שופטת קבעה שהמשק במושב יישאר בידי האח שמתגורר בו בפועל ב-30 השנים האחרונות: "טיפל בחובות, ניהל פעילות חקלאית ודאג לאמו בערוב ימיה"
בית המשפט למשפחה בבאר שבע דחה עתירה של גבר למינויו כבן המוכן והמסוגל לקיים את משק הוריו, כמעט 40 שנה אחרי פטירתם ו-30 שנה לאחר שאחיו עבר לגור במשק עם משפחתו. השופטת אפרם שהם-דליות קבעה שזכאות הנתבע להתמנות כבן ה"מוכן והמסוגל" נתונה לו הן מכוח הסכם פנים-משפחתי בין האחים והן מכיוון שבפשטות, הוא המתאים ביותר.
הצדדים הם חמשת ילדיהם של ברי-רשות במושב בדרום הארץ. אבי המשפחה הלך לעולמו ב-1972 בעוד האם נפטרה ב-1981. ההורים המנוחים לא הותירו צוואות ולא קבעו "בן ממשיך" למשק. במהלך 1991, כעשור לאחר פטירת האם, עבר בן הזקונים ("הנתבע") עם אשתו למשק, ומאז ועד היום הם מתגוררים שם ברציפות.
בפברואר 2020, כמעט שלושה עשורים אחרי מעבר הנתבע ומשפחתו למשק, הגיש נגדו אחיו את התביעה לבית המשפט. לטענתו, חרף השנים הרבות שחלפו, הוא מעולם לא ויתר על חלקו בירושת הוריו. לשיטת התובע, בהיותו פנסיונר מעבודה ממשלתית יציבה ובעל אמצעים רבים הוא המתאים ביותר מבין אחיו להתמנות כיורש המוכן והמסוגל לקיים את המשק, תוך פיצוי יתר אחיו.
מנגד טענו בן הזקונים ורעייתו שיש לדחות את התביעה מאחר שזכות המגורים במשק נתונה להם מכוח הסכם פנים-משפחתי בין האחים, בעל-פה, הקובע שהמשק שייך להם. לטענתם, בהסתמך על ההסכם הם השקיעו כספים במשק, הסדירו את חובותיו, שיפצו את הבית ואף ניהלו פעילות חקלאית משך שנים רבות.
הנתבע טען שבניגוד אליו, אחיו-התובע אינו עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה כמי שמסוגל לקיים את המשק.
משק ב-234 שקל
השופטת שהם-דליות קבעה שבן הזקונים זכאי להתמנות כבן "המוכן והמסוגל", הן בשל ההסכם הפנים-משפחתי והן בשל היותו המתאים ביותר לכך מבין אחיו.
היא ציינה כי הגם שההסכם לא הועלה על הכתב, היא שוכנעה בעצם קיומו. מעדות התובע עלה שהוא מודה בקיומו של הסכם שלפיו בתמורה לתחזוק הבית והמשק תינתן לאחיו-הנתבע זכות מגורים. יתרה מכך, קבעה השופטת, עצם המגורים רבי השנים של הנתבע ומשפחתו במשק מבלי שמי מאחיו יערער על כך, מהווים לכשעצמם ראיה בדבר אותו הסכם.
על רקע סעיף 8 לחוק המקרקעין, הקובע שעסקה במקרקעין תיעשה במסמך בכתב, הסבירה השופטת שלאורך השנים דרישה הכתב רוככה בפסיקה, ומקרה ייחודי זה מצדיק סטייה ממנה. "צבר הנסיבות בעניינינו הכולל, בין היתר, מגורים ברצף למעלה מ-3 עשורים, דאגה וטיפול במשק, סילוק חובות ושמירת המשק כמו גם טיפול באם בערוב ימיה, מצדיקים לדידי שימוש בחריג הנזכר", כתבה.
בהקשר לכך השופטת חידדה שהנתבע ורעייתו הסתמכו לאורך השנים על זכייתם במשק, כשלצורך המחשת הנקודה היא ציינה שנכון למועד פטירת האם הוערך המשק ב-234 שקל בלבד, כשהחובות שרבצו עליו עלו על ערכו עשרת מונים. אם הנתבעים היו יודעים שלבסוף המשק יינתן לגורם אחר, ברור שהם לא היו מטפלים בחובותיו ומטפחים אותו.
לסיום קבעה השופטת שאף במנותק מההסכם הפנים-משפחתי, התובע אינו מתאים להתמנות כבן המוכן והמסוגל לקיים את המשק. זאת מאחר שעזב את המשק לפני שנים רבות, לא גילה בו עניין, לא נשא בחובות של המשק ואף לא הוכח שיש לו ניסיון בחקלאות.
בסופו של יום נקבע כי הנתבע מתאים ממנו בהרבה למשימה, והתובע חויב לשלם לו ולאשתו הוצאות בסך 20 אלף שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד אורן אבלה
- ב"כ הנתבע 2 ("הנתבע"): עו"ד מירב גואטה-כהן
- ב"כ הנתבעת 3 ("אשת הנתבע"): עו"ד מישאל שרעבי
- ב"כ הנתבעת 4: עו"ד יצחק פרץ
- ב"כ הסוכנות היהודית: עו"ד יצחק אבידני
עו"ד גילה בן שטרית
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.