למעלה מ-40 שנה אחרי שנפרדה מבעלה, האישה הגישה תביעה לזכויות מהעיזבון שלו. בית המשפט קבע שהיא לא עמדה בנטל המוגבר להוכחת שיתוף
אישה שנפרדה מבעלה ב-1973 אך נותרה נשואה לו 'על הנייר' עד מותו ב-2014, הגישה תביעה נגד ילדיה, כלתה ונכדה, להכיר בה כבעלת מחצית מרכושו. השופטת אורית בן דור ליבל מבית המשפט למשפחה בירושלים דחתה את התביעה בנימוק שהאישה, שנפטרה לפני מתן פסק הדין, לא הציגה די ראיות להוכחת התביעה. זאת, בעוד שצוואת המנוח - בה הוריש לתובעת 10 אגורות - מעידה על היעדר שיתוף כלכלי.
בני הזוג נישאו בשנת 1950 ונולדו להם שלושה ילדים. במהלך נישואיהם היה הבעל אלים כלפי אשתו עד שב-1973 הרחיקה אותו המשטרה מהבית, והאישה נותרה לגור בדירתם עם בתם הקטנה. מאז, בני הזוג לא שבו לגור יחד והבעל אף החל לצאת עם נשים אחרות, אך הם מעולם לא התגרשו רשמית. חרף הפרידה, הבעל המשיך לשלם לתובעת מזונות מדי חודש עד יום מותו. עם זאת, בצוואה שהותיר לאחר מותו, ציווה לה כאמור 10 אגורות בלבד.
בתביעה שהגישה האישה ביולי 2016 היא טענה כי מכוח חזקת השיתוף, מחצית מהנכסים שהיו למנוח ביום מותו, ולכל הפחות ביום הפירוד, שייכים לה.
לשיטתה, חיוב המנוח – שהעדיף להישאר נשוי לה – במזונותיה עד לפטירתו, ממשיך רעיונית את "משק הבית המשותף", מה שמקים חזקת שיתוף ביניהם. בתם הקטנה של התובעת והמנוח, שהייתה אחת הנתבעות, תמכה בטענותיה.
מנגד, שני הילדים האחרים של בני הזוג טענו שהתביעה הוגשה ביוזמת הבת הקטנה מתוך מטרה לנשל אותם מהירושה. בין היתר נטען כי התובעת היא זו שמנעה את הגירושין בטענות לשלום בית, על אף רצונו העז של המנוח להתגרש.
נמנעה מלתבוע כשהיה בחיים
השופטת ציינה כי מכיוון שמדובר בתביעה נגד עיזבון, הנטל המוטל על התובעת הוא נטל מוגבר שכן המנוח לא יכול להגן על זכויותיו. מכל מקום, ציינה, ניתן ללמוד על העדר שיתוף מצדו לנוכח צוואתו שבה 'העניק' לה 10 אגורות.
עוד ציינה השופטת כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, ארבעה עשורים לאחר הפרידה, באופן המלמד שייתכן שהסוגיה נדונה כבר בעבר על ידי בית הדין הרבני.
בהקשר זה ציינה השופטת שרק בסיכומיה צירפה התובעת פסק דין של בית הדין הרבני הגדול מ-1998, שקיבל ערעור שהגישה התובעת על החלטת בית הדין האזורי לחייבה בגט. השופטת הדגישה שפסק הדין סותר את גרסת האישה לפיה בעלה הוא זה שסירב לתת לה גט. בדעת מיעוט של בית הדין הרבני אף נכתב שמטרתה של התובעת "היא רק להשיג הישגים רכושיים".
בהמשך קבעה השופטת כי מאז הורחק המנוח מהבית על ידי המשטרה (1973) חל ביניהם קרע שאינו ניתן לאיחוי, ושממנו והלאה לא ניתן להסיק כוונת שיתוף.
השופטת אף דחתה את טענת האישה לשיתוף עד למועד הקרע, בין היתר לנוכח השיהוי הרב בהגשת תביעה שהנטל להוכחתה הוא "כפול ומכופל". לדבריה, הימנעות האישה מלתבוע הכרה בזכויותיה משך כל אותן שנים בהן היה בעלה בחיים, מלמדת שוויתרה על הזכות לטעון לשיתוף ביחס לרכוש שנצבר לפני הפרידה, קל וחומר ביחס לרכוש שנצבר לאחר מכן.
לפיכך תביעת האישה נדחתה והיא חויבה בהוצאות הנתבעים 1-2 (ילדיה) בסך 35,000 שקלים.
- פסק הדין המלא: תמ"ש 8265-07-16
- ב"כ התובעת: עו"ד פרופ' דב פרימר, עו"ד אילנית וייל
- ב"כ הנתבעים 1-2: עו"ד אריאל ניסים
- ב"כ הנתבעת 4 (הבת הקטנה): עו"ד בני שגיא
עו"ד זוהר כורש
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.