אין זה סוד, כי בשנים האחרונות חלה הרעה באיכות מי השתייה שלנו, רובה כתוצאה
מפעילות אנושית: שפכים ביתיים ותעשייתיים שאינם מטופלים מוזרמים לסביבה, מחלחלים
וחודרים למי התהום, וכך גם חומרי הדברה רעילים ודשן המשמשים לחקלאות. פעילויות נופש
ומגורים סביב הכינרת, אף הם תורמים לזיהום מקור המים העילי היחיד שלנו.
מצב משק המים בארץ והמחסור החמור אינם תורמים למצב. כתוצאה משאיבת יתר ממקורות
המים, נגרמת המלחה של מי התהום, ובשל כך - הרעה נוספת באיכותם.
המקורות העיקריים למי השתייה בישראל הם הכינרת, אקוויפר ההר ואקוויפר החוף. אולם
מהו מקור מי השתייה המדויק של כל אחד מאיתנו, איננו יודעים בדרך כלל. אנחנו גם לא
יודעים מה מכילים המים שמגיעים אלינו לברז -מה הרכבם? אילו חומרים יש בהם? האם
מומלץ להרתיח אותם לפני ששותים? רובנו מתייחסים לשאלות אלו כאל תעלומה.
סיסמאות מבהילות
את הבורות וחוסר המידע הזמין, מנצלות לטובתן החברות המשווקות מתקני טיהור מים
ביתיים. אלו משתמשות בסיסמאות מבהילות כמו "חובה לסנן את מי הברז", או גרוע יותר:
"אי סינון המים עלול לגרום למותך ולמות ילדיך".
גם פרסומים חוזרים ונשנים בעיתונות מתריעים לא אחת על איכות ירודה של מי השתייה,
ועל כך שבארות מים נסגרו עקב זיהומים. אך בינתיים, משרד הבריאות, האחראי מבחינה
חוקית על איכות מי השתייה, חוזר ומכריז כי מי הברז בארצנו עומדים בסטנדרטים
ומתאימים לשתייה.
משלמים פי אלף
ואנחנו? אנחנו נאלצים להמר על מי לסמוך ולמי להאמין, מבלי שיש לנו נתונים מדויקים
וודאיים על איכות המים שאנו שותים, ומהן ההשפעות הפוטנציאליות שלהם על בריאותנו.
חוסר הוודאות של הציבור לא רק שמשמש כלי משחק למניפולציות שונות, אלא גם עולה לנו
הרבה: על פי סקר שקיימה הרשות לצרכנות, %30 מכלל הציבור הישראלי אינם שותים מי ברז,
כלומר צורכים מים מינרלים או מים ממתקני סינון ביתיים. זאת למרות שכוס אחת של מים
מינרלים, לדוגמא, עולה פי אלף )!( מכוס מי ברז, וכל זאת מבלי שהוכח כי שתיית מים
מינרלים או מטוהרים היא דבר הכרחי.
גם המסננים השונים הם לעיתים מסוכנים בפני עצמם, בעיקר כשאינם מטופלים ומתוחזקים
כראוי. במסננים עלול להתפתח מצע של חיידקים, הגורם לנזק יותר מאשר לתועלת.
קופסה שחורה
"עצם העובדה שהציבור לא יודע את כל הדברים הללו מעיד על מנהל דיווחי לא תקין",
אומרת ד"ר איריס כהן מעמותת 'אדם טבע ודין', האחראית על נושא מים ומניעת זיהומם.
"משרד הבריאות מכריז על כך שהמים בטוחים. ההכרזה הזאת היא בגדר שורה תחתונה של
קופסה שחורה מבחינת הציבור".
בדיקות אחת לעשר שנים
מים ראויים לשמש כמי שתייה אם הם נקיים מכל גורמי מחלה ומחומרים אורגניים וכימיים
רעילים, וניתן לשתות אותם לאורך שנים רבות מבלי שייגרם נזק בריאותי. במסגרת פקודת
בריאות העם הותקנו מטעם משרד הבריאות תקנות מי שתייה, המגדירות את רמות הסף המותרות
של חומרים כימיים ושל אורגניזמים במים, ואת תדירות הדגימה, המתבצעת על ידי חברת
'מקורות' והרשויות המקומיות.
על פי תקנות משרד הבריאות, מתקיימים שני סוגים של בדיקות מים: בדיקות מיקרוביאליות
ובדיקות כימיות. הבדיקות המיקרוביאליות נועדו לזהות במים חיידקי קוליפורמים
וקוליפורמים צואתיים, המהווים מדד לזיהום. בדיקות כאלה מתקיימות בתדירות גבוהה,
ובערים הגדולות מדי יום.
לעומת זאת, הבדיקות הכימיות, שנועדו לגלות זיהומים כמו מלחים, חומרים אורגנים או
מתכות כבדות, אשר לוקח להם זמן ארוך לחלחל דרך הקרקע ולהגיע למים, מתבצעות בתדירות
נמוכה. הבדיקות המלאות נעשות אחת לעשר שנים בלבד, ואחת לחמש שנים מתבצעות בדיקות
חלקיות. זאת בעוד שהתדירות האופטימלית הנדרשת על מנת להתריע בזמן על זיהומים
שנתגלו, היא אחת לשלוש שנים לפחות.
התקן הישראלי עומד בסטנדרטים גבוהים בדרך כלל, אך בהשוואה לארצות הברית ואירופה,
הוא פחות מחמיר, למשל בכל הנוגע לכמות החנקות במים: בעוד שבאירופה התקן הוא 45
מיליגרם לליטר, בישראל הוא עומד על 90. משרד הבריאות מתכוון להורידו ל70-, ובהמשך
להשוותו לתקן האירופאי. אולם מאחר שרמת החנקות במי התהום במישור החוף עולה על 50
מיליגרם לליטר, משמעות שינוי התקן תהיה פסילתם של כ%50- מהבארות בארץ לשימוש למטרות
שתייה.
הנתונים לא מובנים
משרד הבריאות מפיץ ברשויות המקומיות אחת לשנה דו"ח ארצי, ובו תוצאות הבדיקות
המיקרוביאליות. אחת לשלוש שנים מופק גם דו"ח על איכותם הכימית של המים. מעבר
לנגישות מעטה לציבור, הדו"חות הללו עמוסים בנתונים ובשמות אשר לא יאמרו דבר לרובנו.
"גם אני, כאשת מקצוע, מתקשה להתמצא בים הנתונים", אומרת כהן. "זה לא נחשב מידע זמין
וקריא לציבור, אלא מידע למספר מאוד מצומצם של אנשים".
בארצות הברית: דיווח ישיר הביתה
בארץ, מתקשים אנשי המקצוע להבין את הנתונים המגיעים לגבי איכות המים. בארצות הברית,
לעומת זאת, מקבלים הצרכנים הביתה דוח שנתי, המספק להם מידע על איכות המים שהם
שותים. החברה המספקת את המים מעבירה לצרכנים מידע על מקורות מי השתייה שסיפקה, מידת
רגישותו של מקור המים לזיהומים, רמת הזיהום שנמצאה במי השתייה בהשוואה לסטנדרטים,
מקור הזיהום המוערך, השפעות פוטנציאליות של הזיהום על הבריאות, ומספרי טלפון למידע
נוסף. במידה שנמצא זיהום כלשהו במים, הציבור מקבל על כך הודעות תוך 14 יום, בכלי
התקשורת או בחשבונות המים.
באוסטרליה מפעילה ספקית המים 'סידני ווטר' אתר אינטרנט ובו דו"חות על איכות מי
השתייה. בנוסף , הצרכנים יכולים להתעדכן מדי יום באתר על איכות המים במקורות המים
השונים, וכן לקבל דרך האתר התראות על זיהומים, והמלצות להרתיח את מי השתייה שלהם.
מרכז ארצי ממוחשב
מדוע, בעצם, לא לעשות דבר דומה גם כאן? מסתבר, כי דיווח כזה בארץ אינו כל כך פשוט.
בריכוזי הערים, למשל, מגיעים המים לבתי התושבים ממקורות שונים בתערובת לא אחידה,
ולכן קשה להצביע על מקור מי השתייה הספציפי של כל אחד באוכלוסייה.
דיווח לצרכנים על איכות מי השתייה בעייתי גם הוא. הבדיקות המיקרוביאליות הן
יומיומיות, בעוד שחשבונות המים מתקבלים לבתים אחת לחודשיים בלבד.
לדברי אתי בורלא, מהנדסת מים ארצית של מי השתייה במשרד הבריאות, טוענת כי לרשויות
המקומיות אין רשימות מסודרות של הבדיקות שנערכו, וכי קשה לדעת איזה מקור סיפק מים
באיזו תקופה. לדבריה, בארצות הברית יש מפעל אחד שמספק מים, הנתונים מרוכזים שם ולכן
קל לדווח.
יחד עם זאת, מתכוון משרד הבריאות להעביר לרשויות המקומית את הנתונים, כך שניתן יהיה
להעביר את המידע בצורה מסודרת לתושבים. "המטרה היא שהמידע יועבר עם חשבון המים או
חשבון הארנונה, ויכלול פירוט של כמויות החומרים הכימיים שנמצאו במים, והשפעתם
הפוטנציאלית על הבריאות", אומרת בורלא. "בקרוב יוקם מעין מרכז ארצי ממוחשב, שבו
תתעדכן כל תוצאה של דגימת מים, וזה יהווה בסיס להעביר את המידע לציבור בצורה
מרוכזת".
מסגרת 1:
דיווח על גבי שובר התשלום
בקרוב תובא לקריאה ראשונה בכנסת הצעת חוק שיזם ח"כ אבי יחזקאל, לפיה העירייה תדווח
לצרכן על איכות המים על גבי שובר התשלום, בהתאם לתקן שייקבע על ידי השר לאיכות
הסביבה. מדובר בתיקון לפקודת העיריות התשנ"ט 1999.
לדברי ח"כ יחזקאל, "הציבור רוצה לדעת מה הוא אוכל ומה הוא שותה", והוא מקווה בכך
להעלות למודעות הציבור את נושא איכות המים, ולהוביל לעלייה בתקן הישראלי.
מסגרת 2:
מי המוביל הארצי לא עוברים סינון
פרשה ישנה וסבוכה הקשורה לאיכות מי המוביל הארצי היא פרשת המסנן. "אגן הכינרת,
בהיותו מאגר מים עילי, מקבל את הזיהומים באופן ישיר", אומרת ד"ר איריס כהן, "כמו כן
הוא חשוף במיוחד לזיהום, בשל פעילויות הנופש המתקיימות בו, והיישובים המרוכזים
סביבו. כתוצאה מכך, עלולים להתפתח במים טפילי מעיים עמידים אשר קשים מאוד להרחקה,
והטיפול היחיד המבטיח את הרחקתם הוא סינון. מאחר שאין שיטות טובות לזהות את קיומם,
ולקבל את תוצאות הבדיקות המסובכות לוקח הרבה זמן, משרד הבריאות אינו מבצע בדיקות
לקביעת נוכחותם במי השתייה. לכן, עלולים הטפילים האלה להתגלות רק אם תהיה התפרצות
מגפתית, ואז כבר יהיה מאוחר מדי".
הסינון, מסבירה כהן, מאפשר גם שימוש מועט יותר בחומרי חיטוי למיניהם, הגורמים
להיווצרות חומרי לוואי רעילים אשר חלקם אף מסרטנים.
כ80- אחוזים מהמים הנשאבים מהכינרת משמשים כיום למטרות שתייה, ולכן נחיצותו של
המסנן אינה מוטלת בספק. למרות זאת, המסנן לא הותקן עד היום עקב מחלוקת תקציבית בין
'מקורות' ומשרד האוצר. בינתיים ניתן ל'מקורות' אישור זמני לספק מי שתייה ברמת
עכירות של עד 3 יחידות עכירות נפלומטריות, בעוד שהתקן הישראלי עומד כיום על יחידה
אחת.
בדצמבר 1999 עתרה עמותת 'אדם טבע ודין' לבג"ץ נגד משרד הבריאות, נציב המים וחברת
'מקורות', בדרישה לפסול את מי המוביל הארצי לשתייה ו/או להתאים את איכות המים לתקן
הישראלי. בג"ץ קבע כי עד ה15- ביוני יפרט בפניו משרד הבריאות את הנהלים שייקבעו
לדיגום שוטף ומקיף של מי המוביל, לדיווח על התפרצויות מחלות הקשורות בשתיית המים
וליידוע הציבור על איכות המים, עד להקמתו של המסנן.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.