את הדירה קיבל הבעל בירושה והיא נרשמה על שמו בלבד, ואילו המניות היו בבעלותו שנים לפני הנישואים ולימים העביר אותן במתנה לבנם המשותף. בית המשפט למשפחה הכריע בסכסוך שפרץ בינה לבין ילדיה, ופיצל את הנכסים.
סגן נשיא בית המשפט למשפחה בירושלים נמרוד פלקס קבע לאחרונה כי אלמנה זכאית לחצי מזכויותיו של בעלה המנוח בדירת המגורים בה חיו כ-40 שנה, אף שהוא קיבל אותה בירושה והייתה רשומה על שמו. עם זאת, תביעתה לחצי מהמניות שהיו לו בחברה משפחתית נדחתה. בפסק הדין נקבע כי הדירה היא נכס משפחתי מובהק אך המניות בחברה, שהוקמה שנים לפני הנישואים, לא שייכות לה כיוון שבעלה מעולם לא התכוון לשתף אותה בנכס זה.
עיקר המחלוקת עם שניים מתוך חמשת ילדיה של האלמנה נסב על הזכויות במניות בחברה המשפחתית שהוקמה לפני הנישואים, והועברו לבנם במתנה כחצי שנה טרם מותו של בעלה ממחלת הסרטן ב-2017, ולזכויות בחלקו בדירת המגורים. יצוין, כי האלמנה ירשה חצי מהדירה אך טענה כי זכאית לרבע מהחצי שנותר, אותו ירשו ילדיה.
האלמנה טענה כי היא ובעלה היו נשואים כ-50 שנים וגרו בדירה שנים רבות. עוד היא טענה כי לאורך החיים המשותפים הוא היה המפרנס ואילו היא טיפלה בבית ובילדים. בנסיבות אלה היא טענה כי השיתוף צריך לחול על כלל הנכסים שהיו ברשותו.
לגבי המניות היא הוסיפה כי המנוח לא היה רשאי לתת את כולן במתנה משום שזכותה למחציתן התגבשה עוד לפני כן. בהקשר זה היא טענה כי בנה חתר תחתיה והשתלט באופן כוחני על בעלה ורכושו בערוב ימיו, והותיר אותה חסרת כל בגיל מבוגר.
מנגד טענו ילדיה כי הנכסים לא נרכשו ממאמץ משותף. הם הבהירו כי החברה הייתה בבעלות אביהם לפני הנישואים וכי בזמן אמת, כשהסכם המתנה נכרת, האם לא טענה דבר לגבי הזכויות בחברה. לדבריהם, עצם הנישואים הממושכים לא מקנים לאמם זכויות בנכסים שהיו שייכים באופן בלעדי לאביהם, תוך שהפנו למערכת היחסים הרעועה בין השניים ולעובדה שניהלו חשבונות נפרדים.
שיתוף מצומצם
סגן הנשיא נמרוד פלקס קבע כי מהעדויות והראיות עלה כי לא השלום לא שרר בין בני הזוג עד כדי כך שהתובעת עזבה את הבית למשך עשור, וחזרה רק בסמוך למות בעלה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבמשך 40 שנים הם חיו יחד, גידלו ילדים ולא התגרשו, תוך שהבן עצמו אישר כי אביו רצה בשלום בית.
בנסיבות אלה העובדה שחיי הנישואין לא היו "סוגים בשושנים" לא שוללת את השיתוף בנכסים החיצוניים אלא מצמצמת אותו לנכס המשפחתי המובהק שהוא דירת המגורים. כוונת השיתוף בנכס זה מוכחת מעצם המגורים בו ומתעצמת לנוכח העובדה שהתובעת לא צברה נכסים משל עצמה ומהודאת הבן כי אביו הכיר בזכויותיה.
ואולם, בשונה מהדירה השופט שלל את זכויותיה של התובעת במניות. השופט קבע כי לאורך החיים המשותפים התובעת לא טענה דבר בנושא, גם לא אחרי שנודע לה על הסכם המתנה עם בנה. יתרה מכך, בני הזוג ניהלו חשבונות בנק נפרדים והתנהלות המנוח לאורך השנים העידה כי לא ראה בנתבעת שותפה בחברה.
לפיכך נקבע כי התובעת זכאית לחצי מזכויות המנוח בדירה, כך ש-3/4 מהדירה תהיה בבעלותה, ואילו תביעתה לחצי ממניות החברה נדחתה. לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ התובעת: עו"ד אסף חרסט ועו"ד לירון טרי
- ב"כ הנתבעים (הבן והבת): אלי אלקלעי, עו"ד לענייני משפחה
עו"ד ירון גרוס
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.