חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית)

מבוא

ביום 27 ביולי 2005 התקבל בכנסת חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית) (להלן – "החוק)^[1].

חוק זה בא לתקן את החיקוק הוותיק - חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט-1969. החוק חוקק לאחר הליכי חקיקה ממושכים וישיבות רבות בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. כך, בעיקר בשל חילוקי דעות פוליטיים בנושא.

החוק החדש מתמקד בהסדרת סמכות השיפוט מבחינה בין-לאומית בעניין התרת נישואין של בני זוג, ובכלל זה הסדרת סמכות השיפוט של בתי הדין הנוצריים לדון בהתרת נישואין של נוצרים כשאין שניהם אזרחי ישראל; הבהרה בעניין סמכות השיפוט של בתי הדין לדון בהתרת נישואין מעורבים בהסכמה; פישוט ההליך של התרת נישואין במקרים המיוחדים.

במאמר זה אדון בקצרה במצב החוקי לפני חקיקת החוק ובבעייתיות הגלומה במצב זה, ואציג את עיקרי השינויים שהחוק מציע לעומת קודמו.

סמכות בינלאומית

סימן 47 לדבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל, 1922-1947 (להלן - "דבר המלך") מקנה לבתי המשפט האזרחיים בישראל את הסמכות לדון בענייני המעמד האישי של "אנשים בישראל", וקובע כי "שיפוט זה יהיה מוצא לפועל בהתאם לכל חוק, פקודות או תקנות שיונהגו או יוחקו להבא, ובהתחשב עם אלה ישפטו לפי חוק המצב האישי הנוהג".

לפיכך, באין הוראות אחרות בדין, די בנוכחותם הפיסית של נתבעים זרים בישראל כדי להקנות לבתי המשפט סמכות לדון בענייני המעמד האישי.

החוק הקיים, הדן במצבים של בני זוג שאינם בני אותה עדה דתית המקיימת בישראל בית דין מוכר, אינו קובע כללי סמכות מבחינה בינלאומית ועל כן הוא חל גם על בני זוג שאין להם כל זיקה לישראל^[2].

אנומליה נוספת נבעה מחוסר סימטריה בין הסמכויות הנתונות לכל אחת מהעדות הדתיות מקום שאחד מבני הזוג איננו אזרח ישראלי, ובחלק מהמקרים סמכויות השיפוט מבחינה בינלאומית מצמצמות מדי, בשל סיבות שמקורן היסטורי גרידא. חוסר הסימטריה בולט במיוחד בהשוואה לבני זוג עליהם חל חוק ההתרה - לגביהם אין כלל הגבלה של סמכות השיפוט מבחינה בינלאומית, כאמור^[3].

מצב משפטי בעייתי זה הביא לביקורת רבה הן של בית המשפט העליון והן של מלומדים^[4].

אמנם פרופ' מ' שאוה ז"ל כתב במאמרו כי הבעיה הנ"ל אינה קיימת יותר, וזאת לאור סעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, אשר לטענתו ביטל מכללא את סימן 64 (1) לדבר המלך ובא במקומו ללא ההגבלות שהיו קיימות באותו סימן^[5], אך הואיל וטענתו זו של פרופ' שאוה לא נדונה עדיין בפסיקה, טוב עשה המחוקק על שהבהיר את הדברים בחוק המתוקן.

סמכות השיפוט של בתי הדין הדתיים לדון בהתרת נישואין מעורבים בהסכמה

בעתירה שהוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק^[6] נדון תוקפם של פסקי דין להתרת נישואיהם של בני זוג מעורבים, שניתנו בבית דין רבני על סמך הסכמת שני בני הזוג להקנות סמכות שיפוט לבית הדין. פסקי הדין ניתנו לפי הדין העברי, הקובע כי נישואין כאלה בטלים מעיקרם.

פסקי דין אלה עומדים לכאורה בניגוד לאמור בסעיף 1 לחוק הקודם שקבע, כי עניני התרת נישואין שאינם בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי יהיו בשיפוטו של ביהמ"ש לענייני משפחה או של בית דין דתי, בהתאם לקביעת נשיא בית המשפט העליון.

כמו כן, אין הם מתיישבים עם הכלל במשפט הבינלאומי הפרטי לפיו בענייני סטטוס לא ניתן לבחור ברירת דין ופורום שיפוטי לפי הסכמה^[7].

מאידך, יש מי שניתלה בסעיף 8 לחוק הקודם שקבע כי הוראות החוק אינן באות לגרוע מסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953.

יש מי שטען, כי לאור הוראת סעיף 8 הנ"ל, סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, הקובע כי הסכמת הצדדים יכולה להקנות סמכות שיפוט לבית הדין הרבני, חל גם במקרים הנופלים לגדר חוק ההתרה, דהיינו, אפילו לא היה אחד מבני הזוג יהודי^[8]. אמנם נקבע בפס"ד וינטרוב^[9], כי במקרים הנופלים לגדר חוק ההתרה, יש לפנות בכל מקרה, לנשיא בית המשפט העליון בהתאם להליך הקבוע בסעיף 1 (א) לחוק ואין סמכות לבית המשפט המחוזי, אולם נטען כי הלכת וינטרוב אינה חלה על בתי דין רבניים. עניין זה היה נתון במחלוקת בין המלומדים^[10].

מורכבות ההליך בחוק הקודם

על פי החוק הקודם, שני בני זוג המשתייכים לעדות דתיות שונות, המבקשים להתיר את קשר נישואיהם בישראל, אינם יכולים להתגרש כשאר תושבי המדינה ואזרחיה. במקרים אלה, על בני הזוג לעבור הליך מורכב ודו-שלבי, במסגרתו עליהם להגיש תחילה בקשה לנשיא בית המשפט העליון, כדי שיקבע למי נתונה הסמכות לדון בהתרת נישואיהם – לבית הדין הדתי או לבית המשפט לענייני משפחה. נשיא בית המשפט העליון ממתין לפניית היועץ המשפטי לממשלה אל בית הדין הדתי בנוגע לדבר, ולאחר קבלת חוות הדעת הוא קובע את סמכות השיפוט. בשלב השני, לאחר קביעת סמכות השיפוט, על בני הזוג לפנות לבית המשפט או לבית הדין הדתי לפי העניין. מדובר, אם כן, בהליך מורכב ומסובך שהטיפול בו מצריך זמן ממושך ושנגרמו בעטיו עיכובים ללא צורך בהתרתם של נישואין. כל מי שעסקו בכך יעידו כי הליכי התרת נישואין בהסכמה נמשכו חודשים רבים ולעיתים אף שנים. אין ספק שהמצב אף החמיר בשנים האחרונות לאור העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר.

בשולי הדברים יוער, כי מלומדים ביקרו את המצב שהיה בחוק הקודם לפיו ניתן שיקול דעת ייחודי להכרעה בעניינים מסוג זה שיש להם השלכות הרות גורל לגבי הצדדים המעורבים, לדן יחיד שלא קיימת ערכאת ערעור על הכרעותיו^[11]. שיקול הדעת היה כה רחב עד שהוא התיר לנשיא בית המשפט העליון בסעיף 3 לחוק, שלא לקבוע שיפוט כלל.

עיקרי החוק החדש

סמכות השיפוט בענייני התרת נישואין של בני זוג, שאינם אזרחי המדינה או תושביה, תוקנה לערכאות המתאימות בישראל רק כאשר מתקיימת זיקה ראויה למדינת ישראל, בהתאם להוראות אמנת האג. תנאי הסמכות מבחינה בינלאומית יהיו זהים, הן לגבי בית המשפט לענייני משפחה והן לגבי בתי הדין של העדות הדתיות השונות. בהתאם לכך, תצומצם מצד אחד הסמכות האקסטרה-טריטוריאלית הבלתי מוגבלת שהייתה קיימת לפי החוק הקודם. מצד שני, יורחבו סמכויות השיפוט מבחינה בין-לאומית של בתי הדין הדתיים, ותוקנה להם סמכות ייחודית לדון, בהתאם לכללי אמנת האג. הסמכות של בתי הדין לדון בעניני התרת נישואין מקום שלא התקיימו כללי אמנת האג, תצומצם למקרים של בני זוג ששניהם בני העדה של בית הדין, ונתנו את הסכמתם לשיפוטו של בית הדין.

ההליך המורכב שהיה כרוך בבקשות להתרת נישואין של בני זוג חסרי דת או השייכים לעדות דתיות שונות לא מוגש עוד לנשיא בית המשפט העליון אלא לבית המשפט לענייני משפחה, אשר דן בענייני התרת הנישואין במקרים המיוחדים. במסגרת זו בוטלה גם הסמכות שלא לקבוע שיפוט כלל הקבועה בסעיף 3 לחוק הקודם. לגבי העניינים הכרוכים בהתרת הנישואין כמו מזונות, יחסי ממון והחזקת ילדים, לא יחול שינוי לעומת המצב שקדם לחוק החדש.

יצוין, כי בועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת נדונו הצעות לאפשר גם כריכה של נושאים נוספים בהליכי גירושין, אך הצעות אלה נדחו בסופו של דבר. נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה הציעו שישונה בחוק דבר אחד בלבד – הסמכות לטפל באופן ראשוני בהתרת נישואין, שתועבר מנשיא בית המשפט העליון לבית המשפט לענייני משפחה. הצעה זו באה גם כדי שהחוק יתקבל בהקדם, כאשר הרקע הוא חילוקי דעות בין חברי הכנסת מסיעות שונות בשאלת כריכתם של נושאים נוספים.

במקרה בו אחד או יותר מבני הזוג הוא בן עדה דתית מוכרת, ישלח בית המשפט לענייני משפחה הודעה לראש בית הדין הדתי הגבוה ביותר הנוגע בדבר (או לשני ראשי בתי הדין הנוגעים בדבר), על מנת שייקבע אם על פי הדין הדתי יש צורך בהתרת הנישואין ולו מספק, על מנת שהצדדים יהיו פנויים להינשא מחדש. ראש בית הדין הדתי מחויב לשלוח חוות דעת מנומקת תוך שלושה חודשים, אך סגן נשיא בית המשפט יוכל להאריך תקופה זו בשלושה חודשים נוספים, אם הודיע לו ראש בית הדין כי הדבר נדרש לצורך בירור העובדות. במידה שבית הדין לא יעביר את חוות דעתו במועד הנ"ל, ידון בית המשפט בבקשה להתרת הנישואין. במקרה בו יקבע ראש בית הדין הדתי כי יש צורך בהתרת הנישואין, יהיו לבית הדין כל הסמכויות שיש לו על פי דין לצורך התרת הנישואין.

כאשר אף אחד מבני הזוג אינו בן עדה דתית מוכרת, תישלח הבקשה ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שייבחן האם לאור הבקשה ומידע אחר שיש לו לגבי הצדדים, יש מקום בכל זאת לשלוח הודעה לאחד או יותר מבתי הדין.

כאשר הדין החל על התרת נישואיהם של בני זוג לפי כללי ברירת הדין שבסעיף 5 לחוק, אינו מאפשר להתיר את הנישואין, לא יחול דין זה ובמקרה כזה יחול הדין הבא בסדר הקדימות הקבוע בסעיף 5 לחוק.

החוק החדש – יתרונות וחסרונות

מחד, אין חולק כי יוקל העומס שהיה מוטל על נשיא בית המשפט העליון^[12], אך מאידך, בית המשפט לענייני משפחה יצטרך להידרש גם לתיקים אשר כיום מועברים ישירות מנשיא בית המשפט העליון לבתי הדין הדתיים. יתרון נוסף הינו הקלת העומס על פרקליטות המדינה אשר לא תצטרך יותר ליתן תגובתה בתיקים בהם אחד הצדדים או שניהם שייכים לעדה דתית מוכרת^[13].

לפני סיום יוער, כי פרופ' שאוה ז"ל לא תמך בתיקון החוק, וסבר כי ההסדר על פי החוק החדש עלול להביא דווקא לסרבול ההליכים. לדבריו, יש לאפשר לבתי הדין הרבניים לדון בהתרת נישואיהם של בני זוג מעורבים, בהסכמת שני בני הזוג. בין היתר, פרופ' שאוה חשש מפני פיצולי סטטוס כאשר בבית המשפט אדם יחשב כלא יהודי בעוד בית הדין יראה אותו כיהודי. לכך ניתן מענה בקביעה שלבית הדין יהיה סמכות גם במקרה שלדעתו אדם הוא ספק יהודי ובלבד שיש צורך בהתרת הנישואין לפי הדין הדתי.

קשה לומר בשלב זה אם התיקון לחוק ישפר את המצב שהיה עד עתה, או שמא צדק פרופ' שאוה שהתנגד לתיקון. ברם, כבר עתה נראה כי בית הדין הדתי יתקשה לעמוד בתקופה של שלושה חודשים בלבד לשם הגשת חוות דעתו, כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק המתוקן.

* עו"ד מיכאל טאוסיג הינו בעליו ומיסדו של משרד עו"ד טאוסיג, העוסק בדיני משפחה וירושה. עו"ד טאוסיג הוא יו"ר ועדת החקיקה בענייני משפחה וירושה של לשכת עורכי הדין וכותב משותף של המאמר שפורסם בכתב העת הפרקליט, חוברת מ', העוסק במירוץ הסמכויות בהליכים לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג. במסגרת תפקידו לקח עו"ד מיכאל טאוסיג חלק פעיל בדיוני ועדת חוקה, חוק משפט בכנסת, עת נוסח החוק דידן.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.