בית הדין לעבודה קבע שהחברה שהעסיקה את התובעת בארה"ב לא שילמה לה שכר ראוי, והבעלים אף חויב לשלם לה את ההפרשים מכספו האישי, לאחר שניסה להפיל את האחריות על חברה אחרת.
לי חן הגיעה באפריל 2008 לראיון עבודה במשרדי חברתSoapRason Israel (היום "מאניגרף"). החברה עסקה במכירת מוצרי קוסמטיקה וטיפוח ישראליים באמצעות עגלות מכירה ניידות במרכזי קניות בטקסס, ארה"ב.
פגעו לכם בשכר?
פנו ל - עורך דין דיני עבודה
החל מיוני, מועד הטיסה, ובמשך כתשעה חודשים חן עבדה במכירות, בהן הרוויחה סך של 31,600 דולר, מתוכם קיבלה לידיה רק 21,600 דולר. היתרה נשמרה בהסכמתה בחברה. חן יצאה לחופשה ללא תשלום, וכשחזרה לאחר חודש, היא המשיכה לעבוד בחברה, אך הפעם כמנהלת מוצר. למעשה היא הייתה אחראית על 20 דיילי מכירות, והמשיכה לבצע מכירות בעצמה.
סיום העסקתה של חן נבע מפשיטה שערכו רשויות ההגירה על מרכזי הקניות, בעקבותיהם הוכנסו שמונה ישראלים למעצר. כעבור מספר ימים חן התבשרה שלא תוכל להמשיך בעבודתה, ובנובמבר 2009 שבה לארץ. לאחר שניסתה, ללא הועיל, לקבל את השכר על התקופה שעבדה, היא הגישה תביעה נגד החברה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
חן טענה כי במצטבר החברה חייבת לה 52 אלף דולר לא כולל זכויות סוציאליות, פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, שהחברה הישראלית חייבת לשלם לפי דיני העבודה הישראליים.
עוד היא טענה, שאת החוב יש להטיל גם באופן אישי על בעל החברה הקודם (בינתיים החברה נקנתה על ידי אדם אחר), שהתחמק מתשלום השכר.
החברה לעומתה, טענה שהעובדת לא הועסקה תחת החברה הישראלית, אלא תחת חברה אמריקאית עם שם דומה. לטענתה, היא עסקה רק באיתור העובדים ואילו מי שהעסיקה אותם בפועל הייתה החברה האמריקאית – ואליה התובעת צריכה לבוא בדרישות.
מעסיקה במשותף
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה דחתה את טענות החברה והגיעה למסקנה שהחברה הישראלית היא זו שהעסיקה את התובעת בתקופה הרלוונטית, גם אם "במשותף" עם החברה האמריקאית. לדעתה, טשטוש קו ההפרדה בין החברות לא שולל את מעמדה העצמאי של החברה כמעסיקה.
השופטת הוסיפה וקיבלה גם את טענת התובעת להרמת מסך כלפי בעל החברה הקודם – כך שיחויב באופן אישי לשלם לה את השכר המגיע לה. השופטת סברה שהעסקתה של התובעת ללא תלושי שכר, ללא דיווחים מתאימים, תוך הסתרת החברה האמריקאית מפני עובדיה ותוך הצגת מצג שהעובדים מנוהלים תחת החברה הישראלית ולא האמריקאית, יצר הפרדה מלאכותית בין פעילות החברות.
לדעתה, הבעלים הקודם עשה שימוש חסר תום לב בזהות החברות, וברגע האמת הסתתר מאחורי החברה האמריקאית כגוף נפרד כביכול, וכך השאיר את התובעת מול "שוקת שבורה". לפיכך, היא קבעה שניתן להרים את "מסך ההתאגדות", ולחייב אותו באופן אישי על חובות החברה כלפי התובעת.
עם זאת, השופטת דוידוב-מוטולה לא קיבלה את טענת התובעת וקבעה שדיני העבודה הישראליים לא חלים על העסקתה. זאת מאחר שהעבודה בוצעה בארה"ב, בדולרים, התובעת לא דיווחה על העסקתה בישראל ולא שילמה מס. משכך נקבע שהתובעת תפוצה רק על הפרשי שכר העבודה.
לבסוף נפסק שהחברה ובעליה הקודם ישלמו יחד ולחוד הפרשי שכר לתובעת בסך 197,236 שקל, בתוספת הוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד שבתאי מיכאלי
- ב"כ הנתבעים: עו"ד עמי פרנקל, עו"ד נאוה פינצ'וק-אלכסנדר
* עו"ד מרדכי לוין עוסק בדיני עבודה
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.