העירייה התבססה על "חזקת ההברחה" שמאפשרת לשייך חובות ארנונה של חברה לבעלי מניותיה. בעל המניות הצליח לסתור את החזקה לאחר שהראה שהחברה פרשה מהסכם שכירות מול הנהלת קניון
השופטת קרן אזולאי דחתה לאחרונה תביעה שהגישה עיריית ירושלים נגד אדם שהחזיק בחצי ממניות חברה ששכרה שטח בקניון בעיר. סכום התביעה עמד על 335,291 שקל. העירייה טענה שיש לשייך את חובות הארנונה לבעל השליטה בהתאם לפקודת מס הכנסה. השופטת קיבלה את טענת הנתבע כי הלכה למעשה החברה שלו לא החזיקה בנכס בקניון והזכות עברה לשוכרי משנה.
הנתבע הוא אחד משני בעלי מניות שהחזיקו כל אחד ב-50% ממניות החברה. ב-2009 החברה התקשרה בהסכם שכירות עם בעלת קניון בירושלים ושכרה שטח שנועד לשמש כמתחם מזון מהיר. כשנתיים לאחר חתימת ההסכם ערכה החברה ארבעה הסכמים נוספים, במסגרתם היא השכירה את המתחם לשוכרי משנה, על מנת שאלה יפעילו שם חנויות מזון. רישום החברה כמחזיקה לצרכי ארנונה נעשה לראשונה באוגוסט 2011 בסמוך לפתיחת הקניון, בעקבות סקר נכסים שערכה העירייה במקום.
העירייה ביקשה לחייב את בעלי המניות בחוב ארנונה של החברה שנצבר בשנים 2013-2014. החברה לא התגוננה מפני התביעה וניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגדה. בנוסף, ניתן פסק דין בהיעדר התייצבות כנגד אחד מבעלי המניות, לאחר שהגיש בקשת רשות להתגונן אך לא התייצב לדיונים.
כנגד בעל המניות הנוסף טענה העירייה כי מתקיימים התנאים להעברת נטל ההוכחה לבעל השליטה בחברה להוכיח שלא קיבל מהחברה נכסים ללא תמורה.
בעל המניות טען, בין היתר, כי בסמוך לחתימת ההסכמים בין החברה שלו לבין שוכרי המשנה הוא ושותפו הגיעו למסקנה שמדובר בעסקה לא רווחית. בנסיבות אלה החברה ויתרה על זכויותיה מול הנהלת הקניון ושוכרי המשנה נכנסו בנעליה.
לטענתו, העירייה ידעה ששוכרים שונים מחזיקים בנכס ולא החברה, והיה עליה להוציא להם הודעות חיוב ולהגיש נגדם תביעה מכיוון שהם אלה שנהנו מהשימוש במתחם. הנתבע טען עוד כי למעשה החברה שלו כלל לא החזיקה במתחם, וכי נעשתה טעות טכנית כשלא נמסר לעירייה על עזיבת החברה. הוא הוסיף שהחברה נכנסה להליכי פירוק ב-2012.
העירייה טענה כי על הנתבע, כבעל השליטה, להציג תשתית עובדתית המתייחסת לכלל הנכסים של החברה ולתמוך את טענותיו בראיות ממשיות, מה שלא נעשה לדבריה. עוד נטען כי עצם העובדה שהחברה התפרקה בפירוק מרצון מעידה על כך שהיו ברשותה כספים, וקיימת חזקה שאלה עברו לבעלי המניות.
חיוב מסדר שני
השופטת קרן אזולאי מבית משפט השלום בירושלים הבהירה כי החיוב של בעל שליטה הוא חיוב מסדר שני – כלומר, הוא מהווה הרמת מסך סטטוטורית שנועדה להקל על גביית המס על ידי העירייה.
היא כתבה בהקשר זה שהחוק קובע חזקה הניתנת לסתירה, "חזקת ההברחה", שלפיה במצב שבו חברה הפסיקה את פעילותה או התפרקה מבלי לשלם את חוב הארנונה, רואים את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה ללא תמורה. תכליתו של הסעיף היא למנוע ההעברה של נכסים מהחברה לבעלי מניות, תוך שלילת האפשרות של הרשות לגבות את החוב מהחברה.
ואולם, בנסיבות המקרה הנתבע סתר את החזקה והוכיח כי החברה שלו ויתרה על זכויותיה לפי הסכם השכירות ב-2011 לאחר שהבינה כי הוא אינו רווחי בשבילה, ומי שנכנסו במקומה בהסכמים מול הנהלת הקניון היו שוכרי המשנה.
בנסיבות אלה דחתה השופטת את התביעה.
לא ניתן צו להוצאות.
- ב"כ התובעת: עו"ד רן שבירו
- ב"כ הנתבע: עו"ד יניב גלבוע
עו"ד יפית לבון
עוסק/ת ב-
דיני חברות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.