הסבתא, אם לארבעה, חתמה על ההסכם כשנה לפני מותה. אחד הילדים תבע את הנכד ובית המשפט קבע שאין תוקף להסכם: "לא הבינה על מה חתמה"
בבית המשפט למשפחה בתל אביב נקבע לאחרונה כי אין תוקף להסכם מתנה בו העניקה אם לארבעה את דירתה לאחד מנכדיה. בתביעה טען אחד הילדים כי חתימת אימו על ההסכם זויפה וכי היא לא הייתה כשירה. בית המשפט קבע שהמנוחה חתמה על ההסכם, אך שבאותו זמן סבלה מאלצהיימר מתקדם. עוד נקבע כי אביו של הנכד הזוכה יזם את החתימה על הסכם המתנה בניסיון להשתלט על הדירה. בהתאם נפסק כי הדירה שייכת לעיזבון ותחולק בהתאם לצוואה של המנוחה.
הדירה נשוא המחלוקת נמצאת בתל אביב. ב-2008 ערכה המנוחה צוואה בכתב יד בה ציוותה כי דירתה תחולק באופן שווה בין ארבעת ילדיה. ב-2011 היא חתמה על הסכם העברה ללא תמורה של הדירה לאחד מנכדיה. ב-2012 היא נפטרה.
ארבע שנים לאחר מכן נערכו הסכמים לחלוקת העיזבון שבמסגרתם הועברו 3/4 מהזכויות בעיזבון לאחד הילדים. אותו בן הגיש תביעה נגד אחיינו בה דרש להצהיר שהוא זכאי ל-3/4 מהזכויות בדירת האם המנוחה. מכיוון שאחיו של התובע, שוויתרו על חלקם בעיזבון, לא צורפו להליך, פסק הדין התייחס רק לשאלת תוקפו של הסכם המתנה.
התובע טען שהסכם המתנה זויף ושהחתימה אינה חתימתה של אימו. טענה נוספת הייתה שהאם לא הייתה כשירה במועד עריכת הסכם המתנה ושהיא לא הבינה את משמעותו.
הנכד טען מנגד שהמנוחה רצתה להעניק לו את הזכויות בדירה כי הוא ואביו הם היחידים שלא קיבלו חלק בנכסיה, בניגוד לשאר הילדים שנטלו לעצמם חלק ניכר מרכושה בעודה בחיים.
מקרה מובהק
השופטת איריס אילוטוביץ' סגל מינתה גרפולוגית שקבעה כי סביר מאוד שהמנוחה אכן חתמה על הסכם המתנה. השופטת קיבלה את קביעת המומחית וציינה שמסקנה זו מתיישבת עם עדות עורך הדין שערך את הסכם המתנה, שהעיד כי המנוחה חתמה בפניו.
בנוגע לשאלת הכשירות, השופטת הבהירה שכשמדובר במתנה יש חשיבות מכרעת לרצינות וגמירות דעתו של נותן המתנה בזמן יצירת החוזה. בהתאם, ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה חשובה פחות מהצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה.
במקרה זה, מומחה מטעם בית המשפט קבע באופן חד משמעי שבמועד עריכת הסכם המתנה המנוחה לא הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית ונפשית לבצע פעולות משפטיות. המומחה ציין שהחל משנת 2011 המנוחה החלה לסבול מדמנציה בדרגת חומרה בינונית.
השופטת לא מצאה בסיס לסטייה מחוות דעת המומחה: ״מדובר במקרה מובהק שבו עולה ממסמכים רפואיים מזמן אמת, כי מצבה של המנוחה לא אפשר לה לקבל החלטה לחתום על הסכם המתנה״. השופטת הדגישה כי גם מהעדויות עלה שהאם הייתה במצב סיעודי, סבלה מבעיות זיכרון ומירידה בתפקודים בסיסיים (כתיבה, קריאה, התמצאות) ומפגיעה ביכולת החשיבה.
במקביל היא מצאה את גרסת הנתבע בעניין רצונה של המנוחה להעניק לו את הדירה ובעניין כשירותה, בלתי מהימנה. היא התרשמה שאביו של הנתבע יזם את הסכם המתנה, וציינה שלא ברור מדוע המנוחה לא הוחתמה על העמוד הראשון של ההסכם ומדוע חתמה כשבהסכם יש טעות מובהקת, שכן בפתיח נכתב שהמוכרת היא אימו של הנתבע (הנכד).
בסיכומו של דבר הצהירה השופטת שהסכם המתנה בטל וכפועל יוצא מכך הדירה נכללת בנכסי העיזבון כך שיש לחלקה בהתאם להוראות הצוואה ולהסכמי חלוקת העיזבון.
הנתבע חויב בהוצאות בסך 20,000 שקל.
- שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד מעיין עטיה
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.