שני האחים ירשו מאביהם חנות בגדים ואחד מהם קנה את חלקו של האחר. תביעה שהגיש הקונה נגד אחיו התקבלה ונקבע כי מסמך שנחתם ביניהם הוא הסכם מכר מחייב
השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה קיבלה לאחרונה תביעה שהגיש אדם נגד אחיו. השניים ירשו מאביהם חנות בגדים, אותה ניהל התובע. בשלב מסוים רכש התובע את חלקו של האח תמורת 120,000 שקל אך לאחר מכן האחרון סירב להעברת הזכויות בטענה שההסכם זויף. טענות הנתבע נדחו והתובע יוכל להירשם כבעל החנות.
האב נפטר בשנת 2000. הוא הותיר צוואה מינואר 1998 בה ציווה את מלוא זכויות בחנות בגדים לשני בניו, באופן שאחד מהם (התובע) יירש 3/4 והאחר (הנתבע) יירש 1/4.
התובע מחזיק ומנהל את החנות והוא עשה כן במשך שנים בטרם פטירת האב, עד היום. לאחר מות האב התובע החל לשלם לנתבע דמי שכירות חודשיים על חלקו בחנות. בתחילה 500 שקל ולאחר מכן 700 שקל.
התובע סיפר כי במרץ 2017 הגיעו הוא ואחיו להסכמות לפיהן הוא ירכוש את חלקו בחנות תמורת 120,000 שקל. לדבריו, הוא העביר לנתבע את הסכום במזומן והדבר קיבל ביטוי במסמך בכתב ידו של הנתבע שנחתם באותו חודש. ואולם, מאוחר יותר כשפנה לאחיו כדי שיחתום על המסמכים הנחוצים להשלמת העברת הזכויות, האח התחמק ולא נעתר לפנייה. בנסיבות אלה הוא עתר לאכיפת החוזה ולפסק דין הצהרתי לפיו הוא הבעלים היחידי של החנות.
הנתבע טען כי המסמך מזויף. הוא אישר כי התובע העביר לו 120,000 שקל אך טען כי מדובר בכספים שהועברו במסגרת ״התחשבנות״ על חוב של התובע כלפיו. הוא הוסיף כי בכל מקרה המסמך אינו מהווה הסכם מכר מחייב וחסרים בו פרטים מהותיים.
בית המשפט מינה מומחה לכתב יד שהגיע למסקנה כי "קרוב מאוד לוודאי״ שהמסמך נכתב על ידי הנתבע ונחתם על ידו. שמאי שמונה מטעם בית המשפט העריך את שווי החנות בסך של 810,000 שקל.
טעות בכדאיות
השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה מבית המשפט למשפחה בנצרת העדיפה את גרסת התובע. היא ציינה שכבר בדיון המקדמי התובע הציג את המסמך והצהיר כי הוא נכתב ונחתם בכתב ידו של הנתבע. מנגד, הנתבע לא מסר גרסה אחידה והוא השאיר רושם לא אמין ולא חיובי.
השופטת הוסיפה כי חיזוק לגרסת התובע נמצא בחוות דעת המומחה לכתב יד.
עוד היא קבעה כי המסמך מהווה הסכם אף שאינו מודפס והוא לא נערך על ידי עורך דין, בהתאם לעקרון חופש הצורה. היא הדגישה כי בניגוד להסכם בנוגע לזכויות במקרקעין, כאן מדובר בהסכם לחלוקת הזכויות בירושה ובעיזבון, הסכם שאינו מחייב כתב וניתן היה לעשות גם בעל פה.
השופטת הוסיפה כי מכל הגרסאות המשתנות של הנתבע ניתן להסיק כי טענתו העיקרית היא שהסכום שקיבל לא שיקף נכונה את המציאות לעניין שווי חלקו. היא ציינה כי מדובר בטעות בכדאיות העסקה שאינה מהווה עילה לביטול ההסכם.
בסופו של דבר קבעה השופטת כי המסמך מהווה הסכם מכר מחייב והתובע זכאי להירשם כבעלים של מלוא הזכויות בחנות.
הנתבע חויב לשלם לתובע הוצאות ושכ״ט עו״ד בסך 10,000 שקל.
- ב״כ התובע: עו״ד בלה כהן
- ב״כ הנתבע: עו״ד מאיה וייס טמיר
עו״ד יחזקאל חרלף
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.