דו"ח חנייה הוסב על שמו של התובע בטעות. מנקודה זו שום דבר לא עזר לו – עיריית פתח תקווה וחברת הגבייה סירבו להקשיב לו, ושלחו אליו מעקלים. בימ"ש השלום ברמלה קיבל בשבוע שעבר את התביעה נגד השתיים.
התובע עבד תקופה קצרה בחברה שנקראת "מעריב לב רם" בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1995. בדמצבר של אותה שנה, בזמן שהוא כבר לא הועסק בחברה, רשמה העירייה דו"ח חנייה לחובת הרכב שהיה שייך לחברה בשם "דומיקאר", והושכר למעריב לב-רם בנובמבר, כלומר בזמן שהתובע כבר לא עבד בה.
במקור הדוח נשלח במקור על ידי העירייה לחברת דומיקאר, ולאחר מכן הוסב לבקשתה, על שם התובע.
עד שנת 2005 התובע לא ידע על הדוח כיוון שהוא נשלח לכתובת לא נכונה. מהרגע שבו נודע לו על כך, הוא פנה אל העירייה ואל חברת הגבייה שוב ושוב, בכל דרך אפשרית, אבל שום דבר לא עזר. הדוח הפך לצרה צרורה. בשלב מסוים הוטל עיקול על חשבון הבנק שלו, וכמה חודשים אחר כך הגיעו אליו מעקלים הביתה, ולדבריו איימו עליו ואף פרצו אל ביתו בכח.
בסופו של דבר הוא נאלץ לפנות לביהמ"ש לענייניים מקומיים בפתח תקווה, שלפני שנתיים ביטל את הדוח.
בשנה שעברה הוא הגיש תביעה לפיצויים בבימ"ש השלום ברמלה, בה טען כי כל המעורבים התרשלו בטיפול בעניין. הוא תבע פיצוי בין היתר על הפסד ימי עבודה, שכ"ט עו"ד, פגיעת בשם הטוב ועוגמת נפש.
התביעה הוגשה נגד העירייה, חברת הגבייה וכן נגד חברת דומיקאר, שלטענת התובע פעלה ברשלנות בכך שביקשה להסב את הדוח לחובתו במקום לבקש הסבה לחובת "מעריב לב רם".
העירייה וחברת הגבייה ניסו להטיל את האחריות זו על זו. העירייה טענה בין היתר כי התביעה עוסקת בנקיטת הליכי גבייה שנקטה חברת הגבייה, ואילו חברת הגבייה טענה שפעלה כ"שלוח" של העירייה.
"דומיקאר", הנתבעת השלישית, טענה שהיא פאסיבית בכל הנוגע לרישומי הנהגים והיא ניזונה ממידע המועבר אליה מקצין הרכב של החברה, קרי: מעריב לב-רם.
"טמנו ראשן במחשב"
סגן הנשיאה השופט ד"ר עמי קובו חילק את האירועים לשתי תקופות: השלב הראשון, ממועד הסבת הקנס על שמו של התובע בשנת 1995 ועד למועד שבו הוא פנה לראשונה לחברת הגבייה בשנת 2007.
בכל הקשור לשלב זה, השופט סבר כי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעות, שכן הן פעלו על פי הנתונים שהיו בפניהן. לעניין זה השופט העיר שנראה כי האשמה בשגיאה היא מעריב לב-רם, שאינה נתבעת בתיק.
לעומת זאת, השופט קבע כי בשלב שבו התובע פנה לביטול הקנס, הנתבעות התרשלו ואף הפרו את חובתן לנהגו בהגינות ובתום לב. "היה זה מחובתן לבחון, לבדוק ולהבטיח כי המידע שבידן הוא אמין ולא היו רשאיות לטמון ראשן במחשב ולעצום עיניהן מראות", נכתב.
השופט אף קיבל את טענת לשון הרע, והסביר כי חברת הגבייה והעירייה פגעו בכבודו ובשמו הטוב של התובע, בכך שהטילו עיקול על חשבון הבנק שלו ושלחו מעקלים לביתו.
בתוך כך השופט דחה את התביעה נגד דומיקאר וציין כי היא פעלה על פי הנתונים שהיו בידיה.
בסיכומו של דבר, השופטת חייב את העירייה ואת חברת הגבייה לשלם לתובע, ביחד ולחוד (כלומר חצי-חצי) 20,000 שקל פיצויים, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 שקל. לצד זאת, התובע חויבה לשלם לדומיקאר שכ"ט עו"ד בסך 6,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד אריה שילאנסקי
- ב"כ הנתבעת 1: עו"ד אשר אילוביץ
- ב"כ הנתבעת 2: עו"ד סמאח סאבר
- ב"כ הנתבעת 3: עו"ד אסף כהן
* עו"ד משה ימין עוסק במשפט מנהלי
** הכותב לא ייצג בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.