באופן מפתיע, דווקא תיק תאונת דרכים הציף את שאלת מעמדו של העובר בחוק הישראלי: רכב פגע חזיתית ברכב אחר, בו נהגה אישה בחודש השמיני להריונה. האישה נפגעה באורח קשה ומצבה חייב לידה בניתוח קיסרי. העובר נולד ללא רוח חיים, הוחיה על ידי הרופאים ונפטר כעבור מספר שעות. הנהג המתנגש הועמד לדין בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ועבירות תעבורה נוספות.
התיק הגיע עד לבית המשפט העליון שדן בשאלה, האם העובר יחשב לאדם בעת שהנהג ביצע את העבירה? שופטי העליון ביטלו את פסיקת ביהמ"ש המחוזי וקבעו, שאין זה משנה אם נפגע העבירה בעת שבוצעה היה אדם או עובר: במקרה זה, העובר נולד כתוצאה מאותה עבירה ומת בעקבותיה, והוא זכאי לאותה הגנה חוקית השמורה למי שמוגדרים כ"אדם" בעת ביצוע העבירה.
שופטי העליון הדגימו את העיקרון באמצעות פרשת אולמי ורסאי: כעשר שנים חלפו מרגע תכנון המבנה ועד לקריסתו הטראגית, בה נספה גם פעוט בן 3. בעת ביצוע העבירה - קרי, בעת שהמהנדסים תכננו את המבנה - אותו פעוט לא היה אדם וגם לא עובר, אך הדבר לא מנע מהשופטים להרשיע את המתכננים בגרימת מוות ברשלנות גם בגין מותו של אותו פעוט.
הנימוק לקביעה זו הוא שיש לשמור על עקביות בכל התייחסות לעבירה של גרימת מוות ברשלנות: תכלית החוק היא להגן על חיי אדם, קבעו השופטים, ועל כן יש להרחיב את ההגנה על הנפגעים ולא לצמצם אותה. כלומר, אין להפלות בין נפגע אחד - אדם - לנפגע אחר - עובר שזה עתה נולד - כשמדובר בעבירה של גרימת מוות בכל דרך שהיא.
יצא כולו חי?
נימוקי השופטים עלולים לבלבל את המעיינים בחוק העונשין, על פיו עובר ייחשב "אדם" לעניין עבירות ההמתה אך ורק משעה "שיצא כולו חי מבטן אמו", בין אם נשם בכוחות עצמו ובין אם לאו, בין אם יש לו מחזור דם משלו ובין אם לאו, ובין אם נכרת חבל הטבור שלו או שטרם נכרת. גם סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית מגדיר כל אדם ככשר לזכויות החל מרגע תום לידתו.
חיזוק לתפישה זו נמצא בפסק הדין בפרשת הרופא המיילד ד"ר שאול דולברג, שהועמד לדין בראשית שנות השמונים באשמות של הריגה וגרימת חבלה חמורה, לאחר שטיפולו ביולדת הביא למות העובר במהלך הלידה, אך טרם יצא מבטן אמו. שם נפסק שיש להתייחס למונח "יצא כולו חי מבטן אימו" כהווייתו, לאמור: על הוולד לצאת כולו אל מחוץ לגופה של אימו על מנת שיראו בו "אדם". דולברג זוכה מהאישום על גרימת מות העובר, מהנימוק ש"עובר שמת ברחם אימו, אינו בא בגדר הגדרת 'אדם' לעניין גרם מותו".
לנוכח זאת, האנומליה הולכת וגוברת: מלבד הפסיקה האחרונה של העליון ישנו גם סעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית, המתיר לבית המשפט למנות לעובר אפוטרופוס (במקרה שהוריו הביולוגיים אינם כשירים), וכן חוק האנטומיה והפתולוגיה, המתיר הוצאת ילוד מגופה של אמו המתה כדי לאפשר לו חיים, מבלי להידרש להסכמת בני משפחתה. כיצד, אם כן, משתלבות קביעות מנוגדות אלו לכדי הלכה קוהרנטית?
הלכה למעשה?
ההלכה היהודית קובעת את מעמדו של העובר בהתאם לשלבי התפתחותו, אולם גם כאן אין תמימות דעים: יש הטוענים ש"מתן נשמה לאדם משעת פקידה", כלומר שניתנה נשמה לעובר ברגע ההפריה. מולם ניצבים אלו הבטוחים שרק משעת היצירה נכנסה בו נשמה, כלומר, רק משקיבל העובר צורת אדם, בסביבות היום הארבעים להריון. עד אז, טוענים האחרונים, העובר אינו אלא "מיא בעלמא", קרי "סתם מים". ויש, כמובן, גם מי ששומרים את האבחנה בין עובר לאדם רק לשעת הלידה, שאז נפסקת תלותו באמו והוא הופך לישות משפטית על פי ההלכה.
המשנה אף היא רואה ברגע הלידה - כאשר רוב הגוף מגיח מצינור הרחם - כרגע בו מתקדשים חיי העובר ומקבלים ערך שווה לזה של מבוגר. רש"י והרמב"ם הסכימו גם כן שכל עוד לא יצא העובר לאוויר העולם, הוא אינו נחשב לנפש וניתן להורגו ולהציל את אמו, במקרה הצורך. אלא שמשעה שיצא ראשו הרי ששווה נפשו - מבחינה משפטית - לנפשה של אימו.
המקרא קורא תיגר על כל אלה: בספר שמות נקבע מפורשות כי דין המתת עובר הוא "נפש תחת נפש". בפרק כ"א, פס' ככ-כג כתוב: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים: ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש". כלומר, אם העובר מת כתוצאה ממעשה העבירה דינו של הרוצח הוא "נפש תחת נפש".
משפט מול רפואה
ההלכה אמנם מקנה לנו שיעורים במשפט ובצדק, אולם יסודות המשפט הישראלי נעוצים, כידוע, במשפט ובחוק האנגליים. ההלכה הפסוקה באנגליה מחשיבה את העובר כאדם רק אם יצא כולו מבטן אמו; אם איבר מאבריו עדיין נמצא בגופה של האם - לא יחשב כיצור חי העומד ברשות עצמו.
בהתאם, לפי החוק האנגלי, מי שפוגע בעובר כשהוא בבטן אמו, וכתוצאה מכך נפטר העובר לאחר שנולד חי - יישא באחריות למות העובר. הדברים אינם תקפים במקרה שהעובר מת בבטן אמו, אך יש לשער שגם הגדרה זו לא תצליח לנמק עצמה אל מול עובדות הרפואה המודרנית, המציבה אתגרים משפטיים רבים. בתקופתנו, כידוע, ניתן להבחין בפעימות ליבו של העובר כבר בשבועות הראשונים להיריון, מה שממצב את חשיבות סוגיית מעמדו המשפטי.
האם, במקרה של פגיעה באשה הרה שליבו של עוברה נצפה פועם, לא יהיה ראוי לקבוע כי אם פסק הלב לפעום בגין עבירה כלשהי, יש להחשיב את אותה עבירה כגרימת מוות? כלומר, גם אם תשרוד האם את מעשה העבירה ורק עוברה ימות - האין לראות בו כאילו הוא "אדם" ולא "עובר"?
כל חקיקה בנושא תידרש לתת מענה לשאלות שונות - חלקן סמויות מהעין - ולקחת בחשבון גורמים ונסיבות שאינם שכיחים כמו גם מקרי קיצון נדירים, שיסייעו בהגדרת מעמד העובר. יש לבחון היטב את ההתפתחות הטכנולוגית ואת השפעתה על תפישת ושינוי תפישת המציאות כפי שהיא נראית לנו בעיניים בלתי מזוינות, שחייו של אותו יצור חי הטמון עדיין בבטן אמו נסתרים מהן.
* עו"ד ניר יסלוביץ' עוסק בתחום הפלילי ובבקשות למשפטים חוזרים.
**המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמור.
למדור: פלילי
אתר המשפט הישראלי פסקדין
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.