נשיא בית הדין לעבודה בבאר-שבע פסק כי מעסיקתו של הנהג הפרה את חוק הגנת השכר והורה לה לשלם לו כ-43,000 שקל. בתוך כך נדחתה תביעה נגדית על שימוש ברכב לצרכים אישיים, לאחר שהשופט לא האמין לגרסת המעסיקה.
נשיא בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, השופט שמואל טננבוים, קיבל באחרונה את תביעתו של עובד חברת ההסעות "מטיילי נהורה", והורה לה לשלם לו פיצויים בסך כ-43,000 שקל, בעיקר עבור הפרשי שכר שלא שולם לו.
בתוך כך השופט דחה תביעה נגדית שהגישה החברה, בה דרשה החזר הוצאות עבור שימוש אישי שהתובע עשה ברכב העבודה שלו. השופט שוכנע שהחברה לא אסרה על כך, ודחה את גרסתה שלפיה נודע לה על כך רק במסגרת ההכנות לתביעה.
התובע עבד כנהג הסעות בחברה במשך כארבע שנים, עד דצמבר 2016. בפברואר 2017, כשלושה חודשים לאחר סיום ההעסקה, הוא הגיש את תביעתו, כאשר הרכיב המרכזי בה נגע להפרשי שכר שלטענת התובע מגיעים לו.
בעניין זה התובע טען כי על פי חוזה העבודה שנחתם בתחילת העסקתו סוכם כי שכרו החודשי יהיה בסך 5,500 שקל עבור 8 שעות חודשיות, ובסך הכול בסך 29.5 שקל לשעה. במסגרת טיעון זה, הוא טען כי בניגוד לחוק הגנת השכר, החברה כללה בסך הגלובלי גם שעות נוספות.
מנגד, החברה טענה כי לתובע שולם מלוא השכר בהתאם לנקבע בחוזה העבודה וכמשתקף מתלושי השכר, אולם לא פירטה את התחשיב לפיו שולם השכר.
כפי שהסביר השופט טננבוים, המחלוקת לא היתה על כמות השעות שהתובע עבד בפועל, אלא על הסכום שמגיע לו עבורן.
לאחר שניתח את חוזה העבודה , השופט שוכנע כי החברה הפרה את חוק הגנת השכר, כאשר קבעה שכר גלובאלי עבור 10 שעות עבודה ביום (כלומר 2 שעות נוספות), בעוד שלפיה החוק יש לראות בשכר העבודה שנקבע בחוזה העבודה כשכר רגיל בלבד (186 שעות חודשיות).
משטענות התובע ברכיב זה התקבלו, ומאחר שהתחשיב שהציג לא נסתר, נקבע כי התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר בסכום הנתבע – סך של 36,866 שקל. בנוסף לכך השופט פסק לזכות התובע פיצוי עבור הלנת שכר, והפרשי הפרשות לקרן פנסיה.
לא זימנה עדים
בעניין התביעה הנגדית, אותה הגישה החברה על סך של למעלה מ-70,000 שקל, בטענה שהתובע עשמה שימוש ברכב שלה לצרכיו האישיים, על חשבונה. החישוב שהציגה התבסס על נסיעה של כ-200 קילומטר בחודש כפול 48 חודשים.
אלא שהשופט טננבוים קיבל את טענת התובע שלפיה הממונה עליו אישר לו לעשות סידורים ברכב לאחר סיום העבודה.
השופט אף הצביע על כך שחוזה העבודה לא אסר שימוש ברכב לצרכים אישיים. כמו כן, השופט זקף לחובת החברה את העובדה שהיא לא זימנה סדרנים שלטענתה מסרו לנהגים הוראה שלפיה אסור לעשות שימוש אישי ברכבים.
מעבר לכך השופט הבהיר כי "לא ניתן להתעלם מכך שהתובע עבד אצל הנתבעת תקופת עבודה בת 4 שנים, במהלכה לא הייתה כל פנייה אל התובע בעניין". בהקשר זה השופט דחה את הטענה כי הדבר התגלה לחברה רק בהכנת הגנתה נגד התביעה, לאחר ששוכנע כי לחברה הייתה בקרה מלאה על כל נהגיה באמצעות מכשירי איתור וקודנים.
בסיכומו של דבר, החברה חויבה לשלם לתובע כ-43,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 שקל.
- ב"כ התובע (והנתבע שכנגד): עורך דין דיני עבודה רועי גיל
- ב"כ הנתבעת (והתובעת שכנגד): עו"ד גיא אבני
עו"ד ליאת קרסקס
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.