האישה הקימה חברות שהציעו ללקוחות להשקיע כספים בחנויות אינטרנטיות. לאחר שהחברות קרסו בית המשפט הרים את מסך ההתאגדות וחייב אותה לשלם מכיסה את ההשקעות האבודות
אחים השקיעו כספים בשתי חברות שהתחייבו בפניהם לתשואה שנתית נאה. החברות קרסו והאחים לא זכו לראות את התשואה המובטחת. גם סכום הקרן אבד. תביעה להרמת מסך התקבלה לאחרונה ובעלת השליטה בחברות חויבה לשלם לתובעים את הסכומים שירדו לטמיון. השופט ליאור גלברד קבע שפעולותיה התאפיינו במרמה וכוחניות.
התובעים הם אח ואחות. האישה עם מוגבלות ואחיה מטפל בענייניה הכספיים. ב-2017 נחתם בין האישה לבין החברות (טי.סי אם דיגיטל ו-טי.סי.אם סחר) הסכם השקעה. לפי ההסכם הובטח לה שתיפתח עבורה חנות איטנרנטית בתמורה לסכום שתשקיע, ושבגין החנות היא תקבל תשואה. בפועל, החנות לא נפתחה.
בהמשך גילו התובעים שהנתבעים הקימו את החברות בעודם בפשיטת רגל וכי משקיעים רבים תבעו אותם. ב-2021 החליטו התובעים לסיים את ההתקשרות עם החברות ולמשוך את יתרת ההשקעה שנצברה לזכותם, בסך 80,000 דולר.
בינואר 2021 הבטיח להם סמנכ"ל הלקוחות בחברות שהכספים יועברו בשתי פעימות, בפברואר ובמרץ 2022 אך זה לא נעשה. בשלב זה ולאחר שהתובעים פנו באמצעות ייעוץ משפטי נחתם הסכם פשרה שלפיו החברות ישלמו לתובעים סך של 80,118 דולר עד לסוף חודש מרץ 2022. גם הפעם התובעים לא זכות לראות את כספם.
לאחר מכן התובע שוחח טלפונית עם הנתבעת, בעלת השליטה בחברות. היא ציינה כי לא היה מקום לחתום על הסכם הפשרה שכן לחברות לא היתה באותו זמן את האפשרות לשלם את הסכום. עוד היא מסרה לו שאם תוגש תביעה הם יגררו אותו שנים בהליכים משפטיים ויגישו תביעה נגדית.
התובעים ביקשו לחייב את הנתבעת (בעלת המניות) ובן זוגה (שהתנהל מולם בחלק מהזמן) באופן אישי. לטענתם, החתימה על הסכם הפשרה הייתה תרמית והנתבעים התחמקו מהתשלום בחוסר תום לב. עוד נטען כי הוצגו להם מצגי שווא בדבר רווחים צפויים "פנטסטיים" שאין להם קשר למציאות.
הנתבעים טענו כי אין הצדקה להרמת מסך או לחיוב אישי. לטענתם, הפעולות שלהם נעשו כבעלי תפקיד בחברות, בתום לב במסירות ובמקצועיות. לדבריהם, המצב הכלכלי של החברות נובע מסכסוך עם צד שלישי שאמור היה לספק את המוצרים לחנויות האינטרנטיות אך הפר את התחייבותו.
משיכת זמן
השופט ליאור גלברד מבית משפט השלום בתל אביב קיבל את התביעה נגד האישה ודחה את התביעה נגד האיש מאחר שאינו בעל מניות.
הוא ציין שפעם אחר פעם הוצג לתובעים מצג שהחוב ייפרע תוך זמן קצר ובמועדים ספציפיים, ובאופן חוזר ונשנה הכספים לא שולמו. כמו כן, הקושי הכלכלי שנוצר מהסכסוך עם החברה שאמורה הייתה לספק את המוצרים, שנטען בכתב ההגנה (ולא הוכח), לא הובא לידיעת התובעים בזמן אמת.
החברות, בידיעת הנתבעים, פעלו ככל יכולתן לגרום לתובעים להסכים לדחיית מועד התשלומים על מנת למנוע הגשת תביעה לבית המשפט. התנהלות החברות והעובדה שמדובר בחברה משפחתית, כמו גם מעבר הנתבעים לארצות הברית וסירובם להגיע לישראל למתן עדות, מצדיקים הרמת מסך כלפי הנתבעת.
השופט הוסיף שקיימות אינדיקציות להתנהלות הנגועה במרמה של החברות כלפי התובעים, בידיעתם והכוונתם של הנתבעים. למשל החתימה על הסדר הפשרה עם התובעים בידיעה שלא יקוים, והתנהגותה הכוחנית של הנתבעת שאיימה על התובע. התנהלות זו מעלה חשד ממשי ש"משיכת הזמן" נועדה לאפשר לנתבעים להבריח נכסים לחו"ל כדי לחמוק מנושים.
בסיכומו של דבר חויבה הנתבעים לשלם לתובעים את מלוא סכום התביעה, 309,105 שקל בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד צח אורי
- ב"כ הנתבעים: עו"ד שירה בלום-וולף, עו"ד עמית בן ארויה
עו״ד אורי נוה
עוסק/ת ב-
דיני חברות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.