דוכן פלאפל שהוקם על שטח משותף יפונה – תמ"א 38 תוכל לצאת לדרך

הדוכן הוקם בחצר של בניין תוך השתלטות על שטחים משותפים וחסימת המעבר לצד השני של הנכס. תביעה שהגישה יורשת דירות בבניין התקבלה, וביהמ"ש הורה על פינוי 

במשך עשרות שנים פועל דוכן פלאפל מתוך חצר משותפת בבניין בבני ברק. תביעת פינוי שהוגשה נגד בעל הדוכן התקבלה לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב. הנתבע טען שהשכנים הסכימו כי יפעיל את הדוכן ושאין בסיס לפנות אותו. השופטת טל פישמן לוי קבעה שהוא לא הוכיח את הטענה וכי הוא מחזיק בשטח שלא כדין. עם הפינוי יוכלו בעלי הדירות לקדם משא ומתן שהם מנהלים לטובת מימוש פרויקט תמ"א 38 בבניין.  

התובעת היא בעלת הזכויות בשתי חלקות בבניין וב-85% מהרכוש המשותף. את הזכויות ירשה מסבתה.היא הגישה את התביעה נגד בעלים של חנות ירקות שפועלת בקומת הקרקע בבניין ונגד נכדו, שמפעיל דוכן פלאפל בסמוך לחנות.

התובעת טענה שהקמת דוכן הפלאפל נעשתה תוך פלישה לשטח משותף של כל הדיירים, בניגוד לחוק וללא הסכמה של שאר הדיירים, ולכן עליהם לפנות את השטח. היא הדגישה שבמשך שנים השניים גורפים הון לכיסם על חשבון בעלי הזכויות בבניין. לטענתה, במשך השנים הנתבעים הרחיבו את הפלישה וביצעו את ההשתלטות על השטח שלב אחר שלב, בסיוע בני משפחה שלהם.

עוד לטענתה, הנתבעים מונעים גישה ישירה מחזית הבניין לחצר הצמודה לדירתה, ולא משאירים מקום לעבור לצד השני של הבניין. היא ציינה שמדובר במשפחה הפועלת בכוח הזרוע ומטילה אימה על דיירים אחרים. כך למשל, נאלצה אחת המשפחות להקים שער בצד הדרומי של הבניין כדי למנוע ממשפחת הנתבעים להשתלט גם על הרכוש המשותף באזור זה.

הסב טען כי אינו הבעלים של דוכן הפלאפל, כך שאין יריבות בינו לבין התובעת. הוא הוסיף כי התנהלות התובעת נובעת משיקולים זרים שנועדו לגרום לשוכר של החנות שבבעלותו לעזוב, ובכך להעניק לתובעת יתרון במסגרת משא ומתן לקידום פרויקט תמ"א 38 בבניין.

הנכד טען כי הדיירים לא התנגדו להקמת דוכן הפלאפל, ובכך למעשה נתנו את הסכמתם להפעלת הדוכן. הוא הוסיף שהוא ואשתו מפרנסים בדוחק משפחה בת 12 נפשות ונקלעו לחובות, והדוכן הוא רכושם היחיד.

אין ראיות להסכמה

השופטת טל פישמן לוי מבית משפט השלום בתל אביב את התביעה. היא ציינה שאין מחלוקת כי דוכן הפלאפל ממוקם על שטח הרכוש המשותף. עוד היא הבהירה כי הצמדה של חלק מסוים מהרכוש המשותף לדירה חייבת להיות בהסכמת כל בעלי הדירות.

השופטת ציינה שהנכד אמר בעדותו כי קיבל הסכמה מ"הרוב המוחץ" של בעלי הדירות. בכך למעשה הוא הודה שלא קיבל את הסכמת כלל הדיירים. כמו כן, לא הוכחו ההסכמות עליהן נשענו הנתבעים בהגנתם, ולא הוצגו כל ראיות להסכמה מעין זו.

בהיעדר הסכמה של כל הדיירים כמתחייב בחוק קבעה השופטת שאין להכיר בזכות הנתבעים לעשות שימוש ייחודי ברכוש המשותף.

היא הדגישה כי שימוש אישי ובלעדי למטרות רווח והפעלת עסק, תוך שנמנעת מיתר הדיירים גישה ומעבר חופשי לצדו האחר של הבניין, מהווה שימוש ייחודי שאינו סביר ברכוש משותף. כמו כן, שתיקת הדיירים במשך השנים לא מייצרת זכות שאינה קיימת. בתוך כך קיבלה השופטת את הטענה שהדיירים פחדו ממשפחת הנתבעים.

בסופו של דבר היא השופטת לנכד לפנות את הדוכן בתוך 3 חודשים. הוא גם חויב בהוצאות בסך 50,000 שקל, אלא אם יעמוד בלוח הזמנים שנקבע לפינוי, שאז ישלם רק 25,000 שקל.

• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.