בני זוג שקיבלו שומה מאוחדת ערערו וזכו: "אין תלות בין ההכנסות"

בני הזוג, רואי חשבון עצמאיים, הקימו ב-2002 חברה משותפת אך המשיכו לעבוד כל אחד בנפרד. בקשתם לבטל שומה מאוחדת שהוצאה להם לשנים 2003-2006 התקבלה באחרונה.

בני הזוג, שניהם רואי חשבון, נישאו ב-1985. ב-1992 הקים הבעל חברה למתן שירותי ראיית חשבון. האישה הקימה ב-1995 חברה משלה למתן שירותי הנהלת חשבונות.

ב-2002 הקימו בני הזוג חברה בבעלות משותפת, רכשו באמצעותה קומת משרדים בפתח תקווה והעבירו אליה את פעילותם.

עד 2002 השומות שהגישו בני הזוג לפקיד השומה בפתח תקווה היו נפרדות והוא אישר זאת. משנה זו סירב פקיד השומה להכיר בחישוב הנפרד והוציא להם חישוב הכנסות מאוחד, שהגדיל את סכום המס.

השגה שהגישו בני הזוג נדחתה והם הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

לטענתם, הכנסותיה של האישה אינן תלויות במקור הכנסותיו של הבעל ולכן אין מקום לחישוב המאוחד. לדבריהם, כל הלקוחות של האישה מתקשרים ישירות איתה ומשלמים שכר טרחה לחברה שלה. מאידך, הלקוחות של הבעל מתקשרים ישירות עמו ומשלמים שכר טרחה לחברה שלו.

בני הזוג הדגישו כי אמנם שתי החברות פועלות מאותם משרדים אך בחדרים נפרדים. 

פקיד השומה טען מנגד שבין עסקיהם של הבעל והאישה יש תלות שבאה לידי ביטוי בזהות הלקוחות, בישיבה המשותפת באותם משרדים, בשימוש משותף של שני העסקים בשירותי המשרד ובסיוע שבני הזוג נותנים זה לזה בניהול עסקיהם.

סיוע מינורי

השופט יונה אטדגי הבהיר שסעיף 65 לפקודת מס הכנסה קובע את הכלל שלפיו הכנסות בני זוג יחושבו במאוחד. החריג קבוע בסעיף 66 ולפיו בן זוג רשאי לתבוע חישוב נפרד על הכנסתו כשהכנסתו אינה תלויה בהכנסת בן זוגו.

לדבריו, הפסיקה קבעה שהמבחן לקיומה של תלות בין מקורות ההכנסה הוא היכולת של בן זוג אחד להשפיע באופן מכריע על תנאי ההעסקה של בן הזוג השני ועל שכרו.

השופט הסביר שהמחוקק חשש מפני תופעה של ניצול לרעה והפחתות מס מלאכותיות על ידי העסקה פיקטיבית של אישה בעסקו של בעלה.

לדבריו, במקרה הנוכחי, למרות קיומם של מספר סממנים המצביעים על תלות בין העסק של הבעל לזה של האישה, מבחינה מהותית הוכח שהכנסות האישה אינן תלויות בהכנסותיו של הבעל ולכן היא זכאית לעריכת חישוב נפרד.

השופט ציין שההתקשרות בנוגע לשירותי הנהלת החשבונות נעשות בין האישה לבין לקוחותיה והם משלמים לה ישירות כשאין לבעל כל השפעה על גובה המשכורת שהיא מושכת.

כמו כן, רוב לקוחותיה הגיעו אליה בעצמם ולא באמצעות בעלה, כשחלקם עובדים עמה עוד לפני הקמת החברה המשותפת.

לדברי השופט, אמנם האישה משתמשת בציוד ובריהוט של החברה המשותפת ואינה משלמת דמי שכירות אך היא זכאית לעשות כן מכוח היותה בעלת מניות בחברה זו. כמו כן, היא מסייעת מידי פעם לבעלה בעבודתו, סיוע מינורי או טכני, אך "אין בסיוע מועט של אחד לשני כשלעצמו כדי להצביע על תלות בהכנסות", כתב השופט.

בסוף דבריו ציין השופט שהיה ראוי שפקיד השומה ינמק מדוע שינה את עמדתו ב-2002 וערך את השומה המאוחדת, מבלי שחל שינוי מהותי בדרך עבודתם של בני הזוג.

בסיכומו של דבר קיבל השופט את הערעור וקבע שבני הזוג זכאים לחישוב נפרד של הכנסותיהם.

השומות שהוציא המשיב לבני הזוג עבור השנים 2003-2006 בוטלו והוא חויב בהוצאות ושכ"ט עו"ד של 10,000 שקל.

• ב"כ המערערים: עו"ד משה אביטן, עו"ד רפאל דרי
• ב"כ המשיב: עו"ד רויטל בן-דוד, פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.