עיריית ת"א החליטה על דעת עצמה להעביר נכסים על שמו של אדם, ששכר אחד מהם למשך חודשים ספורים בלבד, ובחלוף עשור אף שלחה לו דרישת חוב ארנונה של כ-66 אלף שקלים. ביהמ"ש ביטל את דרישת החוב וחייב את העירייה בהוצאות של 25 אלף שקלים.
אדם ששכר קיוסק בתל-אביב למשך תקופה קצרה בתחילת 2000, לא תיאר לעצמו שבחלוף עשר שנים תמימות, הוא יעמוד מול דרישה לתשלום חוב ארנונה של עשרות אלפי שקלים.
בשלהי 1999 שכר האיש את הקיוסק הקטן אך השכירות הסתיימה בחלוף ארבעה חודשים בשל הליכים פליליים שהתנהלו נגדו, שבגינם נשלח למעצר.
לכתבות נוספות בנושא:
עשר שנים לאחר מכן, הוא קיבל דרישת חוב עצומה ומאיימת מעיריית תל-אביב, בה נדרש לשלם 65,860 שקל על חובות ארנונה ומים לא רק עבור הקיוסק אלא גם על בית קפה ומסעדה שנמצאים באותו מתחם – שמעולם לא שכר.
האיש המבוהל פנה לעירייה במכתב והסביר ששכר את הקיוסק לבדו, וגם זאת, למשך תקופה קצרה ביותר. בנוסף, הוא טען שבהסכם השכירות עם בעל הנכס תשלומי הארנונה והמים נכללו בדמי השכירות ולכן בעל הנכס מעולם לא ביקש להעביר את הארנונה על שמו.
העירייה השיבה לו בסירוב מוחלט והודיעה כי שמו עודכן כמחזיק בנכסים בעקבות ביקורת שערכה בקיוסק, ובה התגלה סרט קופה הנושא את שמו.
פניות נוספות לעירייה לא סייעו בידו, ולאחר הסירוב האחרון ביוני 2013, הגיש האיש המיואש עתירה נגד העירייה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב.
העירייה טענה כי היא שלחה לעותר הודעה כי רשמה אותו כמחזיק הנכסים, אך הוא לא השיג עליה בזמן. משכך, לדבריה, אין לקבל את טענתו כעת, ואין להתערב בסמכותו של מנהל הארנונה.
התרשלה בתפקידה הציבורי
בפסק הדין, ציינה השופטת ד"ר דפנה אבניאלי, שכבר מההתחלה חשה אי נוחות מעמדת העירייה, וניסתה לשכנע אותה לשקול את עניינו של העותר שוב, אך היא סירבה.
השופטת ציינה כי אף שבדרך כלל יש למצות הליכים מול הרשות המקומית לפני הפנייה לבית המשפט, היא מוצאת לנכון לדון בעתירת העותר, לנוכח עיוות הדין והתנהלותה הפסולה של העירייה.
השופטת אבניאלי קבעה כי החלטה על שינוי שם המחזיק בנכס מבלי שקיבלה על כך הודעה מבעליו, מהווה הפרה של חובות ההגינות והזהירות שחלות על העירייה כרשות ציבורית, ומנוגדת לפקודת העיריות.
יתרה מזו, ההחלטה לשנות את שם המחזיק לאחר ביקורת אקראית בקיוסק ובהסתמך על סרט קופה, היא החלטה רשלנית וכך גם ההחלטה לייחס לעותר גם החזקה בשאר העסקים במקום, אף שמדובר בנכסים שונים לגמרי ומבלי לערוך בירור מינמאלי לגבי זהות המחזיק בנכסים האחרים מול הבעלים.
השופטת קבעה כי העירייה כשלה במילוי תפקידה הציבורי והבהירה לה שהיא גם לא רשאית לשבת במשך כעשור בחיבוק ידיים מבלי להתריע בפני העותר על החוב, שכביכול צבר, ומבלי לנסות לאתר את החייב האמיתי, תוך התעלמות מוחלטת מפניותיו של העותר ומבלי לפטור אותו, לכל הפחות, מהתשלום על הנכסים שמעולם לא שכר.
לפיכך השופטת קיבלה את העתירה וחייבה את העירייה בהוצאות ושכ"ט עו"ד של 25 אלף שקל.
* עו"ד רועי צרפתי עוסק בדיני מקרקעין.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.