מים מאררים - האם מבחן פוליגרף?

בס"ד

הקדמה

אחד הדינים הפרובלמאטיים ביותר בתורת משה הוא השקאת מי סוטה. המדובר בדין המובא בספר במדבר פרק ה' שעיקרו מובא להלן:

"...ולקח הכהן מים קדשים בכלי חרש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים.... והשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים המאררים למרים... והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה האשה לאלה בקרב עמה ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא ונקתה ונזרעה זרע. זאת תורת הקנאת אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה. או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והעמיד את האשה לפני ה' ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת."[1]

מקריאה פשטנית של הפסוקים נראה שהמדובר בטקס אורדיל[2] קלאסי. המדובר במקרה בו בעל מקנא באשתו וסבור שהיא בגדה בו. אין עדים למעשה הניאוף ואין כל דרך להוכיח מה באמת התרחש בזמן שהאישה הסתתרה עם גבר זר. הקנאה מחד גיסא וחוסר היכולת להוכיח מעשה הבגידה בכלים משפטיים מקובלים מאידך גיסא, מביאים את חיי הזוג למבוי סתום של משבר אמון עמוק, ללא יכולת לגרש את האישה מבלי להעניק לה את סך כתובתה.

הפתרון המקראי הוא פנייה לטקס ליטורגי במקדש בפני הכהן. בטקס זה מקריאים פסוקים מהתורה ומשקים את האישה ב"מים מאררים" אשר טיבם אינו ברור.

מפרשנות מילולית של פרשה זו נראה שהמדובר במבחן שאמורה לעבור אישה שיש חשד שנאפה וכתוצאה מביצוע טקס זה מתגלית כביכול האמת - אם החשד היה מבוסס, המים פועלים פעולה פיזיולוגית ממשית על גופה של האישה עד להבאת מותה. מאידך אם המדובר היה בחשד שווא, לא רק שהמים לא גרמו נזק אלא להיפך: מביאים עימם ברכה לאישה שלגמה אותם. כפי שארחיב במחקרי זה, במחשבה יותר מעמיקה, ניתן לטעון כי מדובר מדויק יותר במעין מכשיר לחקר האמת או "מכשיר פוליגרף[3] קדום" לחקר כליות ולב. באם האישה היתה מוכנה לעבור את המבחן ללא היסוס כלשהוא, סימן כנראה שהיא לא חטאה, הרי לא תרצה במותה. היסוסה של האישה לשתות את "המים המאררים" היה משמש סימן בידי הכהן כי בפניו אישה שחטאה ולא חזרה בתשובה. המים המאררים שימשו מאין קטליזטור לצורך של הכהן לזהות ביתר קלות את האמת המסתתרת תחת שתיקתה.[4]

הפרדוקס של דיני סוטה למול שיטת משפטי התורה

משפטי התורה מאופיינים בכך שקיימת הקפדה בסיסית על קיום משפט מסודר, הכולל שופט, עדים, כללי פרוצדורה וראיות[5]. בכל משפטי התורה ובמסורת חז"ל מודגש הצורך בקיום DUE PROCESS OF LAW בכדי להגיע לקביעות עובדתיות וליישם את הדין על קביעות אלו. לא מובן כיצד אפשרה התורה כניסתו למקדש של טקס הנראה כפגאני לחלוטין ושאין בינו לבין המשפט הפרוצדוראלי ולא כלום. טקס מי סוטה נמצא כה חריג עד שאין מנוס מהתמיהה כיצד נמצא לטקס זה מקום בתורה.

יתירה מזו, אם ניתן באמצעים על טבעיים למצוא אשמים בביצוע מעשים המנוגדים לדיני התורה, מדוע לא להשתמש באותם אמצעים בכדי למצוא מבצעי פשעים קשים בהרבה (גם בעיני התורה) כגון רצח, הסתה לעבודה זרה וגילוי עריות בתוך המשפחה?

בנוסף לכך עולה תמיהה קשה על ערבוב בין עניינים של רוח לעניינים של חומר. במקדש היה שימוש במים מקודשים (מי טהרה) אך אלו נועדו לטיהור רוחני מטומאה ואין המדובר בעניין גשמי כלל.[6]

סוגיה זו טרדה את מנוחתי שנים רבות. התלמוד ייחד מסכת שלמה לנושא סוטה. קראתי שוב ושוב מסכת תלמודית זו, מפרשים ראשונים ואחרונים והוגי דעות ושוב בדקדקנות את האמור בתורה. חודשים רבים למדתי סוגיות אלו ביחד עם ה"חברותא", הרב עו"ד יובל בדיחי, שללא הידע הרחב שלו והיכרותו העמוקה עם המקורות, מאמר זה לא היה יוצא מן הכח אל הפועל.

כדרכי בקודש חשוב היה לא ליפול לטיעונים אפולוגטיים[7] אלא לנסות ולפענח את הסוגיה בכלים מתודולוגים מקובלים תוך שימוש בכל ארגז הכלים של שבילי הפרד"ס (דרכי הפרשנות של התורה: פשט, רמז, דרש וסוד) כדי לקבל תמונה מלאה ומעמיקה בקשר לכל המצבים של שימוש בטקס מי סוטה.

השערת המחקר בכדי לפענח את דיני סוטה

ייחודו של טקס מי סוטה הביא לכתיבה רבה בנושא מצד חוקרים הן בארץ[8] והן בחו"ל[9]. חוקרים אלו הסתמכו הן על מקורות חז"ל והן על מקורות חיצוניים היסטוריים[10]  והגיעו למסקנות שונות ומשונות כגון שהמדובר בשני טקסים שונים או שכל הטקס בסיסו שוביניסטי או שמדובר בתגובות פסיכוסומאטיות למים רגילים או שערבבו גם רעל במי סוטה או שהמדובר בפסיכודרמה ועד לקביעה המרחיקה לכת לפיה טקס זה בעצם מעולם לא התקיים במציאות.

הפכתי והפכתי בכל המאמרים הנ"ל ומצאתי מזור חלקי בלבד לתהיותיי.

משכך פניתי לניתוח המקורות הראשוניים ובמיוחד כתיבת חז"ל, ראשונים ואחרונים בסוגיה. בכוונה תחילה נמנעתי מלהסתמך על מקורות חיצוניים, כגון כתבי יוספוס פלביוס ופילון אלכסנדרוני שחיו בתקופת בית שני והתרכזתי בניתוח הכתיבה הרבנית המקובלת בכדי שלמאמר זה יהיה מקום גם בבית המדרש ולא רק באקדמיה.

לי ברור שהטקס אכן התקיים אך לא במובן שאנו מתייחסים אליו בקריאה שטחית כפי שציינו לעיל. מסקנתי היא שמבחן סוטה אינו בא לקבוע מה באמת קרה, האם האישה שחשד בעלה נפל עליה אכן נאפה, וכיוון שכך גם מעולם לא מתה אישה כתוצאה משתיית מים המאררים במקדש.

טענתי היא, שמטרתו העיקרית של טקס מי סוטה הוא להחזיר את שלום הבית ולאחות את משבר האמון שהופר בין בני הזוג, אם שבר זה ניתן לאיחוי. זו הסיבה היחידה שמצדיקה מחיקת שם השם המפורש לתוך המים. הטקס המטלטל והקשה אותו עוברת האישה, אין מטרתו  לגרום לה להודות בניאוף (מה גם שלא ניתן להטיל עליה שום עונש פלילי כתוצאה מהודאה שכזו). אני סבור כי מטרתו מצד אחד לשכנע את בעלה בכנות דברי אשתו ולגרום לו חרטה על חשדנותו, ומצד שני להביא את האישה לחזרה בתשובה על מעשיה וקבלה לעתיד שלא תנאף יותר.

ניתן להמחיש את גישתי במטריצה שלהלן:

במשבצת A  נמצאים גם ראשית הנישואים שחז"ל לא ראו בעין יפה (נישואי צעיר למבוגרת מאוד או צעירה למבוגר מאוד, נישואים לאנדרוגינוס או יבמה וכו')  וזו הזדמנות להביא לגירושיהם. במצבים שכאלו, גם אם שני בני הזוג מעוניינים בטקס - הוא לא מתקיים ויש להביא את ברית הנישואים לקיצה.

יתירה מזו, בקטגוריה זו נמצאת גם אישה שלא רוצה לשתות (ולא רוצה להמשיך לחיות עם בעל קנאי...). המדובר לדעתי במעין "שסתום פליטה" מנישואים לא טובים לבעל קנאי שחושד באשתו גם אם היא לא אשמה בדבר.

במשבצת B נמצאת האישה שחוששת לשתות ומעדיפה לפרק את חיי הנישואים מאשר להסתכן בחשיפת  עבירותיה כתוצאה מהטקס.

במשבצת C ממוקמת האישה שלא נאפה, הבעל חושד בה לחינם והיא מעוניינת לחזור לחיי משפחה תקינים וטקס מי סוטה מסיר מלב בעלה כל חשד שהיה קיים קודם לכן (והוא אף מתבייש בהתנהגותו זו).[11]

במשבצת D נמצאת אישה שכתוצאה ממעשה פזיז וכישלון חד-פעמי, נישואיה הטובים נמצאים בסכנה. קיום הטקס מביא אותה לחשבון נפש ולרצון לשתות את המים בכדי לקבל את עונשה. אישה זו, המאמינה שהמים אכן יכולים להמית, בוחרת לשתות את מי הסוטה ובעצם מכריזה בכך ש "טוב מותי מחיי". היא כנראה מתחרטת על מעשיה חשה צער רב על המצב שנוצר ובעצם מוכנה לשלם על כך בחייה. במצב שכזה - המים מטהרים, מזככים וכמו כל בעל תשובה - גם חטאיה נמחלים וכעת בעקבות ההיטהרות המצב מאפשר חזרתה לחיי משפחתה.

פרק II -  המקורות התלמודיים וגלגולה של ההלכה

כיוון שבין תוצאות המחקר גם מסקנות מרחיקות לכת (כגון מסקנתי שמעולם לא מתה אישה במקדש כתוצאה מבדיקת מי הסוטה) חשוב היה, בניגוד למחקרים דלעיל,  להסתמך אך ורק על מקורות המשפט העברי המקובלים.

להלן מובאים המקורות העיקריים, כשבהן ההדגשות של הח"מ.

משנה

כמפורט לעיל, רבי יהודה הנשיא מצא לנכון לייחד, במסגרת סדר נשים, מסכת מיוחדת בעניין - "מסכת סוטה",  ושם מתואר הטקס, בין היתר כך:

"היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות. ואומרין לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים; אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שיימחה על המים. ואומרין לפניה דברים שאינה כדאי לשומען, היא וכל משפחת בית אביה." (סוטה א,ד).

ובהמשך:

"...וכוהן אוחז בבגדיה--אם נקרעו, נקרעו; ואם נפרמו, נפרמו: עד שהוא מגלה את ליבה, וסותר את שיערה" (א,ה).

"...וכל הרוצה לראות, בא ורואה--חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שליבה גס בהן; (א,ו).                        

"היה מביא את מנחתה בכפיפה מצרית, ונותנה על ידיה כדי לייגעה." (ב,א).            

"עד שלא נמחקה המגילה, אמרה איני שותה--מגילתה נגנזת, ומנחתה מתפזרת על הדשן; ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. " (ג,ג).

"אם יש לה זכות, הייתה תולה לה. יש זכות תולה לה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלוש שנים... רבי שמעון אומר, אין הזכות תולה במים המאררים. אם אומר אתה, שהזכות תולה במים המאררים, מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות; ומוציא אתה שם רע על הנשים הטהורות ששתו, ויאמרו טמאות היו אלא שתלת להן זכות." (ג,ד).

     "אלו נאמרין בכל לשון--פרשת סוטה..." (ז,א)

"משרבו המנאפין, פסקו המים המאררים;(ט,ט).

"...הוא [עקביה בן מהללאל] היה אומר, אין משקין לא את הגיורת ולא את השפחה המשוחררת וחכמים אומרים משקין. אמרו לו, מעשה בכרכמית שפחה משוחררת שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון. אמר להם דוגמא השקוה. ונדוהו ומת בנדיו וסקלו בית דין את ארונו" (מסכת עדויות, ה,ז).

כבר בניסוח המשנה עולות תהיות (שלדידי מסתדרות מאליהן עם אימוץ השערות המחקר שהצגתי לעיל) כדלקמן:

1. מדוע צריך לאיים על הסוטה כשם שמאיימים על עדי נפשות? מה הקשר בין שני המקרים?

2. למה מספרים לסוטה דברים ש"אינה כדאי לשומען"? ומדוע בפני "כל משפחת בית אביה"?

3. מדוע לא מאפשרים לעבדיה להיות נוכחים בטקס? מה הכוונה ש"ליבה גס בהן"?

4. מדוע לייגע את הסוטה?

5. מדוע מגילה שנכתבה עבור סוטה שהחליטה לבסוף לא לשתות נגנזת? מדוע שלא תשמש להשקות סוטה אחרת?

6. מה מצאו חכמים לציין שיתכן והמים לא יפעלו כיוון שיש זכות שתולה העונש לשנה/שנתיים/שלוש? מה בסיס המחלוקת בין חכמים לבין רבי שמעון?

7. מדוע פרשת סוטה נאמרת בכל לשון?

8. איזה הגיון יש בקביעה שמשרבו המנאפים (שאז צריכים אנו את מי סוטה יותר מתמיד כי זה "צו השעה" וצריך להילחם נגד "מכת מדינה" זו) פסקו המים המאררים?

9. מדוע בין ארבעת הדברים שהביאו להחרמתו של עקביה בן מהללאל נכללת מחלוקת בעניין מי סוטה? מה טיבה של מחלוקת זו? מהי אותה "דוגמא" שלטענתו השקו שמעיה ואבטליון את השפחה המשוחררת?

תמיהות אלו עולות לאור הפרדיגמה לפיה במי הסוטה כוח קוסמי ובו קסם על טבעי המסוגל לגלות את האמת העובדתית, דוגמת בדיקת MRI או CT. לאור זאת, אכן לא מובן מדוע יש לאיים על הסוטה, לייגע אותה, למנוע מעבדיה להיות נוכחים בטקס, לספר לה סיפורים ש"אין כדאי לשומעם" ומה פתאום לערב בכך את משפחתה?  

תובנה ראשונה העולה כבר במשנה היא שאין המדובר במעין בדיקת CT שבודקת האם יש שבר אורטופדי אם לאו. בדיקת CT לא קשורה כלל במצבו הנפשי של הנבדק, אין צורך לאיים עליו, להעביר אותו טקס כזה או אחר - בדיקת ה-CT בודקת בכל מקרה האם יש שבר או אין שבר.

אם נצא מנקודת הנחה שמטרת הבדיקה איננה לבדוק באמצעות כלים על טבעיים האם בוצעה העבירה, אזי חלק מהתמיהות לא היו מתעוררות כלל. הכנסת הסוטה למצב פסיכוסומאטי של חשש מהבדיקה היא תנאי יסודי להשגת מטרות הבדיקה ולכן יש להגיד את הפרשה בכל לשון שהיא מבינה (אין כל הגיון באמירת הטקסט בעברית, אם היא מבינה רק ארמית או יוונית). אם מדובר היה במעין "מגיה שחורה"[12] היינו מסתפקים בכך שהכהן יגיד את הפרשה בשפה שאינה מובנת לאישה ואותו "קסם" היה פועל ממילא.

לדידי, חז"ל ידעו היטב שאין במים המאררים כוח מאגי לגרימת נזק לנבדקת.  המים לא בודקים אישה אם חטאה אם לאו. מקרה זה, כדוגמת "בן סורר ומורה" או "עיר הנידחת", לא המית ולא עתיד להמית אישה סוטה. אך בניגוד לבן סורר ומורה ועיר נידחת, בהם חז"ל יכלו להגיד "דרוש וקבל שכר"[13], כאן הכרזה כזו יכלה להביא "לדהות את המים בפני כל הנשים" ולמסמוס כל עניין הבדיקה.

עם הזמן, כשיותר ויותר נשים גילו שהמים לא ממיתים אותן (והשמועה התחילה לעשות לה כנפיים) החלו חז"ל למצוא סיבות שונות לכך שהמים לא היו אפקטיביים (במשנה - זכות תולה ) כשר' שמעון מנסה עדיין להחזיק את האמונה הטוטאלית במי סוטה, עד כי כבר לא היה ניתן להחזיק עוד אמונה עממית זו ואז בוטל לגמרי השימוש במי סוטה (עוד בימים שבית מקדש השני עמד על תילו).

אולי על כך, יצא קצפם של חכמים על ר' עקביה בן מהללאל, אשר גילה שבמקרה אחד לפחות נעשה מעין "תרגיל" במקדש והושקתה שפחה משוחררת במעין כוס תרעלה תחת מי הסוטה שאין בהם יכולת להזיק ממש, וזאת כדי לבסס ולהחזיר את האמונה בתפקיד מי הסוטה.

ספרי:

"ונעלם מעיני אישה, ולא שיהא בעל רואה ומעמעם, הא אם ידע בה בעלה אין רשאי להערים עליה ולהשקותה.  ... רבי יהודה אומר... היתה מכוסה לבנים מכסה שחורים היו שחורים נאים לה מפשיטן ומלבישים אותה כעורים....כשם שלא חסת על כבוד המקום, כך אין חסין על כבודה... רבי ישמעאל אומר, בתחילה מודיעה כוחן של מים המרים, אומר לה בתי, אומר לך, המים המרים האלו למה הם דומים, לסם יבש הניתן על גבי בשר חי ואין מזיקו, כשהוא מוצא מתחיל לחלחל, אם טהורה את שתי ואל תמנעי, ואם טמאה את, הנקי ממים המרים המאררים האלה.

תלמוד לומר והביא האיש את אשתו אל הכהן, האיש משקה, ואין בית דין משקים."

תוספתא:

"כהנים מטילין גורלות ביניהם, וכל מי שחלה גורלו, אפילו כהן גדול יוצא ועומד בצד סוטה, ואוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבה... (סוטה פרק א(

רבי מאיר אומר, אמן שלא נטמאתי, אמן שאין עתידה לטמא, אף על פי שהמים בודקין אותה מיד, אלא אפילו תקלקל לאחר עשרים שנה המים היה מתערערין עליה, שנאמר מנחת זכרון מזכרת עון... ראויה היתה שיבואו עליה פורעניות גדולות מאילו, שהביאה את עצמה לידי ספק הזה, אלא שניקללה ניוולה, שנאמר ונקתה מפורעניות הראוית לבא עליה. (שם פרק ב(  משרבו נטויות גרון ומסקרות עינים רבו המים המאררים, אלא שפסקו. (שם פרק יד(

גם בניסוח הספרי והתוספתא עולות תהיות (שלדידי מסתדרות מאליהן עם אימוץ השערות המחקר שהצגתי לעיל).  מקבץ תהיות שעולות מקריאת תוכן זה:

1. מדוע המים פועלים רק כשלבעל יש חשד אבל כשהוא בטוח שהיא חטאה, המים כלל לא פועלים? אם זהו מבחן אובייקטיבי, מעין MRI שתפקידו לברר את אשמתה של הנואפת, מה לי אם בעלה חושד או בעלה יודע שהיא נאפה?

2. מדוע מסבירים לה את פעילותם של המים המאררים? אם בבדיקת CT עסקינן, למה לנו להסביר לנבדק איך בדיוק המכונה עובדת? אם הנבדק לא יידע כיצד היא עובדת היא לא תסמן שבר היכן שהוא קיים?

3. מדוע מי שמשקה את האישה הוא הבעל ולא בית דין? אם זו בדיקה אובייקטיבית, מה זה משנה מי ישקה את הסוטה?

4. מדוע התוספתא מדברת על כך שקלקול לאחר 20 שנה (???) מי הסוטה יעשו את פעילותם?

5. מדוע משרבו נטויות גרון ומסקרות עיניים פסק השימוש המים?

סבורני שחלקו הפעיל של הבעל בטקס הוא הכרחי בכדי להביא להשגת תכליתו האמיתית- הבאת שלום בית בין בני הזוג. הבעל אינו יכול להביא את אשתו למקדש ו"ללכת לשבת בצד".  עליו ליטול חלק פעיל בטקס, להשקות את אשתו בידיו, לראות את סבלה (ובמיוחד המוכנות שלה - למרות שאינה חייבת להמשיך בטקס! - לעבור סבל זה בכדי להחזיר את שלום הבית) ולהפנים שחשדו היה חשד שווא. זה מסביר גם מדוע רק כשיש חשד, מקיימים את הטקס. אם הבעל יודע בוודאות שאשתו בגדה בו, אין סיכוי לכך שישתכנע - גם לאחר ביצוע הטקס - שאשתו נקייה. משכך - אין מקום במקרה זה לביצוע הטקס כלל.

קיימת חיוניות בלהסביר את מהות הטקס ומהלכיו לאישה בכדי להביא אותה למצב פסיכוסומאטי שיצדיק ביצוע הטקס. כך גם האימרה לפיה תוצאות הבדיקה יכולות להשפיע גם כעבור 20 שנה. האמונה במהימנות הבדיקה בעיניה היא שמביאה לכך שהבדיקה משיגה את מטרתה - חזרה בתשובה מצידה, אם אכן חטאה.

משכך, מובן שחברה בה נשים מתאפרות כדרך קבע, מחצינות את יופיין ולא חוששות מביצוע מעשים כאלו בראש גלי - איננה חברה שמתאימה לביצוע הטקס והוא בוטל.

כעת אבחן גם את ספרות המדרשים:

מדרש רבה:

"...ולכך כתיב בסוטה ומעלה בו מעל, לפי שהיא כופרת בפקדון, כמו דכתיב (ויקרא ה' (נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו', והרי דברים קל וחומר, מה ממון הקל כל הכופר בפקדון כאילו כופר בהקב"ה, שנאמר ומעלה מעל בה' וכחש, הכופר בפקדון הגוף על אחת כמה וכמה שכל הכופר בו כאילו כופר בהקב"ה, לכך נאמר איש איש, על שהיא כופרת בשני אישים, בהקב"ה שנקרא איש, ובעלה שהוא איש, וכן הוא אומר, (משלי ב') העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלקיה שכחה." (במדבר ט א(.

.." אומר הקב"ה לסוטה, בבעליך את מועלת ומשקרת, בי אין את יכולה לשקר, שאני אפרסם את מעשיך..

מעשה בשתי אחיות, שהיו דומות זו לזו, והיתה האחת נשואה בעיר אחרת, בקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים, הלכה לאותה העיר שהיתה אחותה נשואה שם, אמרה לה אחותה, מה ראית לבא בכאן, אמרה לה בעלי רוצה להשקות אותי מים מרים, ואני טמאה, אמרה לה אחותה, אני הולכות תחתיך ושותה, אמרה לה לכי ועשי כן.  מה עשתה, לבשה בגדי אחותה, והלכה ושתתה מים המרים, ונמצאת טהורה, חזרה לביתה יצאת אחותה שזנתה לקראתה, חבקו ונשקו זו לזו, כיון שנישקו זו לזו הריחה במים המרים, מיד מתה.  (שם, ה(

תנא דבי ר"י.. ועבר עליו רוח קנאה, כיצד עוברת עליו, כמה דתימא (קהלת י') כי עוף השמים יוליך את הקול, ובעל כנפים יגיד דבר... וקנא את אשתו. (שם, ט( .

ולקח הכהן מים קדושים, אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכלי, ואלו הן מי כיור, ולמה היו המים מן הכיור, לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים, שנאמר, (שמות ל"ח) ויעש את הכיור נחשת וגו', ואותן נשים שאמרו האלקים מעיד עלינו שיצאנו טהורות ממצרים, כשבא משה לעשות כיור, אמר לו האלקים, באותן המראות עשה אותו, שלא נעשו לשם זנות, והימנה תהיינה בנותיהן נבדקות אם טהורות הן כאמותיהן... אמר הקב"ה לסוטות, אמותיכן גדלו בין הטמאים ולא נחשדו, ואתם גדלתם בין הטהורים ונחשדתם, לפיכך יבא מעשה ידיהן של אותן שגדלו בין הטמאים והיו טהורות, ויבדקו ויוכיחו למי שגדל בין טהורים ונטמאו, לכך היו המים מן הכיור. (שם, יב( .

לפני ה', והלא כתיב למעלה והעמידה לפני ה', אלא שהוא מודיעה לפני מה היא עומדת, לפני ה' ...וביד הכהן יהיו מי המרים, מגיד הכתוב, שאין המים נהפכין להיות מרים אלא בידי כהן (שם, יג(

אל מי המרים, אמר אבוה דשמואל, צריך ליתן מר לתוך המים, שנאמר מי המרים, שמרים כבר." (שם, כ( .

מדרש תנחומא:

..."ושתי פעמים אמור בסוטה ועבר עליו רוח קנאה, וקנא את אשתו, ולמה שני פעמים, לפי שהוא מקנא להקב"ה ולבעלה, וכן הוא אומר כי מנחת קנאות היא, שהן שתי קנאות... (נשא ב( . למה נבדקת במים ובעפר, לפי שהן עדות, שנאמר (דברים ל') העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ... (שם ד( .

מדרש אגדה: [14]

"ולמה בכלי חרש, לפי שהיתה משקה לנואף בכלים נאים של כסף ושל זהב, לכך היה מגנה אותה ומשקה אותה בכלי חרש. ולמה הוא נותן עפר לתוך המים, לפי שהיא האכילה לנואף מעדנים,לכך היא טועמת טעם עפר, כשם שנתקללה הנחש בעפר, שנאמר "ועפר תאכל כל ימי חייך... (במדבר ה יב( .

גם בנוסח המדרשים עולות תהיות (שלדידי מסתדרות מאליהן עם אימוץ השערות המחקר שהצגתי לעיל). דוגמא לתהיות שעולות מקריאת תוכן זה:

1. מדוע המשנה עושה היקש בין סוטה לבין מי שכופר בפיקדון?

2. מה מצא המדרש להביא סיפור שתי האחיות והמוות על הרחת מים מאררים?

3. מדוע ר"י מציין שרוח הקנאה של הבעל מבוססת על "עוף השמיים שמוליך קול" (שמועות) ולא על מה שהוא ראה בעצמו?

4. מדוע המדרש מקשר בין מי סוטה לבין ה"מראות הצובאות" של יוצאות מצרים?

5. מה מצא המדרש להוסיף שהמים נעשים מרים רק בידי הכהן ודעת אבוה דשמואל שצריך ליתן מר לתוך המים?

6. למה המדרש מתייחס למים ולעפר כאל שני עדים?

7. למה המדרש מזכיר את העפר שמערבבים במי סוטה ביחד עם העפר שקולל הנחש הקדמון לאכול כל ימי חייו?

נראה כי הבעל יכול להשתכנע בכנות אשתו רק אם החשד נבע משמועות ולא ממידע וודאי שיש לו, כפי שבעל פיקדון יכול להשתכנע  בעת ששומר חינם נשבע שלא שלח ידו בפיקדון עליו שמר. הבאת סיפור שתי האחיות והמראות הצובאות באים לקבע ולחזק אמונה עממית בתקפות טקס מי סוטה ובפעילותו המאגית, כתנאי מוקדם ליעילותו הפרקטית. עם זאת, חז"ל ידעו שהמים לא היו אפילו מרים והיה צריך להטיל מרירות במים. אדם שהיה שותה מים אלו לפני הטקס לא היה מרגיש בו מרירות כלל ולכן ציין המדרש שהם נעשים מרים בידי הכהן בלבד. מבחינה פיזיולוגית המים הם מעין "תרופת פלצבו"[15] שיעילותה תלויה במידת האמון שנותנת בה הסוטה. דווקא במימד הרוחני הדברים נראים אחרת. מימד זה שאתעמק בו בהמשך, מוצא את ביטויו כבר במדרש עת מוזכר עפר הנחש הקדמון בד בבד עם עפר מי סוטה.

כעת אנתח איך האמוראים הבינו ופיתחו את דברי התנאים בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי:

תלמוד בבלי:

הגמרא דנה בעניין מי סוטה בעיקר במסכת סוטה אך לא רק שם. אימרות האמוראים נמצאות גם במסכתות אחרות של התלמוד הבבלי, כמפורט להלן:

"אמר רב אשי מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו, מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא, ומאן דאמר מפני שמרגילה, הא היא מרגלא ליה..." (יבמות פה ב)

אמר רבינא תא שמע אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה (נדרים עג א).

דריש רבא, בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לב' מצוות אפר פרה ועפר סוטה. (סוטה יז א).

"ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה, שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה, פרט לארוסה ושומרת יבם... (סוטה כג ב).

"אלו נאמרין בכל לשון, פרשת סוטה... דכתיב ואמר הכהן לאשה, בכל לשון שהוא אומר, תנו רבנן, משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת, על מה היא שותה, ובמה היא שותה, על מה נטמאת ובמה היא נטמאת, על מה היא שותה על עסקי קינוי וסתירה, ובמה היא שותה במקידה של חרש, על מה נטמאת, על עסקי שחוק וילדות, ובמה היא נטמאת בשוגג או במזיד, באונס או ברצון, וכל כך למה, שלא להוציא לעז על מים המרים. (סוטה לב א).

"משרבו הנואפים בטלו מים המרים... תנו רבנן, ונקה האיש מעוון, בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקין את אשתו, ואומר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו', מאי ואומר, וכי תימא עון דידיה אין דבניה ודבנתיה לא, תא שמע לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה, וכי תימא עון אשת איש אין עון דפנויה לא, תא שמע כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו, ומאי ועם לא יבין ילבט, אמר רבי אלעזר, אמר להם נביא לישראל, אם אתם מקפידין על עצמכם מים בודקין נשותיכם, ואם לאו אין המים בודקין נשותיכם... (סוטה מז ב).

..."רבנן סברי כי סוטה, מה סוטה ספק היא ועשאוה כודאי, הכא נמי ספק ועשאוה כודאי, אי מסוטה, אימא כי סוטה, מה סוטה ברשות הרבים טהור, הכא נמי ברשות הרבים טהור, הכי השתא, התם משום סתירה הוא, וסתירה ברשות הרבים ליכא, הכא משום חסר הוא... ורבי שמעון סבר כי סוטה, מה סוטה ברשות הרבים טהור, הכא נמי ברשות הרבים טהור... (נדה ג א(.

תלמוד ירושלמי:

"רבי ברכיה בעי, ולמה לא תנינן אפר סוטה [שאין לו שיעור כמה יתן]... לא אתינן מתניתין אלא דברים שהוא מוסיף עליהן ויש בעשייתן מצוה, ואילו אף על פי שהוא מוסיף עליהן אין בעשייתן מצוה. (פאה א ב).

..." כתיב וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים, מעתה כדי ליגעה, אלא כדי להטיל אימה עליה. (שם ח ב).

"אמר רבי ינאי פשיטא שאדם מוחל על קינויו, גירש כמי שמחל... (שם יג ב)

מאמרות האמוראים בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי עולות תהיות (שלדידי התשובה עליהן מסתדרת עם השערות המחקר שהצגתי לעיל). דוגמא לתהיות שעולות מקריאת תוכנו של התלמוד לעיל:

1. מדוע לא להשקות שתי סוטות במקביל? ומה הכוונה ש"ליבה גס בחברתה"?

2. מדוע התלמוד מצא לנכון לקשר בין אפר פרה אדומה לעפר סוטה (ולציין ששניהם בזכות אברהם אבינו)?

3. עבירת הניאוף של ארוסה ושל שומרת יבם אינה נופלת מחומרתה מאישה נשואה. מדוע אם כן נשים אלו לא שותות מי סוטה (גם אם רוצות בכך)?

4. מדוע הגמרא מדגישה - מעבר לעובדה שפרשת סוטה נאמרת בכל לשון, דבר שצוין כבר במשנה - שמפרטים בפניה את כל התהליך? ובכלל - איך זה קשר בכך ש"לא להוציא לעז על המים המרים"?

5. מדוע מצא התלמוד לקבוע שמי סוטה לא יפעלו את פעילותם כשהאיש אינו מנוקה מעוון, כשעובדה זאת כלל לא הוזכרה במשנה או בתורה?

6. מדוע התלמוד הירושלמי מדגיש את הטלת האימה על הסוטה? ומדוע ר' ינאי מתייחס למחילה על הקינוי?

נראה כי טקס מי סוטה - שמטרתו כאמור להביא שלום בית לזוג נשוי - מתבצע רק בקשרים זוגיים שחז"ל סבורים שיש לחזק. קשרים בין גבר ואישה שטרם גרו ביחד (וטרם הביאו ילדים לעולם) כגון ארוסה או שומרת יבם, אלו הם קשרים שטרם הבשילו ולא כדאי "להשקיע" בהם את הליטורגיקה של טקס מי סוטה ובוודאי שאין לכך הצדקה כשהבעל מחל על הקינוי.

לטקס "יכולת ניקוי ומירוק עוונות" רק אם האישה נכנסת אליו ברצינות הראויה ולכן אין משקים שתי סוטות במקביל (בעוד שניתן לעשות שתי בדיקות CT  במקביל לשני חולים...) וחשוב לפרט בפניה את מהלך הבדיקה בשפה המובנת לה ולהטיל עליה אימה של "תרופת פלצבו" כאמור לעיל.

כיוון שהתרחשו מקרים רבים בהם המים "לא פעלו" מבחינה פיזיולוגית (לא הרגו את הסוטה) והאישה עשתה את הבדיקה מבלי שנלוותה לה חזרה בתשובה (אחרת לא היתה מספרת לחברותיה, שכן, החוזר בתשובה אינו משתף אחרים בחטאיו מהעבר), היה צריך למצוא עוד תירוץ לעניין וכאן צוין שהאיש אינו מנוקה מעוון.

איזכור אפר פרה אדומה, במקביל לעפר סוטה מרמז לכך שלעפר סוטה יכולת "טיהור" האישה, גם אם חטאה, כפי שמי חטאת מפרה אדומה מטהרת מטומאת אבי אבות הטומאה לפני כניסה למקדש.  שניהם קיבלו ישראל בזכות אברהם אבינו ואם בזכות עסקינן - כמובן שאין מקום לזכות שמביאה למוות.

כעת אבחן איך פרשני המקרא הקלאסיים התייחסו לפרשת סוטה: רש"י, ילקוט ראובני, תרגום יהונתן, אברבנאל, ספורנו, כלי יקר, אורח חיים הקדוש, רשב"ם, רבינו בחיי, הרקנאטי, בעל העקידה והרמב"ן.

רש"י[16]

"המאררים - המחסרים אותה מן העולם, לשון (יחזקאל כ"ד) סלון ממאיר, ולא יתכן לפרש מים ארורים, שהרי קדושים הן, ולא ארורים כתב הכתוב, אלא מאררים את אחרים. (פסוק יח)

ילקוט ראובני[17]

"מי סוטה דומים לאורים ותומים, בעבור כי האורים דבר רחוק מן השכל, לומר האותיות שהיו רחוקים היו מזדווגות, כן מי סוטה, לומר שהשם המיוחד שהיה טוב שיעשה היזק. (במדבר נשא)

תרגום יונתן[18]

"ומטול דלא אייתי גברא ההוא אפרשותא ומעשרא איסתקף עלוי דייתי ית אינתתיה לכהנא. ומטול דאיהי אטעימת לגיורא תפנוקין אסתקף עלה דייתי ית קורבנא דקיץ עלה מדילה... דהיינון מיכלא דבעירי... (במדבר ה טו(

וטהורה היא - ותפוק זכיא נזיוה מנהר ותשכח רחמין קדם בעלה ותתעבר בבר דכר. (שם שם כח(

אברבנאל[19]

"הדברים שלוקח רומזים: המים לתורה שעברה עליה, העפר למקדש וכבוד, שלא יבא שם אתנן זונה, וגם שהיא עפר ואפר, כלי חרס שתשבר כמוהו, פריעת הראש לערוה, וגם שמפני הבושת תכסה פניה בשערה... ונקראים מי המרים מפני העפר או הדיו, או מפעולתם באשה, או יהיו מרים בטעמם, ומאררים בפעולתם... (שם) .

ספורנו[20]

"הנקי - מפני שכבר נאמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, באופן שאף על פי שישבע  האדם על אמת בשבועת האלה הנה אם יהיה הדבר בלתי צריך, לא ינקה הנשבע מן האלה, הנה את שגרמת להיות הדבר ספק אצלנו ולחייב עצמך בשבועה זו היה ראוי שגם שתשבעי על האמת לא תנקי, מכל מקום קבלי את האלות על זה התנאי שתנקי מהם אם לא שטית... ( שם יט(

ונקה האיש מעון - אף על פי שחשד בכשרה, כי היא גרמה לו שעברה על התראתו וגרמה רגלים לדבר...  (שם  לא)

כלי יקר[21]

"... ומה שלוקח מקרקע, דבכל מקום שיש עוון עריות נפקד על הארץ עוון הראשון שחטאה בעץ עושה פרי, שנתנה חומר גס בנמצאים, ומזה באה לאדם נטיה לזנות, ואדם הראשון ממקום מזבח נברא, אם כן העפר שבקרקע המשכן הוא האומר שעשה הכלי, ויעיד עליו מה טיבו... (במדבר ה יז) .

אור החיים[22]

..."ונראה על פי מה שהקדמתי בפנימיות התורה, שכל נברא תכסוף תאוותו להדבק אל אלקים חיים ב"ה... ומצינו שנקראו מים בוכים לצד שה' חלקם, שחציים נשאר מתחת ליבשה, ומתאנחים שלא זכו להתקרב לאלקים חיים בחצי העליון... ובקנאת איש לאשתו יביאה למקום בו שכנה שכינה ואינו בכלל ארירת האדמה, וגם המים לא יבכו שם, וציוה שיקח מהמים הנקראים קדושים בקרבתם לפני ה', ולכן מן העפר המוכן לפני ה' מבלי חפירה, ויתן המים תחילה והעפר עליהם, כפי שהוא בעולם, וציוה למחוק הפרשה עם האזכרות ליתן כח במים ובעפר לעשות מה שיחפצו, וציוה להקריב משעורים דוגמת מנחת קין הפחותה, שזה נסבב מחטא אדם וחוה, ועל ידי כל זה יזכור עוון הקודם, והמים יהיו מרים שיזכרו יגונם, וינקמו באשה הגורמת בכיתם על ידי חטאה... ויקיימו הבא להרגך השכם להרגו... (שם ה טו) .

רשב"ם[23]

"ונקה האיש מעון - ולי נראה ונקה האיש מעון, שלא סבל אשתו להיות מזנה תחתיו, ואילו שתק לא היה מנוקה מעון, שהיא אסורה לו, אלא היא תשא את עונה, שהרי זינתה, ולפיכך קבלה פורענותה. (במדבר ה לא) .

רבינו בחיי[24]

..."ואם תשכיל היטב במה שאמר בכלי חרש תמצא שיש בו רמז שלא תזכה לקום עמו בתחית המתים, אך תהיה כחרש הנשבר שאין לו תקנה, אם זנתה תאבד מן העולם הזה והעולם הבא, שהמזנה תחת בעלה כעובד שתי רשויות, ועל כן אמר בכלי חרש ולא אמר בכלי זכוכית שהזכוכית יש לו תקנה בנפיחה, והמתים עתידין לחיות קל וחומר מזכוכית, וזה סוד מה שדרשו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, כלומר אמן מאיש זה שהיה בן זוגה בנשמה ובגוף, אמן מאיש אחר שהיתה ממנו שתכרת נפשה מחבורם, ולא תהיה עם אחד מהם. (במדבר ה יז)

... והנני מפרש סודו, כי קרא הכתוב אל הכחות העליונים מרים, כי כן קראם איוב, מרירי יום, ואוררי יום, שאמר (איוב ג') יבעתוהו כמרירי יום, ואמר יקבוהו אוררי יום, שהם הכחות העליונים העתידים לעורר ולרצץ ראשי לויתן... והתבונן לשון מי המרים המאררים, כי המרים הם המאררים אותה, וכשהיה הכהן משביע את האשה בשם הנכבד והמים בידו, היה מכוין לשתי המדות מדת יום ומדת לילה המסכימים להענישה אם נטמאה, או לתת לה שכר פרי הבטן אם נקתה, ושתי אלו המדות נרמזות למשכיל במלת מרים... (שם כח)

הרקאנטי[25]

"הטעם בלקיחת המים והעפר בסוד מי אפר הפרה, כי הצורך במים שאם תהיה נקיה יתגברו מימי החסד ותתעבר מכחן, וזהו מים קדושים, והצורך בעפר, כי אם תהיה טמאה תתגבר מ"ה עליה לדונה...  הטעם כי מימי החסד פועלים בקרבה והוולד הנוצר הוא דוגמת תפארת ישראל שנאצל מזרועו עולם, והנה המים האלו משתנים כמו שמוצאים האשה לדין ולרחמים. (נשא)

בעל העקדה[26]

"כי תשטה - אחר שהודיע גנות החוטא בחמדת ממון, זכר גנות החוטאת בתאוות בשריות, ואם חטא רק בבקשת תענוגות תצא מבעלה בלא כתובה כאחת הנבלות, ואם נתכונה לחטא נגד ה', ואם כן לא תודה, ואז יתחברו קנאת ה' והבעל ותמות במיתה המנוולת... (במדבר ה יב) .

הרמב"ן[27]

..". וכן בכלי חרס, סימן שתשבר ככלי יוצר, וכן העפר, כי עפר היא ואל עפר תשוב שם. וטעם הוא על הקמח ויש לו סוד, כי למטה בהיותו ביד האשה אמר היא, ועתה הזכיר הזכרון תחלה, ואמר כי הוא מזכרת עון. (פסוק טו) .

...והנכון בעיני כפשוטו, כי האשה בשתותה את המים ימתקו לה כשאר המים ואחרי כן בבואם בקרבה אם נטמאה יעוררו אותה ותרגיש מיד מרירות בפיה ובקרבה, וזהו שאמר והשקה את האשה, והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים המאררים למרים, כי אחרי השתיה בבאם בבטנה מיד ישובו למרים בפיה ובקרבה כמנהג הדברים המקיאים, שימררו השותים אותם מאד, ואחרי כן תצבה בטנה ותפול ירכה, ונקראו המאררים, בעבור האלות הנמחים בהם שמקללים אותה... (שם, יח) .

...והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל, בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו, ליסר הנשים שלא תעשינה כזאת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות, שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם, ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו משרבו הנואפים פסקו מי סוטה... ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העון בעבור שבעליהן נואפים, רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה, שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש, והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה, וזהו שאמר ועם לא יבין ילבט, כלומר ילכד בסכלותו... והעולה מן ההלכה, שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בם, לא היו בודקין, והכלל שהוא נס וכבוד לישראל. (שם, כ) .

גם מדברי פרשני המקרא הקלאסיים עולות תהיות (שלדידי תשובה להן מסתדרת מאליהן עם אימוץ השערות המחקר שהצגתי לעיל). כך למשל מדגם שאלות שעולות:

1. מדוע יש לייחס קדושה למים המאררים?

2. מדוע התמיהה בכך ששם ה' נמחק וגורם להיזק?

3. למה יש מרירות במים?

4. מדוע יש ייחוס של הענישה דווקא על שבועת שווא ולא על מעשה סוטה?

5. מדוע לקשר בין מי סוטה לחטא אדם הקדמון?

6. מה קשורה האימרה של "הבא להרגך - השכם להרגו" - לטקס מי סוטה?

7. מדוע סוד המים המאררים קשור לשתי המידות - יום וליל?

8. על איזה "מי חסד" מדובר?

9. למה מיוחסת לסוטה "חטא נגד הבעל" עם "חטא נגד ה'"?

10. לאיזה "סוד" בשימוש במים מאררים מתייחסים הרמב"ן, רבינו בחיי והרקאנטי ואיך זה יכול לפתור את הפרדוקס שמוצאים רש"י והילקוט הראובני בפעילות מי סוטה? 

11. מדוע מקשרים בין מי סוטה לאותם "דברים המקיאים" וכיצד המים הופכים למרים בפיה של הסוטה?

12. מדוע "הנס הגדול" של המים המאררים פסקו כשלעם לא היתה זכות לכך?

נראה שתשובות לשאלות הנ"ל ניתנות להשגה באם יוצאים מנקודת הנחה כי פרשני המקרא, כשמדברים על "סוד גדול" של מי סוטה, מתכוונים לכך שהמים לא באמת פועלים במישור הפיזי אלא אך ורק במישור הרוחני. "הסוד" טמון בכך שאין למים כוחות מאגיים לגרום לנזק לאישה השותה אותם ולכל היותר הם נותנים לה תחושה של מרירות בפיה ובחילות. שם ה' וקדושתו מטרתו להיטיב עם בני אדם ולא להזיק להם. קריאה פשטנית של פסוקי המקרא כאילו מחיקת שם ה' במי סוטה מביא למותה של הסוטה הוא פרדוקס שאי אפשר לקבלו. המים הם "מי חסד" והחסד הוא השימוש שלהם לצורך השכנת שלום בית וזהו כבוד לישראל. כבוד זה והנס מופסקים כשישראל כבר לא ראויים לכך.

עתה אבחן איך ההלכה התייחסה לפרשת סוטה:  

משנה תורה לרמב"ם[28]

"אם שמע העם מרננין אחריה אחר הקינוי והסתירה, עד ששמע מהנשים הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינתה עם האיש שקינא לה עליו, הרי זה אסור לקיימה, ויוציא ויתן כתובה... (סוטה א).

"שתת מי המרים ונקתה מהן, וחזר וקינא לה עם האיש שהשקה על ידו ונסתרה עמו, אינו יכול להשקותה על ידו פעם שניה, אלא תאסר עליו לעולם( שם י(

אם אמרה איני טמאה ואיני שותה, אין כופין אותה לשתות ותצא בלא כתובה, וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה, הרי זו אינה שותה, ונוטלת כתובתה ויוצאה והיא אסורה עליו לעולם.

ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות אף על פי שהן רוצות לשתות, ובעליהן רוצים להשקותן... ארוסה, ושומרת יבם, וקטנה אשת הגדול, וגדולה אשת הקטן, ואשת אנדרוגינוס...

בית דין הגדול מושיבין אותה ביניהן, ומאיימין עליה שלא בפני בעלה, ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה, ואומרים לה, בתי הרבה היין עושה, הרבה שכנים רעים עושים, אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים, ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו, ואישים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו, ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפלגש אביו אל פשטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה, ואם אמרה הן, נטמאתי, או איני שותה, יוצאה בלא כתובה והולכת לה.

עמדה בדבורה שהיא טהורה, מביאין אותה לשער מזרחי של עזרה, שהוא כנגד קדש הקדשים, ומעלין אותה ממקום למקום ומקיפין בה, כדי לייגעה עד שתקצר נפשה, אולי תודה. אם עמדה בדבורה, מביאין אותה כנגד שער המזרח מבחוץ ומעמידין אותה שם, היתה מתכסה בלבנים מתכסה בשחורין, ואם היו השחורין נאים לה מתכסה בבגדים שאין לה בהן נוי, ומסירין כל חלי כסף וזהב שעליה.

"...ולוקח עפר מקרקע המשכן ונותנו על גבי המים כדי שיראה על פני המים, ונותן לתוכן דבר מר, כגון לענה וכיוצא בה..

אם טהורה היא, יוצאת והולכת לה, והרי היא מותרת לבעלה, ואם טמאה היא מיד פניה מוריקות ועיניהם בולטות והיא מתמלאת גידין גידין, והן אומרין הוציאוה כדי שלא תפרוש נדה, והנדות מטמאות עזרת נשים...

"...וכל זה אם לא בא בעלה ביאה אסורה מעולם, אבל אם בעל בעילה של איסור אין המים בודקין את אשתו כמו שבארנו. ואם עבר והשקה את אשתו, הרי זה מוסיף על חטאתו פשע, שגרם לשם המפורש שימחה במים לבטלה, ומוציא לעז על מי סוטה, שאשתו אומרת לאחרות שזינתה ולא בדקו בה המים, והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו שלא בדקו בה. לפיכך משרבו המנאפים בגלוי בבית שני, בטלו הסנהדרין את מי המרים.

...באו עידי טומאה אחר ששתתה, הרי זו תצא בלא כתובה, ואסורה לבעלה, ואפילו לא אירע לה דבר מדברים אלו, מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה(פרק ג)

..."אמרה טמאה אני, אף על פי שנמחקה המגילה המים נשפכין, מפני שאין בהן קדושה, ומנחתה מתפזרת על הדשן.

אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחלה, אלא בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה, כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול, וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד עד שידע שהן שלמין מכל חטא ומעון הרי זה חוטא, שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא." (פרק ד)

ספר החינוך[29]

"שורש מצוה זו נגלה לכל רואי השמש שהוא שבח גדול באומה להיות לנו תחבולה להוציא מתוך לבבנו החשד בנשותינו, ולדעת באמת אם זנתה האשה תחת בעלה או לא זנתה, מה שאי אפשר לכל גוי וממלכה ... כי מי יגלה על בנותיהם כי תזנינה ועל כלותיהם כי תנאפנה, ועמנו נתקדש בכל דבר שבקדושה, ונתן לנו הא-ל מופת לדעת ענין זה הנעלם משאר העמים, ומתוך כך תתרבה בין איש לאשתו אהבה ושלום שלם וזרענו יהיה קדוש... "

גם פסיקת הרמב"ם והסברי ספר החינוך מעלים תהיות (שלדעתי, התשובות להן מסתדרות היטב עם השערות המחקר שהצגתי לעיל). כך למשל מקריאת דברי הרמב"ם וספר החינוך עולות בליבי השאלות הבאות:

1.        מדוע אסור להשקות סוטה פעמיים בגין הסתרה עם אותו אדם?

2.       מדוע צריך רצון של שני בני הזוג בכדי שהסוטה תשתה וכל אחד מהם בנפרד יכול לבטל את הטקס?

3.       מדוע לא להשקות קטנה שנשואה לאיש גדול, גדולה שנשואה לאיש קטן או אשת אנדרוגינוס, אם שני בני הזוג מעוניינים בקיום הטקס?

4.       מדוע מספרים לסוטה מעשי יהודה ותמר, ראובן ופילגש אביו ואמנון ותמר?

5.       מדוע נזכרת עניין טומאת נידה בעזרה?

6.       מה פתאום מקבלים עדי טומאה לאחר שהסוטה שתתה ועברה בשלום את בדיקת המים המאררים במקדש?

7.       מדוע יש התייחסות למי סוטה כאל "תחבולה" ואיך זה קשור לאהבה ושלום וזרע קדוש?

נראה שניתן להגיע לתשובות לשאלות הנ"ל אם יוצאים מנקודת הנחה כי חז"ל ידעו שהמים לא באמת הורגים אלא תפקידם להחזיר את שלום הבית לבני הזוג וכשמספרים מעשי יהודה ותמר, אמנון ותמר וראובן ופילגש אביו מנסים "לסנן" את המקרים בהם האישה באמת רוצה לחיות בשלום בית. לכן חז"ל משקיעים בטקס רק במקרי נישואים שכדאי לקיימו (ולא אשת אנדרוגינוס למשל). מי סוטה לא יפעלו שוב ושוב במקרה של אישה שהסתתרה פעמיים עם אותו גבר. אין לה תקנה מבחינת תהליך החזרה בתשובה ואין להשקות אותה במצב שכזה.

שלום הבית יגיע רק אם שני בני הזוג מעוניינים בטקס, שאם לא כן אין כל ערך לטקס, לכן כל אחד מהם יכול להטיל "וטו" ואז הטקס לא מבוצע. שמירת האהבה והשלום זקוקה ל"תחבולה" שהיא טקס מי סוטה, עם "הילה" מאגית, אך בפועל אין לה משמעות פיזיולוגית אלא רוחנית (מלבד השפעה פסיכוסומטית כגון קבלת נידה כתוצאה מהתרגשות יתר ממעמד הטקס, המקדש וממה שסביבו).

עצם העובדה שלאחר שהאישה שתתה והמים ש"בדקו" אותה לא גרמו למותה (לכאורה הוציאו אותה "צחה כשלג" מחשדות הבעל), מקבלים עדות של עדים שיכולים להוכיח ישירות את מעשי הניאוף שלה, מוכיחה שהבדיקה איננה בדיקה אובייקטיבית שיש בכוחה לגלות את האמת העובדתית. עניין זה נעשה רק על ידי עדים והליך משפטי מסודר (והליך שכזה גובר על  תוצאות הטקס במקדש!).

כעת אבחן כיצד מחשבת ישראל והוגי הדעות התייחסו לפרשת סוטה: הזוהר הקדוש, השל"ה, בעל התניא, הכתב והקבלה, המלבי"ם, רש"ר הירש, העמק דבר, משך חכמה, מכתב מאליהו, שם שמואל והפרי צדק.

הזוהר הקדוש

"אשת זנונים, (שהיא הקליפה שלעומת אשת חיל) מרחקת עצמה מביניהם (מישראל), שאינה יכולה לעמוד על הקרבן שעורים, כי הוא מעורר עליה הדינים, דוצבתה בטנה ונפלה ירכה. אשת זנונים בורחת מן המקדש, שלא לקרב אליו, כי אם היתה מתקרבת אליה, באותו זמן שאשת חיל בודקת את עצמה (במים של סוטה( היתה נאבדת מן העולם, (כי היתה נופלת עליה הקללה דוצבתה בטנה ונפלה ירכה, מחמת שסטה תחת אשה), ועל כן אינה רוצה להתקרב למקדש, ובורחת ממנו, ונשארים ישראל זכאים בלי עירוב אחר לסוד האמונה... (אמור קס)

... ואם לא נכנסים בתוכה אלו המים, והיא מריחה ריח של הזוהמא, (של הנחש), והמים האלו מתהפכים במעיה לנחש, ובמה שקלקלה נתפסת, (דהיינו וצבתה בטנה ונפלה ירכה), ונראית חרפתה לכל, וכבר העמידו החברים.  ויצא הרע, מצד הימין שלו, שהוא מדרגת ישמעאל, הוא נקרא נחש, ומצד השמאל, שהוא מדרגת עשו, שהוא סמאל, נקרא כלב, שהוא הממונה של גיהנם שצועק ונובח הב הב, זה שאמר לעלוקה שתי בנות הב הב. וברצונו לשרוף הנשמה שנטמאה באש שלו, בגיהנם, וזהו ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו."

השל"ה [30]

..."והיה לוקח הכהן מים בכלי חרס ומן העפר אשר בקרקע המשכן, כן היתה יצירתו של אדם היה עפר מהאדמה, ממקום מזבח האדמה, ואחר כך אד יעלה להשקות ונעשה העפר ומים, וכשיקלקל וחטא נעשה כלי חרס, כי הוא חרס מחרסי אדמה מצד העפר שבו ומן המים שבו נעשה עלול לקבל טומאה, כי המשקין עלולין הן לקבל טומאה להיותן תחלה, על כן והשקה את הסוטה מתוך כלי חרס. והנה האדם מצד שנעשה מהאפר היה ראוי להיות כטבע נכנע נפשו כעפר לכל, אמנם מצד המים שבאים מלמעלה ונובעים ומתפשטים נתלבש בקנאה תאוה וכבוד שהוציאה אדם קדמאה מן העולם, זהו סוד שהמשקים עלולים לקבל טומאה...

ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, לכאורה שאחר שאמר ואם לא נטמאה ממילא היא טהורה, אבל לפי הסוד רומז אף מי שנטמא בעון ונעשה טהור על ידי תשובה אז ונזרע זרע כי גדולה תשובה שזדונות נעשים כזכיות. (תורה שבכתב, נשא)

בעל התניא[31]

"ולכן אמרו רז"ל על פסוק כי תשטה אשתו, אין אדם עובר עבירה וכו', דאפילו אשה המנאפת שדעתה קלה היתה מושלת ברוח תאותה, לולי רוח שטות שבה, המכסה ומסתיר ומעלים את האהבה מסותרת שבנפשה האלקית, לדבקה באמונת ה' ויחודו ואחדותו, ולא יפרד חס ושלום מאחדותו אפילו נוטלים את נפשה ממנה... (ליקוטי אמרים, פרק כד) .

הכתב והקבלה[32]

"... ודע דבלא זה יש שנויים הרבה בענין סדר מעשה הסוטה בין המקראות לבין המשנה... וכבר כתב תוספות סוטה י"ז (ד"ה דכתיב) דבר המקרא דוקא, וכל שבא בדברי המשנה דלא כסדר הכתוב בתורה הוא לאו דוקא, ואפילו בדיעבד נמי לא, ודברי הרמב"ם בזה תמוהים, שהוא נוטה מסדר המשנה ומסדר התורה. ( במדבר, כד)

המלבי"ם[33]

..."ותפס הלשון כי תשטה אשתו, שפעל שטה נרדף עם נטה רק שמציין הנטיה מדרך המוסר, כמו עשה סטים שנאתי, שזה גרם להקנאה ולהחשד, וזה שאמר בספרי ספק נבעלה וכו' לא שמענו מה יעשה לה, אולם באשר הלשון ארוך ובלתי מסודר כראוי, היה לחז"ל בזה עוד פירוש בדרך דרוש, שלפי דרך הדרוש הפירוש כן הוא, אם שכב איש אותה שכבת זרע ונעלם הדבר מעיני אישה כי נסתרה ושם נטמאה ועד אין בה, רוצה לומר שלא נמצא שני עדים רק עד אחד המעיד על הטומאה ושלא נתפשה באונס רק נטמאה ברצון... (במדבר ה יב)

ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, מה שאמר וטהורה היא מיותר, ומפרש רבי ישמעאל שרוצה לומר אם היא טהורה גם בעיני העולם, לא אם יצא עליה שם רע, שאז אין המים בודקים אותה..." (שם, כח) .

רש"ר הירש[34]

"כי תשטה - בפרשה דלעיל צוינו היחסים שבין אדם לחברו כאלוקיים, וכאן מציין כך את יחסי איש ואשתו, ושייך גם בהם מעילה, שטיה מהדרך היא טומאה, ולא רק הניאוף, כי אם שטיה מדרך המוסר והצניעות. (שם, יב)  

והיא נטמאה - הרבה דיני טומאה נלמדים מכאן, לומר שהנשואין כמקדש, שגם בו נדרשין טוהר מוסרי, ויש סמלים המטמאים עבורו. (שם, יד)

מים קדושים - במי חטאת מערב את העפר-סמל הגוף, במים חיים-יסוד הגוף ומהותו שהיא הנשמה, ובסוטה לוקח עפר מאדמה פוריה ומערב במים קדושים, לומר שהגופני-חושני צריך להיות בקדושה מוסרית, שזהו יסודם... "(שם, יז(

העמק דבר[35]

"וקנא - שחושש שנאסרה עליו על ידי דברים מכוערים שלשיטת ירושלמי נאסרת עליו, ולש"ס שלנו ורוב פוסקים אינה נאסרת, ולכולי עלמא מגונה, שראוי ומצוה להקפיד ורוצה להכשירה לו. וקנא - או שכעס עליה בלי שעשתה דברים מכוערים. (שם, יד)

מנחת קנאות - קנאת המקום על שמו שנמחק, וביד הכהן - ומחזיק כל הזמן המים נגד פניה, ומודיעה תכונתם." (שם, יח) .

משך חכמה[36]

"הנקי ממי - על ידי שתית מי המרים והבזיון יכופר לה מה שנכנסה לספק, ובאמת סבר בן עזאי בספרי, דהאשה ההיא תשא את עונה קאי אפילו על טהורה, מאותו טעם. ונתבאר באור שמח פרק י"ח מאסורי ביאה, דכל זמן שלא שתתה הוי רגלים לדבר אחר שנסתרה עם מי שהבעל קנא לה, ואסורה לבעלה, ומשלא פחדה ושתתה בטל הרגלים לדבר, ומותרת לבעלה מחזקת כשרות, אף שיתכן שהזכות תולה לה... " (שם, יז) .

מכתב מאליהו[37]

"מצינו שהסוטה נבדקת על ידי מים קדושים, וצריך עיון, כי הלא מים רומזים בכל מקום לשפע ולחסד, וכל שכן מים קדושים. אכן הסוטה בקלקולה מהפכת את החסד לדין, כאמרם חז"ל רשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין, פירוש שמצד החסד ראוי לעשות דין ברשעים, כי זהו הטוב להם והטוב לעולם, וזו בחינת המים המרים, פירוש החסד שתוצאתו נראית מרה למקבל ולחזק ענין זה, קודם שמשקים אותה את המים, מוחקים לתוכם שם הוי"ה מדת החסד העליון, לרמז שאף הדין הבא על ידי המים המרים הנהו חסד עליון מפאת תוכנו... (חלק ג, עמוד קצז( .

שם משמואל [38]

"למה משפט זה תלוי בנס? דהנה אמרו חז"ל (סוטה י"ז) איש ואשה זכו שכינה ביניהן, וברש"י דשם י-ה הוא בין איש לאשה. וידוע שהשם י-ה הוא עלמא דאתכסיא, ומעלמא דאתכסיא באים הנסים כידוע, ועל כן אשה כי תמעול מעל באישה היא פוגמת בשם זה, ועל כן העונש שהוא לעומת הפגם בא גם כן מעלמא דאתכסיא, הוא עולם הנסים, לעולם הזה, ועל כן נעשים נסים במשפט הזה, ואף דכל העריות הפגם בשם הזה, והוא מרומז במשנה כריתות... מכל מקום אינו דומה לכאן, דשם הפגם הוא למעלה, וכאן הפגם הוא בשם זה שהוא למטה בין איש לאשה, ועל כן בא העונש גם כן למטה, אבל בכל עריות שהפגם הוא למעלה בעלמא דאתכסיא, נשאר העונש גם כן למעלה בעלמא דאתכסיא, ואינו בא העונש לעלמא דאתגליא (במדבר נשא תרע"א(

...ויש לפרש על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ענין בדיקת המים, שהמים היתה בהם קדושה מקדושת הכיור, ושם הקדוש שנכתב בקדושה נמחה לתוכן, וניתן בהם עפר קרקע המשכן, העלו את האשה למדרגה גבוהה מאד, ועל כן אם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, כי תיכף לקדושה ברכה, אך אם נטמאה והיא היפוך קדושה, היתה הקדושה מדחית ומבערת אותה, שאין הקדושה סובלת דבר טמא.

ובזה מתורצת קושית הזהר הקדוש, שאין הכהן עושה בה דין כלל, אלא אדרבא מעלה אותה למדרגה גבוהה, אחר שהיא אומרת שטהורה ותוכל לסבול...

...ויש לומר שזהו הענין בסוטה שפגמה בשלשה אלה, מחשבה דיבור ומעשה, מחשבה שעיניה נתנה באחר, דיבור כמו שאמרו ז"ל על שלומית בת דברי, מפטפטת בדברים... מעשה הוא הסתירה, ולעומת הקלקול בשלשה אלו, התיקון נמי בשלשה אלו, מנחת זכרון היא לעומת כח המחשבה, ועל כן פוסלת בה מחשבה, השבועה שהכהן משביעה ואמרה אמן אמן היא כח הדבור, ושתיית מים המאררים היא במעשה... מועילים שלשה אלה לתיקון ולהפריח מעליה את כחות הטומאה שהיו מרחפים עליה על ידי קלקול ג' אלה... (שם תרע"ו) .

פרי צדק[39]

"...ואחר זה באה פרשת סוטה, גם כן להורות שהשי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, שגם מתכלית הריחוק יש תקוה לנפש ישראל להחזיר לשורש קדושת כנסת ישראל, והיינו מה שנזכר בשבועת האלה, בתת ה' את ירכך וגו' וגם נאמר יתן ה' אותך לאלה וגו', והוא באמת פלא גדול, מה שנזכר בזה השם הוי"ה ב"ה, וזאת ידוע שאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה... אמנם כנ"ל שבאמת הוא מתנה טובה וגדולה מהשי"ת כמו שאמרנו בזה הענין על התוכחות שבמשנה תורה, שנאמר גם כן בזה הלשון יתן ה' את מטר ארצך וגו', להורות שכל התוכחות המה בחינת רחמים גדולים כדי להחזירו לשרש הקדושה, וכמו כן כאן בסוטה, שאין תכלית ריחוק יותר מזה, שגם לאחר שנמחק השם הוי"ה על המים, שהיה רק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, שאם נטמאה שתודה, וזו עומדת במרדה, גם אם נטמאת ואינה חוששת שתפחד מעונש המים, וזהו פריקת עול להכחיש ההשגחה דלעילא בתכלית ההסתר חס ושלום, עם כל זה בא לה מתנה טובה מרחמי שמים להחזירה לשרש הקדושה על ידי שיקויים בה תיכף העונש, ואז תרגיש בנפשה השגחת השי"ת, אז תכנע לבבה הערל, ובזה יהיה לה תיקון להחזירה לשרש הקדושה )נשא ג( .

גם בכתיבת הוגי הדעות והמקובלים עולות תהיות (שלדידי התשובות להן מסתדרות היטב עם אימוץ השערות המחקר שהצגתי לעיל). כך מדגם שאלות שיכולות לעלות:

1.       מדוע יש התייחסות בזוהר ל"סוד האמונה" וקשר לנחש? ומדוע לפי הזוהר רק נשים נקיות נבדקות, כי החוטאות כלל לא מתקרבות למקדש?

2.       מדוע השל"ה מזכיר את "הסוד" של אפר ועפר ושנעשה טהור על ידי התשובה והוא מדגיש שגדולה התשובה ש"זדונות נעשים כזכויות" בהתייחס למי סוטה?

3.       מדוע יש היקש בין נישואים לבין מקדש וכיצד זה קשור ל"מי סוטה"?

4.       מהיכן לומד המשך חוכמה שאם האישה לא פחדה ושתתה "בטל רגליים לדבר" והיא כשרה לבעלה מחזקת כשרות?

5.       כיצד המים המרים שמטרתם לבדוק אישה סוטה ולכאורה יכולים גם להביא למותה נקראים בידי הרב דסלר ל"מי שפע וחסד עליון"?

6.       איך מי סוטה מביא לתיקון שלושת הפגמים שציין השם שמואל?

7.       כיצד חוזרת הסוטה לשורש הקדושה לפי רבי צדוק?

נראה שתשובות לשאלות הנ"ל ניתן לקבל אם יוצאים מנקודת הנחה כי אחת ממטרות טקס מי סוטה היא טהרת אישה שחטאה והבאתה לחזרה בתשובה, כך שזדונות הופכים לזכויות. החזרת החוטאת לשורש קדושה וכך החזרת שלום הבית לבני הזוג (גם אם היה מעשה ניאוף בפועל!) זהו סוד האמונה ולכן נשים שאינן רוצות כלל לחזור בתשובה לא מתקרבות למקדש. מי שמתקרבת למקדש מתביישת במעשיה וכדברי בעל התניא - ללא רוח שטות היא לא היתה חוטאת. היא אינה רוצה להתגרש ולהיפרד מבעלה וילדיה והיא מוכנה למסור את נפשה ולמות במקדש.

אם כך - הכפרה תנקה אותה. הטקס מטהר שכן אין הקב"ה מייחד את שמו על הרעה. והסוד הטמון כאן הוא הטהרה על ידי התשובה ומבחינה זו עפר סוטה כמוה כאפר פרה אדומה ובשתייתה מפריחים את רוח הטומאה (הנחש הקדמון) שמטהר מי שמגיע למקדש. כך מטהרים את הנישואים שנפגמו והיא כשרה לבעלה וכאן טמון סוד מי סוטה כמי שפע וחסד עליון.

פרק III - סיכום ומסקנות

סיכום עמדתי תוך ניתוח מקורות המשפט העברי בסוגיה

1.       טקס מי סוטה שנערך במקדש איננו בדיקת פוליגרף. אין מטרתו לקבוע מה באמת קרה, האם האישה בגדה בבעלה או אם לאו. הכהן איננו חוקר והמים אינם מרכיב ממכונה שבודקת תגובות פיזיולוגיות של הנבדק. עם זאת, היסוסה של האישה לשתות את "המים המאררים" היה משמש סימן בידי הכהן כי בפניו אישה שחטאה ולא חזרה בתשובה. המים המאררים שימשו מאין קטליזאטור לצורך של הכהן לזהות ביתר קלות את האמת המסתתרת תחת שתיקתה.

2.       טקס מי סוטה נראה חיצונית כטקס אורדל, אך מטרתו שונה לחלוטין. מטרת הטקס היא להשיב את שלום הבית בין בני הזוג שעברו משבר אמון קשה.

3.       לרוב המדובר בחשד שווא של הבעל וכשהוא נוכח לדעת שהאישה היתה מוכנה לעבור טקס זה והיא עברה אותו בהצלחה נגרמת לו חרטה עמוקה על קנאותו שמביאה למסמוס רגשי הקנאות ולהפגת המתחים בבית.

4.       חז"ל דאגו לקיים טקס מי סוטה רק לזוגות נשואים עם תא משפחתי שהם רואים בו מקום חיובי ששווה להשקיע בו בכדי לתחזקו ולקיימו ומנעו קיום הטקס לזוגות שאינם כאלו, כגון נישואים בפערי גילים גדול מאוד, יבמה, אשת אנדרוגינוס וכד'.

5.       הטקס גם איפשר לאישה - גם אם לא חטאה - להשתחרר מהנישואים לבעל קנאי בצורה אובססיבית ומציק. ברגע שהיא סירבה להשתתף בטקס - וזו זכותה לעשות זאת,  חלה חובה לגרשה.

6.     הטקס גם הצליח, על ידי מניפולציות שונות של הכוהנים במקדש, לגרום לאישה                                           לסרב לשתות את המים המאררים, באם השבת אמון אינו ניתן לאיחוי והזוג צריך להתגרש.

7.   עם זאת, מעולם לא מתה אישה כתוצאה מבדיקת מי סוטה. גם במקרה בו  עובדתית האישה בגדה בבעלה והיא סירבה להשתמש בפררוגטיבה שלה שלא להשתתף בטקס הסוטה וביקשה לשתות מהמים המאררים, המים לא גרמו למותה בסופו של דבר.

8.    לעיתים מצב של משבר אמון בין האישה לבעלה המאיים להרוס את הנישואים  (ולפגוע גם בילדיה) כתוצאה ממעשה פזיז וכישלון חד-פעמי, מביאים אותה לחשבון נפש ולרצון לשתות את המים בכדי לקבל את עונשה. מבחינת נקודת מבט זו, האישה המאמינה שהמים אכן יכולים להמית - ובוחרת לשתות אותם, בעצם מכריזה ש "טוב מותי מחיי". היא מתחרטת על מעשיה ומצטערת בצער רב על המצב שנוצר ומוכנה לשלם על כך בחייה.  במצב שכזה - המים מטהרים, מזככים. כמו כל בעל תשובה אמיתי - גם חטאיה נמחלים וכעת המצב מאפשר חזרתה לחיי משפחה, וזהו סוד החסד העליון והדרך להחזירה לשורש הקדושה.

9.     משהתרבו המקרים בהם נשים שעברו את הבדיקה לא ניזוקו והן יצאו וסיפרו על כך לסובבים אותן, הסתבר שהן כלל לא חזרו בתשובה על מעשיהן (כי החוזר בתשובה מתבייש במעשיו). כך נפוצה השמועה שהמים אינם "פוליגרף". יסוד בסיסי להצלחת בדיקת פוליגרף היא אמון הנבדק במכשיר. בהעדר אמון בקשר לתוצאות הבדיקה - אין בה עוד טעם ולכן בדיקת מי סוטה בוטלה בשלהי בית שני, עוד לפני חורבנו. מבחינה זו - וזו בלבד - יש דמיון בין מי סוטה לבין הפוליגרף.

סוף דבר

במאמר זה סקרתי את המקורות התלמודיים, פסיקת ההלכה וכתיבת מחשבת ישראל, בכל הנוגע לבדיקת מי סוטה. ציינתי כיצד בדיקה זו נוגדת לחלוטין לדרך החשיבה המשפטית של משפטי התורה והמשפט העברי.

לבסוף ניסיתי להציע דרך - לא אפולוגטית - להסבר תופעה ייחודית זו בתורת ישראל.

הצגתי מעל חמישים שאלות וקושיות על מקורות המשפט העברי שהובאו לעיל. נכון הוא שניתן למצוא תשובות שונות לכל אחת מהשאלות שנשאלו, אך ייחודיותו של המודל המוצג בכך שהוא נותן מענה לכל השאלות בבד אחת ובצורה קוהרנטית.

כשעסקינן במשפט העברי, ברור ש'שבעים פנים לתורה'[40] ויתכנו פרשנויות שונות והדגשים שונים ממה שציינתי לעיל בנסותי "לפענח" נושא מעניין זה, אך דרכי ייחודית בכך שהיא מציעה מבנה נורמטיבי מסודר ומביאה לתובנות שיכולות להבהיר תמיהות רבות בכתיבת חז"ל, ראשונים ואחרונים, שציינתי בראש כל פרק.

ונסיים עם דברי מרן הרב קוק זצ"ל שדבריו על מי סוטה - המכוונים לדעתי גם לשופטים - מהדהדים ואקטואליים עד היום[41]: 

"האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת ברוח חיים בשכל עליון ומפואר, בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם .... בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אשרה וברכתה של תורה אשר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל מבקש הוא את האמון האלהי, את הנתיב של אור החיים, ובא יבא האור, והתכן בבנין משפחתי בין ד' אל העולם ובין כל מעשיו יופיע על ידי התגלות אמונת אמון, אשר בישראל מאז היא אצורה, "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'". האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל. האמונה הפנימית, היודעת את כבודה, את אשרה וגבורתה המדושנת עונג פנימי, המכירה שהיא בכל מושלת, שהיא מחלקת במדה ובמשקל של צדק ויושר...".

מנחם (מריו) קליין

  אדר, תשע"ג

*מנחם (מריו) קליין שופט בית משפט השלום בתל אביב-יפו, מרצה באוניברסיטת בר-אילן, דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

**המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.