בעל דירה בגבעתיים תבע חברת בנייה שהתעכבה בביצוע עבודות החיזוק. החברה טענה שורה של טענות, ובהן שהדבר קרה באשמת העירייה והתושבים, אולם השופטת השתכנעה כי התובע זכאי לפיצוי עבור איחור של 8 חודשים.
לפני קצת יותר מארבע שנים חתמו דיירי בניין בגבעתיים על הסכם עם חברת "אנגלאינווסט התחדשות עירונית" (הנתבעת) לביצוע פרויקט תמ"א 38/1 בבניין, בו החברה התחייבה בין השאר להרחיב את שטחי הדירות, לבנות מחסן לכל דירה, להתקין מעלית ולשפץ את מערכות הבניין.
בתמורה לכך החברה קיבלה הנתבעת זכויות בנייה שאפשרו לה לבנות ולמכור שלוש דירות על גג הבניין.
העבודות החלו ביוני 2013 וצריכות היו להסתיים תוך שנה. בהסכם אף נקבע כי איחור של פחות מ-90 יום לא מהווה הפרה. אלא שהדברים זזו הרבה יותר לאט, והעבודות לא הסתיימו גם לא אחרי תקופת ההארכה, והדיירים קיבלו את המפתחות לדירות המשופצות רק באוגוסט 2014.
בתחילת השנה הגיש אחד הדיירים תביעה נגד החברה לפיצוי מוסכם עבור תקופת האיחור. יש לציין כי התובע טען שעל הנתבעת לפצות אותו ב-68,000 שקל, אולם משיקולי הוזלת עלויות וזירוז הליכים, בחר להגיש את תביעתו בבית משפט לתביעות קטנות, ולהעמיד את סכום התביעה כל הסכום הגבוה ביותר שניתן לתבוע בו – 33,400 שקל.
הנתבעת טענה כי כלל לא איחרה את המועד, כיוון שבפועל העבודות הסתיימו באוגוסט 2014, כשביקשה מהמפקח מטעם הדיירים להזמין מוני חשמל לדירות. לטענתה, שאר העבודות שבוצעו בדירות לאחר מכן קשורות לתקופת בדק ותיקון ליקויים, אך לא להשלמת העבודות עצמן.
עוד היא טענה בין היתר כי חלק מהאחריות לעיכובים במועד סיום העבודות נבע מהתנהלות בעלי הדירות עצמם, וכן בגלל דרישות בלתי צפויות מעיריית גבעתיים ומרשות כיבוי האש.
לא התלוננו סתם
"פיצוי מוסכם הוא 'שוט' או 'מקל' הניתן בידי בעלי דירות בבניין בהסכם מן הסוג שבפנינו, על מנת לתמרץ את היזם להזדרז ולעמוד בביצוע התחייבויותיו החוזיות במועד", כתבה השופטת ד"ר מיה רויזמן-אלדור מבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב שמצאה כי הנתבעת איחרה בכ-8 חודשים במסירה.
השופטת קבעה כי המועד שנחשב ל"סיום העבודות" הוא היום שבו הדירות נמסרו לבעליהן ונחתם "פרוטוקול מסירה", כך שהנתבעת איחרה בכשמונה חודשים. עד אז, הבהירה השופטת, הדירות לא היו ליקויים שונים שלא אפשרו שימוש סביר למגורים.
כמו כן, השופטת התרשמה כי "זעקותיהם וטענותיהם של בעלי הדירות בהקשר זה לא היו קנטרניות ונטולות כל ביסוס, וודאי שקשה לחשוד באנשים שהם מעכבים פרויקט לשדרוג דירות המגורים שלהם באופן מכוון אך על מנת לזכות בפיצוי מוסכם".
בנוסף, לפי השופטת, אותם תחומים בהם חלו עיכובים בשל רשויות העירייה והכבאות ממילא אינם רלוונטיים לפרוטוקול המסירה של דירות הבעלים והרכוש המשותף – ולכן אין לכך השפעה לעניין זכאותו של התובע לפיצוי.
בתוך כך יש לציין כי השופטת דחתה את גישת התובע שלפיה "השלמת העבודות" היא מועד קבלת טופס 4 – טופס לאכלוס דירות היזם.
בסיכומו של דבר, השופטת חייבה את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום שתבע – 33,400 שקל, בתוספת 750 שקל עבור הוצאות משפט.
- ב"כ התובע: בעצמו.
- ב"כ הנתבעת: לא צוין
*עורכת דין טל אזוגי עוסקת בדיני מקרקעין, תמ"א 38 והתחדשות עירונית
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.