קשיש תבע את ילדי אשתו המנוחה – ויקבל חצי מדירתה

האיש חי עם המנוחה במשך יותר מ-40 שנה שבמהלכן נרכשה הדירה ונרשמה על שמה. בית המשפט קבע כי הנכס משותף על רקע היותם ידועים בציבור ולנוכח כוונת שיתוף ספציפית

השופטת ענבל קצב-קרן קיבלה לאחרונה תביעה שהגיש אדם בן 89 נגד ילדיה של אשתו המנוחה. האיש תבע להצהיר כי דירה שרשומה על שם האישה וכן כספים בחשבונות בנק על שמה הם רכוש משותף. הילדים טענו כי לא הוכחה כוונת שיתוף ביחס לדירה אך עמדתם נדחתה. השופטת הורתה על פירוק שיתוף בנכס וכי התובע יקבל מחצית מהתמורה.

האישה נפטרה ב-2020 ובעלה הגיש נגד ילדיה מנישואים קודמים תביעה לפסק דין הצהרתי ואיזון משאבים.  

התובע סיפר שהוא נוצרי קתולי לשעבר. הוא הכיר את המנוחה בשנת 1975 כששניהם היו נשואים לאחרים. הם ניהלו קשר דיסקרטי עד שנחשפו ב-1978. 

לאחר גילוי הקשר הוא התגייר והמיר את שמו לבקשת המנוחה והם עברו לגור יחד. השניים נישאו ב-2010 לאחר פטירת אשתו הראשונה ולא נולדו להם ילדים משותפים.

התובע הוסיף שבמשך 42 שנה בני הזו חלקו חיים משותפים, תחילה כידועים בציבור ובהמשך כזוג נשוי. 

לטענתו הקרבתו למען המנוחה, שותפתו לחיים, לא ידעה גבולות - למענה עזב את אשתו ובנותיו, המיר דתו, שינה את שמו ודאג לכל מחסורה. הוא ציין שבשנים האחרונות לחייה סבלה המנוחה מאי ספיקת כליות סופנית, נזקקה לטיפולי דיאליזה והוא שהה לצד מיטתה 24 שעות ביממה כשהוא נושא בעלויות הכרוכות בהסעת המנוחה באמבולנס. 

לדבריו, ב-1985 ובמהלך החיים המשותפים נרכשה הדירה בה חיו בני הזוג ובה הוא מתגורר עד היום. לשיטתו, מדובר בנכס משותף חרף הרישום על שם המנוחה בלבד. הוא הסביר שהדירה נרכשה במחיר מסובסד נוכח סיוע לו הייתה זכאית המנוחה ממשרד השיכון ולכן נרשמה על שמה בלבד. 

הילדים טענו כי אמם חתמה על הסכם ממון מול התובע ולפיו הדירה נרשמה על שמה בלבד, רישום המהווה ראיה חותכת לתוכנו. 

לטענתם, התובע אישר כי בשנה בה נחתם ההסכם פרץ סכסוך בין המנוחה ובנותיו, כי המנוחה סילקה את הבנות מהדירה, ושכפועל יוצא מכך נערך ההסכם. מאוחר יותר האם גם חתמה על צוואה בה הורישה את רכושה לילדיה. 

הילדים הוסיפו כי התובע לא הוכיח כוונת שיתוף בנכס.

גרו יחד בנכס

השופטת ענבל קצב-קרן מבית המשפט למשפחה בחיפה קבעה כי מטרת בני הזוג בהסכם היתה להצהיר על מעמדם כידועים בציבור, ולא לקבוע את המשטר הרכושי שיחול ביניהם.

עוד היא כתבה כי מהעדויות שנשמעו עלה כי מערכת היחסים בין בני הזוג היתה הרמונית ואוהבת. 

במהלך חייהם המשותפים נרכשה הדירה, בה גרו יחד מאז רכישתה ועד לפטירת המנוחה. 

זאת ועוד, לשם רכישת הדירה ניטלה משכנתא אשר החזריה שולמו במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג.

לפיכך קבעה השופטת כי יש לראות בדירה נכס משותף, בין אם מחמת החלת השיתוף בין הצדדים בהיותם ידועים בציבור במועד רכישת הדירה, ובין אם מחמת הפסיקה הנוהגת לעניין כוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני.

במקביל היא הוציאה צו לפירוק השיתוף בדירה וחלוקת התמורה שווה בשווה בין הצדדים. 

לא ניתן צו להוצאות.

• ב״כ התובע: עו"ד פטין רזוק
• ב״כ הנתבעים: עו"ד גיא אופיר ואח'

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין