אישה מוכה נגד הגרוש שלה: "צא כבר מהבית שלי"

במשך שנים לאחר פרידתם, האישה נאלצה להמשיך לחיות עם בעלה האלים ולשכב עמו בניגוד לרצונה. תביעה שהגישה לאכיפת הסכם הגירושין שמחייב אותו לצאת מהדירה - התקבלה

סוף להשפלה ולביזוי: בית המשפט למשפחה באשדוד קיבל לאחרונה תביעה שהגישה אישה לאכיפת הסכם גירושיה מלפני תריסר שנה, המחייב את בעלה לשעבר לעזוב את דירתה. חרף ההסכם המשיך הבעל לגור בדירה, להכות את גרושתו ואף לאלץ אותה לקיים עמו יחסים בניגוד לרצונה. סגנית הנשיא ענת אלפסי שמה לדבר סוף: "איש עם תפיסת עולם מעוותת".

הצדדים התחתנו ב-1997 והביאו לעולם בן ובת. כעבור 15 שנה, ב-2012, הם חתמו על הסכם גירושין בו נקבע שזכויות הבעל בדירת המגורים תועברנה לאישה. במסגרת ההסכם התחייב האיש לשתף פעולה עם העברה הבעלות, ולחתום על כל מסמך שיידרש. כמו כן, הוא התחייב לעזוב את הדירה לאלתר ולא לשוב אליה.

ואולם מילים לחוד ומעשים לחוד. בפועל נותר הגרוש לגור בדירה ואף הרהיב עוז להרים יד על בעליה. בפסק הדין נכתב שהוא סטר לגרושתו מספר פעמים, כשלטענתה הוא אף כינה אותה ואת בתם "זונות". לאחר שפניותיה השונות למשטרה לא הביאו לסילוקו מהדירה, היא הגישה לבית המשפט בינואר 2021 את התביעה לאכיפת הסכם הגירושין.

בתביעה טענה התובעת כי בנוסף למכות שבעלה לשעבר החטיף לה, הוא גם נהג להמר ושעבד את הדירה לצורך החזר הלוואות מפוקפקות שלקח. בשפתיים רועדות סיפרה האישה בחקירתה כי למרות הפרדת המיטות, היא נאלצה מעת לעת לשכב עם הנתבע בעל כורחה מפני ש"אי אפשר היה להגיד לו לא".

בתוך כך שיתפה האישה כי בעקבות מקרה אלימות שבמהלכו נחתכה בידה, החליטה לעזוב בעצמה את דירתה כשהנתבע, בניגוד לרצונה, נותר לגור בה ולשלם לה שכירות. בקשתה הייתה לשים לזה סוף, לאכוף את הסכם הגירושין – ולהורות לאיש לצאת מביתה אחת ולתמיד.

לא הסכם למראית עין

השופטת אלפסי דחתה את טענת ההגנה המרכזית שהעלה הבעל, לפיה חוזה הגירושין מהווה "הסכם למראית עין" הנעדר תוקף משפטי. ראשית, מהבחינה הדיונית, היא הסבירה שטענת ביטול הסכם הינה "חרב" ולא "מגן", כלומר נדרש להגיש תביעה לביטול ההסכם, ולא די להעלות אותה כטענת הגנה. השופטת הבהירה שדי בטעם זה כדי לדחות את טענת הבעל.

ואולם גם מהבחינה המהותית קבעה השופטת שלא מדובר בהסכם למראית עין. לדבריה, עיון בהסכם מלמד כי לשני הצדדים הייתה גמירות דעת מלאה לגבי העברת זכויות הבעל בדירה לאישה, וכי הם שקלו היטב את הדברים טרם חתימתם עליו.

לבסוף נדחתה טענתו הנוספת של הבעל, לפיה חלוף השנים מאז כריתת ההסכם מעיד שהאישה ויתרה למעשה על אכיפתו בהתנהגות. "בחינת העדויות על ציר הזמן מעלה כי האישה ביצעה רצף פעולות על מנת להעביר הזכויות בדירה על שמה, כאשר היא חוששת לחייה ולחיי ילדיה ולכן נאלצת להיכנע לתכתיביו על מנת שלא לעורר את זעמו", כתבה.

בהקשר לכך הדגישה השופטת, על רקע האלימות הקשה שספגה האישה, כי היא נאלצה להתמודד עם מציאות בלתי נסבלת שלפיה בעלה האלים מסרב להתפנות מדירתה, ומתנהג באופן אלים ובזוי כלפיה. יתרה מכך, האישה הוכרחה להשלים עם "תפיסת עולמו המעוותת של האיש", שלפיה "סטירת לחי היא אמצעי לגיטימי לצורך 'הרגעה' של רעייתו, כאשר לכך מצטרפת ההוראה להיכנס לחדר ולשתוק".

בסופו של יום קיבלה השופטת את תביעת האישה במלואה: היא הורתה לרשום את הדירה על-שמה בלבד כפי שקובע הסכם הגירושין, ואסרה על הנתבע להיכנס אליה. בנוסף חויב הבעל לשלם לגרושתו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.

• שמות באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.