הסכם ממון עליו חתמו הצדדים ערב חתונתם קבע מפורשות שנכסים הרשומים על שם הבעל וכן חברות בבעלותו, יוחרגו מחלוקת הרכוש בגירושים. ביהמ"ש לא ראה לנכון לסטות ממנו
אושר בשתי ערכאות: עורכת דין שהתגרשה מבעלה אחרי כעשרים שנות נישואים לא תקבל חצי מדירת המגורים ומהעסק המשפחתי. השופטים צבי ויצמן (אב"ד), רמי חיימוביץ וצבייה גרדשטיין פפקין מבית המשפט המחוזי בלוד קבעו שלשון הסכם הממון המחריגה את הבית והעסק ממסת הנכסים המשותפים ברורה למדי, כך שאין בסיס לערעור שהגישה האישה על פסק דין שקבע שהנכסים שייכים לבעל.
הצדדים נישאו ב-2003 והביאו לעולם שלושה ילדים. כחמש שנים לפני חתונתם הקים הבעל שתי חברות ועסק לשיווק מטהרי מים. כשלושה שבועות לפני החתונה חתמו הצדדים על הסכם ממון שמסדיר את זכויותיהם בנכסים שנרכשו עובר לנישואים.
בין השאר הוסכם שהעסק והחברות הם רכושו הבלעדי של הבעל. עוד הוסכם כי נכסים שייצברו במהלך הנישואים ויירשמו על-שם הבעל, יהיו בבעלותו הבלעדית. ואכן, בשנת 2009 נרכשה דירת המגורים במרכז הארץ תמורת 2,697,000 שקל, ונרשמה בטאבו על-שם הבעל. בשלב מסוים יחסי הצדדים התערערו כאשר במרץ 2022 – אחרי כמעט 20 שנות נישואים – הם התגרשו.
במסגרת הליכי הגירושים דחה בית המשפט למשפחה את עתירת האישה לקבל מחצית מהבית ומהעסק המשפחתי, לרבות מניות בחברות הבעל. בית המשפט קבע כי לשון הסכם הממון ברורה וחד-משמעית, ולא הוכח שהצדדים שינו אותו בהתנהגות.
בית המשפט עמד על כך שהאישה עורכת דין במקצועה, כך שוודאי הבינה את השלכות ההסכם. יתרה מזאת, לא הוכח שהיא הייתה שותפה בעסק המשפחתי שכן לא הייתה מוסמכת לפטר עובדים, לחתום על צ'קים בשם החברה וכיוצא באלה. עוד נמצא, שהבית מומן באמצעות כספי הבעל והוריו בלבד. מכאן שאין יסוד לתביעתה.
ההסכם נכח בחייהם
האישה לא ויתרה והגישה ערעור. לטענתה פסק הדין מקפח אותה ומתבסס על הסכם "היסטורי" מלפני כ-20 שנה שספק אם אושר כדין. לטענתה, אין זה סביר שאחרי נישואים כה ארוכים היא תצא ללא זכויות בעסק ובדירה, עם פערי רכוש של כ-19 מיליון שקל בין הצדדים.
לעומתה גרס הבעל שהסכם הממון עמד בבסיס יחסיהם, הוא נכח בחייהם והם התנהלו על פיו – דבר שאף גרר ויכוחים ומחלוקות. משהאישה לא הוכיחה שההסכם שונה בהתנהגות ואף לא הוכיחה כוונת שיתוף לגבי הנכסים, טען הבעל, הרי שיש לדחות את הערעור.
ואכן, שופטי המחוזי שוכנעו כי הסכם הממון לא שונה בשום שלב, ומאחר שהוא קובע מפורשות שהדירה והעסק המשפחתי שייכים בלעדית לבעל – הרי שצדק בית המשפט למשפחה כשקבע כי אין לאישה חלק בהם.
אף שניתן היה לסיים כאן את הדיון, השופטים הוסיפו שגם לא הוכחה כוונת שיתוף לגבי הנכסים. הוכח שרכישת הבית נעשתה חצי מכספי הורי הבעל וחצי מדמי שכירות שהתקבלו מנכסים בבעלותו. השופטים הבהירו שעצם העובדה שהכספים עברו בחשבון המשותף אינה מלמדת על שיתוף, שכן החשבון שימש רק כצינור להעברתם.
בנוגע לעסק המשפחתי הדגישו השופטים כי עבודת האישה בו הייתה חלקית בלבד, והיא לא הוסמכה למשל לקבל או לפטר עובדים. "ברי כי לא כל עובד, בכיר ככל שיהיה, או שתרומתו לחברה גדולה ככל שתהיה, זכאי באופן אוטומטי לבעלות במניות החברה", כתבו.
לסיכום, השופטים קבעו שהדירה והעסק שייכים לבעל בלבד.
- ב"כ האישה: עו"ד עמרי דרור
- ב"כ הבעל: עו"ד עדנה אשכנזי
עו"ד נטע מרום מגנזי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.