בפסק דין שהותר לפרסום באחרונה, נדחתה תביעה של אב לבטל התחייבות שלו בהסכם מול האם להעביר זכויות בדירה על שם בנותיהם. השופט הבהיר כי מדובר בהסכם לטובת צד שלישי שאין עילה לביטולו.
בני זוג, הורים לשתי בנות, נפרדו ב-2006 וחתמו על הסכם ממון שאושר בבית המשפט, ובמסגרתו, האיש התחייב לרכוש דירה שתשמש את האישה והבנות למגורים.
בשנים שלאחר מכן נתקלו הצדדים בקשיים ביישום ההסכם וחתמו על הסכמים נוספים. ההסכם האחרון, הרביעי במספר, נחתם לפני כשנתיים ובמסגרתו התחייב האיש להעביר דירה שנמצאת בבעלותו לאישה ולילדות על פי יחס של 60% לאישה ו-40% לילדות.
בחודש מאי השנה הגיש האיש תביעה לבית המשפט למשפחה בתל אביב בה ביקש לבטל את התחייבותו לרשום חלק מהזכויות בדירה על שם בנותיו.
לטענתו, מדובר בהתחייבות לתת מתנה שהוא רשאי לבטל חד צדדית. התובע הסביר כי מערכת היחסים בינו לבין בנותיו ירודה והוא חשוף לפגיעה והשפלה מצדן והן רואות בו "כספומט בלבד".
האישה טענה מנגד כי לא מדובר במתנה וההתחייבות מהווה חלק מהסדר הפשרה בינה לבין התובע, המשקף ויתורים הדדיים. היא הוסיפה כי את הטענות בדבר יחסן של הבנות אליו השמיע התובע עוד בטרם נכרת ההסכם הרביעי והן לא יכולות לבסס עילת ביטול.
עוד לדבריה, גם אם מדובר בהסכם מתנה, המתנה הוענקה לבנות לאלתר עם אישור ההסכם הרביעי ולא מדובר בהתחייבות עתידית.
לא עסקת חסד
השופט שמואל בר יוסף הבהיר כי מתנה היא "עסקת חסד" שהמניע המרכזי שלה הוא כוונה להעשיר את המקבל.
השופט הוסיף כי ההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים הוא מעין "הסכם גירושין" שמעצם טיבו מהווה פשרה בין אינטרסים שונים ומנוגדים שלהם. עוד לדבריו, יש להתייחס להסכמים שנחתמו לאחר מכן כ"גלגוליו" של ההסכם הראשון.
לדברי השופט, התחייבות התובע בהסכם הראשון לרכוש דירה שתשמש למגורי האישה והבנות לא הייתה מתנה וגם התובע עצמו אינו חולק על כך. התחייבות זו ניתנה כנגד ויתורים שונים מצד האישה.
על רקע זה, ההסכמה לרשום זכויות בדירה על שם הבנות בהסכם הרביעי אינה עסקת חסד אלא חלק ממערך התחייבויות הדדיות בין הצדדים ומדובר בחוזה לטובת אדם שלישי (בנותיהם של הצדדים) ולא בהסכם מתנה.
השופט הוסיף בהקשר זה כי הסכם לטובת צד שלישי ניתן לביטול רק לפני שהצד השלישי הופך מודע אליו. מאחר שהילדות היו קטינות במועד חתימת ההסכם, ההודעה עליו "נמסרה" להוריהם ברגע החתימה ולכן הוא אינו ניתן לביטול.
יתר על כן, כתב השופט, אף אם ניתן היה לקבל את טענת התובע כי מדובר בעסקת מתנה, לא ניתן להצביע על קשר ספציפי בין התחייבות התובע לבין יחס הבנות אליו ולכן לא ניתן להצדיק את ביטול ההתחייבות בשל התנהגות הבנות.
בנסיבות אלה דחה השופט את התביעה והורה לתובע להעביר את זכויותיו בדירה על שם הבנות כפי שהתחייב.
השופט חייב את התובע בשכ"ט עו"ד והוצאות של 14,000 שקל והדגיש כי היה מקום לחייבו בסכום גבוה הרבה יותר אך הדבר לא נעשה על מנת שלא להחריף את הסכסוך.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד חיים אוחיון
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.