רכש דירה חודש לפני החתונה – גרושתו הוכרה כבעלים

לאחר שבני הזוג התגרשו הם חזרו לחיות יחד ופחות מחודש לפני חתונתם השנייה נרכשה דירת "מחיר למשתכן". השופטת קבעה שהאישה הוכיחה כוונת שיתוף ביחס אליה

בית המשפט למשפחה בחיפה קיבל לאחרונה תביעה שהגישה אישה להכריז עליה כבעלים של חצי מדירת הגרוש שלה. הצדדים, הורים ל-3, התחתנו והתגרשו פעמיים כאשר הדירה נרכשה בסמוך לחתונתם השנייה. הבעל טען להגנתו כי הסכם ממון עליו חתמו השניים כחלק מגירושיהם הראשונים מחיל משטר של הפרדה רכושית והופך אותו לבעלים הבלעדי של הדירה, אך השופטת לירון זרבל-קדשאי סברה אחרת.

הצדדים נישאו זה לזו לראשונה במהלך 2014 וחודשים ספורים לאחר מכן נולדה בתם הבכורה. הקשר הזוגי עלה במהרה על שרטון וכבר ב-2015 מצאו השניים את עצמם בבית הדין הרבני חותמים על הסכם ממון שקבע כי הם יתנו צ'אנס נוסף לזוגיות במסגרת של הפרדה רכושית, תוך הסדרת ענייני הגירושים ככל שהדבר לא יצלח.

ואכן, מתווה הזוגיות לא צלח, ובספטמבר 2016 הצדדים התגרשו רשמית. ואולם, זמן קצר לאחר מכן השניין חזרו לקשר ואף הביאו לעולם שני ילדים נוספים. ימים ספורים אחרי לידת בת הזקונים נרכשה דירת ה"מחיר למשתכן" נשוא התביעה, אשר נרשמה בטאבו על-שם האיש בלבד. פחות מחודש לאחר מכן – הצדדים התחתנו בשנית.  

גם הפעם זה לא החזיק הרבה, והנישואים פורקו סופית כעבור שנתיים בלבד. מכאן התביעה שהוגשה לבית המשפט בה עתרה האישה להכיר בה כבעלים של מחצית מדירת המגורים. לטענתה, שני הצדדים ראו בה כדירתם המשותפת וסמיכות הרכישה ללידתה השלישית ולחתונתם השנייה מאששת זאת.

מנגד טען האיש שהן המשטר הרכושי הגלום בהסכם הממון והן העובדה שמימן בעצמו את הוצאות רכישת הדירה מובילות למסקנה שהיא שייכת לו בלבד.

הייתה מעורבת ברכישה

השופטת זרבל-קדשאי דחתה את טענות האיש אחת לאחת. באשר להסכם הממון היא קבעה שהלכה למעשה הצדדים זנחו את ההפרדה הרכושית שגזרו על עצמם באמצעות ההסכם וממילא אין להחיל הפרדה זו על דירת המגורים. השופטת הדגישה כי בעוד שההסכם נועד להסדיר את ענייני הפרידה, במועד רכישת הדירה כבר היו הצדדים מאורסים בשנית עם שני ילדים נוספים וראו לנגד עיניהם חיים משותפים, כך שאין לראותם כמי שהתכוונו "למשוך" את תחולת ההסכם לנישואיהם השניים.

אלא שעדיין נותר להתמודד עם העובדה שהדירה, ולו ברמה הפורמאלית, נקנתה טרם הנישואים השניים ואף נרשמה בטאבו על-שם האיש בלבד, באופן ההופך אותה ל"נכס חיצוני" - אשר ככלל מוחרג מחלוקת רכוש בין מתגרשים. השופטת קבעה שהדבר לא עומד לאישה לרועץ. 

"הנתבע חתם על החוזה כשהוא חובק בת חדשה מבת זוגו, לה עתיד להינשא בעוד פחות מחודש ימים. נסיבות אלה אינן הולמות את טענות הנתבע לפיהן התקשר בהסכם מכר לרכישת דירת מגורים בת 5 חדרים עבור עצמו בלבד, מבלי שהוא רואה לנגד עיניו את בת זוגו בשנתיים האחרונות, אֵם בתו הבכורה, ומי שהביא עמה עוד שני ילדים נוספים לאחר גירושיהם", כתבה.

אינדיקציה נוספות המבססת כוונת שיתוף בנכס נעוצה, לדברי השופטת, במעורבותה של האישה בתהליך רכישת הדירה, בהתאמתה למגורים ובאבזור שלה. בהקשר לכך הוצגו קבלות על שם האישה או שני בני הזוג, שמוכיחות הוצאות של עשרות אלפי שקלים על מטבחים, ריהוט, קרמיקה וכיוצא באלה.

לאור זאת קבעה השופטת שחצי מהדירה שייכת לאישה. הנתבע חויב לשלם לה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 שקל.

• ב"כ האישה: עו"ד דורית ענבר סברדליק
• ב"כ האיש: עו"ד הילה זיסמן

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.