בהכשר הבד"צ: בעל חנות תבלינים זוכה מהונאה בכשרות

הנאשם הציג את העסק ככשר הגם שלא הייתה לו תעודה. השופט קיבל את טענתו כי הסעיף שבגינו הועמד לדין תופס רק לגבי עסק שמוכר מזון לאכילה במקום

בית משפט השלום בירושלים זיכה לאחרונה בעל עסק לממכר תבלינים בעיר, מעבירה של "הונאה בבית אוכל" לפי חוק איסור הונאה בכשרות. השופט דב פולוק קיבל את טענת הנאשם לפיה עסקו כלל אינו עונה להגדרת "בית אוכל", שעה שהמזון הנמכר בו לא נאכל במקום. עמדת המדינה כי מזון הוא מזון ולא משנה איפה אוכלים אותו, נדחתה.

במועד הרלוונטי לאישום ניהל הנאשם חנות תבלינים בשם "תבליני בן דוד יוסף", ברחוב התות בירושלים. לטענת המדינה, הנאשם הציג את החנות ככשרה באמצעות מדבקות עליהן נכתב "בהשגחת בד"צ בית יוסף", וזאת הגם שלא הייתה לו תעודת כשרות כדין. האישום נסמך על סעיף 3(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, שקובע כי "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר".

בעל החנות טען מנגד כי הסעיף אינו תופס לגביו, שכן "בית אוכל" מוגדר בחוק כ"מקום שבו עוסקים במכירה לציבור של מצרכים או בהגשתם, לשם אכילה או שתיה במקום". במילים אחרות, הסעיף חל רק על מקומות המוכרים או מגישים מזון לאכילה במקום – כמו מסעדה, בית קפה או פאב – להבדיל מעסקו שמוכר תבלינים לצורך צריכתם במקום אחר.

המדינה מצדה חלקה על הפרשנות מטעם ההגנה, וטענה שהסעיף חל גם על עסקים שמוכרים מזון שלא לשם צריכתו במקום. "עבור שומר הכשרות", נטען, "אין הבדל היכן המזון הנרכש נצרך, והתכלית של הגנת הצרכן מפני הטעייה מתקיימת באופן זהה בשני המקרים".

מיקום הפסיק אינו מקרי

השופט פולוק הסביר שבית משפט השלום בתל אביב התייחס בעבר לפרשנות הראויה לסעיף 3(א) לחוק, ופסק כעמדת הנאשם. כך, בפסק דין משנת 2018 כתב השופט איתי הרמלין שהצבת הפסיק בהגדרת "בית אוכל" אחרי המילים "או בהגשתם" ולא לפניהן (כך שיהיה כתוב: "או בהגשתם לשם אכילה או שתיה במקום", כחלופה נפרדת) – מחזקת את המסקנה שסעיף 3(א) למעשה עוסק רק בבתי עסק המוכרים מזון לשם צריכתו במקום.

אגב, בהמשך הגדרת "בית אוכל" נכתב "וכן אטליז" כאשר לעמדת בית המשפט באותו פסק דין, מדובר בחיזוק לדעה שהפרשנות הנכונה של סעיף 3(א) היא שהוא חל רק על בתי עסק המוכרים מזון לשם צריכתו במקום; שכן אחרת מדוע עלה הצורך להזכיר במפורש "אטליז", הנחשב לעסק שככלל מוכר מזון שלא לשם צריכתו במקום.

השופט פולוק העיר אמנם שמדובר בפסיקה של בית משפט שלום אשר אינה מחייבת כמו זו של המחוזי והעליון, אלא שלדעתו, הפרשנות שהובאה בפסק הדין למונח "בית אוכל" נכונה ומשכך הוא מאמץ אותה. בהתאם לכך הוא קיבל את טענת הנאשם לפיה חנות התבלינים שבבעלותו, המוכרת מזון שלא לשם צריכתו במקום, כלל אינה נחשבת "לבית אוכל" וממילא נשמטה הקרקע תחת אישומו לפי סעיף 3(א) לחוק הונאה בכשרות הרלוונטי, כאמור, רק ל"בית אוכל".

לפיכך השופט זיכה את בעל החנות מהעבירה שיוחסה לו.

• באי כוח הצדדים לא צוינו בהחלטה

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.