אל מול החוזה
טרם מכריע פסה"ד לגבי הדרך בה יבחר, נבחנות שתי זוויות הראיה אשר דרכן ניתן לבחון את הזכות למזונות.
דיני הסטטוס – עפ"י גישה זו זכותה של אשה למזונות מותנית בכך שנישואיה יהיו ברי-תוקף עפ"י הדין העברי. דבר זה אפשרי כמובן כאשר המדובר בנישואין כדמו"י, וכן הוא אפשרי כאשר מכיר המשפט הישראלי בנישואין- וזאת עד כמה שהוא מתחשב במשפט הבינלאומי הפרטי. כלומר תוקף הנישואין האזרחיים שנערכו בין תושבי הארץ ואזרחיה הוא שיכריע את הכף לחבות במזונות או לא.
דיני החוזים לעומת זאת אינם בוחנים כלל את תוקף הנישואין. דיני החוזים אינם נשענים על היות בני הזוג נשואים או לא, ואף מוכנים הם לצאת מנקודת הנחה כי בני הזוג אינם נשואים ! דיני החוזים מתמקדים ביחסים החוזיים אשר נוצרו הלכה למעשה בין בני הזוג. גישה זו בוחנת את אומד דעתם של הצדדים, כוונתם הסובייקטיבית, וציפיותיהם הסבירות זו מזה. במקום להתמקד בשאלת הסטטוס גישה זו בוחרת להתמקד בשאלת ההסכם. במקום לפנות אל המשפט הבינלאומי הפרטי, פונה גישה זו אל המשפט אזרחי הפנימי של המדינה.
האם שוללות הגישות זו את זו?
פסה"ד גורס כי שתי הגישות הינן נפרדות זו מזו, ושלילת סטטוס הנישואין אינה שוללת קיומן של חובות אזרחיות בין הצדדים. כמובן ששלילת סטטוס הנישואין תשלול קיומן של זכויות/חובות אזרחיות אשר הינן תלויות בסטטוס ונגזרות ממנו, אולם שלילת סטטוס הנישואין לא תשלול קיומן של זכויות וחובות אשר הינן בעלות קיום עצמאי- מכח המשפט האזרחי.
דוגמא לאמור לעיל מהווה ע"א 4590/92 כהנא נ' כהנא (לא פורסם) , אשר בו נישאו זל"ז כהן וגרושה בנישואין אזרחיים בקפריסין. בפסה"ד בעניינם קובע כב' הש' פיזם כי:
"אם ניתן לבסס את זכותה של האשה למזונות לאו דווקא מכוח הנישואין אלא מכוח התחייבותו של הבעל... מחייב הצדק שלא תישלל זכותה של האשה למזונות... בכך יש נחמה פורתא מן התוצאה המשפטית הנותנת, לכאורה,'שכר' לכהן שנשאר גרושה כנגד דין תורה, אך מבקש להישען על דין תורה כדי לשלול מן הגרושה את מזונותיה"
גם הספרות המשפטית הביעה דעתה לא אחת כי אין דיני הסטטוס שוללים את קיומן של חובות מכוח המשפט האזרחי בכלל, ומכוח דיני החוזים בפרט. פרופ' שאווה בסיפרו: "הדין האישי בישראל", (כרך ראשון, מהדורה רביעית מורחבת) אמר זה מכבר כי במצב בו בן זוג ערך טקס נישואין עם בן זוגו וחי עימו חיי משפחה בהסתמכו על ההנחה שהנישואין תקפים (הנחה אשר התבררה מאוחר יותר כלא נכונה) – אותו בן זוג יוכל לבסס את תביעתו על עקרונות אחרים של המשפט האזרחי כמו- הסכם מכללא, דיני נזיקין, עשיית עושר וכו', שכן כאשר הנסיבות מצדיקות זאת יש לאפשר את ההפרדה בין הסטטוס לבין תוצאותיו. כאשר הצדק מחייב ודורש זאת- יש לבסס את התוצאות הנובעות מן הסטטוס על עקרונות אחרים של המשפט.
גם פרופ' לבונטין בסיפרו: "על נישואין וגירושין הנערכים מחוץ למדינה" אמר כי במקרה בו הדין הדתי אינו מכיר בתוקף נישואיהם של צדדים מסויימים, אין בכך כדי לשלול את זכותה של האשה למזונות מכוח הסכם מכללא.
מאוחר יותר התייחס גם פרופ' שיפמן בסיפרו: " דיני המשפחה בישראל" (כרך א', מהדורה שנייה) למקרה זה, ואמר כי "גם אם היו הנישואין בטלים – הרי הסכמת בני הזוג להינשא אינה מאבדת מערכה לצורך דיני החוזים".
האם חוזה בין בני זוג נוגד את תקנת הציבור?
סע' 30 לחוק החוזים קובע כי "חוזה אשר כריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים, או סותרים את תקנת הציבור- בטל". בפסה"ד בוחן כב' הנשיא ברק האם חוזה בין בני זוג יהודים, תושבי הארץ ואזרחיה אשר בחרו להינשא בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל- דינו להתבטל שכן הוא נוגד את תקנת הציבור?
מהי תקנת הציבור? מושג זה משקף את "האני המאמין" החברתי של שיטת המשפט, ומבטא את הערכים, האינטרסים והעקרונות אשר שיטת המשפט מבקשת לשמר ולפתח, אשר מבטיחים התנהגות ראויה ביחסים בין-אישיים. אם כך, לא רק שחוזה בין בני זוג יהודים תושבי הארץ שנישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל אינו נוגד את תקנת הציבור- כי אם הוא מיישם ומגשים את מטרותיה של תקנת הציבור. חוזה כזה מגלם בתוכו את עקרונות ההגינות, הצדק, היושר והשוויון שמן הראוי כי יהיו בין בני זוג. אם בני זוג גילו את דעתם כי הם מעוניינים לחיות יחדיו- מן הצדק וההגינות כי הם יישאו גם בתוצאות האזרחיות של רצון משותף זה.
דרך החוזה עדיפה
ואכן פסה"ד שלפנינו, רע"א 8256/99 מעדיף את דרך החוזה על פני דרך הסטטוס, ומתמקד ביחסים החוזיים שנוצרו הלכה למעשה בין בני הזוג. זווית ראיה זו כאמור בוחנת את אומד דעתם של הצדדים, ציפיותיהם הסבירות זו מזה, גמירות דעתם באשר לחיים המשותפים, אשר כתוצאה מהם מוטלים על בני הזוג הן זכויות והן חובות. כאשר זוג בוחר להתחתן בנישואין אזרחיים, נאמר בפסה"ד, הם כורתים ביניהם חוזה, המגלם בתוכו את ההתחייבויות והזכויות אשר לוקחים על עצמם הצדדים.
חוזה זה יכול שיהיה בכתב, בעל פה או בהתנהגות- כפי שקובע סע' 23 לחוק החוזים לגבי כל חוזה. הסכמתם של בני הזוג לחובות ולזכויות המגולמות במערכת היחסים אינה מחייבת ביטוי מפורש, אלא יכולה להילמד מהתנהגות הצדדים. כמובן שכל זוג והתנהגותו הוא, כל זוג והתוכן אשר הוא ייתן למערכת היחסים, ועל כן ההסכם בין בני הזוג יכול לכלול כל דבר – אשר עליו הסכימו הצדדים ואשר על פיו התנהגו.
עפ"י דיני החוזים נלמדות הזכויות והחובות בין צדדים להסכם עפ"י ההסדר המפורש ביניהם והמשתמע ממנו. כאשר אין הסדר מפורש, קיימות זכויות וחובות מכללא, כלומר זכויות וחובות אשר מהווים המשך של קו היחסים אשר היה קיים בין הצדדים. זכויות וחובות אשר מבטאים את הנחות היסוד הסובייקטיביות שהניחו הצדדים כבסיס לקשר ביניהם.
עקרון תום הלב כעקרון-על
כיום קבעה הפסיקה כי תחת תניות מכללא בא עקרון תום הלב. על פיו ייבחנו התניות אשר בלעדיהן היה ההסכם חסר.
עקרון תום הלב הינו עקרון-על השורה על כל המערכת המשפטית, ובפס"ד זה מקבל הוא משקל מרכזי בבחינת התנהגות הצדדים והאופן בו משתמשים הם בזכויות ובחובות שלקחו על עצמם. על הצדדים לפעול בתום לב בהפעילם את זכויותיהם האחד כנגד השני, כלומר "ביושר, בהגינות, ועפ"י תחושת הצדק של החברה בישראל... אדם לאדם- לא זאב ולא מלאך, אדם לאדם- אדם" – כפי שנאמר ברע"א 6339/97 רוקר נ' סולומון.
אין הצדדים יכולים להתעלם מהאינטרסים של החברה הישראלית בכללותה- הגנה על צד חלש, שיקולי הוגנות שוויון וצדק, דאגה לנזקק ועוד.
במסגרת מערכת יחסים זוגית יבוא עקרון תום הלב לידי יישום כאשר אף אחד מהצדדים לא יתעלם מחובתו לתמוך בבן זוגו כאשר זה נזקק לתמיכה, הן כספית והן באמצעים אחרים.
על בן הזוג בעל האמצעים והיכולת- לתמוך בבן הזוג החלש, ותום הלב לא יסבול "נטישה כלכלית" של בן זוג אחד את השני- אשר היה תלוי בו כלכלית במהלך שנות הנישואין, ואשר כעת משנפרדים הצדדים אינו יכול באחת לשקם עצמו מבחינה כספית ולעמוד על רגליו, שכן במהלך שנות הנישואין הסתמך הוא על הקשר אשר הושתת על עקרונות השיתוף.
יצוין כי כבר בשנת 1993 ציין הנשיא שמגר בהערת אגב בפרשת סולומון (פרשה אשר דנה באשה יהודיה אשר נישאה לבן הדת היוונית- אורתודוכסית ברומניה) כי: "כאשר נוצרות נסיבות שבהן עלולה להישלל זכותו של בן הזוג האחד לזכות בתמיכה הכלכלית הראויה מצד בן הזוג השני למרות נזקקותו המוכחתף מצדיק היישום של עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שתוטל חובת מזונות".
כתוצאה מכך, קובע כב' הש' ברק בפסה"ד שלפנינו, יש להחיל חובת מזונות גם במסגרת נישואין אזרחיים.
חובת מזונות גורפת מכח עקרון תום הלב?
כמובן שאין עקרון תום הלב מחיל את חובת המזונות באופן גורף ובכל המקרים. כל מקרה ייבחן פרטנית, ובהתאם לנסיבותיו הספציפיות. עשויות להיות נסיבות בהן לא תהא כלל חובה לשלם מזונות, וזאת כאשר אף אחד מבני הזוג אינו נזקק לתמיכה שמספק אלמנט המזונות מהצד השני. מטרת פסיקת המזונות הינה לאפשר גם לבן הזוג החלש והנזקק להתארגן לקראת סיום החיים המשותפים עם מי שהיה בן זוגו עד עתה, ואשר בו הוא היה תלוי ועל שולחנו היה סמוך. מזונות אלו הוגדרו לא מכבר ע"י דר' שחר ליפשיץ, בהקשר של ידועים בציבור, כ"מזונות משקמים" (במאמרו: "נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור"), אולם לדברי הש' ברק דברים אלו יפים הם גם לגבי נישואין אזרחיים- בהם לא רק שקיימו הצדדים מערכת זוגית, כי אם נתנו לה גושפנקא רישמית בדמות טקס פורמלי.
כלומר, פסה"ד קובע כי החבות במזונות תיבחן לאורו של תום הלב , ולאורם של שיקולי ההגינות והיושר בין הצדדים המחייבים כי במצב בו האחד זקוק לתמיכתו של השני- יהיה הוא זכאי לקבל תמיכה זו. בצורה זו ייושמו עקרונות תום הלב, הצדק, היושר וההגינות אשר דורשת החברה בישראל, ותוגשם מטרה חברתית עליונה.
גם מועד תשלום המזונות ייקבע בהתאם לדרישות היושר, הצדק וההגינות הנ"ל, ובהתאם ליחסים בין בני הזוג, וכן שיעור המזונות, משך תקופת החיוב בהם, עילות השוללות את החיוב וכיוב' – ייבחנו כולם לאורו של תום הלב- וכמובן ישתנו ממקרה למקרה.
פסק הדין מושתת על עקרונות השיוויון, היושר, הצדק, תום הלב- זכויות יסוד אשר קיבלו את מקומן במערכת המשפט ובחברה הישראלית במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פסה"ד מעלה זכויות אלו על נס, ומביא ליישומן כעקרונות בסיסיים עליהם יש להשתית את החיוב במזונות בישראל.
התוצאה המעשית של פסק הדין
הדיון מוחזר לאולמו של כב' השופט גרמן על מנת שיבחן האם במקרה ספציפי זה יש לפסוק מזונות לאשה.
פסק הדין של כב' השופטת פלאוט
כפי שצוין בראשית מאמר זה, שני פסקי הדין- פסה"ד של ביהמ"ש העליון, ופס"ד זה עוסקים בסוגיות דומות, וניתנו בסמיכות זמנים זה לזה- במקרה.
במקרה זה, אשר נידון בפני ביהמ"ש למשפחה ברמת גן, בפני כב' הש' פלאוט, מדובר בתיק סבוך ומסובך הכולל הליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, בפני בית הדין הרבני (בשתי הערכאות), והצדדים הגיעו אף עד לבג"צ.
נראה גם כי הסכסוך אינו עומד להסתיים בזמן הקרוב והוא חובק נושאים עקרוניים נוספים על אלו שנדונו בין בני הזוג עד כה (כמו נכסי קריירה, החזרי הלוואה בין בני משפחה ועוד).
רקע עובדתי
בני הזוג נישאו זל"ז ביום 17.10.87 בנישואין אזרחיים בקפריסין. לאחר שובם לישראל, נרשמו הצדדים במשרד הפנים כנשואים עפ"י תעודת הנישואין הקפריסאית, ובנוסף נישאו בטקס קידושין פרטי.
הבעל הינו עו"ד העובד כעצמאי. האשה (התובעת) עבדה בעבר במהלך תקופה מסוימת כמזכירה במשרדו של הבעל, וכיום אינה עובדת מחוץ לבית.
לצורך הבנת הסוגיה יש לפרט את השתלשלות העניינים העובדתית:
ביום 07.04.02 פסק בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב - יפו, כדלקמן: "בית הדין הרבני פוסק בפס"ד הצהרתי, כי הצדדים לא נשואים זל"ז כדמו"י". (עפ"י פסיקת בית-הדין הרבני האזורי, טקס הקידושין הפרטיים שערכו הצדדים היה טקס רפורמי) .
בעקבות בקשה להירשם לנישואין שהגיש הנתבע במחלקת הנישואין במשרדי הרבנות בתל-אביב, פנה מנהל המחלקה לבית-הדין הרבני האזורי בשאלה - האם הנתבע ראוי להתחתן. בהחלטת בית-הדין הרבני האזורי נאמר, כי הנתבע ראוי להתחתן כדמו"י. החלטה דומה נתן בית-הדין הרבני האזורי כתגובה לבקשת הבהרה מצד בימ"ש זה, אשר בה נקבע כי: "אם הצדדים לא נשואים זל"ז כדמו"י, אין צורך בהבהרה ורשאית האשה להתחתן כפנויה ברוח דברים שנפסקו בפסק הדין".
התובעת ערערה על החלטות אלה בפני בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, בטענה שהצדדים עודם נשואים אזרחית, כל עוד לא הותרו נישואיהם.
בית-הדין הרבני הגדול פסק ביום 05.02.03 בזו הלשון: "... יכול בית הדין הרבני, להתיר את הנישואין באמצעות גט, ויכול בית הדין הרבני להתיר את הנישואין באמצעות פסק דין, כאשר אין צורך הלכתי במתן גט. בכל מקרה, יש צורך בפעולה פוזיטיבית של בית הדין הרבני, על מנת להתיר את הנישואין... משבחר בית הדין האיזורי להתעלם מן ההחלטה האופרטיבית להתרת הנשואין, והסתפק בפסק דין הצהרתי לפי ההלכה, נגרמה תוצאה בלתי נסבלת. הצדדים אינם נחשבים כנשואים לפי ההלכה, אבל נשואיהם האזרחיים לא הותרו. זאת לפיכך, אין מנוס מקבלת הערעור. הדרך לתיקון היא פניה חוזרת לבית הדין האיזורי בבקשה להתיר את הנשואין האזרחיים של הצדדים".
לאור ההנחיה של בית הדין הרבני הגדול, פסק בית-הדין הרבני האזורי בתאריך 12.2.03 כך: "...ע"כ חוזר ביה"ד על פסק דינו כי 'הצדדים לא נשואים זל"ז כדמו"י' וביה"ד מתיר בזה את הנישואין והנ"ל יכולים להינשא כדמו"י כפנויים".
לפני כחודש ומחצה, ביום 12.11.03, ניתן פסק דין משלים מאת בית-הדין הרבני הגדול. פסק-הדין המשלים ניתן לבקשת בית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ, שכן להשקפתו, יש צורך שבית הדין יבהיר את פסק הדין שנתן ביום 05.02.03.
הבעל טען כי אין הוא חייב במזונות התובעת, הואיל ובית-הדין הרבני קבע כי הצדדים אינם נשואים כדמו"י. פסק הדין דן בשאלה העקרונית האם התגבשה - בשלב כלשהו - חובה מצד הנתבע לזון את התובעת?
כאמור, בנה"ז נישאו בשני טקסים: נישואין אזרחיים בקפריסין, אשר על-פיהם נרשמו בנה"ז במדינת ישראל כנשואים; וקידושין פרטיים שנערכו במדינת ישראל, ואשר בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 07.04.02 נקבע כי היה זה טקס רפורמי.
האם נישואי בנה"ז בקפריסין - כשלעצמם - הקימו חובת מזונות?
לצורך בירור חובת המזונות נצרכה כב' השופטת פלאוט להכריע בשאלת תקפות הנישואין ומועד סיומם. בבוא בית משפט אזרחי לדון בתוקפם של נישואין אזרחיים, שנערכו בחו"ל בין בני-זוג יהודים אזרחי המדינה, שומה עליו לבדוק את תוקפם על פי הדין העברי, בתור "דינם האישי" של בני-הזוג כמשמעותו בסימן 47 לדבר המלך במועצה 1922.
מסקנת בית המשפט היא, כי הואיל והצדדים הינם תושבי מדינת ישראל, והואיל ובעת עריכת הטקס דינם האישי של הצדדים היה הדין העברי - אשר אינו מכיר בנישואיי הצדדים בקפריסין, אין בנישואין אלה - כשלעצמם - כדי להטיל על הנתבע חובה לזון את התובעת.
האם הקידושין הפרטיים שערכו בנה"ז - כשלעצמם - הקימו חובת מזונות?
נקבע כי אף כאן חלה הוראת סעיף 2(א) לחוק המזונות, לפיה יש לבחון את דינו האישי של הנתבע, ואף כאן יש לבחון את תוקף נישואיי הצדדים לצורך בירור חובת המזונות.
לאור סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, המורה:
"נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה", ולאור פסק דינו של בית הדין הרבני מיום 07.04.02 אשר בו נקבע כי טקס הקידושין הפרטי שערכו הצדדים היה טקס רפורמי וכי הצדדים אינם נשואים כדמו"י, אף הקידושין הפרטיים - כשלעצמם - אינם מקימים חובה מצד הנתבע לשאת במזונות התובעת."
בית המשפט, אם כן, קובע כי אין אפשרות להטיל חיוב במזונות על הבעל מכוח הנישואין האזרחיים וגם לא מכוח הקידושין הפרטיים.
וכאן, מוצא בית המשפט פתרון לבעיה מכוח דיני החוזים ומשתמש בקונסטרוקציה של הסכם מכללא.
הבחנה בין הסטטוס לבין תוצאותיו של הסטטוס
לכאורה, קובע בית המשפט כי יש במסקנות שלעיל לגבי הקידושין הפרטיים והנישואין האזרחיים, כדי לדחות את תביעת התובעת למזונותיה. אולם, כלשון בית המשפט :
"יתכנו מקרים בהם הנסיבות מצדיקות כי תיעשה הבחנה בין הסטטוס לבין תוצאותיו של הסטטוס - אשר אחת מהן היא חובת המזונות, וכי שאלת החיוב במזונות תיבחן לאור עקרונות משפטיים אחרים - חוץ מן הדין האישי".
עמד על כך פרופ' שאוה ז"ל בספרו, בעמ' 683:
"... כאשר הנסיבות מצדיקות זאת יש מקום לעשות הפרדה בין הסטטוס לבין תוצאותיו. את סטטוס הנישואין יש להמשיך ולבדוק על פי הדין האישי, היינו על פי כללי ברירת הדין החלים בישראל..., בעוד שאת התוצאות הנובעות מן הסטטוס ניתן לבסס, כאשר הצדק מחייב זאת, גם לאור עקרונות אחרים של המשפט, כגון: הסכם מכללא, דיני נזיקין, עשיית עושר וכו'".
ובהמשך, בעמ' 686:
"... ביחס לסטטוס הנישואין קובע, כי אין הצדדים יכולים להסכים על הדין שיחול על נישואיהם ועל-ידי כך לפסול נישואין תקפים או להכשיר נישואין פסולים... לעומת זאת, ביחס לחיוב הנובע מן הסטטוס, כגון החיוב במזונות, להבדיל מן הסטטוס עצמו, יכולים הצדדים להסכים על הדין שיחול.
...
דוגמאות אלה מחזקות דעתנו, כי יש מקום לעשות הפרדה בין הסטטוס לתוצאותיו גם בנושא בו עוסקים אנו בפרק זה, היינו כאשר בית-משפט אזרחי מגיע למסקנה, שהנישואין שנערכו בין בני-הזוג הם בטלים וחסרי תוקף חוקי, למרות שהצדדים חיו כבעל ואשה במשך תקופה ממושכת, כשהם יוצאים מתוך ההנחה שהם נשואים. במקרה כזה יוכל בית-המשפט, כאשר הצדק מחייב לעשות כן, לבסס זכויותיה הממוניות של האשה, כמו זכותה למזונות או לפיצוי חד פעמי, בהסתמך על עקרונות וכללים אחרים של המשפט, בהתאם לנסיבות המקרה, כגון: על-ידי ביסוס תרופה כספית על סמך הסכם מכללא בין הצדדים...".
הפתרון, אם כן, נמצא, באמצעות פנייה לדיני החוזים ולא בהסתמך על הדין העברי, אשר לא יוכל לסייע לאשה אשר לא נישאה בנישואין דתיים. וכאמור לעיל, זו גם המסקנה אליה הגיע כב' ביהמ"ש העליון, אשר ביסס את פסק דינו ברע"א 8256/99 על דיני החוזים, ועל היחסים החוזיים המתקיימים בין בני הזוג הלכה למעשה.
הידועים בציבור
כמובן שעל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בידועים בציבור, הוחלה הגישה המתוארת לעיל, ונקבע כי דיי בהסכם מכללא לשם החיוב במזונות אשה בטרם פירוד בין בני הזוג, כאשר התבסס בית המשפט על המשפט האזרחי בכלל ועל דיני החוזים בפרט- ר' פרשת יגר (ע"א 563/65 יגר (פלינק) נ' פלביץ), פרשת לינדורן (ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ה"מ (ת"א) 4359/82 פלונית נ' פלוני, ה"מ (ת"א) 2294/84 כתב נ' מזרחי, ת"א (ת"א) 2285/91 גולודבסקי נ' גולודבסקי ועוד.
בכל פסה"ד האמורים הכירו בתי המשפט במקביל לדין האישי גם במשפט האזרחי כמקור לחיוב במזונות של אחד מבני הזוג לשני. חובה זו לא נגזרה מהסטטוס כמובן- שכן "ידועים בציבור" אינו סטטוס המוכר בישראל. חובה זו נגזרה מהמשמעות האזרחית שנתנו בתי המשפט למערכת היחסים העובדתית שבין הצדדים. על סמך מערכת יחסים זו הפעילו בתי המשפט דוקטרינות אזרחיות אשר באמצעותן החילו שיתוף בנכסים בין ידועים בציבור- ואם הוחל השיתוף בנכסים- אין כל סיבה שלא להפעיל דוקטרינות אזרחיות אלו- גם לעניין החבות במזונות, ואכן נפסקו זה מכבר מזונות לידועה בציבור, עד לתקופת הפירוד- כפי שיפורט להלן.
בתקופה האחרונה אף ניכר שינוי בהלכה הפסוקה לעניין מזונות בין ידועים בציבור- בעבר מעולם לא נפסקו מזונות לידועה בציבור לאחר פרידה מבן הזוג, אולם מספר פסקי דין אשר ניתנו לאחרונה הדנים במזונותיה של ידועה בציבור שינו הלכה זו.
לעניין ידועה בציבור, כבר נפסק בעבר, כי יכולה ידועה בציבור לבסס את זכותה למזונות על סמך הסכם בינה לבין בן-זוגה, והסכם זה - כל עוד הצדדים חיים ביחד - יכול להיעשות בצורה מפורשת ויכולים להסיק אותו גם מכללא.
לגבי מזונות לתקופה בה חיים הצדדים יחד קבעה הפסיקה כי ניתן להחיל על הידוע בציבור חובת מזונות כלפי האשה על פי הסכם מכללא הנלמד מעצם החיים המשותפים יחד. בית המשפט העליון קבע במספר פסקי דין כי סביר שאשה לא תסכים לחיות עם גבר יחד ולמלא את תפקידיה וחובותיה של אשה בלי שתהנה מהזכויות המוקנות לאשה, וביניהן הזכות לכלכלתה ולפרנסתה.
לעומת זאת לא ניתן לחייב גבר לפרנס את מי שהיתה ידועתו בציבור לאחר הפירוד ביניהם וכשאין הם יחד יותר יחדיו, אלא במקרים מיוחדים.
עד לאחרונה רק מכוח הסכם מפורש שניתן להוכיחו על ידי כתב או בעדים או בראיות אחרות, חוייב גבר בפרנסת מי שהיתה ידועתו בציבור, ואולם ללא הסכם מפורש - לא נפסקו מזונות לזכות ידועה בציבור לאחר הפירוד בין בני הזוג.
גם הסכם בעל פה ולא רק הסכם בכתב, אשר יוכח בראיות כלשהן, יכול להחיל חובת מזונות על גבר כלפי בת זוגו לשעבר, אולם הסכם כזה יש צורך לבסס, ועל האשה לשכנע את בית המשפט כי הגבר התחייב לפרנס אותה לכל ימי חייה או לתקופה מסויימת לאחר הפירוד בפועל.
בע"א 563/63 יגר נ.פלביץ נקבע מפי כב' השופט ברנזון כדלקמן:
" אפילו היו ידועים בציבור הבעל והאשה אין למערערת זכות חוקית למזונות מהמשיב לא בתקופת החיים המשותפים ולא כל שכן אחרי ניתוק היחסים ביניהם, אלא אם קיים הסכם הקובע אחרת במפורש או מכללא ….. סביר שכל זמן שהאשה חיה עם גבר לא תסכים להיות עמו ולמלא כלפיו את תפקידיה וחובותיה כאשה בלי שתהנה מהזכויות הרגילות של אשה נשואה. אבל לא כן, כאשר דרכיהם נפרדות".
בע"א 805/82 ורסנו נ.כהן נדונה שנית שאלה זו, לא הוכרע בה דבר אולם כב' הנשיא ברק קבע כי יש לבחון ולשקול שנית את ההלכה ולבדוק את האפשרות לבסס זכותה של ידועה בציבור למזונותיה, גם על הסכם מכללא.
ההיגיון העומד מאחורי קביעה זו הינו כי כשם שאשה נשואה מתגרשת מבעלה אינה זכאית למזונות ממנו, כך גם יש לפטור גבר מלשלם מזונות לידועתו בציבור מיום שדרכיהם נפרדו (מ.א. (ת"א) 2285/91 גולדובסקי נ. גולדובסקי).
בלא שתביעה למזונות תסתמך על עילה חוזית ותוכח בראיות (כתב או עדים) לא תוכר זכותה של ידועה בציבור לשעבר, למזונות מן הגבר עמו חיה ועמו ניהלה משק בית משותף.
ברוח הלכה זו דחה גם כב' השופט גוטזגן בתמ"ש 105841/99 את תביעתה של ידועה בציבור למזונות לאחר תקופת הפירוד בין הצדדים ושלל את זכאותה לסיפוק צרכיה על ידי בן זוגה לשעבר.
לעומת זאת ידועה בציבור זכאית למזונות מעזבונו של גבר שנפטר שהיה בן זוגה עד למותו וכן זכאית היא לפיצויי נזיקין אם נפטר בנסיבות המזכות בפיצויים (תאונת דרכים, תאונת עבודה, פטירה במהלך שירות צבאי או מילואים) במידה והיא תחשב ותוכר כתלויה בו על פי פקודת הנזיקין.
בע"א 2000/97 לינדורן נ. קרנית נדונה זכותה של ידועה בציבור שבן זוגה נהרג בתאונת דרכים לפיצוי מחברת הביטוח ונקבעה זכותה העקרונית לפיצוי כאילו היתה אשה נשואה שבעלה נהרג בתאונה.
ידועה בציבור עשויה גם לרשת חלק מעזבונו של בן זוגה המנוח, במידה ולא היתה נשואה לאדם אחר בעת פטירתו, ובמידה והמנוח לא הותיר אחריו צוואה המורה כיצד לחלק את רכושו, זאת על פי סעיף 55 לחוק הירושה הדן ב"מעין צוואה".
הרחבת ההלכה הקיימת – מתי ?
במספר פסקי דין, שנבחנו לאחרונה, התואמים את המגמה החדשה לנסות ולהחיל את דיני החוזים ולהחדיר אותם לתוך התא המשפחתי - הועלתה האפשרות לפסוק פיצויים לאשה שהיתה ידועה בציבור ואשר סולקה באופן פתאומי מהבית או ננטשה ללא התראה על ידי בן זוגה. גם זאת לתקופה מוגבלת בלבד.
במרבית המקרים לא נפסקים פיצויים או מזונות לידועה בציבור לאחר הפירוד ומלבד מקרים בודדים עדיין תקפה ההלכה המחייבת, לפיה ידועה בציבור אינה זכאית למזונות לאחר הפירוד, זאת למעט מקרים חריגים.
בתמ"ש 051941/98 פרי עטו של כב' השופט שוחט, חרג בית המשפט מהעקרון שלעיל, ופסק לידועה בציבור שנפרדה מבן זוגה "דמי הסתגלות" של שלושים אלף דולר! היה זה מקרה חריג של אשה בת 71, אשר אושפזה בבית חולים לאחר הפירוד.
בית המשפט קובע כי החיוב אינו יכול לבוא מכוח הדין העברי המעניק את הזכות למזונות אך ורק לאשה הנשואה כדמו"י (כדת משה וישראל) לבעלה וכי הבסיס המשפטי לכך הינו אחר.
ידועה בציבור יכולה לבסס את זכותה למזונות על סמך הסכם. כמו כן ניתן לבסס תביעת מזונות של ידועה בציבור על סמך סיום חד צדדי של הקשר הכרוך בפינויה מדירת המגורים. ארוע כזה יכול להוות עילה לתביעת פיצויים על הנזקים שנגרמו כתוצאה מהפרת תניה חוזית משתמעת לפיה יש לאפשר תקופת זמן סבירה להליכי פירוד בין בני זוג.
כב' השופט שוחט קובע כי מכוח זכויות היסוד, היינו זכותה החוקתית של אשה לכבוד ולחיים בלא מחסור ורעב (ע"א 7038/93 סולומון נ. סולומון נא (2) 577) - יש לבחון דפוסי חשיבה חדשים התואמים את רוח חוקי היסוד ולבחון האם אין מקום במקרים מסויימים לפסוק מזונות לידועה בציבור.
נאמן לרוח החדשה השוררת, קובע בית המשפט בתיק זה, כי ההלכות שהובאו לעיל העוסקות בידועים בציבור יכולות לשמש גם לצורך החלתן על בני-הזוג הנדונים, אשר ערכו טקס נישואין, ונישואיהם הוכרזו כבטלים.
בית המשפט מסתמך גם על ספרו של פרופ' מ' שאוה, בעמ' 690:-
"הלכות אלו המתייחסות ל"ידועה בציבור כאשתו" ניתן להחילן גם על אשה שערכה טקס נישואין, אך נישואיה הוכרזו לבטלים. לפיכך, יכולה היא, אם הנסיבות מצדיקות זאת, לבסס את זכותה למזונות או לפיצוי חד פעמי, בהתאם לנסיבות המקרה, על סמך עקרונות שונים של המשפט ובראש ובראשונה על סמך הסכם מכללא".
החיוב במזונות - שלא על פי הדין האישי - החל על הצדדים, מכוח הסכם מכללא
לאור סקירת ההלכות מגיע בית המשפט להחלטה כי נסיבות המקרה הנדון בתיק זה מחייבות הפרדה בין הסטטוס לבין תוצאותיו, ובחינת השאלה - האם נוצר חיוב במזונות - לאור עקרונות משפטיים שאינם מסתמכים על הדין האישי.
בית המשפט קובע כי הצדדים אמנם לא נישאו כדמו"י מעולם, אך משך תקופה ממושכת חיו כבעל ואישה. במהלך תקופה זו, התובעת לא עבדה מחוץ לבית כלל, למעט תקופה בה עבדה כמזכירה במשרדו של הנתבע. הנתבע, אשר עבד כעו"ד עצמאי והשתכר סכומים גבוהים, זן את התובעת במהלך כל חייהם המשותפים, ואף סיפק לה רמת חיים גבוהה. לפיכך, ולאור הפסיקה אשר הובאה לעיל - לפיה כאשר בנ"ז אינם נשואים כדמו"י, זכות אישה למזונות יכולה להיווצר כתוצאה מהסכם מכללא - נראה כי מאורח חיי בנה"ז ניתן ללמוד על קיומו של הסכם מכללא בין בנה"ז לפיו התובעת זכאית למזונות מן הנתבע.
מהו תוכנו של הסכם המזונות בין הצדדים? ברי כי מאורח חיי הצדדים, כפי שפורט לעיל, ניתן ללמוד על כוונתם כי כל עוד הם חיים יחד יכלכל הנתבע את התובעת. אולם, מעבר לכך, נאמר בפסה"ד כי נסיבות המקרה מצביעות על כוונתם כי הנתבע יזון את התובעת בהתאם להוראות הדין העברי.
וכך קובע בית המשפט, כאשר הוא מבחין בין הסתייגות מהממסד הדתי לבין הסתייגות מהדין העברי-דתי:
" אמנם בדרך כלל, כאשר בנ"ז יהודים ואזרחי ישראל - אשר אינם פסולי חיתון ואין מניעה כי יינשאו כדמו"י - נישאים בנישואין אזרחיים, לא ניתן ללמוד על קיומו של הסכם מכללא לפיו יחולו עליהם החיובים הנובעים מהדין העברי. זאת, משום שבד"כ רואים בהימנעותם של בנה"ז מעריכת נישואין עפ"י הדין העברי, כגילוי דעתם כי ברצונם להימנע מן החיובים הנובעים מהדין העברי. אולם, אין כך במקרה שבפני. נסיבות המקרה הנדון כאן מלמדות כי ההימנעות מעריכת נישואין כדמו"י נבעה מרתיעת הנתבע מן הממסד הדתי, להבדיל מן הדין הדתי. וכך מתוך דברי הנתבע בבית הדין הרבני, כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון מיום 30.04.01 (ת/5): "הבעל: אני לא רציתי להתחתן כדת משה וישראל ולכן נשאנו בקפריסין. ההתנגדות שלי עקרונית לממסד הדתי זה השקפת עולמי".
מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה, שלאחר שבנה"ז נישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין - נישואין שעל-פיהם נרשמו בנה"ז כנשואים במשרד הפנים - בנה"ז ערכו טקס קידושין פרטי. מן ההיבט האובייקטיבי - בית-הדין הרבני האזורי פסק כי הקידושין הפרטיים אינם תקפים כדמו"י. אולם, הואיל וענייננו בחיוב חוזי הנובע מהסכם מכללא בין הצדדים, חשובה כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים. מהאופן בו ערכו הצדדים את הטקס ניתן להסיק כי התכוונו לערוך טקס דתי"
כמו כן, בעת עריכת הקידושין הפרטיים הצדדים כבר היו נשואים אזרחית, ולא היה היגיון בעריכת טקס נישואים אזרחיים נוספים. ומכאן, שכוונתם היתה להינשא בטקס דתי- יהודי. העובדה שכוונה זו הוצאה אל הפועל בטקס פרטי, מתיישבת אף היא עם המסקנה כי רתיעת הנתבע הינה מן הממסד הדתי, ולא מן הדין הדתי.
ממכלול הנסיבות עולה, כי כוונת הצדדים היתה החלת חובת המזונות כפי שהיא חלה בין בנ"ז יהודים הנשואים זל"ז כדמו"י. לפיכך, יש לבחון את חבות הנתבע במזונות התובעת לפי הוראות הדין העברי".
לאור מסקנת בית המשפט בדבר החיוב במזונות, נקבע כי חיוב הנתבע במזונות התובעת פקע ביום 12.02.03 - עם מתן פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי שהתיר את הנישואין האזרחיים של הצדדים. זאת, מאחר שמקור החיוב במזונות, במקרה דנן, הינו הסכם מכללא בין בנה"ז - לפיו הנתבע יזון את התובעת במהלך נישואיהם.
על כן דוחה כב' השופטת פלאוט את טענת התובעת כי החיוב ממשיך אף לאחר מתן פסה"ד שהתיר את נישואיי הצדדים.
מנגד נדחית טענת הנתבע כאילו החיוב פקע עם מתן פסה"ד ההצהרתי של ביה"ד הרבני האזורי שניתן קודם לכן, לפיו הצדדים אינם נשואים כדמו"י, היות שמקור החיוב במזונות אינו היות הצדדים נשואים כדמו"י, אלא ההסכם בין בנה"ז הקובע את חיוב הנתבע לזון את התובעת במהלך נישואין, והיות שנישואין אלה תקפים כל עוד לא הותרו.
התוצאה המעשית של פסק הדין
לאור האמור לעיל - זיכה בית המשפט את האשה במזונות לתקופה מאוגוסט 2000 ועד פברואר 2003 בסכום של 5,000 ש"ח לחודש.
גישתו של הבעל לפיה האישה אינה יכולה לאחוז בחבל בשני קצותיו, מחד, כשנשאה לנתבע בנישואין אזרחיים בקשה שלא להיכנס למערכת הדתית ולהיות כפופה לחוקיה, ומאידך כשנוח לה, היא תובעת לחייב את הנתבע במזונותיה מכוחם של אותם החוקים במערכת הדתית - נדחתה.
יחד עם זאת יש להביא בחשבון כי בסופו של דבר נפסקו מזונות אשה למשך שנתיים ומחצה בלבד, תקופה שיש לראותה כתקופת הסתגלות, נושא שכבר הוזכר בפסיקה, ומצא לו תמיכה ואהדה, שכן פסיקת מזונות לתקופה מסויימת מאפשרת לאשה תקופת התארגנות, לימודים או השתלבות בעבודה, דבר אשר יאפשר לה בעתיד לבסס לה חיים עצמאיים במנותק מהבעל, אשר ממנו נפרדה.
מנגד אין מדובר בחובה שאין לה קץ, והיא מסתיימת, וכך העול שנפל על הבעל לתקופה מסויימת - מפסיק להתקיים בשלב כלשהו, וזאת יש להדגיש, לא מדובר בשנים רבות או בתקופה שאורכה בלתי סביר.
סיכום
כפי שעולה מכל האמור לעיל, מערכת המשפט מובילה מגמה חדשה, ומנסה להחיל את דיני החוזים ולהחדיר אותם - ביתר שאת - לתוך התא המשפחתי. אין ספק כי מערכת המשפט ערה לעובדה כי כיום קיימות אלטרנטיבות רבות לנישואין כדמו"י, וכי מספרם של הבוחרים בחלופות לנישואין כדמו"י- עולה מיום ליום.
כפי שצוין בראשית מאמר זה, לעיתים מערכת המשפט היא היחידה המסוגלת לתת גושפנקא פורמלית לנורמה אשר קנתה לה מקום משמעותי ובעל משקל בחברה- למרות שמן הראוי היה כי במדינה דמוקרטית מתוקנת, תישמר הפרדת הרשויות, וסוגיות כה כבדות משקל ימצאו מקומן בחקיקה הראשית.
פסקי הדין אשר פורטו לעיל מעלים על נס זכויות יסוד בעלות ערך עליון, אשר מהוות בסיס לקיומה של חברה ומדינה נאורה. פסה"ד ממצבים את מדינת ישראל בשורה אחת עם מדינות העולם המערבי הנאור, כמדינה שוויונית, אשר על דיגלה חרוטים עקרונות על כיושר, צדק, שיוויון, הגינות, תום לב, ודאגה לחלש ולנזקק.
לו ימשיך ביהמ"ש הנכבד בקו אשר הותווה במהלך השנים, ואשר הועלה על נס בפס"ד אלו, וימשיך לקדש את עקרונות הצדק, ההגינות והשוויון בישראל- לא ירחק היום בו ייפסקו מזונות לגבר נזקק כאשר הנסיבות יתאימו ויצדיקו זאת, ואז אכן תוכל החברה ישראל להצדיק את עקרונות העל אשר צוינו לעיל- כחלק אינטגרלי ובלתי נפרד ממנה.
פסקי הדין שהוזכרו במאמר:
* הכותבות עוסקות בדיני משפחה, גישור וגירושין www.gerushin.co.il. גילוי נאות מחייב ליידע את הגולשים כי משרדן של כותבות מאמר זה, מייצג את הבעל בהליכים נוספים הנדונים בבית המשפט לענייני משפחה, בפני כב' השופטת פלאוט.
** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.