האפוטרופוס הכללי התנגד לבקשת הירושה בגלל חוברת מ-1930, בה נכתב שבת הדוד מאומצת. השופטת קבעה שחוברת שמהימנותה לא ברורה לא סותרת את מרשם האוכלוסין
בפסק דין שהותר לאחרונה לפרסום קיבל בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בקשה למתן צו ירושה שהגיש קשיש כבן 90 ביחס לעיזבונה של בת דודו שהלכה לעולמה ב-1969. לטענת המבקש, בת דודו נפטרה כשהיא גרושה וערירית כך שהוא זכאי להירשם כיורש נכסיה, הכוללים דירה ודמי השכירות מהשכרתה. השופטת סגלית אופק דחתה את התנגדות האפוטרופוס הכללי לבקשה, שנסמכה על חוברת משנת 1930 בה נכתב שהמנוחה מאומצת. היא קבעה שמדובר בראיה חלשה העומדת בניגוד לרישום במרשם האוכלוסין, כך שהמבקש ויתר קרובי המנוחה הם יורשיה על פי דין.
מאז שנפטרה בת הדוד ("המנוחה") נכסיה מנוהלים על ידי האפוטרופוס הכללי. יובל שנים לאחר הפטירה הגיש בן דודה את הבקשה לבית המשפט, במסגרתה עתר לקבל צו ירושה אחריה.
המבקש הודה שבמשפחה רצה שמועה שלפיה דודו אימץ את המנוחה בשנת 1907, לאחר שמצא אותה כתינוקת נטושה באחת מתחנות הרכבת ברוסיה הלבנה. ואולם לדבריו, מדובר בעורבא פרח שמקורו ברישום לא אמין של דוד אחר, אח של אבי המנוחה, בחוברת שכתב ב-1930.
לעומתו טען האפוטרופוס הכללי (המשיב) שלא ניתן להתעלם מהכתוב בחוברת. לפי האמור שם, דודו של המבקש התחתן בתחילת המאה הקודמת אך כעבור שנה אשתו נפטרה ללא ילדים. בתקופת אלמנותו הוא מצא תינוקת שהוצמד לה פתק שאומר שהיא יהודייה – היא המנוחה – והוא אימץ אותה לחיקו.
האפוטרופוס הכללי ציין שבמועד פטירת המנוחה, חוק הירושה לא ראה בקרובי המאמץ כיורשים על פי דין של המאומץ. החוק תוקן אמנם לפני כעשור ונקבע בו שהקרובים כן יורשים, אך התיקון לא חל רטרואקטיבית.
כתב סיפור לילדים
השופטת אופק ציינה שאין מחלוקת כי במרשם האוכלוסין דודו של המבקש רשום כאביה הביולוגי של המנוחה. בנסיבות אלה קובע החוק כי על המבקש לסתור את הכתוב במרשם להביא ראיות מבוססות לשם כך.
קביעת השופטת הייתה חד משמעית – המשיב לא הצליח לסתור את נתוני המרשם, ולדברים הכתובים בחוברת העתיקה של דוד המבקש אין משקל ראייתי מכריע.
סיבה אחת לכך נעוצה בנסיבות שהובילו לכתיבת החוברת. בדברי ההקדמה בחוברת ציין המחבר כי רשם את הדברים כסיפור לילדיו, מהם היה מרוחק משך עשרות שנים. כמו כן, הוא היה מאושפז לתקופה מסוימת במוסד הבראה וכתב את החוברת כדי להעביר את הזמן.
בנסיבות אלה, כתבה השופטת, ייתכן שהוא הוסיף פרטים עסיסיים לרישומיו – וביניהם את סיפור אימוצה של המנוחה – במטרה לספר לילדיו סיפור מעניין.
השופטת הוסיפה כי בתקופה בה נכתבה החוברת התקשורת הייתה מוגבלת ביותר, ולא מן הנמנע שכותב החוברת ניזון משמועות. כמו כן, לא ברור מהכתוב אם המחבר היה עד לאירועים שתיאר, וייתכן שהפרטים הגיעו לידיעתו בצורה של 'טלפון שבור'.
מעבר לכך, השופטת תהתה כיצד אימה של המנוחה רשומה ככזו במרשם האוכלוסין, שעה שלפי הסיפור היא אינה אימה הביולוגית ונפטרה כשנה קודם ללידת המנוחה.
משכך קבעה השופטת שהמשיב לא הצליח לסתור את הרישום במרשם האוכלוסין, ולמבקש קשר דם עם המנוחה. היא מינתה מנהל עיזבון שיקבץ את קרובי המנוחה הפזורים ברחבי העולם במטרה לתת צו ירושה מאוחד לכולם.
- ב"כ המבקש: עו"ד אנטוני ווקס ועו"ד מקסים ארבל
- ב"כ המשיב לא צוין בהחלטה
עו"ד אלה שינפלד
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.