רוכשים שקיבלו דירה באיחור של 7.5 חודשים קיבלו פיצוי מזערי של כ-37 אלף שקל בעוד שמנגנון הפיצוי בחוק המכר קובע סכום גבוה בהרבה. בית המשפט קבע כי חברת הבנייה לא הייתה רשאית לשלם פחות.
בית המשפט שלום בירושלים קיבל לאחרונה תביעה נגד חברת הבנייה "אזורים בנין" וחייב אותה להוסיף עוד כ-63 אלף שקל לפיצויים של כ-37 אלף שקל שכבר שילמה לרוכשי דירה בפרויקט במוצא עלית בשל איחור של 7.5 חודשים במסירתה. השופטת קרן מילר קבע כי המערכת ההסכמית בין הרוכשים לבין חברת הבנייה לא תואמת את הוראות חוק המכר, שנקבעו במטרה להעניק לרוכשי דירות הגנה צרכנית רחבה.
הסכם המכר נחתם ב-2015 ובמסגרתו נקבע שהדירה תימסר לרוכש והוריו (כמיופי כוח) ביוני 2016 אך בפועל היא נמסרה רק בפברואר 2017.
החברה אמנם שילמה להם פיצויים של 36,677 שקל ומימנה אירוח של חודש בבית מלון לאחר חתימה על הסכם ויתור על כל טענות בנושא, אך בדיעבד הסתבר לרוכשים שהפיצוי היה נמוך בהרבה ממה שקובע חוק המכר, ולכן הם הגישו את התביעה הנוכחית.
"אזורים" טענה בתגובה כי לנוכח הוויתור הם לא רשאים לתבוע אותה. על כל פנים, החברה הסבירה שבתחילה מועד המסירה הוארך ב-13 שבועות במסגרת הסכם שינויים, והעיכוב שלאחר נבע בשל התנהלות המועצה האזורית מטה יהודה, שלא הייתה בשליטתה, כך שהוא לא מזכה את התובעים בפיצוי.
חוזה אחיד
השופטת מילר כתבה בפסק הדין על הקשיים העומדים בפני רוכשי דירה במקרה של חילוקי דעות מול הקבלן לנוכח פערי הכוחות המשמעותיים ביניהם. היא ציינה כי המקרה הנוכחי מדגים את הבעייתיות העומדת בפני רוכשים שמוחתמים על הסכמים בעל כורחם כיוון שהנכס היקר ביותר עבורם נמצא בידי הקבלן.
במקרה הנוכחי השופטת הבהירה כי דחיית מועד המסירה באופן גורף בהסכם השינויים, שהוא בעצם חוזה אחיד שנוסח על ידי הנתבעת, לא עמדה בדרישות הפסיקה המחייבות פירוט מסודר של כל שינוי ומועד הדחייה עבורו.
השופטת ציינה כי הנתבעת לא הוכיחה שהשינויים שביקשו התובעים, ולטענתם הסתכמו בהריסת קיר, הצדיקה דחייה של כל 13 השבועות שצוינו בהסכם כרף עליון.
כמו כן, השופטת דחתה את הטענה כי התנהלות המועצה נחשבת לעיכוב שאינו בשליטת הנתבעת. השופטת קבעה כי עיכובים של רשות מקומית הם "סיכון שגרתי הידוע לכל העוסק בתחום" והיה על הנתבעת להעריך זאת מראש.
"פרשנות לפיה כל עיכוב של רשות מקומית אינו בשליטתו של הקבל והוא אינו נושא בסיכון לתוצאות עיכוב זה, מביאה למצב בו הרוכש הוא זה שנושא בעלויות...", כתבה השופטת.
משכך, השופטת קבעה כי הנתבעת לא הוכיחה שמגיע לה פטור מפיצוי מלא בגין איחור במסירה לפי הוראות חוק המכר. בהקשר זה השופטת הבהירה כי אין תוקף להסכם ויתור שקובע פיצוי נמוך מזה שקבוע בחוק, במיוחד כשההסכם נחתם כתנאי לקבלת הדירה ובמצב שהרוכשים היו בלחץ.
בהתאם לחוק המכר, קבעה השופטת, הפיצוי שהגיע לתובעים עמד על 97,650 שקל. לפיכך, הנתבעת חויבה כך לשלם לתובעים עוד 60,973 שקל בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום המסירה ועד לתשלום. בנוסף חויבה הנתבעת בהחזר הוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין של 7,200 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד יובל פלד
- ב"כ הנתבעת: עורך דין מקרקעין ערן שפינדל, עו"ד שירי שירן
עו"ד חן רואימי
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.