אף שהצדדים גרו במדינות שונות ולא נחשבים ידועים בציבור, התובע נשא בהחזרי המשכנתה על הדירה וביהמ"ש קבע שזה מספיק כדי להחשיבו כבעלים של חלק ממנה
בית המשפט למשפחה בתל אביב קיבל לאחרונה באופן חלקי תביעה שהגיש עורך דין נגד בן זוגו לשעבר, אף הוא עורך דין. התובע טען כי הוא והנתבע ניהלו זוגיות ארוכה כידועים בציבור, מה שמזכה אותו בחצי מהזכויות בדירת הנתבע. על רקע מגורי הצדדים במדינות נפרדות דחתה השופטת ענת הלר-כריש את הטענה להתגבשות יחסי ידועים בציבור. עם זאת, לנוכח העובדה שהתובע נשא בחלק ניכר מהמשכנתה לאורך השנים, היא קבעה שיש להחשיבו כבעלים של רבע מהדירה.
השניים הכירו בשנת 2009. מספר חודשים לאחר מכן רכש הנתבע את הדירה נשוא התביעה תמורת 1.5 מיליון שקל. שליש ממחיר הדירה שולם באמצעות הון עצמי של הנתבע, והיתר מומן באמצעות משכנתה. הדירה נרשמה על שם הנתבע בלבד, אך לאור היותו תושב חוץ – מי שהתגורר בה בפועל לאורך השנים היה התובע.
יחסי הצדדים הגיעו לסיומם כעבור 12 שנים. בתביעה שהוגשה לבית המשפט באוקטובר 2021 טען התובע שמערכת היחסים שלו עם הנתבע הייתה זוגית, אינטימית ומונוגמית, באופן שיש להחשיבם ידועים בציבור, וכפועל יוצא להחשיבו כבעלים של מחצית הדירה.
לתמיכה בעמדתו סיפר התובע בין היתר שתכנן להביא עם הנתבע ילד בהליך פונדקאות. הוא הוסיף כי הוא שילם ועדיין משלם את החזרי המשכנתה על הדירה.
לעומתו טען הנתבע שמערכת היחסים עם התובע הייתה חברית בלבד וכללה בילויים משותפים מעת לעת, ללא מגורים. לדבריו הקשר היה ברובו אפלטוני, הם לא היו נאמנים זה לזה ולא היו להם תכניות משותפות לעתיד.
לשיטת הנתבע, התשלומים בהם נשא התובע מדי חודש היו שכירות ולא החזרי משכנתה, ומשכך – בהתחשב בזה שהם לא ידועים בציבור – אין לתובע זכויות כלשהן בדירה.
ה"שכירות" קפצה ב-2,500 שקל
השופטת הלר-כריש דחתה את טענת התובע לפיה השניים חיו יחד כידועים בציבור. אף שהתובע הציג שבע שנות התכתבות ב'ווטסאפ' המעידות על אהבה והוכח כי השניים אכן ניסו להתניע יחד הליך פונדקאות – העובדה שהם מתגוררים במדינות שונות עמדה לתובע לרועץ.
כך, השופטת מצאה כי בשנים 2013 עד 2017 שהו הצדדים באותה מדינה כ-57 ימים בשנה בממוצע בלבד, כלומר כ-15% מימות השנה.
"בין הצדדים התקיים קשר זוגי, אינטימי, קרוב ועמוק אשר כלל תקשורת תדירה משך תקופה משמעותית בת למעלה מ- 10 שנים. אולם, קשר זה איננו עונה על הגדרת בני זוג ידועים בציבור", כתבה השופטת.
יחד עם זאת, היא שוכנעה שבנוגע לדירה התגבשה בין הצדדים הסכמה שהבעלות בה אינה רק של הנתבע. כך, התובע הוכיח שכשנה וחצי בלבד אחרי נטילת המשכנתה על ידי הנתבע, התובע הוא זה שנשא בהחזריה בפועל, בסך 6,200 שקל בחודש.
בהקשר זה עמדה השופטת על כך שהנתבע מילא פיו מים ביחס למועד המדויק שבו עלה לשיטתו שכר הדירה מ-3,700 שקל בחודש, ל-6,200 שקל. היא קבעה שעובדה זו – לצד ראיות נוספות כגון העדר חוזה שכירות – מחלישה את גרסת ההגנה לפיה מעמדו של התובע בדירה היה כשל שוכר.
בסופו של יום קבעה השופטת ש-25% מהזכויות בדירה שייכות לתובע, בשל השקעותיו הכספיות בה.
הנתבע חויב בהוצאות ושכ"ט עו"ד התובע בסך 15,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד איילת בן גור כהן ועו"ד ארתור שני
- ב"כ הנתבע: עו"ד יואב מזא"ה
עו"ד אייל גבע
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.